רש"י על שבת נ״א ב:ה׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על שבת נ״א ע״ב:ג׳ רש"י על שבת נ״א ע״ב:ז׳ »

1 ברית משה פתח ↗

אין קי מרסקין לא את השלג כו', כדי להבין שפיר את פלוגתת רבינו עם רבי' ברוך אברר בס"ד את הסוגי' עם הראשונים בזה בשבת נ"א ע"ב איתא ואין מרזקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש ובתוספתא שם סוף פ"ד איתא אין מרסקין את השלג שיזובו מימיו אבל מרסק הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש עכ"ל ואע"ג דבגמ' אי' מרזקין בזיי"ן פירושו כמו מרסקין בסמ"ך וכ"כ רש"י שם וז"ל ואין מרזקין כמו מרסקין משברין לחתיכות דקות ומהתו' שם נראה דגם בגמרא הי' גירסתם אין מרסקין וכן הגיר' בהרי"ף והרא"ש שם וגם מרבינו ז"ל נראה דהי' גירסתו כך, נמצא לפי"ז מוכח בפי' דהתוספת' חולקת עם הגמ' דהגמ' לא התיר אלא ליתן לתוך הכוס או לתוך הקערה כדי שיהא נימוח מאליו אבל לא לרסק והתוספת' התיר אפי' לרסק לתוך הכוס או לתוך הקער' וכ"כ מרש"י ז"ל שכתב וז"ל אבל נותן לתוך הכוס של יין בימות החמה כדי לצנן ואע"פ שנימוח מאליו ואינו חושש עכ"ל ומדכתב ואע"פ שנימוח מאליו מוכח בפי' דסובר הפשט בגמ' דלא שרי אלא ליתן לתוך הכוס אבל לא לרסק וא"כ ק"ל על הרמב"ם ז"ל הל"ש פכ"א הלי"ג שכ' וז"ל ואין מרסקין את השלג שיזובו מימיו אבל מרסק הוא לתוך הקערה או לתוך הכוס עכ"ל נראה בעליל דפסק כהתוספ' דמלבד דנקט כלשון התוספת' מדלא נקט אלא שלג והניח ברד מלבד כל זה כתב בפי' כהתוספת' אבל מרסק הוא לתוך הקערה וכיון דמוכח מהגמ' דל"ס כהתוספת' א"כ היאך שבק את הגמ' ופסק כהתוספתא, אעכצ"ל דהרמב"ם סובר דהגמ' לא פליג עם התוספ' אלא הפשט בגמ' כך ואין מרסקין לא את השלג כו' בשביל שיזובו מימיו אבל כו' כלומר בשביל שיזובו מימיו אסור לרסק אבל מותר לרסק בשביל שיתן לתוך הכוס או לתוך הקער' וכדי שלא יהא קשה על הרמב"ם דמנ"ל לומר פשט זה בגמ' עכ"כ כלשון התוספתא לרמז לנו שבשביל תוספתא זו מפרש את הגמרא כך כדי שלא נאמר דהגמ' חולק עם התוספתא וא"כ לכאו' קשה להיפך על רש"י דסובר דהגמ' חולק עם התוספתא וכן כתבו ז"ל הרשב"א והריטב"א והר"ן והראש יוסף בסוגיתינו בדעת רש"י א"כ קשה דמנ"ל הכרח לפרש כן דילמ' באמת הפשט בגמ' כמו שכתבנו אליבא דהרמב"ם כיון דאפושי פלוגת' לא מפשינן:

2 שבת פתח ↗

וְאֵין מְרַזְּקִין לֹא אֶת הַשֶּׁלֶג וְלֹא אֶת הַבָּרָד בְּשַׁבָּת בִּשְׁבִיל שֶׁיָּזוּבוּ מֵימָיו, אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹךְ הַכּוֹס אוֹ לְתוֹךְ הַקְּעָרָה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.

2 שו"ת במראה הבזק חלק עשירי פתח ↗

א. ישנה מחלוקת בין הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש לראשונים אחרים רש"י, אור זרוע, עיטור ועוד אם יש איסור של מוליד בשבת ויום טוב מלבד בהולדת אש2השאלה אם יש לאסור יצירת אפקט זה של עשן מטעם איסור מוליד המוזכר בפוסקים תלויה בשאלה מה הם גדרי איסור זה.רש"י שבת נא ע"ב ד"ה כדי שיזובו מימיו; ביצה כג ע"א ד"ה דקמוליד ביאר שהאיסור במוליד הוא שהוא דומה למלאכה שבורא דבר חדש.יש להעיר כי בפשטות אין הכוונה למושג "נולד" שבגדרי מוקצה, על אף שמדברי הר"ן שם בשבת, כד ע"א באלפס בשם התרומה, וכן בספר התרומה עצמו סימנים רלד-רלה, משתמשים בביטוי זה של "נולד". ועיינו בשו"ת פנים מאירות ח"א סימן פד שכתב שלא ניתן להבין דבריהם כפשוטם מצד איסור מוקצה, וכן הסיק בספר מנוחת אהבה חלק ב פרק ו הערה 108 מעיון בספר התרומה, אך כתב שרבים מהפוסקים לא הבינו כן. אכן להלן נבאר שייתכן שבשאלה אם איסור מוליד הוא איסור נולד נחלקו רש"י והרמב"ם ועוד מן העבר האחד והראב"ד מן העבר האחר.לאחר הקדמה זו נדון בגדר האיסור ובשייכות שלו לנדון דידן:בגמרא מוזכר המושג מוליד בשלושה מקומות:א. במשנה בביצה לג ע"א נאמר שאין היתר להדליק אש חדשה ביום טוב, אף שיש היתר להעביר אש ביום טוב, ומבואר בגמרא לג ע"ב שזה משום שהוא מוליד ביום טוב.ב. הגמרא בביצה כב ע"ב–כג ע"א דנה אם מותר לעשן פירות בעשן בשמים ביום טוב כדי שיקלטו את ריחם. שם רב יהודה אוסר לעשות כך על גבי גחלת, בגלל איסורי מכבה ומבעיר, אבל מתיר על גבי חרס מפני שבו אין חשש כיבוי והבערה. רבה אסר אף על גבי חרס, משום שהפעולה מולידה ריח בחרס. כמו כן אמרו רבה ורב יוסף יחד שיש לאסור לכפות כוס מבושמת על בגדים כדי להכניס בהן ריח הבושם שבכוס, משום שיש איסור מוליד ריח.ג. בגמרא במסכת שבת מח ע"א מסופר על רבה ור' זירא שנקלעו לבית ראש הגולה, וראו שעבדו הניח כד מים צוננים על גבי קומקום בשבת. רבה נזף בעבד על כך, והקשה עליו ר' זירא, הרי מותר להניח מיחם על גבי מיחם בשבת! השיב לו רבה שההיתר הוא דווקא במיחם שכבר חם, והוא רק משמר את חומו; אבל כשהוא מוליד את החום אסור לשון הגמרא: "אולודי קא מוליד".מקור נוסף לאיסור מוליד מופיע בפירושו של רש"י המוזכר למעלה:ד. בגמרא במסכת שבת נא ע"ב נאמר שאין לרסק שלג וברד בשבת כדי שיזובו המים. וביאר רש"י שהאיסור הוא משום שמוליד בשבת ודומה למלאכה שבורא מים אלו.לגבי המקור הראשון שהבאנו המשנה בביצה לג ע"א, האוסר להבעיר אש חדשה ביום טוב, כתב הרמב"ם הלכות יום טוב ד, א: "אין מוציאין את האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן המתכות... כל זה וכיוצא בו אסור ביום טוב, שלא הותר ביום טוב אלא להבעיר מאש מצויה, אבל להמציא אש אסור – שהרי אפשר להמציא אותה מבערב".משמע מדברי הרמב"ם כי אין הבדל מהותי בין העברה מאש לאש להולדה מחדש, וההבדל הוא שההמצאה הראשונית יכלה להיעשות קודם ולכן אין להתירה.הראב"ד בהשגותיו הקשה על הרמב"ם מדוע לא נימק כדברי הגמרא שהאיסור להמציא אש מחדש הוא משום איסור מוליד. ולכאורה משמע מהדברים שלדעת הרמב"ם אכן איסור מוליד לא נפסק להלכה.המגיד משנה כתב שם; וראו בלחם משנה שמרחיב בדבריו שהרמב"ם סבר שאין איסור של מוליד בדבר שאין האדם חפץ בעצם הדבר אלא שהוא מועיל לדבר אחר, כגון ביצירת אש, שיצירת האש אינה המטרה אלא היא מועילה לכך שניתן לחמם על ידה אוכל, וכן לבשלו. לכן פירש הרמב"ם שהגמרא לא התכוונה לומר שיש איסור מוליד בשבת ביצירת אש, וכוונת הגמרא הייתה לומר שהיות שהוא היה יכול לעשות כן קודם, אין היתר לעשות זאת דווקא בשבת.מזה עולה לכאורה שאף הרמב"ם מסכים עקרונית שיש איסור מוליד, אלא שלדעתו איסור זה לא שייך ביצירת אש משום שהאש אינה מטרה בפני עצמה אלא מטרה לדבר אחר. משמע שהרמב"ם יודה שיש איסור של מוליד, כאשר נהנה מהדבר הנולד בעצמו כגון בהולדת ריח בבגדים כמבואר בביצה כג ע"א.ויותר מזה נראה שמחלוקת הרמב"ם והראב"ד אינה אם האיסור הוא משום מוליד אלא בשאלה מה מהותו של איסור מוליד. מסקנה זו עולה מכוחה של שאלה על דברי הרמב"ם ומכוחו של דקדוק לשון הראב"ד. השאלה על דברי הרמב"ם היא מה בכך שאפשר היה להכין את האש מערב יום טוב, הלוא מלאכת מבעיר אחת היא במוציא את האור מהעצים ומהאבנים כמו במבעיר אש מאש, ואם היא הותרה ביום טוב, מה אכפת לנו כיצד תיעשה, ומה בכך שהמוציא אש מן העצים והאבנים היה יכול לעשות זאת מערב יום טוב? הלוא אף אם היה עושה כן היה נזקק להבעיר מאותה אש אש נוספת! והדקדוק מדברי הראב"ד הוא מלשונו: "מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה" – מונח השייך למושגי מוקצה ונולד, והשונה מהגדרתו של רש"י, למשל, לאיסור מוליד.מדברים אלה נראה שהרמב"ם הבין את דברי הגמרא כרש"י, אלא שהוצרך לבאר מדוע לא יותר איסור מוליד ה"דומה למלאכה" לצורך אוכל נפש, כפי שהותרה ההבערה עצמה, שהיא מלאכה ממש, לצורך זה. לשם כך הסביר כי בניגוד למלאכה שיש הכרח לעשותה ביום טוב, את ההולדה שבה נבדלת הוצאת אש מעצים ואבנים מהבערתה מאש קיימת אפשר לעשות מערב יום טוב, ולכן היא לא הותרה.הראב"ד לעומתו הבין שהאיסור במוליד אינו בפעולת ההולדה אלא בכך שהשימוש לאחריה הוא בדבר הנולד ואסור משום מוקצה אם יבעיר אדם אש שלא לצורך כלל לכאורה לא יהיה בכך, לדעת הראב"ד, איסור מוליד, שכן איסור מוקצה ודין הכנה אינו שייך אלא כשאכן משתמשים בדבר שלא הוכן, אלא שבאופן זה יהיה הדבר אסור משום מלאכת ההבערה עצמה שכן לא הותרה הבערה שאינה לצורך כלל.ונראה שזו גם כוונת המגיד משנה, שקשר את הדבר לדין ביצה שנולדה והדומים לו, דינים השייכים באופן מובהק לקטגוריה של נולד ומוקצה, ובהקשר להם ביאר את החילוק האמור בין דבר שהשימוש הסופי הוא בו עצמו אכילת הביצה לדבר שמשמש להכנת דבר אחר האש, ולדעתו סובר הרמב"ם שחובת ההכנה ואיסורי נולד הנובעים ממנה לא נאמרו אלא לגבי הכנת הדבר שממנו נהנה האדם ביום טוב בסופו של דבר המאכל ולא לגבי הכנת מה שמשמש להכנתו של המאכל. כך בנוגע לאיסור זה. אולם לענין איסור ששורשו בדמיון למלאכה אין סברה לחלק בכך, ולכן איסור זה אכן נוהג גם בהולדת האש, באיסור זה אכן מודה הרמב"ם ולגביו הוצרך לבאר כנ"ל מדוע לא הותר משום אוכל נפש, וביאר שטעמו של דבר הוא משום שאפשר היה לעשות זאת מערב יום טוב, כלשון המגיד משנה "מפני שלא היה לו להוליד כיון שאפשר לו מבערב".להרחבת הדברים נציין כי הביאור שהרמב"ם אכן פסק את דין מוליד מפורש כבר בדברי המגדל עוז, שעל שאלת הראב"ד מדוע לא הזכיר הרמב"ם טעם זה ענה באומרו על דברי הרמב"ם שאסור "להמציא אש": "...לשון מוליד – ממציא והודיענו כי הוא המוליד הוא הממציא כלשון 'מי הוליד אגלי טל' איוב ופרושי קא מפרש". בדרכם של המגדל עוז והמגיד משנה, המחבר בין שני המרכיבים: מוליד כהגדרת האיסור וחוסר האפשרות לעשותו מבערב כטעם לאי היתרו מטעם היותו 'אוכל נפש' או מכשיריו, הלכו רבים: ראשון להם הרשב"א בעבודת הקודש בית מועד שער ב סימן ו, שהמגיד משנה עצמו הפנה לדבריו, ובעבודת הקודש הארוך שם, הובא בתחילת ספר מעשה רקח על הרמב"ם כתב את הדברים בפירוש כביאור בדעת הרמב"ם. מלבדו ומלבד המגיד משנה הדברים מבוארים גם בשו"ת רדב"ז חלק ה, ללשונות הרמב"ם סימן קנ אלף תקכג "...שהוליד והמציא בי"ט דבר שהיה יכול להמציאו מערב י"ט...", בלחם משנה הנ"ל "...אלא ודאי משום דאפשר לעשותו מערב יום טוב וז"ש בגמרא משום דקא מוליד ביום טוב כלומר והיה יכול לעשותו מבערב", בט"ז או"ח תקב ס"ק א, אלא שהוא אף חידש שאיסור מוליד זה הוא מן התורה, בפני יהושע ביצה לד, א, בפרי חדש או"ח שם, בערוך השולחן שם סעיף ג, בשו"ת ומצור דבש סימן י, בישכיל עבדי חלק ד סימן כז, ביד פשוטה על הרמב"ם כאן ועיינו עוד בדבריו בהלכות יום טוב א, ד ובפתיחה לפרק ד ועוד.עם זאת, המאירי הקשה על הרמב"ם כעין קושיית הראב"ד, ונראה מכך שסבר שלדעתו אין כלל איסור מוליד, אלא שייתכן שאין זה אלא משום שהבין את מוליד שבגמרא כהבנת הראב"ד, שאין לה ענין עם אפשרות העשייה מערב יום טוב.ויש שנראה מדבריהם שטעמו של הרמב"ם הוא אכן טעם עצמאי אם כי לא ביארו את הסברה בו ואפשר שלא התכוונו אלא לשלול את ההבנה המבוססת על הגדרתו של רש"י למוליד, וראו להלן או התלבטו בביאור דבריו. על אלה אפשר למנות בראש ובראשונה את הראש יוסף לבעל פרי מגדים, ביצה שם שנראה מדבריו שמדובר בגזרה מיוחדת על הוצאת האש משום שאפשר לעשותה מערב יום טוב, והיא שונה מהאיסור הכללי של מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב. ועיינו עוד: ציץ אליעזר חלק א סימן כ פרק א, כתר חיים לרב כתריאל חיים אליעזרוב, ביצה שם – הערות על ספר מאורי אש, ובמקור במאמר בקובץ העמק לח, שו"ת באהלה של תורה לרב יעקב אריאל חלק או"ח א סימן כו, עבודת עבודה הערות המהדיר – רח"ג צימבליסט על עבודת הקודש הנ"ל במהדורת מוסד הרב קוק. אכן נראה שעיקר הוויכוח הוא אם דין מוליד לשיטת הרמב"ם הוא דין עצמאי שהסברו כדברי רש"י או בדומה להם, ולפי זה אם הרמב"ם לא פסק איסור מוליד בשאר המקרים שבגמרא ראו להלן אין זה אלא משום שאין שם הולדה באותה מידה וראו להלן שבשאר המקרים אין יצירת יש מאין, אך אם יימצאו מקרים הדומים להולדת אש כגון דיוני הפוסקים בשאלת הולדת זרם חשמלי יהיה מקום לאוסרם מאותו טעם עצמו; או שדין מוליד שבגמרא מגדיר הבדל במלאכת מבעיר בין יצירת אש חדשה להבערה מאש קיימת, וממילא ברור שלא יהיה מוליד במקומות שאין להם זיקה למלאכה כלשהי ושמא אף אם נוכל למצוא זיקה למלאכה יהיה מקום לחלק בין מלאכת הבערה למלאכות אחרות. ההסבר למוליד, או "ממציא" כלשון הרמב"ם, כמגדיר דבר בנוגע למלאכת מבעיר ייתכן שאינו נעוץ במהות המלאכה אלא בהיות הוצאת אש חדשה נראית וניכרת יותר כמלאכה מעין דברי רש"י אך לא כהגדרת איסור עצמי אלא כהסבר למה שנתפס בעיני בני אדם, ועל כן, אם תותר זו ביום טוב למרות האפשרות לעשותה מערב יום טוב אף שמצד המלאכה האמיתית שיש בה, הבערה, נחשבת היא כמלאכה שאי אפשר לעשותה מערב יום טוב ומותרת היא בו, ייתפס הדבר כהיתר גם למלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב, או ייצור זילות של יום טוב המצדיקה איסור דרבנן מיוחד כשיטת הראש יוסף למשל, ועיינו עוד בערוך השולחן סימן תקב סעיף ד ובהתלבטותו בהגדרת האיסור אף שהכלילו במונח מוליד, ואף שלשיטתו מוליד ונולד חד הם.נוסיף לחדד את הדברים ונאמר כי אם מוליד הוא איסור עצמאי ללא קשר למלאכת הבערה, יובנו הדברים כשני מרכיבים נפרדים: עצם האיסור – משום מוליד, והסיבה לאי היתרו מטעם אוכל נפש – משום "אפשר מערב יום טוב". לעומת זאת, אם מדובר בהבחנה בין הבערה של אש חדשה שנתפסת כמלאכה יותר מהבערה מאש קיימת, מסתבר יותר שאין זו לבדה סיבה עצמאית לאיסור, שהרי לא חילקו בהיתר מלאכת אוכל נפש בין מלאכות שהכול תופסים אותן ככאלה לאחרות ואדרבה, לכאורה יש יותר מקום להחמיר באלה שאינן נתפסות כמלאכה ואולי עלולים לסבור שאינן מלאכה ומותרות הן גם בשבת, אלא שהאפשרות לעשייה מערב יום טוב מצטרפת להבחנה זו, ויחד הן מהוות סיבה לאיסור, כיוון שבעיני בני אדם נראית הבערה זו כמלאכה שונה שאותה אפשר לעשות מערב יום טוב, ואם תותר – תתבטל ההבחנה בין "אפשר לעשות מערב יום טוב" ל"אי אפשר" גם לגבי שאר מלאכות ואף לגבי מכשירי אוכל נפש.חלק מהמקורות שהזכרנו נוטים יותר לאפשרות המזהה את עיקרו של האיסור, אף לשיטת הרמב"ם, עם הדמיון בין הולדת האש למלאכה, כשיטת רש"י; חלק אחר נוטים יותר לאפשרות שעיקרו של האיסור הוא איסור דרבנן הקשור לאופי של הבערה שיש בה "מוליד" השונה או נתפס כשונה מהבערה של אש מאש קיימת ובחלקם ייתכנו שתי האפשרויות.וראו עוד בדברי הצפנת פענח הלכות תרומות ב, ב ד"ה אך נ"מ, עמ' 60 שנחלקו רש"י והרמב"ם במהות מלאכת מבעיר, אם יצירת אש כשלעצמה הבערה היא או דווקא הבערה של דבר אחר הבוער באש היא ההבערה. לדבריו, רש"י סובר כאופן השני ולכן לשיטתו במהות מלאכת מבעיר אין כל תוספת ביצירת אש חדשה, והחיוב שיש ביצירת אש הוא רק משום שממילא אכן בוער בה משהו. לעומת זאת, לדעת הרמב"ם מהות המלאכה היא יצירת האש או שגם זו וגם בעירת דבר אחר הם מבעיר או שרק יצירת האש, אלא שכל הבערה של דבר אחר היא יצירה של עוד אש ובמובן זה אכן יש שוני בין העברת אש מאש ליצירת אש חדשה שנראית כמלאכה שונה או שניכרת בה יותר מהות המלאכה ולכן בכפוף לזה שאי אפשר לעשותה מערב יום טוב יש מקום לאוסרה אף שהבערת אש מאש קיימת מותרת.כל האמור הוא בנוגע למוליד שנזכר בגמרא לענין יצירת אש חדשה, לעומת זאת לגבי המקור השני שהבאנו, הגמרא בביצה כב ע"ב–כג ע"א שממנה עולה שיש איסור להוליד ריח, הרמב"ם הלכות יום טוב ד, ו אסר לעשן רק כאשר יש בזה איסור כיבוי, ולא הזכיר את הבעיה בעצם הולדת הריח, ומכך נראה לכאורה שסבר שדין הולדת ריח לא נפסק להלכה.כך אכן ביאר במרכבת המשנה בהלכות יום טוב שם, שהרמב"ם סבר כי למסקנת הסוגיה אין איסור בהולדת ריח, משום שבסוף הסוגיה שם קבע רב אשי שמותר לעשן על אף שהדבר מוליד ריח, כשם שמותר לעשן על גבי גחלים. רש"י שם מבאר שאף בזה יש הולדת ריח בגחלים, ובכל זאת הדבר מותר, אך בדעת הרמב"ם ביאר המרכבת המשנה שהרמב"ם הבין כי למסקנת הסוגיה אין כלל איסור של מוליד ריח.ולפי האמור לעיל עולה שלדעת הרמב"ם אכן יש דברים שנאסרו משום מוליד הולדת האש אך לא כל דבר חדש נכלל באיסור זה. אפשר להציע שלדעתו אכן מוליד נאסר רק ביצירת דבר חדש לגמרי, כמו אש חדשה, אך הולדת ריח בבגדים אינה נחשבת הולדת דבר חדש, שהרי הריח היה קיים קודם לכן בבשמים, וקליטתו עתה בבגד אינה יצירה חדשה. ולחלופין בהתאם לביאורים השונים בדבריו לעיל אפשר שלדעתו מוליד אינו איסור עצמאי אלא מאפיין של מלאכת ההבערה הכרוכה ביצירת אש חדשה, שיש בו סיבה לאסור מלאכה זו הכוללת אותו ומאחר שהיא אפשרית מערב יום טוב למרות היתר מלאכה זו ביום טוב, אך אינו יכול להיות סיבה לאיסור פעולות שאינן מלאכה כלל.ואמנם המגיד משנה כתב בהלכות יום טוב שם שאף הרמב"ם מודה שיש איסור להוליד ריח בבגדים, אלא שכלל זאת במה שאסר לגמר את הכלים. ומזה נראה שאכן לשיטתו איסור מוליד עומד אף בפני עצמו ולא רק בזיקה למלאכת מבעיר, כשנוסף לכך אנו צריכים לומר שאינו מקבל את החילוק בין יצירת יש מאין לגמרי כבהולדת אש לבין הולדת ריח אף שהריח היה קיים קודם לכן בבושם. נציין שחלק מהפוסקים והמפרשים שהוזכרו לעיל בסוגיית הולדת האש דנו גם בדברי המגיד משנה, ובשיטת הרמב"ם בכלל, בענין הולדת ריח, ואין כאן המקום להאריך בכך.אך יש לציין שאף הרי"ף ביצה יב ע"א והרא"ש ביצה ב, כב התעלמו ממהלך הסוגיה והביאו רק את המסקנה שאין איסור בעישון פירות אף על גבי גחלת. ולאור זה כתב בעל האור החיים בספרו ראשון לציון חידושיו למסכת ביצה כב ע"א כי לדעת הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש אין איסור להוליד ריח בשבת.אמנם בניגוד לשיטות אלו כתבו האור זרוע הלכות יום טוב סימן שנ סעיף ג, ספר העיטור עשרת הדיברות, הלכות יום טוב קנ, ב והרוקח הלכות סוכות סימן רכ כי אף להלכה יש איסור לכסות כוס מבושם בבגד משום שהוא מוליד ריח. נראה שראשונים אלו הבינו שרב אשי התיר להוליד ריח ביום טוב רק כאשר יש בזה צורך אוכל נפש, ולכן מותר להוליד ריח בפירות משום שזהו דבר השווה לכל נפש, אך לא הותרה הולדת ריח בבגדים. וכן עולה בפשטות מדברי הרשב"א חידושיו לביצה כג ע"א שכתב כי להלכה מותר לעשן פירות, אף שהוא מוליד ריח, משום שהוא שווה לכל נפש, ומשמע שכאשר אינו שווה לכל נפש, וכן בשבת תמיד, אסור. וכן מפורש בספרו עבודת הקודש בית מועד שער ג סימן ה אות ל, שם כתב בפשטות שאסור להוליד ריח בבגדים.לגבי המקור השלישי, הולדת חום במים, נראה בדעת הרמב"ם שזהו איסור הקשור לגזרות הטמנה בשבת, וזו לשונו הלכות שבת ד, ו:מניחין מיחם על גבי מיחם בשבת וקדרה על גבי קדרה וקדרה עג מיחם ומיחם על גבי קדרה וטח פיהם בבצק, לא בשביל שיוחמו אלא בשביל שיעמדו על חומם, שלא אסרו אלא להטמין בשבת, אבל להניח כלי חם על גב כלי חם כדי שיהיו עומדין בחמימותן מותר. אבל אין מניחין כלי שיש בו דבר צונן על גבי כלי חם בשבת, שהרי מוליד בו חום בשבת ואם הניחו מבערב מותר ואינו כטומן בדבר המוסיף" .יש להעיר שבענין זה מוליד חום למעשה נראה שאף אחד מהראשונים לא ראה איסור זה כאיסור הקשור לאיסור מוליד. יש שפירשו תוספות שבת מח ע"א ד"ה מאי שנא ממיחם שמדובר בדבר שלא בושל, ויש חשש שישאירנו שם עד שיתבשל, ויש שפירשו רשב"א בשבת שם בשם רבנו יונה שמדובר באופן שמטמין דבר שכבר הוטמן מערב שבת, אלא שכעת מוסיף לו חום.נראה שגם השלחן ערוך סימן רנח לא קיבל שיש איסור מצד עצמו לחמם, ולכן התיר להניח מבעוד יום כלי שיש בו דבר קר על גבי קדרה חמה.לגבי המקור הרביעי של איסור ריסוק שלג סתם הרמב"ם הלכות שבת כא, יג שאין לרסק את השלג, כדברי הגמרא, אך כלל זאת בהלכה אחת יחד עם איסור הוצאת מים משלקות, ומשמע שזה כלול באיסור סחיטת פירות. וכן פירשו המגיד משנה שם והבית יוסף סימן שכ בשם הר"ן שבת כג ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה ואין בדעת הרמב"ם, על פי דברי הרשב"א שם בשבת נא ע"ב שביאר שכל האיסור הוא משום סחיטת פירות ולא משום מוליד.גם בנוגע למקורות ודינים אלה יש להסביר שהולדת חום אינה יצירה של דבר חדש אלא שהדבר הקיים המים מקבל תכונה מסוימת והרוצה יוכל גם לומר שהחום שהיה קודם לכן "נבלע" במים בדומה לבליעת הריח בבגדים, וכן ריסוק שלג אינו יצירה של דבר חדש אלא שינוי התכונות מצב הצבירה של דבר קיים. ולחלופין, כנ"ל, שמוליד אסור רק בזיקה למלאכה בכלל או להבערה בפרט וכשהוא יוצר הבחנה בין מלאכה זו הכרוכה בו ולכן ניכרת יותר כמלאכה, וכנ"ל באורך לאותה מלאכה שאינה כרוכה בו.מכל האמור נראה כי לדעת הרמב"ם איסור מוליד הוא רק ביצירת דבר חדש לגמרי אש חדשה או לכל היותר להבנת המגיד משנה בקליטת תכונה חדשה כגון ריח, מה שאין כן בשינוי מצב צבירה, דוגמת ריסוק או הפשרת קרח.על כן לשיטתו לכאורה אין מקום לאסור לייצר אדים אלה אשר נראים כעשן, שהרי גם כאן אין מדובר אלא בשינוי מצב הצבירה של קרח יבש, ואין סברה לחלק בין שינוי ממוצק לנוזל לשינוי ממוצק לגז. ואמנם ביצירת עשן זה מלבד הפיכת המוצק לגז קיים גם העירוב של הגז באדי המים המצויים באוויר, אך אף מטעם זה נראה שאין לאסור - לא רק לשיטות שאף מוליד ריח מותר, לפי הרמב"ם, שהרי עירוב גז זה באדי המים וקליטתו בתוכם דומה לעירוב הריח בבגד, אלא שאף לשיטת המגיד משנה, הסובר שהולדת ריח אסורה לדעת הרמב"ם, מכל מקום הסברה נותנת שאין לדמות עירוב המתקיים לזמן משמעותי לעירוב הגז באדים, שאינו מתקיים ותוך זמן קצר הם נפרדים זה מזה, שבו אין הדעת נותנת לראות את האדים כקולטים את הגז. וראו עוד להלן מסברא זו, שיש משמעות למשך הזמן שבו מתקיים הדבר הנולד אף לדעת הפוסקים המחמירים יותר במוליד.כפי שהתבאר לעיל, רש"י כתב לענין ריסוק קרח כי קיים איסור של מוליד. וכן עלה מדברי האור זרוע, העיטור, הרוקח והרשב"א, שאסרו להוליד ריח בבגדים.לשיטות אלו נצטרך לדון אם יצירת ערפל מקרח יבש מוגדרת כהולדת דבר חדש בשבת.. ואמנם הרמ"א פסק שכן יש איסור של מוליד בשבת, אך פסק השלחן ערוך בענין זה אינו ברור.

3 שבת פתח ↗

5 ואין מרזקין - כמו מרסקין משברין לחתיכות דקות ברד גלצ"א בלע"ז:

6 כדי שיזובו מימיו - משום דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא המים האלו:

7 אבל נותן לתוך הכוס - של יין בימות החמה כדי לצנן ואע"פ שנימוח מאליו ואינו חושש:

2 שו"ת מהרש"ם חלק ג פתח ↗

מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו אם מותר לשבור הקרח שנוהגים מחזיקי הזאדע וואסער ליקח בשבת ולשבור הקרח לחתיכות ונותנים לתוך הכלים כדי לצנן את המים והביא מהא דסי' ש"כ ס"ט דהשלג והברד אין מרסקין אותן כדי שיזובו מימיו אבל נותן לתוך הכוס והביא מדברי האחרונים ומהח"ס או"ח סי' פ"ט והנה כל דברי הפוסקים הם בקרח שלא הוכן לשם כך והוא שובר הקרח שבנהר או באר או שנקרשו מים בכלי שלא לדעתו בזה ס"ל להח"ס דאף היכי שמותר לשבר מ"מ אסור לטלטלו אבל בקרח שהכינו לשם כך בודאי שרי בטלטול וגם אינו מתכוין שיהי' נימס למים שהרי אדרבא רוצה שיתקיים הקרח כדי שיצנן הכלים העומדים סביבו דאם נמס למים הוא מתחמם וא"י לפעול פעולתו לצנן הצנצנת ושייכי בזה הטעמים שכתב הב"י שאינו מתכוין שיזובו המים וגם הולכין לאיבוד וגם אינו משברות לחתיכות קטנות ודקות ברש"י שבת נ"א ב' מבואר דדוקא לחתיכות קטנות כדי שיזובו מימיו אסור דדמי למלאכה מפני שמוליד בשבת ועי' בטו"ז סי' תק"א סק"ב שחילק בביקוע עצים בין דקין מאוד דשייך בי' טחינה ובין חתיכות קטנות שאינם גדולות אבל אינם דקים מאוד ע"ש וה"נ בזה לענין הקרח וכבר חלקו הא"ר ותו"ש על המג"א שכתב דבנהר או באר אסור לשבור הקרח ובס' תו"ש הביא מתשו' שב יעקב דקרח דינו כמים לכל דבר ואין עליו דין מחובר כלל ובס' קני המנורה הוסיף דאף שהמרדכי הביא ראי' להתיר שבירת קרח מהא דשובר חבית לאכול הימנה גרוגרת א"כ י"ל דלא שרי אלא כשצריך למים שתחתיו לשתי' מ"מ י"ל דבקרח שרי בכל ענין דהמרדכי נקט שגדולה מזו מצינו בשובר חבית וכו' משמע דנ"ד קיל טפי מהתם ושרי בכל גוונא ע"ש ובפרט בנ"ד ששובר הקרח בשביל שתיית המים שיהי' צוננים בשעת החום י"ל דדמי שפיר לשובר חבית וכו' וגם אינו שובר לפירורין דקין שותי' בו משום טוחן.

« רש"י על שבת נ״א ע״ב:ג׳ רש"י על שבת נ״א ע״ב:ז׳ »