רש"י על שבועות ט״ו ב:ג׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על שבועות ט״ו ע״ב:ב׳ רש"י על שבועות ט״ו ע״ב:ה׳ »

1 שבועות פתח ↗

הֵיכִי נֶיעְבֵּיד? נִבְנְיֵיהּ מֵאֶתְמוֹל וְנִיקַדְּשֵׁיהּ מֵאֶתְמוֹל? שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בִּשְׁחִיטַת כְּבָשִׁים הוּא דְּקָדְשִׁי.

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות כלאים פתח ↗

והנה בגמרא במנחות שם דף ז' ע"ב יליף דקומצין מכלי שע"ג קרקע מסילוק בזיכין אבל לקדש קומץ בכלי שע"ג קרקע אין ראי' משם ע"ש ברש"י ואמאי לא נימא דהבזיכין גופה מקדשין להקומץ ועיין תוס' מנחות דף צ"ו ע"א ד"ה והאיכא ורש"י שם דף פ"ז ע"ב ד"ה שולחן אם שולחן מקדש לבזיכין או בזיכין עצמן מקדשין ע"ש כמו דאמר שם דף ז' ע"א וע"כ משום דלא דמי לשאר קמצים דשם הקומץ עושה שני דברים חדא דמברר הקומץ וחדא דמסלק הקומץ והקידוש של הקומץ נגמר בשעת נתינה לכלי כמבואר במנחות שם דף ו' ע"ב ועיין בתו"י יומא דף כ"ד ע"א גבי תרומת הדשן כה"ג ובירושלמי שם פ"ב דאמר דתרומת הדשן דומה או לקמיצה או להקטרה ואף דמבואר בזבחים דף י"ג ע"ב דקמיצה דומה לשחיטה ובאמת לא דמי לגמרי עיין סוטה דף י"ד ע"ב ומנחות דף ט"ז ע"ב וכ"מ דסכין מקדש להדם וגבי מנחה נתינת הקומץ להכלי זה גמר קידושה אך באמת גם הסכין דמקדש לדם זהו לא בגדר שחיטה רק לצורך קבלה עי' חולין דף כ"ט ודף ל"ג עיקרו לדם הוא צריך ובהך דזבחים דף כ"ה ע"א דדם סכין פסול ואף דהסכין הוה כלי שרת ועיין מנחות דף ע"ח ע"ב משום דאין לו תוך גם י"ל משום דמבואר בזבחים דף י"ג ע"ב דקבלת דם בעיא ממילא ולא ע"י מעשה ע"ש ונ"מ ג"כ אם שחיטת קדשים בעיא שיהא בימין עיין תוס' זבחים דף כ"ה וביומא דף מ"ח ע"ב וכ"מ. והנה בפרה פ"ג מ"ט מבואר דשחיטת פרה צריך ימין אך פרה שאני כמבואר בכ"מ עיין זבחים דף י"ד ע"ב ובתוספתא פ"א דמס' קרבנות ובאמת נ"מ בין שחיטת קדשים לשחיטת חולין אף דשחיטת שניהם כשרים בזר דגבי שחיטת חולין די שיהא מכחו וגבי שחיטת קדשים בעיא ביד ועיין בחולין דף פ"ז ע"א במה ששחט בו יכסה ע"ש ואף דבאמת הא די גם ברגל אך שם הטעם לא מחמת רגל רק דהוה כחו ועיין ע"ז דף נ"ז ע"א גבי ניסוך דרגל לא שמי' ניסוך אך מ"מ לא גרע מכחו ונ"מ ג"כ לשיטת רבינו דמשמע דס"ל בפ"ב מהל' פסוהמו"ק ה"ז גבי נקטע ידו של מזה קודם שהגיע דם למזבח דאין הטעם משום בעל מום רק משום דפקע שם יד ממנו וגבי קדשים בשחיטה י"ל דפסול גם כן כה"ג אם זרק הסכין וקודם שהגיע לצואר הבהמה נקטע היד והטעם משום דמהני הסכין לקדושי הדם. ובזה יש לבאר דברי התוס' במנחות דף ט' ע"א ד"ה ומדכהונה כו' מש"כ שם דשחיטה בעיא פנים משום קבלה וכונת התוס' אף היכא דלא שייך שחוטי חוץ כמו שוחט על גגו של היכל דמבואר בזבחים דף ק"ז ובלשכות כמבואר בזבחים דף נ"ה ע"ב ודף נ"ו ורגליו בחוץ כמבואר שם דף כ"ו א"כ חזינן דבעיא פנים ועיין תוס' סנהדרין דף מ"ב ע"ב ד"ה שכן ע"ש ותרצו דזה משום קבלה ועיין תוס' מעילה דף ה' ע"א גבי שחיטה אם הוה הכשר קבלה מש"כ שם דליכא איסור בקבלת פסולין ואף דזה תליא בפלוגתא דתמורה דף ו' ע"ב גבי בעלי מומין ע"ש רק כונת התוס' דהא קבלה היא ממילא כמבואר בזבחים הנ"ל וע"ש דף כ"ה ע"ב דזה הוה רק מאויר אך אם עשה כדין הוה זה פעולה ובלא זה לא כלום הוא וזהו כונת הירושלמי פסחים פ"ז ה"ד גבי נטמא הדם עד שלא הגיע לאוירו של כלי דנעשה כמקבל מים ור"ל כמש"כ. ונ"מ ג"כ למה דפליגי רש"י ותוס' במנחות דף מ"ט ע"א גבי מחשב חטאת לשם שלמים אם צריך לפרש דהיינו לאוכלן לב' ימים ולילה ע"ש והוא משום דהא מבואר בתו"כ פ' צו פ' ז' פ' י"ב ופרשת קדושים פ"א דבשעת שחיטת שלמים צריך לחשוב לאוכלן לשני ימים ע"ש אך כיון דאנן קי"ל כר"י בזבחים דף מ"ו ע"ב ודף ב' ע"ב דסתם סמכינן על תנאי ב"ד ע"ש לכך א"צ לחשוב וא"כ לפי"ז אם שוחט חטאת לשם שלמים סתם הוה כמו שחשב לאוכלו חוץ זמנו או דתנאי ב"ד לא הוה רק אם עשה כדין אבל שלא כדין לא וכעין דמבואר ביבמות דף צ"ב ע"א גבי הלכה וקלקלה דלהנשא לכה"ג לזה לא התירוהו ועיין ב"מ דף צ"ו ע"ב ובדברי רבינו בהל' זכי' ומתנה פ"ט ה"י ע"ש וביומא דף ס"ג ע"א גבי עקירת חוץ לא שמה עקירה ר"ל דעקירה לא מהני רק להכשיר הקרבן ולא להתחייב על זה כרת ועיין בירושלמי ספ"ח דשבועות דאין מצוה להפיסו על שקר ועי' רש"י ב"ק דף ה' ע"א ד"ה מפגל ע"ש דלכאורה משמע דזה הוה פיגול אף בסתם ועיין רש"י כריתות דף ב' ע"ב אך באמת ר"ל כך דקשיא לי' לרש"י דכיון דהא קי"ל בכ"מ עיין פסחים דף ק"כ דפיגול מטמא ע"ש וא"כ נמצא דע"י מחשבתו נטמא וזה חשיב ליה המטמא ומאי פריך לכן פי' דמיירי רק בפסול כה"ג וס"ל דזה לא מטמא ועי' זבחים דף י"ג ע"א ורש"י פסחים דף קכ"א ע"ש וברשב"ם. ומש"כ התוס' זבחים דף פ"ד ע"ב ודף ס"ו ע"ב ודף כ"ד ע"ב אם מיצוי בעוף הוה כמו קבלה או כמו שחיטה ור"ל ג"כ כשחיטה בקדשים מלבד שחיטה הוא ג"כ פעולה להדם זהו כונת התוס' הנ"ל ולכך בעיא פנים וא"כ הוה שפיר קמיצה כמו שחיטה כמש"כ אך כל זה גבי קמיצת מנחות דהקומצה עושה אותה קומץ משא"כ בלבונה הבאה בבזיכין דשם הקומץ נעשה כבר הוה רק בגדר סילוק ואין זה עבודה לענין מחשבה. ועיין מנחות דף ע"ז ע"ב שלא ינתח בשר כו' ואף דהאימורים ג"כ מופרשים ועומדים וברש"י ביצה דף י"ב ע"ב דרק גזרה שמא יאכל המתנות ובירושלמי פסחים פ"ה ה"י מה דמקשה שם אהא דנקט קרען וט"ס שם וצ"ל כהך דמנחות דף ע"ז ע"ב הנ"ל גבי ואת כל חלבו ירים ובשבת דף קט"ז ע"ב דצריך שיהא הפשט קודם נטילת האימורים וצ"ל דעור לא איכפת לן. ועיין חולין דף כ' ע"ב גבי עור בעוף ובתוס' שם דף כ"ט ע"ב דכתבו דאין לך מום גדול מזה וצריך לחלק בין עוף לבהמה ויהי' נ"מ ג"כ אם פשט העור קודם קבלה אם הוה זה כמו חסר ועיין זבחים דף ק"ד ע"א דאין הפשט קודם זריקה ע"ש ועיין תוס' חולין דף קל"ג ע"ב ד"ה ועורות קדשים וזבחים דף ק"ג ע"ב דאמר שם רצו אוכלין אותם אגב עורם וי"ל דזה רק גדר מצוה מן המובחר עיין שבת דף קל"ד ע"ב ובירושלמי שם ריש פ"ו דפסחים דלת"ק הוה מובחר מן המובחר ועיין תוס' מנחות דף ס"ג ע"ב איך הוה בשאר קרבנות וגם י"ל דטעם דמ"ד דרק עד החזה משום דמבואר בחולין דף קכ"ג דכ"ז שלא הפשיט את החזה אין עלי' שם הפשט ועיין תמיד דף נ"א ע"א ורש"י פסחים דף ס"ה ע"ב דאמר שם דרק גבי עולה מוכרח ההפשט ע"ש ובזה א"ש מ"ש התו"י יומא דף כ"ו ע"ב מה דדחק שם קרא דהפשט כשר בזר למה לא ילפינן מהך דשם דף מ"ט והלוים מפשיטין ובזה א"ש דגבי עולה מנלן. נמצא דרק בזרוע ולחיים אמרינן דבכור נוטל פי שנים אבל גבי תרומה י"ל אף לאחר הפרשה קודם נתינה אף במכירי כהונה אין בכור נוטל פי שנים ועיין בירושלמי כתובות פ"י דמבואר שם דגבי כתובת בנין דיכרין בכור נוטל פי שנים ע"ש וזה רק אם נימא ירתין תנן כמבואר בכתובות דף נ"ב ע"ב ודף נ"ה ע"א וגם אם נימא דזה רק לריב"ב דס"ל ב"ב דף קל"א דיכול לרבות לאחד וא"כ ע"כ מיירי דליכא בכור דבמקום בכור א"א זה כמבואר שם עיין מ"ש ה"ה ז"ל בפ"ו מהל' נחלות ה"ג ובפרט אם נימא כשיטת הירושלמי דבהכתובה אינו נוטל רק פי שנים בכתו ודאי ע"כ צ"ל כן דלמסקנא זה לא הוה רק בגדר זכות ותקנה ומ"מ נוטל פי שנים ונ"מ ג"כ לפי מה דמבואר בכתובות דף נ"ד ע"א בהך בעיא דבת ארוסה מהו במזונות ור"ל אם אח"כ נשאה רק הבת נולדה מין ביאת אירוסין אם יש לה תנאי כתובה יהיה ג"כ נ"מ גבי בן ארוס כה"ג אם מתה אמו מן האירוסין אם אח"כ לכשימות האב אם נוטל הכתובה בגדר כתובת בנין דיכרין כיון דנכסי צאן ברזל לית לה עדיין ועיקר התקנה משום זה כמבואר כתובות דף נ"ב ע"ב וע"ש דף נ"ג ע"א גבי קבורה ובירושלמי ספ"ח דכתובות אמר שם ארוסה שמתה אין לה כתובה כו' והכונה הוא או דר"ל לענין קבורה או דר"ל לענין כתובת בנין דיכרין וכמש"כ ועיין בתוס' שם בכתובות דף נ"ג ע"ב ד"ה בת יבמה אך אם נימא דזה הוה בגדר תקנה שוב אין נ"מ וכמש"כ. ועיין תוס' בכורות דף נ"ב וכתובות דף פ"ב במש"כ שם דאם הדבר לא היה מתחילה מוחזק ביד הבע"ח כ"ע מודו לדר"נ וא"כ לכאורה קשה מהך דקדושין דף ט"ו הנ"ל דזה ג"כ לא היה מוחזק מתחילה וצ"ל משום דזה הוה בגדר שכירות וכמבואר שם וכמו הך דב"מ דף צ"ב גבי פועל ע"ש וכן גבי ריבית וכמש"כ דהוה כמו שנתחייב כבר ונ"מ ג"כ למאי דקי"ל דיורש א"צ להחזיר הריבית אם ירש שטרי חובות אם יכול לגבות אם הוה כמו שגבה ועיין בתוספתא ספ"ה דב"מ דלא משמע כן וצ"ל דהגבי' יהיה איסור חדש וזה תליא אי שטר העומד לגבות כגבוי דמי כמבואר ב"מ דף ס"ב ע"ש ואף דע"כ אם לא נתחייב ליכא דין ריבית ובאמת לכאורה קשה ל"ל קרא בב"מ דף ע' ע"ב דלעכו"ם מותר ליתן ריבית הא כיון דקי"ל דהפקעת הלואתו מותר ואם כן אינו משועבד כלל הישראל להגוי ושוב אין כאן ריבית והוה כמו מוקדמת ומאוחרת ולכך באמת ס"ל להתוס' ב"מ שם מעכו"ם אסור ליטול ריבית ע"ש ועיין סנהדרין דף נ"ז ע"א כיוצא בו אך י"ל דנ"מ לעבד עיין תוס' ב"ק דף פ"ח ע"א אם שייך גבי עבד ריבית. ומ"ש התוס' ב"ק דף קי"ב ע"א דזה הוה כמו גזל י"ל דמיירי שלא ידע שאסור להלוות בריבית והוה בטעות וכמ"ש התוס' ב"מ דף קט"ו ע"ב ע"ש ומ"ש רבינו פ"א מהל' איסורי מזבח ובהשגות וכבר הארכתי בזה במ"א ועי' במה דפליגי רבינו והגאונים ז"ל בהל' מלוה פ"ד הי"ג אם מהני מחילה בריבית ובתוס' ב"ק דף ק"י ע"ב גבי כסף מכפר ודף ק"ט ע"א ודף ק"ג ע"ב דהיכא דאיכא גם גדר ממון עם כפרה אז שפיר מהני מחילה וע"ש בתוספות דק"ג ע"א גבי כופר דלא מהניא מחילה וזה תליא אם שייך בכופר גדר ממון וגם יש לומר דנפקא מיניה דהיכא דנטרי' שמירה מעולה דלר"א חייב כופר כמבואר ב"ק דמ"ה ע"ב ברש"י ד"ה ר"א אבל בגדר ממון ליכא. ובזה א"ש מ"ש התוס' שם דמ"ו ע"א ד"ה אלא אם הך דין דר"א גם לענין תשלומין או רק לענין איסור ובאמת כך דגבי כופר דזה הוה גדר כפרה בלבד צריך לשלם כמו איסור אבל גבי בור דליכא כופר אז ליכא בו תשלומין ובזה תליא ג"כ מה דפליגי גמ' דילן עם הירוש' אם גבי צרורות צריך לשלם כופר דגמ' דידן ס"ל בדף מ"ד ע"ב דפטור והירוש' ס"ל בפ"ב דחייב ע"ש וזה משום דקרבן לא מחייב רק במעשה ועיין שבת דף קנ"ג ע"ב גבי מחמר וסנהדרין דף ס"ג וס"ה וכ"מ ועיין במה דפליגי בירוש' ב"ק פ"ד ה"ח למ"ד דנגח ואח"כ הפקיר פטור אם פטור גם מכופר ור"ל אם החיוב הוא עליו או בשביל השור והשור כעת אינו שלו וזה ג"כ כונת רש"י מכות דף ב' ע"ב גבי עדים זוממין דאינם משלמין את הכופר דכתב שהרי לא הרג שורו את האדם ור"ל דהחיוב אינו כלל עליו רק בשביל השור וע"ש בריטב"א דר"ל דזה אינו בגדר ממון כלל רק שהם העידו שהוא מחוייב לשמים ובאמת אינו חייב כלל וא"כ לא הועילו בעדותם כלל. ובאמת נ"מ כך דגבי מתנות כהונה כמו בכור מחיים ותרומה ומעשרות ושאר דברים שפיר מהני לומר עשו את שאינו זוכה כזוכה דשם החיוב הוא רק בנתינה כיון דהם שייכים לשבט משא"כ בבכור בעל מום לאחר שחיטה דעל הבשר לא שייך בו גדר מתנות כהונה עיין ב"ק די"ב ע"ב ע"ש בתוס' רק משום גזל כהן ועיין בחולין דקל"א ע"א בתוס' ד"ה ה"ג ובמה דמבואר בבכורות דף כ"ח ע"א ע"ש בתוס' ד"ה שלא אך ר"ל כך דבכור בעל מום שניתן לכהן הוא דבר חדש לא מחמת בכור תם ולכך אף שנולד בעל מום הדין כן וגם לא דמי להדדי דבכור תם דוקא לאנשי משמר כמ"ש רבינו פ"א מהל' ביכורים דלא כרש"י זבחים דף ק"ג וכן מבואר בהדיא בירוש' פ"ד דחלה ובתוספ' סוכה פ"ד ובבעל מום לכל כהן ולכך ס"ל לרבינו דגבי קדשים אם הטיל מום בכונה אסור לאוכלן ולוקה כמבואר בפי"ח מהל' פסוהמו"ק ה"ה וגבי בכור לא פסק כן והטעם משום דגבי בכור הוה כמו פנים חדשות ולא שייך לומר עליו כל תועבה וכעין דמבואר בסנהדרין דף קי"ב ע"ב גבי זבח רשעים ע"ש וה"נ כן משא"כ פסוהמו"ק גם י"ל משום דגבי קדשים בעי פדיון וא"א לפדות ע"י מום שהוטל בהם בכונה משא"כ גבי בכור ועיין תוס' תמורה דף ד' ע"ב ד"ה ור"י. ולכך כל זמן שלא קבלם הכהן לא זכה בהם ולכך לא אמרינן בהם שמעלין אותם בדמים עיין רש"י בכורות דף כ"ח ע"א וכן לגבי כופר וזהו ג"כ כונת רבינו בפיהמ"ש שביעית פ"י מ"ב גבי קנסות דלכך אינם משמטין משום שהם חיובים שנתחייב בהם ולא יהי' פטור עד שיתנם ר"ל דגבי הלואה לא שצריך לשלם לו רק שצריך שלא יהי' חייב לו דהא מלוה להוצאה ניתנה והוה שלו רק שמחוייב ופועלת השמיטה שיפקע החיוב כמבואר ב"מ דף ל"ט ע"א משא"כ בדבר שצריך ליתן לו בזה אינה מועלת השמיטה דמ"מ לא נתנה ועיין ב"ק דף נ"ו ע"ב דאמר שם חד טעמא דשומר אבדה כש"ש כיון דרחמנא שעבדי' בע"כ כו' אף דבאמת הא צריך ליטול שכר ולא נטל אך זה תליא בב' התירוצים שכ' התוס' כתובות דף נ"ו ע"ב אם משום דרחמנא שעבדי' או משום דהוא שעבד נפשו ובזה א"ש מ"ש התוס' ב"מ דף כ"ה ע"ב ד"ה ואם דספק אבדה הוה לר"י ספק ש"ש ע"ש והוא לכאורה תמוה דממ"נ אם גבי ספק צדקה אזלינן להחמיר א"כ אז ודאי מחוייב ליתן צדקה לעני וא"כ ליכא פרוטה דר"י והוה שומר חנם ואם נימא דלהקל הוה ודאי ש"ש ועיין בהל' שבת מש"כ בזה אך לפי טעם ב' בהך דב"ק הנ"ל א"ש. ולכך י"ל ג"כ לשיטת רבינו בפ"ט מהל' שמיטה ה"ח גבי כפירה דלא משמט י"ל דשוב הוה בגדר גזל וגזל שייך בו מצות השבה מלבד החיוב כמבואר ב"ק דף ק"ה וכ"מ ולכך אינו משמט ולכך מבואר בירוש' גיטין פ"ה דגובה מן העידית משום דהוה בגדר גזל ועיין רש"י ריש סנהדרין דכתב שם דלא הוה גזלן הכופר במלוה ועיין ב"ק דף ק"ה ע"ב ובדברי רבינו פ"א מהל' שבועות דעבר על לאו דלא תשקרו גם הכופר במלוה אך י"ל דשם מיירי כעין הך דב"מ דף מ"ח ע"א בשייחד לו כלי ע"ש ושם דף קי"א. והנה רבינו השמיט הך דב"מ והטעם י"ל משום דקשיא לי' שם והא הוה שיעבוד קרקעות ואינו חייב קרבן ולא חומש גם בקפץ ונשבע כמבואר שבועות דף ל"ז ע"ב וב"ק דף ק"ה ע"א ולכך מוקי שייחד לו כלי דאז הוה כעין דאמרינן בשבועות דף ל"ב ע"ב דתפיסא מטלטלין ועיין גיטין דף מ"א גבי ייחד לה שדה וכ"מ רק זה מה"ת אבל מדרבנן כיון שתיקנו דאינו גובה מן הלקוחות שוב א"צ להעמיד כך וא"ש ובמ"ש התוס' ב"ב דף קע"ה ע"א דהיכא דליכא עדים לא הוה כפירת שיעבוד קרקעות ע"ש. גם י"ל טעם רבינו דלכך ס"ל דכפרנות אינה משמטת כעין מה דמבואר בירוש' פ"ג דהוריות ומכות דף י"א ע"ב דכל זמן שלא נתחייב בבירור לא שייך גדר כפירה ועיין זבחים דף ו' ע"א גבי סמיכה כה"ג ולכך גם כאן כיון דעדין לא נתחייב בבירור שוב אין שביעית משמטתו אך זה יהי' תליא בהך דשבועות דף ל"ז ע"א גבי הכופר בממון שיש עליו עדים אם זה הוה כפירה ע"ש גם הוה כהך דשבת דף קמ"ח ע"ב דמשמע שם דכיון דאינו יכול לתובעו לא קרינן בו לא יגוש ועיין גיטין דף ל' ע"א וב"ב דף קמ"ה גבי שושבינות אך אנן לא פסקינן כן וכמבואר בירוש' וכן פסק רבינו בהל' שמיטה גבי ע"מ שלא יתבענו ועיין במ"ש רבינו בהל' גזלה פ"ז ה"ט דהוה כמו יאוש ע"ש. וכן גבי פדיון פטר חמור למ"ד דאסור בהנאה מחיים י"ל דיש בהפדיון ב' דברים הפרשת השה מועלת להפקיע האיסור ואחר כך חל על השה מצות מתנות כהונה ובאמת נראה לומר דאף למה דקיימא לן בכורות דף ט' ע"ב דאם פדה בשאר דברים בשויו מהני זה רק לאפקועי איסורא אבל הנתינה לכהן די שיתן כפי דמי השה ועיין בירוש' פ"ב דקדושין במחלוקת דר"י ור"א דהכהן רק שיש לו חלק בהפטר חמור ובכורות דף י' ע"ב וי"ל דזהו כונת רבינו פי"ב מה' ביכורים הי"א שכתב ונותן דמיו לכהן ר"ל דא"צ ליתן הכל רק כפי דמי השה דדי בג' זוזים דלפי הנראה שם בדברי רבינו בהל' י"ב מבואר כך דהא דאמרינן בגמ' דבעי בינונית בג' זוזי זה רק אם פודה אותו בשאר דברים דאז לא הוה נתינה פחות מזה אבל כשפודה אותו בשה אז די בפטרוזא בר דנקא כיון דהוא בעל חי חשוב כמבואר זבחים דף ע"ג ושפיר יש עליו שם נתינה משא"כ כשפודהו בשויו אז צריך מידה בינונית ג' וכשאין הפ"ח שוה ג' אז צריך לפדותו בשה דלא תפיס יתר על דמיו כמו גבי מעש"ש כמבואר בירוש' פ"ד דמעש"ש ופ"א דסנהדרין וכן ס"ל לרבינו ועיין ב"מ דף נ"ב ע"ב וכ"כ בזה בהל' ערכין ומה דמקשה בבכורות דף י"א קשיא הלכתא אהלכתא ר"ל דמתחילה אמר שם דעין רעה בשקל ואח"כ אמר דדוקא ברגיא ותירץ כאן בבא לימלך אבל אם הוא שוה הרבה אז אף דצריך לפדותו בשויו מ"מ נתינה לכהן די בג' זוזי או בסלע בעין יפה כן ס"ל לרבינו ובאמת לכאורה קשה לשיטת רבינו מה מייתי ראי' בגמ' שם מהמשנה דנקט גם קטן דילמא שם קאי אספק פ"ח כמבואר שם במשנה וא"כ אין כאן מצות נתינה ושוב יכול לפדותו אף בקטן משא"כ היכא דבעי נתינה עיין רש"י חולין דף קל"ז ע"ב דאין נתינה פחות מסלע ע"ש. וכל זמן שהוא פ"ח אז אין עליו כלל שם גדר מתנות כהונה ומה דמבואר במשנה דף י"ב ע"א נותנה לכהן כו' לא ר"ל שבזה מקיים המצוה רק דר"ל דזה הוה בגדר מתנה בעלמא דהוה ממונו כמבואר שם דף י"א ע"א ועיין בתוספ' בכורות פ"א דמבואר כך וא"כ הוה הפטר חמור בעצמו של כהן ונ"מ אם אח"כ פדה הישראל את הפ"ח בשה שלו שייך גם השה לכהן ועיין תוס' בכורות דף ב' ע"א בד"ה ונותן ע"ש. ועיין ירוש' ביכורים פ"ב ה"ו גבי פדה בכוי ואמר שם דצריך עוד הפעם לפדותו בשה ונתינה לכהן די באחת ובאמת נ"ל דהירוש' מפרש כך לשון המשנה בבכורות דף י"ב הנ"ל דהך נותנו לכהן קאי ארישא דאמר שם דאסור בכוי מפני שהוא ספק ואם פדה בכוי ונתנו לכהן את הכוי אין הכהן רשאי לקיימו דאתי חורבא מיני' כעין דאמרינן בקדושין דף מ"ו ע"ב דהישראל יאמר דנפדה הפ"ח מדאינו מחזיר לו ועיין תוס' בכורות דף כ"ז ע"ב ד"ה דילמא דכ' שם כה"ג ועיין חולין דף פ"ה ע"א גבי כיסו וכ"מ לכן אסור הכהן להחזיק הכוי עד שיפריש הישראל השה וישאר תחת ידו דהוה ספק נתינה ודי בזה. עכ"פ מצות מתנות כהונה לא חל רק לאחר הפדיון ונ"מ ג"כ להך דב"ק דף ע"ט גבי נתנו לבכורות בנו ע"ש ברש"י ותוס' ואם נימא דיאוש ושינוי רשות הוה קנין או קודם יאוש ולענין ד' וה' המבואר שם במשנה אם הגנב פדה פ"ח שלו בהשה שגנב ונתנו לכהן כיון דאם נימא דלא מהני הפדי' שוב אין עליו מתנות כהונה ולא חל עליו שם נתינה כלל ועיין תוס' סנהדרין דף פ"ה ע"ב גבי גונב נפש ומכרו ע"ש וכן יהי' נ"מ למה דמבואר דף ט' ע"א ופודה בו פעמים הרבה ע"ש ברש"י ותוס' דף ד' ע"ב אם היכא דמתחילה פדה ספק פ"ח דמפריש לעצמו אם יכול אח"כ לפדות בו עוד ודאי פ"ח דהא אז צריך ליתנו לכהן וא"כ אף אם נימא דתקפו כהן מוציאין מידו ב"מ דף ו' הכא אתפסי' בידים כמבואר בתוס' בכ"מ י"ל דשוב זכה בשביל הראשון וצריך ליתן עוד אחר וזה יהי' תליא אם הך דספק פטור מליתן משום גדר דהמוציא מע"ה או משום דהוה כמו דאמרינן בכורות דף י"ח דהוה כמו שבא ליד כהן וזכה ממונו ולכך מבואר בבכורות דף י"ב ע"ב דאף לר"א דס"ל נתינה מעכב מ"מ בספק פ"ח דא"צ נתינה והוא מהך טעמא ולכך י"ל דיש עליו שם לקוח ופטור ממעשר בהמה וזהו כונת הגמ' ב"מ ו' ע"ב גבי נמצא פוטר ממונו כו' ור"ל דהוה גדר לקוח גם י"ל כמ"ש התוס' קדושין דף ע"ט ע"א וב"ב דף פ"א ע"ב דהיכא דממ"נ יצא מרשות הראשונה אין שייך בזה גדר חזקה. ובזה יש לתרץ קושית התוס' ב"מ דף ז' ע"א ד"ה מפריש מ"ש שם מאי קמ"ל שהם שלו פשיטא דמעשר בהמה לבעלים אך כך דכיון דהא מעשר בהמה הוה קודש ואין מקדשין בו את האשה וא"כ ממ"נ יצא מחזקה הראשונה וא"כ הוה אמינא דשוב יש לכהן זכות בו קמ"ל וא"כ אפשר לומר דכאן ג"כ כן וא"ש מ"ש רש"י ותוס' בכורות דף ט' ד"ה שתי דאמאי לא נקט דמפריש טלה לעצמו גם יהי' נ"מ אם פדה פ"ח ודאי בטלה ולא נתנו לכהן ואח"כ פדה בו פ"ח אחר אם מהני וזה תליא בהך דחולין דף קל"ד ע"א אם מתנות כהונה נגזלות ע"ש ושם דף קל"א. וא"כ לפ"ז הוה אמינא דאם מת השה בעודו ביד ישראל שוב לא שייך בו גדר נתינה לכהן קמ"ל הגמ' דצריך ליתן גם הנבלה כן ר"ל הגמ' דבכורות דף י"א ע"ב דזכיית כהנים הוה תכף משעת הפרשה כן פי' רבינו כונת הגמ' שם. וכן יהי' נ"מ לשיטת הרמב"ן ז"ל ב"מ דף ל"ח במלחמות דהיכא דנסרחה התרומה ופקע ממנו הקדושה אם עכ"פ צריך ליתנה לכהן מצד מצות נתינה וזה תליא אם תכף משעת הפרשה זכה בו השבט רק שיש לו טובת הנאה ליתנה לכל כהן שירצה או רק משעת נתינה עיין רש"י פסחים דף מ"ו ע"ב גבי חמץ ותוס' בכורות דף י"א גבי ברכה על הפדיון פ"ח וכ"כ בזה בהל' ערכין ועי' ברמב"ן ז"ל במלחמות פ"י דב"ק אם הקדושה והממון כהן הם שני דברים ואף דלא קדשה התרומה בגדר קדושה מ"מ נשארת ביד כהן או לא אך שם ג"כ י"ל החשש משום תקלה דנימא שנתקן הטבל ועיין בכורות דף י"ח ע"א דגבי מתנות כהונה כה"ג משום חשש דגיזה ועבודה ועיין נדה דף כ"ה ע"א וכ"כ בזה במ"א. וא"כ לפי"ז אם נימא דספק כפרה להחמיר וחולין בעזרה לאו דאורייתא עיין תוס' זבחים דף ס"ח ע"א וא"כ ל"ל קרא דצריך להביא וע"כ דזה הוה בגדר ודאי לא בגדר ספק ועיין מ"ש התוס' בכורות דף י"ז ע"ב דצריך להביא ב' עגלות מספק אף דליכא קרא ע"ש וכ"מ וכבר הארכתי בזה בח"ב היכא דאזלינן לקולא אם זה הוה בגדר ודאי או בגדר ספק וזהו כונת הגמ' סנהדרין דף מ"ב ע"א דגבי ד"נ שייך לומר נזדקן הדין דהיינו קש דינא ר"ל כך דכיון דקי"ל גבי ד"נ יצא לזכות אין מחזירין אותו לחוב ה"ה אם נסתפק להם דאז הוה לקולא לא מחמת ספק רק כמו שנפסק לזכות משא"כ בדיני ממונות ושאר דברים ועיין מ"ש התוס' ב"ב דף נ' ע"ב וגבי ממון זה תליא בהך מחלוקת דתקפו כהן מוציאין מידו ר"ל אם הוא ודאי פטור או רק ספק. וא"כ לפי"ז כך דאף דקי"ל דגבי שעטנז לא שייך ביטול י"ל דזה רק בודאי אבל ספק אין איסור כלאים עליו רק איסור כללי כמו כל הספקות ושם י"ל דשייך שפיר ביטול וכה"ג כתבתי בהל' אס"ב פרק ט"ז ע"ש וכן כתבתי גבי גדר חצי שיעור דאסור מה"ת אם יש עליו שם האיסור שלו או הוא רק גדר כללי דכל האיסורים חצי שיעור שלו אסור ונ"מ ג"כ ליוהכ"פ דהא כיון דמבואר בחולין דף ק"כ דלא תליא כלל באכילה רק ביתובא דעתא וא"כ למה כאן חצי שיעור אסור מה"ת דהא פחות מזה אינו כלום בשלמא גבי שתי' י"ל דכיון דזה תליא במה שהוא אדם כמבואר ביומא דף פ' ובמשנה דכלים פ' ט"ו שפיר י"ל דגם פחות אסור משום דאפשר שיש בו שיעור לאיזה איש אבל באכילה דהוה שיעור קצוב מה שייך זה וע"כ משום דחצי שיעור הוה שם כללי ולא בפרט אך לכאורה י"ל אם נימא דה' עינויים הוה מה"ת אפשר דזה לא גרע משאר עינויים אך מלשון הגמ' לא משמע כן. ובזה יש לבאר דברי הירוש' תרומות פ"ו דמודה ר"ל ביוהכ"פ וכן מה דאמר שם מודה ר"ל בעתיד להשלים ר"ל ביותר מכדי א"פ דאז יש שם איסור עליו גם לר"ל ועיין בזבחים דף ע' ע"א במה דאמר שם דצריך קרא דגבי נבלת עוף טהור רק אם אכל בכדי א"פ דסד"א חידוש הוא כו' ור"ל כך דכ"כ בח"א דזה הוה מחלוקת בחולין דף ל"ד אם הטומאה של נבלת עוף טהור נעשה זה בתוך הצואר או רק שאינו מטמא אחרים רק בבית הבליעה וזה ר"ל חידוש הוא דהיינו שהטומאה היא דבר חדש שנולדה אז ועיין בירוש' ספ"ו דיומא דהצואר היא מחיצתה ובנדה דף מ"ב וזבחים דף ק"ה אם מטמאה טומאת אוכלים ועיין בדברי רבינו פ"ג מהל' אבות הטומאות הי"א דנצל של עוף טהור אינו מטמא בבית הבליעה ואף דזה בעיא דלא איפשטא בנזיר דף נ' אך רבינו ס"ל דזה רק אם נימא דיש שם טומאה עלי' מעיקרא וא"כ בא מן הטמא אף אם נמחה וכמבואר בחולין דף ק"כ ואז אף אם אח"כ נקרש אף דנשתנה לפנים חדשות מ"מ טמא אבל אם נימא דהטומאה נולד בצואר וכיון דנמחה ונקרש אז הוה דבר חדש ואין עליו שם נבלת עוף טהור כלל ועיין ע"ז דף כ"ט ע"ב אטו משום דאחמיץ פקע איסורו ושם דף מ"ו ע"ב ברש"י גבי קמח של חטים של ע"ז דהאיסור רק משום דתפיס דמיו ובלא זה לא ועיין במנחות דף ל"א גבי קרש ובטהרות פ"ג וכ"כ בזה במ"א וגם י"ל דהוה כמו סרוחה מעיקרא לשיטת רבינו בהל' טומאת אוכלים פ"ב וכ"כ בזה בהל' נזירות ע"ש וכן ר"ל הך דזבחים דף ע' הנ"ל ור"ל דהזמן של האכילה נמשך יותר מכדי א"פ לא שהוא אוכל פירורים פירורים דאז לא חל עליו כלל שם נבלת עוף טהור לטומאה והוה כעין הך דירוש' פ"א דשבת גבי הוצאה לחצי גרוגרת ע"ש אך קשה דהרי ר"מ ס"ל בכריתות דף י"ב ע"ב דכל איסורים אם שוהה באכילתן זמן הרבה רק שיהא אוכל בב"א אז חייב לא כפי' רש"י שם דמיירי שהפסיק רק כפי' רבינו בפיהמ"ש שם כמש"כ בזה בהל' חמץ ע"ש ועיין מ"ש רש"י מנחות דף ע"ה ע"ב ד"ה א"ה שלא יהא הפסק בין אכילה לאכילה ופסחים דקי"ד ע"ב וכ"מ וא"כ קשה דהא בזבחים שם קאי לר"מ ולר"מ כל האיסורים כן וע"כ צ"ל דבאוכל ודעתו להשלימה חל שם הדבר עליהם תכף וזהו כונת הירוש' ועיין בדברי רבינו בהל' ממרים פ"ז ה"ב דגבי בן סורר ומורה אינו חייב עד שיאכל השיעור במלוגמא אחת ושתי' ג"כ בב"א ומשמע דכאן לא מהני בכדי א"פ והוא מדברי התוספ' סנהדרין פי"א עד שיתן לתוך פיו כשיעור ר"ל כך כמ"ש רבינו. ושם השיעור דאכילה ושתי' הוא חדא וזהו כשיטת התוס' סוטה דף ה' דרביעית הלוג הוא שיעור כ"ה סלעים והוא שיעור ליטרא כמבואר בכורות דף נ' וא"כ תרטימר דהוא שני ליטרים דהוא נ' סלעים הוה שיעורא חצי לוג ועיין מש"כ בזה בהל' ערכין וכן מה דאמר שם בירוש' דהכל מודים באיסורי הנאה והוא משום דנ"מ דכ"כ אם איסורים האיסור הוא על הדבר או האיסור הוא על האדם האוכל הדבר וזה תליא בהך גירסא דשבועות דף כ"ב ע"ב אריא הוא דרביעא עלה או אריא דרביע עליה ר"ל אם על האדם או על האוכל ועיין עירובין דף ע"ח ע"ב גבי סולם ושם ר"ל ג"כ אם הסולם הוא סילוק המחיצה לקולא או גדר פתח ע"ש דף נ"ט ע"ב ובירוש' עירובין ספ"ו גבי דקה ועכו"ם בעליונה לא מיקרי דיש לו דירה בתחתונה לענין שיבטל את העירוב וע"ש דף פ"ג ע"ב גבי מרפסת ותוס' חגיגה דף ד' ע"א ד"ה אלא. ובאמת יש נ"מ בין דבר שאסור לכל או דבר שאינו אסור רק לפרטים ולכך מבואר בפסחים דף מ"ח ע"א דטבל מיקרי איסור גופו ועיין תוס' שבת דף קכ"ז ע"ב בד"ה כיון דגבי תרומה אין החסרון בהדבר ע"ש. והנה כך דמ"ד חצי שיעור מותר מה"ת ס"ל דהאיסור על הדבר והשיעור הוא עצם לא מצטרף ופחות מזה אינו עצם משא"כ בדבר דמוטל על האדם או י"ל דגם בפחות כן וגבי איסור הנאה כיון דאין שינוי בהדבר ע"י פעולתו והדבר נשאר ע"כ דהאיסור הוא על האדם לא על הדבר וזה כונת הגמ' בעירובין דף ל' ע"א אדם אוסר עצמו כו' ע"ש ברש"י ותוס' ולכך גם חצי שיעור אסור ונראה דהא דמבואר בירוש' שבת פ"ח ה"ו אף ר"ש מודה בה מודה ר"ש באיסורי הנאה וע"ש בפ"ט ה"ה גבי כזית מן המת דר"ש פוטר ר"ל דסבירא ליה דקאי על כזית מן המת משום דר' שמעון ס"ל דשיעור דכגרוגרת ורביעית אף למצניעיהם ע"ש דף ע"ה ע"ב ודף ע"ו ע"ב איך אמר דגבי איסורי הנאה אף ר"ש מודה בכ"ש וי"ל כאן הך ר"ש היינו ר"ל וכהך דתרומות הנ"ל וא"ש. זהו שיטת הראב"ד כאן ואזיל לשיטתי' בהל' מעה"ק הנ"ל דזה הוה גדר ודאי ועיין רש"י כתובות דף י"ד ע"א ד"ה הכא מ"ש דהבן לא מיקרי רק ספק ספיקא והטעם ג"כ דנוכל לומר דרק ודאי פוסל ולא ספק דזה שם אחר וכעין זה כתבתי בהל' אס"ב אך רבינו ז"ל לא ס"ל כן רק דס"ל דאסור מחמת ספק שאין אנו יודעין היך לעשות ולכך ס"ל דתקפו כהן אין מוציאין מידו ובזה נמי תליא הך מחלוקת דבכורות דף ל"ד גבי תרומה תלויה אם חייבת בשימור דר"י ס"ל דא"צ שימור ולכאורה קשה מ"ש מהך מש"כ התוס' שם דף כ"ג ע"א ד"ה נבלה דכאן לא שייך כל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא דזה רק מחמת ספק וכמו הך דגיטין דף מ"ב ע"ב גבי נתערב ולדה ותוס' יבמות דף ל"ה ע"ב ודף ס"ז ע"ב ודף צ"ט ע"ב ובירוש' שם רפי"א דשתוקי חייב על מכות אמו דהרי יש לו אב רק שהוא אינו יודע וכ"מ בזה וצ"ל כך דעיין במכות דף י"ד ע"ב ובזבחים דף ל"ג ע"ב דיש שם שיטה דהמטמא את התרומה עובר בלאו ולא את הקודש ע"ש ועיין סוכה דף ל"ה ע"ב גבי הכשר ובאמת הטעם משום דהוה כמו הך דע"ז דף י"ג ע"ב ופסחים דף מ"ח וסנהדרין דף נ"ו דכל היכא דעושה דבר שע"י זה תסתלק הקדושה עובר משום הך דלא תעשון ועיין בספרי פ' ראה פסקא ע"ו דמשמע שם דליכא איסור לבשל פסח אף שע"י זה נפסל עיין בתוספ' פ"ג דמכות דאמר שם אם בישלו עובר משום פסול קודש אך י"ל דר"ל דאם אכלו עובר משום קודש פסול מלבד לאו דפסח ובאמת לכאורה קשה למה לא מפרש הגמ' הך דפסחים דף מ"א ע"ב במחלוקת דאביי ורבא אין לוקין על לאו שבכללות דר"ל הך לאו ע"ש דף כ"ד ע"א ועיין במ"ש רבינו פי"ח מהל' פסוהמו"ק ה"ב מפי השמועה למדו כו' דכ' שם דלכך אינו לוקה משום שאין בו מעשה וכמבואר דף כ"ט ע"ב ועיין בתוספתא דקרבנות ספי"ב דגם אם נתן הניתנין למטה למעלה עובר בל"ת ובתוספ' מכות פ"ד וא"כ אמאי שם לא ילקה על זה וכן אם שחט בדרום קדשים של צפון כמבואר זבחים דף ל"ו או אם הכניס דם חטאת בפנים נימא דילקה דעשה מעשה ליפסל קדשים. וצ"ל דזה רק כמו גרמא דעי"ז נפסל קדשים וגבי הך דלא תעשון כן רק עשי' ולא גרמא משא"כ במטיל מום וכן הך דע"ז דף י"ג ע"ב שם הוה החסרון הפסד קדשים ובפרט בבעל מום שע"י זה יוכל לפדות וא"כ נתחלל הקדושה משא"כ הני פסולים דהוה רק כמו גרמא ועיין שבת דף ק"כ ע"ב ופסחים דף פ"ה ע"א משום הפסד קדשים ונ"מ ג"כ אם עשה מום עובר בקדשים אם עובר על זה וכן אם עשה מום בין קבלה לזריקה ועיין רש"י עירובין דף ק"ד ע"ב דאסור לטמא אבנט אף דיכול לטובלו ובאמת כונת התוס' בכורות דף ל"ד ע"א ד"ה אילימא שכ' דאחיזת הדם הוה כמו מום עובר ור"ל דאף דהרפואה היא רק לעשות מום אחר מ"מ כיון דזה המום עובר א"א להתיר לשחוט על מום זה אף שהרפואה שלו יהיה מום אחר מום זה עובר דכיון דבעי ראיית חכם גבי בכור וגבי קדשים וזה ר"ל מה דמבואר בגמ' דבעי העמדה דהיינו לראות את המום ולכך כיון דזה המום אינו קבוע לא מהני ועיין סוטה דף כ"ז בתוס' וערכין דף ד' וכ"מ וזהו ג"כ כונת רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ו ה"ד דאינם בכלל העמדה והערכה ר"ל לראות הפסול. ועיין בנזיר דף מ"ג ע"ב במה דאמר שם גבי נקטע ראשו של אביו דאינו מטמא וגם אין עליו שם מת מצוה ס"ל לרש"י שם בד"ה והא דכיון דיש לו בן אין עליו שם מת מצוה להתיר לטמא לו ואף דהבן אם נשאל לנו לא נתיר לטמא לו מ"מ שם מת מצוה אין עליו וא"כ יהיה נ"מ אם הבן הוא נזיר או כה"ג אם חל על האב שם מת מצוה או כיון דיש לו בנים אין עליו שם זה ועיין יבמות דף פ"ט ע"ב ובדברי רבינו פ"ב מהל' אבלות גבי אשתו ושם אבאר זה ועיין בירוש' נזיר פ"ט גבי אם הכהו על ידו וצמחה ואמר הרופא דצריך לקטוע היד אז יחי' אם צריך לשלם עבור היד ע"ש ובירוש' פ"ד דב"ק. וזהו כונת הירוש' תרומות פ"ח ה"ט במה דאמר שם תפתר בשני כלים אחד תוכו טהור ואחוריו טמאים ואחד תוכו טמא ואחוריו טהורים ר"ל ושוב אסור להציל בשניהם דזה עושה לזה כמו שיש בידו להציל ואסור לטמא בידים. עכ"פ חזינן דמום עובר אינו עושה חילול בעצם הקדושה דלא כשיטת הרא"ש בבכורות שם וא"כ אם עשה זה בקדשים אינו לוקה ועיין תוס' בכורות דף ל"ז ע"ב ד"ה כאן. וכן יהיה נ"מ אם עשה מום בין שחיטה לקבלה דקי"ל דנפסל הזבח אך פדיון אין לו על זה כמ"ש רש"י מנחות דף ק"א ע"א ד"ה דמכלי שרת ע"ש כה"ג אם לוקה משום מטיל מום בקדשים ויהי' ג"כ נ"מ אם עלה לא ירד עיין זבחים דף פ"ד ע"א דבעלי מומין ירדו כה"ג דנפסל בקודש מאי ועיין בתוס' שם דף פ"ד ע"ב דמספקא להו גבי נשפך הדם קודם קבלה אם לא ירד וע"ש דק"ח ע"א גבי קבלה בכלי חול ודף קי"א ע"ב משמע שם דלא ירד כה"ג והטעם דלא דמי לקמצים שלא נתקדשו בכלי דירדו לכ"ע דכ"כ לעיל וכן כ' רש"י זבחים דף פ"ג ע"א ד"ה את דכ"ז שלא נקדש הקומץ בכלי לא מיקרי כלל נברר חלקו של מזבח ולא הוה כשחיטה עדיין משום דשם סכין מקדשו לו וכמ"ש התוס' זבחים דף ס"ט ע"א ד"ה אין קידוש וזהו כונת הגמ' שם אין קידוש בכלי שרת כו' דקמיצת זר הוה כמו שלא קידש הקומץ בכלי ותרד עיין מנחות דף ו' ע"ב והוה כמו עלתה חיה למזבח דתרד דעדיין לא נגמר השחיטה עיין זבחים דף י"ג ע"ב ומנחות דף ק"ב ע"א דקומץ כשוחט ונ"מ ג"כ למש"כ לעיל דלבונה שאני דמברר ברור הקומץ ולא כשיטת התוס' זבחים דפ"ג ע"ב ד"ה למעוטי ולקמן בהל' פסוהמו"ק אבאר זה. ואף דא"כ קשה במה דמבואר במעילה ד"ז והובא בדברי רבינו בהל' פסוהמ"ק פ"ג הי"ג גבי הפריש שני אשמות לאחריות דאם העלה קודם זריקת דמים דירד והתם קאי לר"ש ור"ש ס"ל דאפילו נשפך קודם קבלה כשר כמש"כ ועיין זבחים דף פ"ה ע"א דבקדשי קדשים כן והתם הוא קק"ד אך הר"א ז"ל מפרש כך דכיון דיהי' מותר אשם וא"כ יהי' עליו שם עולה אך זה רק לאחר זריקה אבל קודם זריקה עדיין אין שם עולה עליו ועיין ירוש' פ"ב דקדושין ה"ו ותוס' זבחים דף קי"ב ע"ש וא"כ הוה כמו מחוסר זמן בגופו ואם עלה ירד ועיין במנחות דף י"ב ע"א גבי פסולו בגופו ע"ש אך מדברי רבינו ז"ל נראה דגבי שני אשמות אם העלה אימורים קודם זריקה אף שאח"כ זרק מן האשם שהעלה האימורים לא מהני משום דכיון דהי' יכול לזרוק גם מהשני לא מיקרי אינו מחוסר מעשה בגופו כמו דאמרינן בזבחים דף פ"ג ע"ב וכאן לא קידש הסכין קדושה גמורה ולכך יורד ולקמן בהל' מעילה אבאר זה. עכ"פ גבי בעל מום כה"ג דנעשה לאחר שחיטה אם עלה אם יורד וכן יהי' נ"מ לשיטת ר"י אליבא דר"א דס"ל בזבחים דף ע"ז ע"ב ודף פ"א ע"א דגם בעלי מומין בתערובות יוכל להקריבם ולזרוק הדם היכא דהדם נתערב והאברים לא נתערבו וזרק הדם והאברים עלו אם ירדו דכיון דע"י תערובות מרצה שוב הוה כמו פסולו בגופו בקודש ואם עלה לא ירד או דכיון דבעלי מומין מלבד הפסול שלהם יש לאוין על כל העבודות שלהם כמבואר בתמורה דף ו' ע"ב ולכך אסור גם לשם עצים כמבואר בזבחים דף ע"ז ע"ב ע"ש בתוס' משום דבזיא מילתא כמבואר בתמורה דף ז' ע"א ולכך מבואר בתמורה דף ו' ע"ב דאף אם נימא דשעיר המשתלח לא פסול במום מ"מ אסור לעשות דינים של שעיר המשתלח בבעל מום ואמר שם דהיכי משכחת לה שיוכל להיות בעל מום בשעיר המשתלח כגון שהומם וחיללו על אחר וכיון דבעל מום כשר למה לן לחלל ואין לומר דר"ל כגון שהי' מחוסר אבר וזה פסול לכ"ע כמו בעוף וקרבן ב"נ וכמבואר בירוש' פ"ט דפסחים גבי פסח מצרים ופ"ט דסוטה גבי עגלה ערופה זה אינו דעיין ברש"י מעילה דף י"ב ע"א דכיון דבעל מום לא פסול שוב א"א לחלל משום מחוסר אבר דזה רק גדר פסול ולא גדר מום וכמו הך דבכורות דף ל"ט ע"א גבי מחוסר אבר מבפנים ע"ש וע"כ דלענין לעשות העבודה של שעיר המשתלח ודאי א"א בבעל מום ושפיר יכול לחלל רק דלהקדישו הוה אמינא דשרי דבעל מום יש בו שני פסולים אחד פסול קרבן ומשום דאסור להקריב ועיין בחולין דף פ' ע"ב ובמש"כ רבינו בפ"ג מהל' איסורי מזבח ה"ז ויראה לי כו' ובתוספ' דמכות פ"ד ותמורה פ"ב מבואר להיפך דיש לאו על זה ובתמורה דף כ"ח ע"ב דזה הוה כמו בע"מ עובר דאף דחל עליו קדושת הגוף מ"מ יש בו לאו ובמה דמבואר בדברי רבינו בהל' איסורי מזבח פ"א ה"ח דגבי בע"מ עובר אינו חייב רק על ההקרבה ולא על ההקדש וכן הוא בירוש' נזיר פ"ה ולכך רבינו ז"ל בס' המצות מנה לה בתרי לאוי ע"ש ובמה דמבואר במנחות דף פ"ה פ"ו פ"ז אם גם בשאר דברים הנקרבים יש גדר בע"מ לענין זה ובתוס' יומא דף ס"ג ע"ב ועיין במה דמבואר במנחו' דף ט' ע"ב חסר כבעל מום ותוס' זבחים דף ק"ט ע"א. עכ"פ בעל מום אסור להקריבו אף דיש בו גדר הקרבה ועיין בכורות דף י"ד ע"ב אך זה י"ל דהתערובות משוה לו שיהי' יכול להקריבו לשם עצים ובזה יש ליישב קושיית התוס' בזבחים שם וביומא דף ס"ד ועיין זבחים דף פ"ה ע"ב דטעם דר"ע משום דכנגדו כשר בעופות ולמה לא אמר ג"כ משום דמרצה ע"י תערובות וע"כ דהריצוי הוא רק שלא יפסול השני ועיין רש"י זבחים דף פ"א ע"א ד"ה ומשנה וכן יהי' נ"מ למה דמוכח בזבחים דף ק"כ דאף הני דאם עלו ירדו אם משלה בהם האור לא ירדו ע"ש בתוס' וזהו באמת מה דמבואר בזבחים דף כ"ז ע"ב דמזבח הפנימי מקדש פסולים דלא חזי לו כלל וכן כלי שרת ועיין בדברי רבינו פ"ג מהל' פסוהמו"ק הי"ח והי"ט ובכריתות דף כ"ד ע"ב דאמר שם דכלי שרת מקדשין ומ"מ רבינו לא פסק כן בפ"ד מהל' פסוהמו"ק הי"ט אך כך דהנה בזבחים דף כ"ו ע"ב נקט קטרת זרה שעלה לגבי מזבח וכן כ' רבינו בפ"ג מהל' פסוהמו"ק הי"ח דהנה לכאורה משמע דדוקא זרה אבל קטרת ציבור לא ירד והרי במשנה דף פ"ה ע"ב וכן כ' רבינו שם בהל' ט"ז דקטרת במזבח החיצון תרד משמע אף שאינה זרה. אך כך דהנה התוס' בזבחים דף פ"ז כ' דאם נזרק הדם על המזבח לא יקנחו לכ"ע אף בדם פסול וע"ש דף פ"ח ע"א ד"ה חטאת ותוס' מנחות ד"ו ע"ב ד"ה שהרי וצ"ל הטעם דגבי דם הוה כמו שמשלה בו האור ואף דלפקע האיסור ממנו לא פקע כמ"ש התוס' זבחי' דף מ"ג ע"א זה רק היכא דבעי שישלוט האור ברובו כמש"כ לעיל גבי הפיגול והנותר והטמא שהעלה לגבי המזבח אבל לענין הורדה גם בדם כן וזה רק היכא דקדשינהו בכלי שרת וא"כ לפי"ז לגבי קטרת נמי אף דבהם לא שייך גדר לחמו של מזבח עיין תוס' מעילה דף י' ע"ב מ"ש דלמה קטרת מיד לאחר שתעלה תימרתו אין בו מעילה ועיין בירוש' פ"ב דיומא דגבי קטרת הוה רק שריפה ולא עיכול ועיין בירוש' סוטה פ"ג ולכך מבואר במנחות דף כ"ו ע"ב דלא מהדרינן פוקעין בקטרת ובזה א"ש מ"ש התוס' זבחים דף ק"ט ע"ב ד"ה ומר סבר דלמה לא הוה כמו קומץ מנחה דחשוב הקטרה בחוץ לחייב אף בכזית אך שם משום דמהדרינן פוקעין מיחשב הקטרה כמבואר דף ק"ח ע"ב משא"כ בקטרת מ"מ אם משלה בו האור י"ל דלא ירד במזבח החיצון כמו גבי דם. והנה באמת נ"ל דהא דמבואר בזבחים דף פ"ז ע"א דלרבא לינה מועלת בראשו של מזבח זה רק אם עדיין לא משלה בו האור אבל אם משלה בו האור אז אין שייך בו גדר לינה כלל ודלא כתוס' שם בד"ה מה דמשמע שם דלרבא מועיל אף במשלה אך זה רק בדבר שנקדש בכלי שרת אבל קטרת זרה אף אם משלה ג"כ תרד וכן יהי' הדין גבי בעלי מומין קודם שחיטה אבל אם נעשה בין שחיטה לקבלה אז י"ל דאם משלה בהן האור לא ירדו כמו גבי קטרת דנקדש בכלי שרת כמ"ש התוס' יומא דף מ"ח ובאמת הטעם דגבי שולחן אין לינה מועלת ע"ש ברש"י משום דמזבח רק רצפה כמבואר שם דף כ"ז ע"ב משא"כ במזבח הפנימי. והנה עיין בתוס' שם בזבחים דף פ"ז ד"ה לשולחן ובמנחות דף ק' ודף צ' אם הלחם נפסל בלינה היכא שנזרק כהלכתו וביומא דף כ"ט ע"ב ועיין בירוש' שקלים פ"ו דמבואר שם דאם אין לו לחם אחר מניח הלחם הישן עד שבת הבאה ופסול ועיין בתוספ' מנחות ספי"א דמבואר שם דמותר באכילה וחייבים משום פיגול והנה לכאורה י"ל דכמו דאמרינן בשבועות דף י"א גבי קטרת דלא פסל בה לינה משום דעומדת לכל השנה וא"כ י"ל דה"ה בלחה"פ כיון דמצותו כל השבוע אך מ"מ הא מבואר בתוס' שם דלאחר שקידש במחתה נפסלת בלינה ה"נ י"ל גם בלחה"פ לאחר שהגיע זמנו לפרק דהוה כמו דפריק כמבואר במנחות דף ח' אך באמת דכלי שרת ומזבח הפנימי הוה כמו שהם עושים פעולה במה שבתוכם עיין מנחות דף ק' ע"ב דמכלי שרת לא אשכחן דמיפרק ותוס' שם דף מ"ו ע"א ד"ה ואיזה ודף מ"ז שם וכלי מצרף כמבואר בחגיגה דף כ"ג ע"ב ומבואר בירוש' שם במה דבעי אם יכול להקריב קומץ בשני כלים ואמר דאם יכול להקדיש בשני כלים למה כלי מצרף משום דהוה ס"ל דזה לא בגדר צירוף רק דהוה כמו דבר אחד וכמו הך דמנחות דף י"ג ע"ב גבי לחה"פ דסדר אחד הוה כמו גוף אחד ע"ש בתוס' ותוס' חולין דף ל"ו ע"א גבי צריד של מנחות ותוס' שבת דף נ"ח ע"ב גבי זוג ועינבל וסוכה דף ט"ז גבי מיטה ע"ש בתוס' ודחי דסולת ולבונה וגחלים בכמה כלים הם קרבים ר"ל דהלבונה הי' מלקט קודם הקמיצה כמבואר בסוטה דף י"ד ע"ב ועיין מנחות דף י"ג ע"ב ד"ה ליקוט ותוס' שם דף י"ד ע"א ד"ה והלבונה אך כך דלאחר שנתן הקומץ לתוך הכלי לקדש הי' נותן הלבונה ג"כ על הקומץ ואח"כ אם רצה הי' מקטירם בב"א עם הקומץ ואם רצה הי' מלקט הלבונה עוד הפעם ונותן עלי' מלח ומקטירה על המזבח בפ"ע והליקוט הראשון הוה בגדר קמיצה והליקוט השני הוה בגדר הולכה ולכך נקרא שלא ברגל מנחות דף י"ג ע"ב ומ"מ אם רוצה להקטירה בפ"ע ע"כ צריך ללקטה פעם השני וצריך ליתן עליה מלח כמבואר במנחות דף כ' ע"א ושם דף ט"ז ע"ב מבואר דיש בו הולכה ואף דבדף ט"ז אמר שם דלבונה לא בעי מתן כלי צ"ל דלא משום הלבונה רק משום המנחה כמבואר דף ח' ע"א דאין קדושה בלא זו ושם משמע דהמתנדב לבונה א"צ לקדשה בכלי אך בתוספ' דמנחות ספי"ב מבואר דצריך לקדשו בכלי ולקמן אבאר זה. עכ"פ הכלי שרת עושה פעולה במה שבתוכו וכן השולחן בלחה"פ עיין מנחות דף נ"ט ע"א ודף נ"ז ע"ב ודף פ"ז ע"ב בתוס' ד"ה מהו דשולחן מקדש ללחם ודף צ"ה ע"ב ותוס' מעילה דף ח' אך י"ל דכמו דקי"ל דגבי קרבן ציבור סכין מושכתן כמבואר בשבועות דף י"ב ה"נ גבי לחה"פ העבודה ראשונה שלו מקדשתו ומ"מ קי"ל כמ"ד במנחות דף נ"ז דאם החמיץ לחה"פ לוקה דכיון דהחמיצה שוב אינם ראויים ללחה"פ ושפיר קדוש בתנור ועיין במנחות דף צ"ה ע"א דמבואר שם דבמסודר אין לחה"פ נפסל במסעות אף דבטלה מחנה שכינה וכן הוא בירוש' יומא ספ"ד אך י"ל כמ"ש התוס' זבחים דף כ' ומנחות דף ט' דלענין ליפסל ביוצא אינו נפסל במסעות עד שיעשה בו עבודה ועיין תוספ' מנחות פי"א דיכול להוציא אותם חוץ לעזרה לר"י והוא מהך טעמא ומיירי קודם שהגיע זמנם לפרק משא"כ בשהגיע זמנם לפרק דאז יפסל ביוצא וזהו כונת הירוש' חגיגה פ"ג ה"ח שולחן שנטמא מטבילין אותו בשבת לר"מ כיון דצריך שיניחו עליו הלחם השני מיד א"כ נמצא דגם הלחם השני נטמא דלא הי' הערב שמש ולרבנן יוכל לסדר אחר הערב שמש ואח"כ דחה שם דמיירי שנטמא במשקין דלא בעי הערב שמש גם לר"מ וגבי טומאת ע"ה שפיר בעי הערב שמש כמ"ש התוס' חגיגה דף כ"א וכן פסק רבינו ז"ל בפי"א מהל' מטמא מו"מ ואף דלכאורה קשה ממנורה דהא צריך להדליקה קודם הערב שמש וא"כ למה לא נקט במשנה מנורה כמו בברייתא עיין דף כ"ו ע"ב ובאמת לשיטת רבינו בהל' תמידין ומוספין בפ"ג דגם ביום הי' צריך להדליק וא"כ ס"ל כתנא דברייתא שם דשייך תמיד גם במנורה ומ"מ לא הביא הך דלא תגע במנורה י"ל כמו דאמרינן דאין טומאות ידים במקדש ה"נ י"ל דלא גזרו על טומאת ע"ה במקדש ועיין בכלים פט"ו מ"ו גבי ספר עזרא ונבלי בני לוי דטומאה דרבנן לא גזרו במקדש ובזבחים דף כ' ע"ב ובדברי רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ה ה"ו ובשקלים פ"ח ע"ש אך גבי שולחן כיון דמוציאין אותו לחוץ כמבואר בחגיגה שם חל עליו טומאת ע"ה ולקמן אבאר זה. ובזה יש ליישב כונת רש"י בשבועות דף ט"ו ע"ב ד"ה בשחיטת ע"ש בתוס' דלמ"ד תנור מקדש אך מ"מ כאן צריך דבר שיפסל ביוצא וביוצא לא נפסל רק בעבודה וכן דייק שם רש"י בלשונו ע"ש. עכ"פ השולחן ג"כ עושה פעולה בהלחם וכן מבואר בירושלמי ספ"ג דחגיגה דגבי מזבח הפנימי דכתיב מקטר קטרת ר"ל שהוא מקטיר את הקטרת ולא הוה כמו רצפה רק שעושה פעולה בהדבר ולכך בהקטרת שעליו צריך דוקא מתחילה להקדיש בכלי שרת כמ"ש התוס' יומא דף מ"ח ע"ב והוה כמו משלה בהן האור דאז אף אם ירדו יעלו ואף פסולים דלא חזו לו אך כל זה דבר שנקדש בכלי שרת אבל קטרת זרה אף במזבח הפנימי יורד ובזה א"ש הך דמנחות דף נ' מה דמקשה שם אלא יחיד כו' הא המזבח הפנימי כו' ודילמא נ"מ דאם עלה לא ירד ולמש"כ א"ש וע"ש ברש"י דף נ' ע"א ד"ה הא דחשיב שם גם יוצא וצ"ל דלאו דוקא כמ"ש התוס' בכ"מ. אך כל זה להקרבה וגם לחייב עליו משום פיגול ונותר שלא יהיה נקרא פסולו בגופו וכמו גבי יוצא עיין רש"י פסחים דף ל"ד ע"ב ודף ע"ז ע"ב וכ"מ אבל באכילה אסור הלחם וגם הוה נותר כמבואר במנחות דף ק' ומעילה דף ט' וגם הא שכתב רבינו בפ"ג מהל' פסוהמו"ק דכלי שרת מקדשין את הדם הפסול ליקרב ר"ל דלא נימא דהוה כמו פסולו בדם דאף אם עלה ירד קמ"ל אך מ"מ לזורקו אסור אך לר"ש דס"ל דכזרוק דמי שוב גם לזורקו מותר וכן יהיה נ"מ אם רק מתנה אחת בקדשים אם מותר לזרוק השאר מהדם שבכלי שרת וכן יהיה נ"מ לענין כבוס עיין זבחים דף ל"ח ע"ב ודף צ"ב ומעילה דף ה' וכמו כן כתבו התוס' בזבחים דף ל"ד ע"ב ד"ה פסול דנ"מ לענין לשפוך השירים ליסוד ע"ש זהו שיטת רבינו. אבל בעלי מומין אף לדידן בתערובות י"ל דאם משלה בהן האור לא ירד והא דפסק רבינו בהל' פסוהמו"ק פ"ב הכ"ג וכל אותן הזבחים פסולים שם ר"ל על הני דנזרק הדם שלהם והם כשרים מ"מ כיון דקי"ל דשחוטים נדחין חל עליהם שם פסול וע"ש דף ע"ד ע"א אבל בדם התמצית דזה לא הוה בגדר פסול רק גזרה לכך לא נדחה ובאמת הכונה בגמ' שם דף ע"ט ע"ב כך דכאן נקט נתערב בדם הפסולין ור"ל כגון בעלי מומין או רובע ונרבע ובזה לא מהני לשם מים לכ"ע עיין בתוס' שם דף ע"ז ע"ב ד"ה בדם ופסחים דף ס"ה ע"א וגם לר"א דס"ל דתלינן שכבר קרב בזה לא שייך דכיון דקי"ל יש בילה וא"כ בכל הדם מעורב דם פסול ולכך לא פליג ר"א גבי דם תמימין בדם בעלי מומין ודלא כפי' רש"י ובמ"ש רש"י דף פ"א ע"א בד"ה משנה שם קאי לרב אשי דס"ל אין בילה ע"ש. רק בדם התמצית לית בו חשש כלל דזה כמיא בעלמא רק חיישינן שמא יש בדם התמצית גם דם הנפש שלא נתקבל בכלי וזה הוה פסול גמור ואסור לזורקו גם לשם מים כמבואר בפסחים דף ס"ה ע"ש בתוס' ולכך קאמר בגמרא דפליגי אם דם התמצית מצוי לרבות על דם הנפש וע"ש בפיהמ"ש לרבינו מ"ש שם שהתמצית יש בו דם הנפש אך כך דר"ל אם דם התמצית הוא מרובה מדם הנפש שלא נתקבל בכלי וא"כ ליכא דם פסול כלל דדם התמצית הוה כמו מים בעלמא ודם הנפש שלא נתקבל נתבטל בדם התמצית ומ"ד דישפך לאמה ס"ל דאינה רבה וא"כ יש גם דם הנפש שלא נתקבל וזה אסור לשם מים אך מ"מ דיעבד כשר מחמת דלא נתבטל דם הכשר בו דהוה כמו עולין וכמ"ש התוס' פסחים שם ותוס' יומא דף ס"ד וגם גדר דיחוי לא שייך כאן כיון דלא הוה פסול גמור רק מחמת תערובות ולא בטל דרק היכא דמן הדין נתבטל רק משום חשש גזרו א"כ חל הגזירה על הכל ונדחה וזהו כונת הגמרא שם דף ע"ג ע"ב אמר רבא השתא דאמרי רבנן כו' לא מרצי ר"ל דכיון דאין הטעם משום דלא בטלה דאז הוה אפשר לומר דאין שייך בזה גדר דיחוי דהא זה לא הוה רק משום חסרון ידיעה וכהך דגיטין דף מ"ב ע"ב וכ"מ כמש"כ אבל כיון דהטעם הוא משום גזירת חכמים ונדחה אף אם נתברר ולכך לא מרצה וכ"כ בזה וא"כ אם נימא הטעם משום גזירה ע"כ כיון דנקט בסיפא אם לא נמלך ונתן כשר ע"כ דס"ל דגם שחוטים אינם נידחים וא"כ לעירבינהו וליתנינהו ובאמת הני פסולים דנקט במתניתין י"ל דקאי ארובע ונרבע ובזה גם ר"א מודה דלא מהני אם נתן מקצת רק להני דנתן אם נתן הכל למאן דלא ס"ל דיחוי ואם הוה הני פסולים בעלי מומין אם נימא דאין בילה אז אם נזרק מקצת יכול לזרוק הכל כיון דאין בילה אבל לר"פ י"ל דהטעם דס"ל דגבי דם התמצית ישפך לאמה לא משום גזירה רק משום דיש בהם דם הנפש שלא נתקבל ולכך אסור משום דלא בטל כמש"כ ושוב לא שייך בו דיחוי ולכך אם נתן כשר אבל ברישא אף בדיעבד פסול מחמת דיחוי וכמש"כ וא"ש ומה דפסק גבי נתערב הניתנין למעלה בהניתנין למטה דדיעבד כשר משום דס"ל לרבינו דדיחוי לא שייך רק לכפרה ולא לענין אכילה עיין תוס' ב"מ דף נ"ג ע"ב וזבחים דף ס"א ע"ב ובמש"כ רש"י פסחים דף ק"כ ע"ב בהני תרי לישני אם לס"ד היה יכול לאכול הפסח גם ביום ט"ו או לא וזה תליא אם יש דיחוי באכילת קדשים וכיון דאנן קי"ל כמ"ד בזבחים דף כ"ו ע"ב דלענין כפרה שלא במקומו כמקומו דמי רק הנ"מ הוא לענין אכילה לא שייך בו דין דיחוי אף דאין מניחין אותו לזרוק דלא עדיף מהחשש גופה ולכך כשר בדיעבד כן היא שיטת רבינו. ובאמת נ"ל דמה דמבואר בתוספתא דמכות פ"ג בישלו עובר משום פסול קודש ר"ל כך דקאי ארישא דפסח שיצא חוץ לחבורתו דנפסל וקמ"ל התוספתא דפקע דין פסח ממנו ונ"מ דאם בישלו אח"כ לפסח היוצא ואכלו אינו עובר רק משום פסול קודש דיוצא ולא משום דאסור לאכול מבושל וכעין דאמרינן בפסחים דף מ"א ע"ב גבי אכל נא מבעוד יום ובירושלמי פ"ז ה"ב ובמנחות דף נ"ז ע"א גבי חימצו ויצא וכ"כ בזה ולפי מש"כ דגבי פסח שבישלו יש עליו הלאו דכל שבקודש פסול וא"כ גבי פסח שבישלו בחמי טבריא דשוב אין לו תקנה לצלותו אף אם נימא דאין עליו שם בישול עיין תוס' פסחים דף ל"ו ע"ב ד"ה פרט לחלוט וזה תליא בהך מחלוקת דפסחים דף מ"א ע"א גבי צלאו ואח"כ בשלו אם הטעם משום דהבישול מבטל הצלי' או משום דיש עליו שם בישול ג"כ ונ"מ דכאן לא עבר לרבא משום לאו דצלי אש רק משום מבושל. אך י"ל דמ"מ הא נקט כי אם צלי אש אך זה תליא במה דפליגי רש"י ותוס' ב"מ דף קט"ו ע"ב ד"ה אבל מאיזה פסוק הוא וזה ג"כ כונת הגמרא דף מ"א ע"ב גבי בישלו מבעוד יום דלמה לן קרא על זה אך ר"ל היכא דיש בו גם צלי וא"כ אין האיסור משום שאינו צלי רק מפני שהוא מבושל לכך בעי קרא על זה וכ"כ בזה בח"א בהל' מאכלות אסורות ובהל' שחיטה. וזה ג"כ טעם רש"י חולין דף קט"ו ע"ב ד"ה אבל דפסח שבישלו בעי עיבור צורה אף דזה הוה פסולו בגופו עיין בירושלמי פ"ז דפסחים גבי נגע בחרסו של תנור רק דהא בפסחים דף מ"א מוקי לה בצלאו ואח"כ בשלו ס"ל דלא מבטל הצליה ולא מיקרי פסולו בגופו. ובאמת נראה דהא דאמרינן בפסחים דף ע"ה ע"א גבי תנור שגרפו דאין זה צלי אש אין הפי' כמ"ש רש"י שם דף ע"ה ע"ב גבי נגע בחרסו של תנור דזה מהך טעמא דלא דמי כלל דשם ר"ל דצלאו באוירו של תנור וא"כ אין עליו טעם דהוה צלי מחמת דבר אחר ואין זה פסול כלל רק דלא נצלה באש וי"ל דאם אח"כ חזר וצלאו באש מהני אבל במשנה ר"ל שנגע בהחרס של תנור ואם כן שוב לא מהני שיחזור ויצלהו באש כיון שנצלה בדבר אחר וא"ש מ"ש התוס' שם בד"ה נכוה וע"ש בתוס' דף ע"ו ע"א ד"ה אלא דהא דצלאו ואחר כך בשלו זהו רק במים ולא בדבר אחר ועיין בדברי רבינו פ"ח מהל' ק"פ ה"ח דרק לסוכו מותר ביין ושמן ולטבלו מותר רק במי פירות ולא חשיב יין ושמן משום דבירושלמי מבואר דאסור לטבל ועי' בע"ז דף ל"ח ע"ב דשמן עם בשר הוה נט"ל וכ"כ בזה בח"א. ואם מתחילה צלה הפסח בחמה י"ל דיכול אחר כך לצלותו באש משום דמעשה חמה הדר כמבואר במנחות דף כ"א ולענין חמי טבריא י"ל דזה תליא בהך דשבת דף ל"ט ע"א וכ"כ בזה בח"א. וכל זה לענין קדשים אבל תרומה כיון דמבואר בסנהדרין דף פ"ג ובחולין דף קי"ג דע"י הטומאה נתחללה התרומה ופקעה הקדושה לכך אסור לטמאותה כמו ונתצתם ועיין תוס' פסחים דף י"ג ועיין בדברי רבינו בהלכות סנהדרין פי"ט דחשיב שם השורף עצים מן המקדש ע"ש ומשום דנתבטל הקדושה ע"י השריפה וגם בתרומה טמאה כן דכיון דחזינן דתרומה טמאה יש לה דין בפ"ע בשריפה לכהן והוה בגדר מתנות כהונה כמבואר שבת דף כ"ה ולקמן אבאר זה ועיין סנהדרין דף קי"ב ע"ב דתרומה של עיר הנדחת דאסורה בהנאה מ"מ אסור לשורפה בידים ועיין תוס' פסחים דף י"ג ע"א בד"ה ושורפין דמספקא להו אך י"ל דבתרומה דמותרת בהנאה הוה אמינא דיכול לטמאותה משום דזה יהי' ג"כ בכלל מתנות כהונה וכמבואר בירושלמי תרומות פ"ה וביכורים פ"ב דילפינן מולמשחה להדלקה וס"ד דשרי ועיין בתוספתא פרק י"ד דשבת דגבי תרומה אין מכבין להציל ובקודש ובכתבי הקודש מותר לכבות ובירושלמי שבת פט"ז מקשה זה דלמה גבי תרומה אין מצילין הא כתיב בכל קודש לא תגע לרבות את התרומה ואם כן אסור להפסידה וחסר שם לשון התוספתא אך הטעם כמש"כ דלטמא אסור משום שעי"ז נתחללה ופקעה קדושתה ועיין בדברי רבינו פי"ב מהל' תרומות ובהך דגיטין דף נ"ג ע"ב דאמר שם דזה רק מדרבנן ושם קאי גם אתרומה אך י"ל דהנה בירושלמי שם מבעי היכא דהיה יודע שהוא תרומה רק סבר שמותר לטמאותה מי קנסינן לו ומשמע דהקנס הוא משום איסור הטומאה ולא משום ההפסד ולמה דחק שם הוה לי' לאוקמי כגון שלא היה יודע שהן מוכשרין ועיין תוס' ב"ק דף ק' ע"ב אך י"ל דס"ל להירושלמי דמיירי במשקין דומיא דמנסך ומ"מ הוה היזק שאינו ניכר כמ"ש התוס' גיטין דף מ"א דבדרבנן מיקרי היזק שאינו ניכר וס"ל דזה אתיא כמ"ד טומאת משקין דרבנן וא"ש דברי הגמרא גם כן ובאמת לפי מה דמבואר בירושלמי פי"א דתרומות הלכה ו' דאמר לית כאן תלתן ד"ת משמע דס"ל דכרשינן שפיר הוה מן התורה והא דמבואר בריש פ"ט דתרומות גבי גידולין דכרשינן מדרבנן צ"ל כך דהנה בירושלמי פ"ד דחלה אמר שם אימתי גזרו על הכרשינן ור"ל אם נימא דכרשינן הוה מן התורה תרומה הך גזרו ר"ל דגזרו דאסור לטמאות תרומות כרשינן אף דזה הוה ראוי לבהמה עיין תוס' יבמות דף ס"ו ע"ב וכ"מ ומש"כ בזה בח"א בהל' מאכלות אסורות. והנה באמת י"ל דאסור לזרוע תרומה מן התורה מחמת דע"י זה הוא מפקיע קדושת התרומה ולכך קנסו אותו ואמר דגבי כרשינן זה רק איסור דרבנן כמו טומאה כמש"כ. והנה כל זה לטמא בידים אבל גרמא הוה כמו גבי מחיקת השם רק האיסור הוא משום משמרת ולכך בספק לא כיון דעכשיו אינה ראויה וזהו כונת המשנה בתרומות פ"ח מ"י לא זהו כו' ובל תטמא ע"ש בפיהמ"ש לרבינו ור"ל דאף דליזהר מלטמא אין בה אבל מ"מ על בל תטמא עובר ועיין מנחות דף מ"ח ע"ב ובדברי רבינו פי"ב מהל' תרומות ה"ה ואף דמגמרא דילן פסחים דף כ' ע"ב משמע דמותר לטמאותה גם ביד מה"ת ודלא כהירושלמי י"ל דיש לחלק בין דרבנן לדאורייתא ואליבא דמ"ד דאין אוכל מטמא אוכל אפי' בתרומה רק מדרבנן כמבואר שם דף י"ד ובאמת רבינו ז"ל מפרש בהל' תרומות פי"ב דהך יטמאנה בידים דנקט ר"ל בטומאת ידים דהוא רק דרבנן ע"ש:

1 מאתמול - מערב יו"ט:

2 בשחיטת כבשים הוא דמיקדשי - אף על פי שבאים מתרומת הלשכה קדושת דמים היא זו אבל קדושת הגוף לפסול ביוצא לא קדשי אלא בשחיטת שני כבשי עצרת שהלחם בא עמהם דגמרינן מלחמי תודה ששחיטת הזבח מקדשתן כדאמרינן במנחות דף עח: קרבנו על זבח תודת שלמיו מלמד שאין הלחם קדוש לקרותו קרבן אלא על ידי זביחת התודה והכי נמי בזביחת כבשים קדשי ואין הכבשים נשחטין אלא ביום טוב:

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

ובזה מבואר מה דאיתא בתוספ' רפ"א דפרה דעגלה ערופה נפדית וע"כ ר"ל קודם ירידתה לנחל דאז נתקדשה כדין קדושת הגוף עי' קדושין דף נ"ז ומה שייך עלי' קודם זה גדר פדיון ע"ש ברש"י דאין בה ובהמעות שום גדר קדושה רק בגדר נדבת ציבור אך י"ל דזה הוה בגדר קדושת ביהכנ"ס דמגילה דף כ"ו וע"ש ברמב"ן דהוה בגדר הך דסוכה ד' ט' ע"א אתקש סוכה לחג ולא ר"ל גדר פדי' רק גדר חילול ועי' תו"י יומא דף נ"ט ע"ב אם יש בה מעילה ובלשון הירושלמי סוטה פ"ט תצא מקדושתה אך שם ר"ל לאחר ירידתה לנחל ולא דמי לפרה דבאה מתרומת הלשכה ועי' בירוש' ספ"ד דסוכה דיליף שם דכ"ש אין מקדשין אלא מדעת מהקישא דמזבח דמזבח לא הוה אלא ריצפה כמבואר בזבחים ד' כ"ז ע"ב ועי' בזבחים דף פ"ה ע"ב דמזבח בעצמו לא מצי עביד שיהי' בהדבר מעילה אף דהוה לחמו של מזבח. ובאמת מלשון רבינו בפ"ג מהל' פסוהמ"ק מוכח כך דבראשו של מזבח בפסולין אף אם עלו מעצמן בלא דעתו כמו שעלו מחיים ושחטן שם לא יורדו וגבי כבש אף דמבואר בזבחים ד' ע"ז ע"ב דגם שם אם עלו לא ירדו זה רק מדעת ועי' זבחים ד' פ"ו גבי עצמות וגידין היכא דפירשו. עכ"פ בכלי שרת י"ל דקדשי אף שלא מדעת ואף למעילה ועי' תו"י נדרים דף י' ע"ב גבי הך דכאישים שכתב שם דקאי אשלהבת ומועלין בו והביאו שם מיומא ובאמת הא מבואר בביצה דף ל"ט דאין מועלין בשלהבת. אך ר"ל דהטעם משום דאין בו ממש ומבואר ביומא דף כ"א ע"ב דאש של מעלה יש בו ממש אך מי הקדישו שיהא בו מעילה שהרי אין בו גדר קנין וע"כ דראשו של מזבח מקדש מעצמו בגדר כ"ש. וגם י"ל משום דזה האש ירד בימי משה כמבואר בזבחים דף ס"א ע"ב ומזבח של משה הי' עליו שם כ"ש כמבואר בזבחים ד' נ"ט ודף ס' ועי' חגיגה ד' כ"ו ע"ב. וכ"כ בזה. וה"נ גבי ניסוך המים וזהו כונת רש"י בפסחים ד' כ"ב ע"א הנ"ל דמייתי קרא דכל הנוגע וא"ש ואף דדבר של ציבור בעי שיחסרו בו ממון י"ל דזה רק כללי אבל פרטי לא ואף דנסכים בעי דווקא מן החולין עי' מנחות דף פ"א ובדברי רבינו בפ"ב מהל' מעה"ק ובספט"ז שפירש שם הטעם שלא יהא בו שום צד של גבוה כלל והטעם משום דנסכים הוא חיוב ממילא דהתורה אמרה דאם הביא קרבן ע"כ הוא מביא נסכים ובמנחה ע"כ מביא שמן ועי' מנחות ד' ע"ט ע"ב דאמר שם שמן גופה דמנחה הוא ונ"מ כך דעי' במנחות דף ק"ד ע"ב דנקט שם במשנה דאין מנחה בא בשותפות משום דאין שנים מתנדבים עישרון ועי' מנחות דף ה' ע"א וזבחים דף ה' ע"ב ותוס' סוטה דף כ"ג ע"א. אך זה יהי' נ"מ אם שותפים יכולים להתנדב מנחה של שני עשרונות ותהי' נקראת מנחה אחת ונ"מ למ"ד במנחות ד' פ"ט דאפי' מנחה של ס' עשרון אין לה אלא לוגה א"כ נמצא דהלוג יהי' בא משניהם וכמו שאין מתנדבים פחות מעשרון כך אין מתנדבין פחות מלוג עי' מנחות דף ק"ד ודף פ"ט וזהו גופה דמנחה. אך אם נימא דזה לא שייך כלל לנדרו אך זה ממילא גדר דין ולא גדר חיובי עי' מנחות ד' פ"א ע"ב לא איכפת לן וכן בהקומץ לבונה ועי' ת"כ פ' ויקרא פ"ח פ"י דיליף שם מקרא דקרבנו דאין שנים מביאין מנחה וממעט שם יין ולבונה ועצים. ובאמת קרבן עצים מבואר בירוש' שקלים פ"ח דיחיד אם אמר הרי עלי עץ די באחד ומ"מ משמע שם דאין יכולים להביא בשותפות אף שנים ועי' מנחות דף ק"ד ע"א גבי שמן דמצטרפין הלוגין. ואפשר דשנים יכולין להביא ג' לוגין בשותפות. ובזה מדויק לשון הת"כ כאן דלא נקט שמן:גם י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דמנחות דף ח' רב ור"ח אם מנחה עם שמן ולבונה הוה עצם אחד או דבר כללי מחובר מפרטים. ובאמת גבי גדר תודה עם לחמה פליגי בזה אביי ורבא במנחות ד' פ"א ע"ב אם זה חיוב נדרו וחיובו או רק גדר דיניי דפליגי שם דאביי יליף תודה מן שמור והוא נדרו והלחם מן ושמעת ר"ל דזה ממילא ורבא ס"ל דגם לחם הוא מנדרו ועי' ב"ק ד' י"ג דקרי ללחם הכשר תודה וכ"כ במ"א דזהו כונת הגמ' בסוטה ד' ט"ז ע"ב דכל מקום מכשיר למעלה ור"ל כמ"ש רש"י מנחות דף פ"א ע"א וד' ס"ב ע"א דהלחם בתנופה למעלה עכ"פ פליגי בזה. ויהי' נ"מ אם אחד אמר זו תודה לבד אם מוטל עליו חיוב להביא לחם ועי' מנחות ד' פ' דנקט שם זו תודה וזו לחמה אבד הלחם מביא כו' וע"ש ברש"י דמשמע קצת דגם אם אמר זו תודה לבד ג"כ כן. ובאמת הך דשם דומה להך דב"מ ד' קט"ז ע"ב גבי פרסק דחייב להעמיד כו' והוה בגדר שיעבוד. ובאמת מהך דחולין ד' פ"ג ע"א מוכח דאף אם מכר בדינר בשר משור והלוקח משך השור מחיים אין המוכר מחוייב לשחוט השור כ"ז שאין לו למי למכור הבשר דמקשה רק מן מת ובזה א"ש הך דשם ד' ל"ט ע"ב גבי יהיב דינרא לטבח ישראל ע"ש ברש"י ותוס' דעפ"י דין אם יוכל לדחות את עצמו ממנו לא נאסר ר"ל כמ"ש דהמוכר אינו מחוייב להפסיד את כל השור בשביל שהלוקח קנה ממנו בדינר. אך מלשון רש"י פסחים ד' י"ג לא משמע כן ועי' בירוש' נזיר פ"ד וכ"מ ועי' מנחות ד' פ"א ע"ב וחולין ד' ק"ג ע"ב דיכול להביא לחמי תודה לפטור תודתו של פ' משמע דאין זה דיניי רק חיובי וכאן לא נתחייב וזה תליא בהך דאביי ורבא הנ"ל ולאביי י"ל דמיירי כגון שהביא הלחם ונאבד ועי' מנחות ד' ק"ח ע"א גבי מותר לחמי תודה ירקב ע"ש ברש"י ד"ה מותר ואמאי לא משכחת לה כה"ג היכא דאמר זו תודה לבד אך צ"ל דהוה כמו שקבעו לזה וע"ש ברש"י מנחות ד' פ' הנ"ל ועי' בירוש' נזיר פ"א ה"א ופ"ב ה"ד דנקט שם הך לשון דשמור ושמעת גבי נזירות וכ"כ בזה דנזירות ג"כ הוא דיניי ולא חיובי. ואנן קי"ל דתודה אין עלי' שם מנחה כמבואר מנחות ד' מ"ו ע"ב ותוס' שם ד' נ"ב ע"ב ד"ה כל וע"ש ד' נ"ח ע"א דלא אמר שם דשאור הותר מכללו בתודה חזינין דאין זה מנחה ולכך מייתי בשותפות וא"ש ועי' בדברי רבינו בהל' מעה"ק פי"ב הי"ט דס"ל דיכול לגבל המנחה עם היין של נסכים והוה כמו שקרבו וכעין דאמרינין במנחות ד' כ"ג ע"א לגירסא דידן שמן שמיצה ע"ג עצים:עכ"פ כל ז' ימי הסוכות היה דבר אחד וגבי לולב הני ד' מינים כ"כ בזה דלר"י דס"ל דצריך אגד הוה עצם אחד ולרבנן הוה פרטים המעכבים זא"ז. ועי' פסחים דף קט"ו וזבחים ד' ע"ט דיליף שם מהילל דאין מצות מבטלות כו' ולכאורה אינו מובן דכיון דאמרינין דהתורה ציותה כן הוה חדא מצוה אך כך דכיון דמבואר בתוספ' פסחים פ"ד דאין מעכבין זא"ז וכן טמא וערל חייבים במצה ומרור כמבואר בכ"מ ואף דהא מבואר במכלתא הובא בס' המצות לרבינו דהוה מצוה אחת ר"ל דהוה ג"כ בגדר מכשירי פסח כמבואר בפסחים דף צ' ונ"מ לבני חבורה וכ"כ בזה ושם דף צ"א ע"ב מבואר דאף למ"ד נשים בפסח רשות מ"מ חייבות גם במרור ועי' קדושין ד' ל"ז ע"ב דנקט שם גם מרור בחו"ל בזמן המקדש אך נראה דכ"כ דיש חילוק בין חובה למצוה דמצוה עדיפא דאסור ליגרם שיפטור מזה וכן במצוה צריך כונה ולא בחובה ועי' תוס' שבת דף כ"ה ע"ב ואכמ"ל ונמצא כך דבזמן פסח יש במצה ומרור ב' גדרים גדר מצוה וגדר מכשירי פסח ובפסח שני הוה רק מכשיר וכ"כ בח"ג דמכשיר י"ל דא"צ כזית:ובזה מדוייק לשון רבינו בהל' חמץ פ"ח ה"ב בשאלת הבן בזמן המקדש נקט לשון מרורים ובנוסח הגדה בזמן הזה נקט לשון מרור דבזמן הפסח יש באכילת מרור שני גדרים מצוה ומכשיר. אך נראה דכיון דהוא מכשיר אינו בא אלא מן החולין ולא ממע"ש אף למ"ד דיוצאין עי' פסחים ד' ל"ו ודף ל"ט זה רק בהמצוה ולא במכשיר קרבן דהוה דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין וכמו דילפינן במנחות דף פ"ב מפסח מצרים ומפסח מדבר דלא הוה אז מע"ש ה"נ ילפינן לפסח דורות לענין זה משא"כ ערל וטמא וחו"ל זה רק גדר מצוה וכן נראה דבפסח שני כיון דהם רק בגדר מכשיר צריך לאוכלם בב"א דוקא ועי' מ"ש רבינו בסוף הל' ק"פ דאף דס"ל דפסח שני מוציאין חוץ לבית אכילתו ר"ל חוץ לחבורה דלית בו דין חבורה כמבואר ביומא דף נ"א ע"א ובזבחים ד' קי"ח ע"א ע"ש בתוס' מ"מ לאוכלו צריך לאוכלו בב"א וזה ר"ל רבינו שם בבית אחד על מצה ומרור אבל גבי פסח ראשון אף דס"ל לרבינו בפ"ב ה"ב דפסח יכולין לשחוט גם על אחד מ"מ משמע שם דזה רק אם יכול לאכול כולו ובל"ז בדיעבד ג"כ לא יצא אף דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ושם אבאר זה. וכן נראה ג"כ דאף דקי"ל בלע מרור לא יצא זה רק למצות אכילת מרור אבל מטעם מכשיר כמו בפסח שני שפיר יצא. וזהו כונת רבינו בהל' חמץ פ"ו ה"ב שהרי המרור טפלה ע"ש גם י"ל דבזמן שיש פסח ובמי שראוי לפסח מעכבי אהדדי וכעין דאמרינין ביבמות דף ק"ד ע"ב כי איתניהו מעכבי. ועי' ירוש' נזיר פ"ו גבי תנופה ובמנחות ד' מ"ו ע"ב גבי כבשים ולחם גזרה שמא יזדמן להם כו' אך רבינו בהל' תו"מ פ"ח הט"ז לא כתב כן וע"ש ד' מ"ה ע"א דאמר מנין שהם מעכבים זא"ז וע"ש ברש"י ותוס' דפירשו שאם ישנן מעכבים אך רבינו ס"ל שם דר"ל רק לאחר שחיטה אז מעכבים דהוזקקו זה לזה וע"ש בה"כ דגבי מוסף אף בשבת אם אינו אלא אחד מקריב אחד ועי' יומא ד' ס"ב ע"ב דלפי גירסת התוס' שם מבואר דאם אינם שוים מעכבים ובאמת לשיטת רבינו איך שייך זה הא אין מעכבין זא"ז אך י"ל דאם הוקבעו שניהם ואח"כ נשתנו גרע עי' זבחים ד' ס"ח גבי קנים ושם דף ק"ט ע"ב גבי קטרת ומנחות דף ק"ד גבי נסכים אך י"ל דגבי קרבן ציבור שאני דכיון דקי"ל דסכין מושכתן לא מיקרי הוקבעו ולכך ס"ל לרבינו בפ"ח מהל' תו"מ דרק אם שחטן אז הוקבעו. וגם י"ל דזה תליא אם בע"ח נדחין ועי' מנחות דף מ"ו ע"א דבעי שם אם תנופה עושה זיקה:אך באמת נ"ל דיש נ"מ בין שה"ל הבאות בפ"ע דבהם לא אמרינין משולחן גבוה קזכו ובזה א"ש מה דאמר שם דף מ"ה ע"ב קנה השם ונתנו לכהן ע"ש בתוס'. אך כיון דאין מהם למזבח לא הוה משולחן גבוה וע"ש דף נ"ז ע"ב כל שממנו כו'. ובאמת בהך דמנחות דף צ"ה ע"ב דאמר שם אם תנור מקדש איפסלו בלינה ובת"כ פ' אמור מבואר דזה רק על לחה"פ לא על שה"ל והטעם משום דשה"ל לא קדוש בלא כבשים עי' מנחות דף ע"ב ע"ב ודף ט"ז וכ"מ ועי' תוס' מנחות ד' מ"ו גבי יוצא וזה כונת רש"י שבועות ד' ט"ו ע"ב דשם צריך דוקא אם נפסל ביוצא ובלא כבשים לא מקדש לזה וכמ"ש התוס' מנחות דף ט' וכ"מ והך דמעילה ד' ח' י"ל דמיירי בשה"ל הבאות בפ"ע גם תליא בהך דמנחות דף ח' דרב ור"ח הנ"ל וא"כ כיון דמשכחת באות בפ"ע גם אם באות עם הכבשים קדושים זה בלא זה ואף דאז מעכבים ועי' ב"ק דף ק"י ע"ב גבי כסף מכפר מחצה אף דמעכבים כמבואר שם ובנדרים ד' ס"ח גבי הפרת אב ובעל וזבחים דף ק"י ע"ש בתוס' ופסחים דף ע"ז וגבי לחה"פ דפסק דאין אפייתו דוחה שבת כ"כ דגם כאן שייך לומר דקרבן ציבור רק עבודה ראשונה מושכתן וכמו בסכין וגם הא מבואר במנחות דף צ"ד דנאפות אחת אחת או שתים שתים וע"ש דף צ"ה ע"א ובתוספ' דאחר שנאפה זו מניח אחרת וא"כ לא קדשי עי' תוס' שם דף מ"ו ע"א ובר"ש ספ"א דטהרות דלא הי' גומות בתנור של מקדש וא"כ לא קדשי ואף דקדשי לפסול כ"כ דזה רק במידות ולא בכלי שרת. אך עי' בתוס' חגיגה דף כ"ו ע"ב דמבואר שם דכל החלות של לחה"פ היו מונחים בתנור כאחד וכ"כ דהא דאמרינין במנחות דף צ"ה דבמסודר כ"ע לא פליגי הטעם משום דאז עדיין לא נעשה בו שום עבודה ולית בו דין לפסול ביוצא עד שבת שחרית או עד ליל שבת כיון שהגיע זמנו לפרוק עי' מנחות ד' ח' ודף ק'. והנה כ"כ דאף למ"ד דאינו נפסל זה רק דלא נפסל אבל לאוכלו ג"כ אסור דכ"כ דיוצא לא מקרי עד שיהא בחוץ ולאכול אינו נאכל עד שיהא בפנים וזה אין עליו לא שם פנים ולא שם חוץ ועי' רש"י זבחים דף קי"ז ודף מ' גבי נפחתה תקרה של היכל לא הי' מזה ומשמע דעכ"פ לא נפסל ובדברי רבינו סוף הל' עבודת יוהכ"פ ובתוספ' קרבנות פי"ג הנותן כו' בשעה שגלל הרוח את היריעה ובת"כ פ' צו ספ"א גבי בשעת מסעות אם מותר לכבות את האש ובירוש' ספ"ד דיומא ועי' זבחים ד' נ"ה ע"ב ודף ס"א דמ"מ יש עליו שם מזבח ובת"כ פ' ויקרא פ"ד ספ"ד וזה ר"ל הריב"ן הובא בתוס' יבמות ד' ז' ע"ב דמ"מ אין עליו שם דלפני ד' ע"ש בד"ה זה וכעין הך דמנחות ד' מ"ח ע"א וכ"כ בזה:עכ"פ בשה"ל הבאים בפ"ע י"ל דאינם נקראין משולחן גבוה קזכו. ובאמת הכונה דמשולחן גבוה ר"ל דעדיין בגדר הקרבה וגמר הקרבה. ועי' במה דפליגי רש"י ותוס' ב"ק ד' י"ב ע"ב וכ"כ בזה דגבי כהנים הוה אכילה כפרה כמבואר בכ"מ ועי' רש"י סוכה דף ט' ע"א גבי חגיגה וזה ג"כ ר"ל בחולין ד' ק"כ גבי נבלה דלא הותרה מכללה משום דמשולחן גבוה משום דכ"כ דבאמת מליקה בקדשים זה היא שחיטה עי' רש"י חולין ד' י"ט ע"ב וד' י"ז ע"א גבי נחירה וזבחים דף ס"ט ע"א אך זה רק בגדר כהונה אבל גבי זרות מבואר ביבמות דף ל"ב ע"ב ובירוש' פ"ב דשבת דלא הוה שחיטה לגבי אכילה ויהי' נ"מ גבי כהן שאכל עולת העוף אם חייב משום נבלה ג"כ אם איסור חל על איסור עי' תוס' יבמות דף ל"ג. וזה תליא בהך דמנחות ד' ע"ד דלשיטת רש"י שם כהן לגבי עולה יש בו דין זר וכן כתב בפסחים דף כ"ד ע"ב וד' צ"ו ע"ב ועי' תוס' שבועות ד' כ"ד ע"ב ובתוספ' ספ"ז דחולין גבי אוכל אלי' מן המוקדשים דחשיב שם ג' ורש"י כריתות דף ד' ע"ב. וא"כ לפי"ז גם בכהן האוכל עולה יש עלי' איסור נבלה וזה תליא אם זריקה בעולה לא מהניא כלל לענין מעילה ונשאר עליו מעילה הראשונה א"כ אין איסור חל על איסור וכמ"ש התוס' או הוה מעילה חדשה כמו אימרי קק"ד וכ"כ בזה בח"א אבל רבינו בפי"ד מהל' מעה"ק מוכח דס"ל דליכא זרות לכהן בעולה או באימורים שוב י"ל דאם אוכל עולת העוף אין בו איסור נבלה ועי' סוכה ד' מ"ב ע"א. וזה ר"ל רש"י במנחות דף ה' ע"ב ד"ה שכן קדישתה ר"ל דהאיסור שאסורה להדיוט זה הגורם שתהא עליו שם נבלה ובזה י"ל הך דמנחות דף ע"ג וכ"מ לרבות חטאת העוף כו' ואכמ"ל וא"כ בשה"ל הבאים בפ"ע דליכא כלל הקטרה לא ולכך מבואר במנחות דף מ"ה ע"ב דמיקרי דבר שכולו לכהן וע"ש דף ע"ד ע"ב:ובזה יש ליישב לשון רש"י שם דף ע"ג ע"א ד"ה לקדש ואף מהך דערכין ד' כ"ה ע"ב לא משמע כן התם קאי לר"ש דס"ל כבשים מעכבים את הלחם ועי' בהך דקדושין דף נ"ב ע"ב דיליף שם מקרא דמן האש ע"ש בתו"י ד"ה וזה. אך באמת בספרי פ' קרח מפרש שם דקרא דמן האש קאי אעורות עולה שכולה כליל עי' זבחים דף ק"ג וזה הוה נכסי כהן כמבואר בתוספ' דקדושין שם. ועי' חולין דף קל"א ע"א ושם דף קל"ג ע"ב דחשיב לה מהני דבירושלים וא"ש מ"ש התוס' שם משום דהוה ממון כהן. ובאמת לפי מ"ש רבינו בפה"מ סוף נגעים דהיכא דאינו עושה המצוה בשלימות אף דלא מעכב מ"מ י"ל דלא דחי הלאו וה"נ י"ל גבי מוסף שבת היכא דליכא אלא אחד דמ"מ שבת א"א לדחות וכ"כ בהל' מילה גבי מילה ופריעה אם זה הוה דבר אחד או שני דברים המעכבים זא"ז. ועי' בהך דיבמ' דף ע"א ע"ב גבי לא ניתנה פריעה לאברהם ע"ש. ור"ל כך דהני דכבר מהול בזמן שלא היו צריכין פריעה אם לאחר שנתנה פריעה אם הם צריכין ג"כ לעשות פריעה וזה תליא דאם נימא דהפריעה הוא גמר המילה ודבר אחד וזה רק בזמן שצריך אבל אותם שכבר מלו בזמן שלא הי' צריך זה א"צ ולא מהני. ועי' חולין דף י"ז גבי אברי בשר נחירה ובכורות דף ד' ע"ב גבי בכורות במדבר וב"ב דף ס' ע"ב גבי חצר מסוייד ועי' גיטין דף ס' ע"א גבי מגילה לתינוק וכ"מ אבל אם נימא דפריעה מצוה נתוספות שייך שפיר אף על הני דכבר מהלו בזמן שלא הי' צריך וזה ר"ל בגמ' שם שוב ושנית ר"ל דהני דכבר מהלו היו צריכין עוד הפעם וכ"כ בהל' מא"ס בהך מחלוקת דתוספ' במנחות פ"ז גבי רבעי אם מצטרפין שנים של ערלה לרבעי בזמן שלא נהוג עדיין רבעי. ועי' סוכה דף מ"ז במה דאמר ר"י הפרים אינם מעכבים מפני שהם מתמעטים. ועי' תוס' בכורות דף ל"ד ע"ב בד"ה מקמייתא דאף דאינו יכול להביא כפרתו מ"מ מגלח משמע דלא ס"ל כשיטת רבינו ומ"ש שם בתירוץ ראשון דמיירי במוסגר צ"ל דס"ל כשיטת הראב"ד בת"כ פ' מצורע פ"ז פ"ה דרק בתולש סימני טומאה לא קנסו במוסגר אבל לא בבהרת עצמה. ועי' בפסחים דף ע"ד ובירוש' שם במה דפליגי אם צולין את הפסח עם המעיים כירך עבה עביד לה ר"ל דהוא עצם אחד צמות וכהך דספ"ד דעדיות פלוגתא דב"ש וב"ה ועי' סוכה דף כ"א ע"ב דיש על בע"ח שם אוהל על מעיים ובר"ש אהלות פ"ח מ"ב בשם התוספ' גבי גמל ובירוש' פ"ז דנזיר ובתוספ' שם ספ"ה ובדברי רבינו בהל' טומאת מת ספי"ט דזה רק מד"ס ועי' שבת דף פ"ד ותוס' כריתות דף י"ג ע"א גבי הך דאין נדה לאברים. וכ"כ בזה בפי' הירוש' פ"ג דנזיר אם המיתה הוה בכל אבר בפרט או בכלל ועי' יבמות ד' ע"ט ע"ב אין לך אדם שנעשה כו' ר"ל ג"כ דפליגי אם הכחישות הוא בכל הגוף או מקצת מקצת וכמו הך דנדרים ד' ס"ט דפליגי ב"ש וב"ה אם מיגז גייז אם מיקלש קליש. וכן הטעם מה דס"ל לב"ש ביבמות דף י"ג גבי צרת ערוה משום דס"ל דאיסור תורה הוא על הדבר בעצם והוה כמו שינוי בגוף וכמו איילנית דאבראי קיימא ועי' פסחים ד' מ"ח דאמר שם דטבל איסור גופה משא"כ במוקצה ובמגילה דף ה' ע"ב ע"ש בתוס' אם פורים דוחה אבלות וזה אם היו"ט חל על היום או על האדם. וזה ר"ל הפסוק להיות עושים ר"ל דתלוי באדם. וזה כונת הירוש' פ"א דמגילה ה"ג מי ששמחתו תלוי' בב"ד. ובאמת מדברי רבינו בספ"ד מהל' קידוש החודש מבואר דבזמן שהי' מעברין את השנה אז הי' ב"ד שולחין אגרת דעיברו כמבואר סנהדרין דף י"ב ומנחות דף מ' והם היו מעברים או ל' או כ"ט ומ"מ אח"כ היו עושין את החודש לפי הראי' ושולחין שלוחין ועי' ר"ה ד' י"ט ע"ב וא"כ נמצא דאפשר שלא יהא עושין פורים ביום י"ד ממש ולא איכפת לן וזה ר"ל שתלוי' בב"ד:עכ"פ החיוב הוא רק על האדם ולא על היום ועי' בהך דר"ה ד' י"ח ע"ב וד' י"ט ע"ב אם בטלה מגילת תענית או לא ור"ל אם התקנה על היום ונשאר ואם רק על האדם וזה רק בזמן שביהמ"ק קיים כמבואר בירוש' פ"א דיומא דחורבן ביהמ"ק הוה דבר נמשך דהקדושה עליו לעולם. ועי' תוספ' פ"ד דברכות דחורבן בית שני נתכפר ונעשה ההר חמד כו' ור"ל משום דמבואר בירוש' פ"א דיומא ובר"ש פרה פ"ג מ"ג דבית ראשון לא ניטל רק התקרה ובית שני חרב לגמרי עד היסוד ולכך נתכפר ונשאר המקום בקדושתו עי' בדברי רבינו בהל' ביהב"ח פ"ח ותוס' בכ"מ ביומא ד' מ"ד וכ"כ בזה. וזה ר"ל בתענית דף כ"ט מקרקר אל ההר ר"ל כמבואר בתוספ' דברכות הנ"ל דמשנעשה הר נתכפר ושוב הוה גדר חורבן נמשך ומבואר בתענית דף י"ח ע"ב דהיכא דאתרמי סיבה באותו היום נתבטל ולכך לאחר חורבן ג"כ נתבטל אבל אם חל התקנה על עצם הזמן לא בטלה וכמו בהך דשם דף י"ב אם גזרתינו קודם לנדרו וזה ר"ל התוס' תענית דף ל' ע"ב על ט"ו באב דהיינו יו"ט ר"ל דהיום גופה נעשה יו"ט ושוב לא שייך בטלה מגילת תענית וא"ש מה דאמר שם טעם דנעשה לאחר חורבן ולא אמרינן כמו הך דר"ה דף י"ט קמייתא בטל כו' ועי' תוס' עירובין ד' מ"א ע"א גבי קרבן עצים ותענית ד' י"ב ובפסקי תוס' שם משמע דלא בטלה וע"ש בתוס':והנה כ"כ בזה דהא דאויר פסול בסוכה אי משום דאין כאן סכך או משום דיש על האויר גופה שם פסול ונ"מ אף לרשב"ג דס"ל בעירובין דף ט' וכ"מ דאמרינין לבוד עד ד' וכן ס"ל לר"מ בירוש' פ"א דעירובין אם לדידי' פוסל אויר בג' דאם נימא דזהו פסול עצמיי אין שייך בו לבוד דמ"מ ישנו וע"ש בתוס' ד' י"ט ע"א ודף י"ז וד' י"ח וכעין דכתב הר"ן ז"ל בשם הרשב"א דנדרים ד' כ"ד דגבי קום ועשה לא שייך לומר הריני כמו שלא עשיתי וה"נ אם נימא דאויר הוה עצם לא מהני לומר לבוד. ועי' במ"ש בהל' קידוש החודש במ"ש התוס' ר"ה דף כ"א אם שייך לומר בדין של עיבור השנה אם טעו אתם ואפי' שוגגים מהך דחזקי'. ובאמת בת"כ פ' אמור מבואר דגם בעיבור השנה כן ומהך דחזקי' י"ל כיון דהוא הי' מלך ואין מושיבין אותו בעיבור השנה כמבואר בסנהדרין דף י"ח ע"ב לא שייך זה אך לפי המבואר בערכין ד' י"א ע"ב מוכח שם כך דאמר שם דשאלו אותו על כבש הבא עם העומר ולא שאלו אותו על עומר עצמו וע"ש בתוס'. אך צ"ל דהיכא דהפעולה היא מצד היום בעצמו לא שייך על זה לומר דע"י הב"ד נתבטל וכיון דבזמן שאין קרבן אז היום מתיר נהי דעל הקרבת הקרבן שייך לומר אתם אפי' כו' מ"מ היום של ט"ז בניסן כבר עבר וממילא הותר החדש. וא"כ בט"ז בניסן שהי' בחשבונם אין שייך אז עומר. ועי' מנחות ד' ד' בדרב מנחת העומר שקמצה שלא לשמה וע"ש ד' ה' ע"ב ברש"י דאין עלי' שם מנחה כלל. ומ"ש רבינו בהל' פהמו"ק פי"ד ה"ג. וראי' דהא קי"ל דאין מנחה בבמה זבחים ד' ס"ט וק"א וקי"ז והתוס' גרסי שם ביחיד ונ"מ לגבי מנחת נסכים אם היתה קרבה בבמה גדולה וע"ש ד' קי"ח גבי חביתין ובירוש' ספ"א דמגילה ומ"מ מבואר בכ"מ דקרב עומר ושה"ל ולחה"פ בבמה גדולה בקדושין ומנחות ד' צ"ה ע"ב ובתוספ' מנחות פ"ו אך מהני י"ל דאין מגופן לאישים כמבואר מנחות ד' נ"ז ע"ב אך מעומר קשה וצ"ל דאין עליו שם מנחה וכ"כ בזה בהל' סוטה גבי מנחת סוטה עי' תו"י יומא ד' מ"ד ואף דכ"כ דהעיקר דלא כמ"ש התוס' מנחות דנ"ט דפיגול ג"כ אינה נוהגת בעומר רק דיש פיגול בעומר והטעם דנשאר עליה שם מנחת העומר ומרצה לפיגולו וכעין מ"ש התוס' מנחות דף מ"ז ע"א ד"ה ע"ד וע"ש דף ע"ט ע"א וגם י"ל דמנחת פיגול תתיר חדש וכן נ"מ בהך דזבחים ד' ק"ג ע"ב גבי עורות דשם נקט מחמת פסול אינם לכהנים ובע"א שם אמר מחמת שלא עלתה לאיש אך שם נקט שנשחטה חוץ לזמנה וי"ל דאם נשחטה בכשרות והופשטה קודם זריקה ואח"כ פיגל בזריקה אף לראב"ש דס"ל דאין הדם מרצה על העור בפ"ע כאן שפיר מרצה ומותר העור מחמת דמרצה לפיגולו ועי' זבחים ד' מ"ב ע"ב דלא אמרינין מיא בעלמא מטעם זה. אך מלשון רבינו בסה"ל פסהמו"ק לא משמע כן דנקט סתם נפסל וי"ל דזה תליא בדרב גידל במעילה ד' ג' ע"ב גבי זריקת פיגול ועי' תמורה דף כ' ע"ב אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה וה"נ י"ל כן ואף אם נימא דמתיר מ"מ צריך עוד מנחה וכמו הך דזבחים ד' ו' ע"א גבי שלא לשמה ועי' מנחות ד' פ"ט ע"ב בהך דאביי ורבא גבי כבש הבא עם העומר כו' ושם ד' ד' ע"ב דעומר מיקרי בא בגלל זבח. ואף דמבואר בתוספ' מנחו' ובת"כ דאין כבש מעכבו ועי' בהוריות דף י"ג ע"א מבואר להיפך ובהך דיומא ד' ז' ע"א דקרי לה מנחת כבשים ובדברי רבינו בהל' תו"מ פ"ז הי"ב ע"ש. עכ"פ דבר מציאות א"א לומר שאינו ועי' סוכה ד' י"ד ע"א דמוכח שם דגם לר"מ אויר פוסל בג' ושם ד' י"ג ע"ב גבי ירקות כיון דכי יבשי נפלי פוסל משום אויר חזינין דזה מציאות ולא משום העדר וע"ש דף י"ז אם מצטרפי אויר וסכך פסול ר"ל דשניהם יש עליהם שם פסול עצם לא העדר עי' ב"ב ד' קס"ב ע"ב ואל תתמה כו' וכ"כ בזה רק זה שייך בזמן שיש דין סוכה אבל לאחר החג אז ליכא שם פסול על אויר ג' ולכך עובר על ב"ת אם יושב בסוכה שיש בה אויר ג' וכמו דס"ל לרבינו בהל' תפלה פ"ט גבי ב"כ דאף דקי"ל דב"כ בקול רם ולא בלחש מ"מ כהן שהוסיף ברכה דעבר על ב"ת גם בלחש עובר דבמה שא"צ שישמע לא הוה לחש פסול ולכך נקט הגמ' בסוכה שם פוחת בה ד' ומה דאמר שם מדליק את הנר הנה שם ובדף כ"ט מחלק בין סוכה גדולה לקטנה גבי נר ע"ש. אך כך דעי' תוס' שבת ד' כ"ה ע"ב גבי הדלקת נר בשבת בעי במקום סעודה ועי' פסחי' ד' ק"א ע"א מיעקר לכו שרגא ושבת ד' כ"ג ע"ב ובמה דפליגי שם רש"י ותוס' גבי עששיות שהיתה כו' אם ר"ל שהדליקה לשם נר שבת או לשם נר חנוכה ונ"מ אם לגבי נר חנוכה צריך להדליקה בכל לילה או שתהא דולקת וכגון אם הדליקה בליל א' של חנוכה ולא כבה כל החנוכה אם יצא. ובאמת מדברי רבינו בפ"ג מהל' תו"מ נראה דס"ל דבמנורה של מקדש א"צ להדליק רק שיהא דולק ומה דמבואר בזבחים דף י"א ע"ב ה"נ דכולא יומא כו' כ"כ בזה דר"ל בזמן שצריך לחנך המנורה בהדלקה כמבואר במנחות דף מ"ט ע"א אז רק בין הערבים ועי' ירוש' יומא פ"א דהוה מחלוקת שם אם פירוקה של אוה"מ דהוה רק גרם לצורך העמדה אם גם זה צריך שיהי' בזמן שראוי להקמה כיון דזה רק גרם עי' ספ"א דזבחים גבי הולכה ועי' מעילה ד' י"ב ע"א ובחגיגה דף כ"ו ע"ב הוה בזה מחלוקת דתנאי גבי הדלקה של מנורה. אך י"ל דרש"י ס"ל דרק בהך נר חנוכה של שבת דנהי דהדליק נר של חנוכה בחול אז די אם לא כבתה גם למחר אך בע"ש אם הדליק לשם חנוכה לא כיון דאז מדליקין ביום אף לצורך חנוכה וכ"כ בח"ב דהתיקן הי' כך דא"א לחנוכה בלא שבת אך זה רק לצורך חנוכה של שבת אבל לא לצורך ימים אחרים וכ"כ כה"ג בהל' סוטה גבי פ' סוטה ומ"ש התוס' שבת שם לחלק דגרע היכא דהדליק לשם שבת מהיכא דהדליק חש"ו עי' סוכה ד' מ"ד דאינו יוצא בערבה של לולב עד דמגבה והדר מגבה ובדברי הרמב"ן ז"ל ספ"ג דר"ה ועי' ערכין דף כ' ע"א גבי אומד ועי' יבמות דף ק"ב ע"ב דלחד לישנא אמר שם דבלא כוונה חליצה לא פסלה כלל ושם ד' ק"ו מבואר בברייתא דאם חלץ לשם כניסה נפסלת ואמאי וצ"ל דכיון דיש שיטה בירוש' פ"א וכ"מ דחליצה הוה קנין ובפרט לר"ל דס"ל ביבמות דרק החולץ והחלוצה הוה רק לאו אבל שאר אחים וצרות כרת וא"כ ס"ל דהוה גדר קנין והך דשם ד' ק"ו קאי לר"ל:גם יש נ"מ בין פסול לכהונה בין פסול לאחים ועי' מגילה ד' י"ח ע"ב דנקט שם קראה סירוסין לא יצא ולא נקט כמו במשנה ד' י"ז למפרע ע"ש רק דאף למ"ד ד' י"ט דאין צריך לקרות כולה מ"מ אם היפך הסדר כה"ג לא יצא ועי' יבמות ד' ק"ה ע"א בין שהקדים כו' ולכאורה קשה מאי קמ"ל הא קי"ל דלא מעכבי וע"כ צ"ל דזה גרע. וגם צ"ל דצריך שיהי' רקיקה אחר קריאה לא שלא תהי' קודם דאל"כ מה תיקון בזה שתירוק עוד הפעם ועי' גיטין ד' ע"ה ותוס' סוטה ד' ל"ג ומגילה ד' ט' ובכורות ד' ג' דהיכא דאיתא שלא כהוגן גרע מליכא כלל ובירוש' פ"ד דמגילה גבי תרגום דאע"ג דא"צ טעה מחזירין אותו ועי' מגילה ד' כ"ב ע"ב גבי רב דלא נפל על אפי' כלל ולא רצה לשנות ור"ה ד' ל"א ע"ב גבי שירה ע"ש וכ"כ בהך דתמורה ד' ד' ע"ב ודף ה' ע"ב גבי המקדים תרומה לבכורים במה הוא החסרון אם באיחור או בהקדמה. וזה ר"ל הירוש' תרומו' פ"ג ה"ו במה שעובר בל"ת עד שיודע מה שעשוי עשוי ר"ל דבלשון הלאו נאמר איחור ואם נימא דאם הקדים לא מהני לא שייך לומר איחור דשום דבר לא הקדימו וכעין זה מבואר בירוש' פסחים פ"ה סה"ג אם את אומר שפסול כמי שלא הקדימו אך זה תליא אם שייך בטבל קודם שהפריש כלל שהוא טבול לכל הדברים בפרט או כלל ועי' ירוש' מע"ש פ"ג ה"ה דמספקא לי' שם כרי שהוא טבול למע"ר ולמע"ש אם התרו בו משום טבל של מע"ש אם לוקה כיון דאסור להפריש מע"ש משום מקדים לא שייך כלל. ועי' בירוש' מע"ש פ"ה ה"ח דלכך שייך בטבל דין ביעור משום דטבל עצמו קרוי קודש ובירוש' תרומות פ"ג מבואר שם לחד שיטה דלאו דמלאתך ודמעך קאי על זמן הביעור. וזה ר"ל התוס' ר"ה ד' ד' ע"א לעבור עליו בשני לאוין וכ"כ במ"א דהירוש' בפ"ד דשקלים ס"ל דעל טבל עובר משום ב"ת דלא כשיטת התוס' ר"ה:ובזה א"ש מ"ש רבינו בפ"א מהל' מעשר דעזרא קנס בזמנו ור"ל דכ"כ בח"ג דכונת הגמ' דיבמות דף פ"ו וכ"מ דקנסו את הלויים דהנה מבואר בירוש' פ"ה דמע"ש ובספרי פ' ראה פסקא ק"ט דכל השנים אי אתה מוציא מעשר ממקום טומאה למקום טהרה ובשנת הביעור אתה מוציא ר"ל דבכל השנים אסור ליתנם לכהן ובשעת הביעור מותר ליתנם לכהן. וזה ר"ל שיתן המעשר לבית האוצר עד זמן הביעור ואז יתנו לכהן. אך כבר הקשו התוס' בר"ה הא יש ב"ת. ולפי שיטת הירוש' גם טבל כן צ"ל קודם גמר אך הא מבואר מע"ש פ"ה מ"ח דר"ע למד דקודם גמר ליכא ביעור ועי' תוס' סנהדרין דף י"ב וע"כ התקנה הוה עד ר"ע וזה ר"ל רבינו בזמנו עי' ספרי פ' עקב פסקא מ"ח דחשיב שם שפן בשעתו ועזרא בשעתו ור"ע בשעתו וירוש' שקלים פ"ה ה"א:עכ"פ נר שבת דצריך במקום סעודה מה ר"ל אם הנר במקום הסעודה או הסעודה במקום הנר ועי' עירובין דף ע"ג בהך מחלוקת דפיתא גרם או לינה גרם ומ"ש הרר"י בפ"ג דעירובין על דף ל"ח דמוכח שם דיוצא הסעודה של שבת באורן של כוכבים. ועי' ברכות דף נ"ג ע"א. וא"כ מוכח דהנר צריך במקום סעודה אך זה תליא בהך דפסחים דף נ"ג ע"ב אם יוהכ"פ שחל בשבת אם אז נר חובה אף דליכא סעודה והנה בעירובין דף צ"ב ע"ב דדיורי גדולה בקטנה וא"כ לפי"ז בסוכה קטנה בטלה סוכה לבית והוה כמו שהנר ישנו בסוכה ולכך די אף ביו"ט שרגא בר ממטללתא והוה היכר משא"כ בסוכה גדולה דאינה בטלה להבית וצריך שיהי' הנר בסוכה וזה ר"ל הגמ' שם ועי' תוס' פסחים דף ק' ע"ב ובמרדכי שם: ע"כ מקונטרס ההשלמה

« רש"י על שבועות ט״ו ע״ב:ב׳ רש"י על שבועות ט״ו ע״ב:ה׳ »