רש"י על סוטה ל״ו ב:י״א

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על סוטה ל״ו ×¢×´×‘:י׳ רש"י על סוטה ל״ו ×¢×´×‘:י״ג »

1 סוטה פתח ↗

יוֹסֵף מַאי הִיא — דִּכְתִיב: ״וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם לִדְבַר עֲבֵירָה נִתְכַּוְּונוּ. ״וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ״. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ מַמָּשׁ, וְחַד אָמַר: לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס.

2 סוטה פתח ↗

3 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

899 אולי אפשר לבאר זאת על פי רש"י פסחים כא:, שכתב: "לא יאכל - מדקרינא 'לא יֵאָכֵל' משמע לא יהא בו היתר המביא לידי שום אכילה, וסתם הנאות לידי אכילה הם באות, שלוקח בדמים דבר מאכל". נמצא שרוב עסקי האדם הם לצרכי אכילה, "שהם צרכיו בעולם הזה". ואודות ש"צרכיו" מורה על עניני העולם הזה, הרי בברכת השחר מברכים ברכות ס: "שעשה לי כל צרכי", ובגו"א דברים פ"ח אות ד כתב: "כי המנעלים אינם אלא להכרח האדם, שלא יקבל נזק ברגליו, ואינם לעצמם. וזהו שתקנו חכמים ברכות ס: כשלובש סודר שלו או טליתו לברך 'מלביש ערומים', בלשון לבישה. וכשהוא מסיים מסאני נועל נעליו 'שעשית לי כל צרכי', כלומר בשביל הכרח וצורך נבראו, לא בשביל עצמם כלל, שאין זה מלבוש לכבוד". ובסוטה לו: אמרו "לעשות צרכיו נכנס", ופירש רש"י שם "צרכיו - תשמיש". וכן פירש רש"י בפסחים קט:, וסנהדרין ריש פב: וכן כשאדם נזקק לנקביו זה נקרא "צרכיו" סוטה לה., א"כ מוכח שצרכיו של אדם שייכים לעניני גוף, שהם עניני העוה"ז, וכמו שכתב בגו"א ויקרא פי"ט סוף אות ג: "רוצה לומר פרוש מעניני עולם הזה, שהוא גוף" הובא למעלה פ"ג הערה 1420.

11 לדבר עבירה - והאי מלאכתו תשמיש:

12 מלאכתו ממש - מלאכה:

13 צרכיו - תשמיש:

« רש"י על סוטה ל״ו ×¢×´×‘:י׳ רש"י על סוטה ל״ו ×¢×´×‘:י״ג »