רש"י על שבת ל״ב א:א׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על שבת ל״א ע״ב:י׳ רש"י על שבת ל״ב ע״א:ב׳ »

1 שבת פתח ↗

״רֵאשִׁית״ קָרָאתִי אֶתְכֶם — עַל עִסְקֵי רֵאשִׁית הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם. נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתִּי בָּכֶם קְרוּיָה ״נֵר״ — עַל עִסְקֵי נֵר הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם. אִם אַתֶּם מְקַיְּימִים אוֹתָם — מוּטָב, וְאִם לָאו — הֲרֵינִי נוֹטֵל נִשְׁמַתְכֶם.

2 שבת פתח ↗

3 יד אפרים על שלחן ערוך אורח חיים פתח ↗

שם כדאיתא בשבת פ"ב ע"ש בדף ל"ב ברש"י בשם בראשית רבה:

3 הון עשיר על משנה מעשר שני פתח ↗

מן הבית זו חלה. משונה היא מכל המתנות האלו, שאינה נתנת אלא כשתגלגל העיסה, והמפריש חלת קמח אינה חלה וגזל ביד כהן חלה פ"ב מ"ה, והיא המתנה אחרונה שבמתנות אלו, להכי פירשה בסוף שלא כסדר הכתוב. ועוד י"ל דרצה לסמוך אותה לפירוש האלמנה, שהיא אשה, לרמוז דעיקר מצות חלה היא באשה כידוע עי' בר"ר פי"ז, ח. וברש"י שבת לב. ד"ה הריני וכו', ומשום הכי אתי שפיר לכוין בה שמן הבית, שהיא מתנת האשה הנקראת בית עי' שבת קיח:, כידוע:

1 ראשית קראתי אתכם - ראשית תבואתה ירמיהו ב:

2 עסקי ראשית - ראשית עריסותיכם במדבר טו:

3 הריני נוטל נשמתכם - ותאבד רביעית דמכם ויכבה נרכם ויבטל שם ראשיתכם ונשים נצטוו על כך כדאמרינן בבראשית רבה היא איבדה חלתו של עולם שעל ידה נטרד אדה"ר שנתרם כחלה וכבתה נרו של עולם ושפכה דמו ועוד שצרכי הבית תלוין בה:

1 בראשית רבה פתח ↗

שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִפְּנֵי מָה הָאִישׁ יוֹצֵא פָּנָיו לְמַטָּה, וְאִשָּׁה יוֹצֵאת פָּנֶיהָ לְמַעְלָה, אָמַר לָהֶם הָאִישׁ מַבִּיט לִמְקוֹם בְּרִיָּתוֹ, וְאִשָּׁה מַבֶּטֶת לִמְקוֹם בְּרִיָּתָהּ. וּמִפְּנֵי מָה הָאִשָּׁה צְרִיכָה לְהִתְבַּשֵּׂם וְאֵין הָאִישׁ צָרִיךְ לְהִתְבַּשֵּׂם, אָמַר לָהֶם אָדָם נִבְרָא מֵאֲדָמָה וְהָאֲדָמָה אֵינָהּ מַסְרַחַת לְעוֹלָם, וְחַוָּה נִבְרֵאת מֵעֶצֶם, מָשָׁל אִם תַּנִּיחַ בָּשָׂר שְׁלשָׁה יָמִים בְּלֹא מֶלַח מִיָּד הוּא מַסְרִיחַ. וּמִפְּנֵי מָה הָאִשָּׁה קוֹלָהּ הוֹלֵךְ וְלֹא הָאִישׁ, אָמַר לָהֶם מָשָׁל אִם תְּמַלֵּא קְדֵרָה בָּשָׂר אֵין קוֹלָהּ הוֹלֵךְ, כֵּיוָן שֶׁתִּתֵּן לְתוֹכָהּ עֶצֶם מִיָּד קוֹלָהּ הוֹלֵךְ. מִפְּנֵי מָה הָאִישׁ נוֹחַ לְהִתְפַּתּוֹת וְאֵין הָאִשָּׁה נוֹחָה לְהִתְפַּתּוֹת, אָמַר לָהֶן אָדָם נִבְרָא מֵאֲדָמָה וְכֵיוָן שֶׁאַתָּה נוֹתֵן עָלֶיהָ טִפָּה שֶׁל מַיִם מִיָּד הִיא נִשְׁרֵית, וְחַוָּה נִבְרֵאת מֵעֶצֶם וַאֲפִלּוּ אַתָּה שׁוֹרֶה אוֹתוֹ כַּמָּה יָמִים בַּמַּיִם אֵינוֹ נִשְׁרֶה. וּמִפְּנֵי מָה הָאִישׁ תּוֹבֵעַ בְּאִשָּׁה וְאֵין הָאִשָּׁה תּוֹבַעַת בְּאִישׁ, אָמַר לָהֶן מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאֶחָד שֶׁאָבַד אֲבֵדָה הוּא מְבַקֵּשׁ אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדָתוֹ אֵינָהּ מְבַקְשַׁתּוֹ. וּמִפְּנֵי מָה הָאִישׁ מַפְקִיד זֶרַע בָּאִשָּׁה וְאֵין הָאִשָּׁה מַפְקֶדֶת זֶרַע בָּאִישׁ, אָמַר לָהֶם דּוֹמֶה לְאֶחָד שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ פִּקָּדוֹן וּמְבַקֵּשׁ אָדָם נֶאֱמָן שֶׁיַּפְקִידֶנוּ אֶצְלוֹ. וּמִפְּנֵי מָה הָאִישׁ יוֹצֵא רֹאשׁוֹ מְגֻלֶּה וְהָאִשָּׁה רֹאשָׁהּ מְכֻסֶּה, אָמַר לָהֶן לְאֶחָד שֶׁעָבַר עֲבֵרָה וְהוּא מִתְבַּיֵּשׁ מִבְּנֵי אָדָם, לְפִיכָךְ יוֹצֵאת וְרֹאשָׁהּ מְכֻסֶּה. וּמִפְּנֵי מָה הֵן מְהַלְּכוֹת אֵצֶל הַמֵּת תְּחִלָּה, אָמַר לָהֶם עַל יְדֵי שֶׁגָּרְמוּ מִיתָה לָעוֹלָם, לְפִיכָךְ הֵן מְהַלְּכוֹת אֵצֶל הַמֵּת תְּחִלָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב איוב כא, לג: וְאַחֲרָיו כָּל אָדָם יִמְשׁוֹךְ. וּמִפְּנֵי מָה נִתַּן לָהּ מִצְוַת נִדָּה, עַל יְדֵי שֶׁשָּׁפְכָה דָּמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, לְפִיכָךְ נִתַּן לָהּ מִצְוַת נִדָּה. וּמִפְּנֵי מָה נִתַּן לָהּ מִצְוַת חַלָּה, עַל יְדֵי שֶׁקִּלְקְלָה אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה גְּמַר חַלָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְפִיכָךְ נִתַּן לָהּ מִצְוַת חַלָּה. וּמִפְּנֵי מָה נִתַּן לָהּ מִצְוַת נֵר שַׁבָּת, אָמַר לָהֶן עַל יְדֵי שֶׁכִּבְּתָה נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, לְפִיכָךְ נִתַּן לָהּ מִצְוַת נֵר שַׁבָּת.

3 מיני תרגומא על תורה פתח ↗

זה לשון הרמב״ן ותהר ותלד את קין ענינו ותלד בן ותקרא את שמו קין כי אמרה קניתי איש את ה׳ וכן ותלד את חנוך ורבים בפרשה את ה׳ עם ה׳ כי כשברא אותי ואת אישי הוא לבדו בראנו אבל בזה אנו שותפין עמו לשון רש״י. והנכון בעיני שאמרה הבן הזה יהיה לי קנין לה׳ כי כאשר נמות יהיה במקומינו לעבוד את בוראו וכן דעת אונקלוס שאמר קֳדָם ה׳ וכמהו ונראה את הכהן לכהן. ויגש דוד את העם אל העם או יהיה את ה׳ כמו ויתהלך חנוך את האלהים. את האלהים התהלך נח וקראה האחד בשם קנין והשני הבל כי קנין האדם להבל דמה וכו׳ עכ״ל. ודע כי מלת ונראה את הכהן לא מצאתי אלא צ״ל והראה את הכהן ויקרא י״ג מ״ט ופירושו לכהן וכך איתא שם בתרגום אונקלוס וכן ויגש דוד את העם שמואל א׳ ל׳ כ״א פירוש אל העם וישאל להם לשלום. ואולם במ״ש כי כאשר נמות וכו׳ נעלם ממני כי לפי הסכמת רש״י וכל המפרשים ומבואר להדיא בסנהדרין דף ל״ח: וכן באבות דרבי נתן פרק א׳ שתים עשרה שעות הוי היום שביעית נזדווגה לו חוה שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה תשיעית נצטוה שלא לאכול מן האילן עשירית סרח. אחת עשרה נידון וכו׳ הרי בשעה שמינית שנולד קין לא חטאו ולא נגזר מיתה עדיין. והוי יודע דלעיל כתב הרמב״ן בזה״ל ביום אכלך ממנו בעת שתאכל ממנו תהיה בן מות וכמוהו ביום וכו׳ שאין הכוונה שימות מיד בו ביום וכו׳ וכן ולא יבאו לראות כבלע את הקודש ומתו. ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו כי אין ענינם אלא שיהיו חייבי מיתה וימותו בחטאם זה. ועל דרך אנשי הטבע היה האדם מעותד למיתה מתחלת היצירה מפני היותו מורכב אבל גזר עתה שאם יחטא ימות בחטאו כדרך חייבי מיתה בידי שמים בעבירה כאוכל תרומה ושתויי יין וזולתם שהכוונה בהם שימותו בחטאם טרם בא יומם ולכך אמר בעונש עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב בטבעך וגם מתחלה היה אוכל מפרי העץ ומזרע הארץ. א״כ היתה בו התכה וסבת הויה והפסד. ועל דעת רבותינו אלמלא שחטאו לא מת לעולם כי נשמה העליונית נותנת חיים לעד והחפץ האלקי אשר בו בעת היצירה יהיה דבק בו תמיד והיה מקיים אותו לעד כמו שפירשתי וירא אלהים כי טוב. ודע כי אין ההרכבה מורה על ההפסד אלא לדעת קטני אמנה שהבריאה היא בחיוב אבל לדעת אנשי האמנה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלהים פשוט גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ וזה אמת ברור. א״כ ביום אכלך ממנו מות תמות שאז תהיה בן מות לא תתקיים לעד בחפצי והאכילה היתה לו מתחילה לענג ויתכן שפירות גן עדן נבלעים באברים כמן ומקיימין את אוכליהן וכאשר גזר עליו ואכלת את עשב השדה ובזעת אפו יאכל לחם האדמה היה זה סיבה להפסד כי עפר הוא ועפר יאכל ואל עפר ישוב עכ״ל. והשתא לדעת רבותינו והסכמתו על האמת וברור שזולת החטא לא היה מיתה כלל. א״כ אין לומר כפירושו שכתב הבן הזה יהיה לי קנין לה׳ וכו׳ כי כאשר נמות וכו׳ ודוחק גדול לומר דכוונת הרמב״ן במה שכתב כאשר נמות היינו על ידי מכת חרב ורציחה דאין הדעת סובלת. ותו דמשמעות הש״ס בעבודה זרה דף ה׳: והא כתיבי פרשת נחלות וכו׳ על כרחך דאפילו חרב והריגה לא שלטה בהם דאי לאו הכי לא מקשה הש״ס כלום. ומה דלא מקשה הש״ס מלא תרצח יש לומר דלהכי עדיפא ליה להקשות מפרשת נחלות ויבמין משום דהוה אמינא דלא תרצח אזהרה הוא שלא להרוג בני נח דלא קבלו התורה והיה ענין מיתה בהם ואין כאן מקומו להאריך ולמשכיל די בקיצור. אכן יתכן לכוון דעת הרמב״ן לומר דחוה ואדם השיגו בזה דע״פ הטבע מפני היותם מורכבים מעותדים למיתה לכך קראוה להילד היולד בשעה שמינית קין לומר הבן הזה יהיה קנין לה׳ כאשר נמות וכו׳ אבל בשעה תשיעית שנצטוו שלא לאכול מעץ הדעת והיה ביום אכלך מות תמות נתבשר לאדם שחפץ השם יתעלה ליתן לו חיים נצחיים נגד הטבע כל עוד שלא יאכל כלומר בעוד שמקיים מצות השם שלא לאכול מעץ הנאסר לו. המצוה ההיא מגינה ומצלת אותו ממיתה והפסד ההרכבה. אמנם ביום אשר יאכל ממנו וסר ממנו חפן השם בקיומו אז נשאר במעמדו הקדומה קודם המצוה שימות בהפסד ההרכבה ע״פ הטבעי וע״פ דברים האמיתיים נכון למאוד דעת הרמב״ן שכתב אבל לדעת אנשי האמונה וכו׳ גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ. רצונו לומר כל ימי שלא יחטא הנה אז החפץ הבורא יתעלה באדם להצילו מהטבע בשכר קיום מצותיו. אבל בשעה שמינית שעדיין לא נצטוו על שום מצוה ודאי דלא נשתנו מטבע כל המורכב שיתחייב ההפסד. ובזה מבואר סוגיא דשבת דף נ״ה. אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה רבש״ע מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון אמר להם מצוה קלה צויתיו ועבר עליה וכו׳ לכאורה אי אפשר להולמו וכי לא ידעו מלאכי השרת מקרא מלא בתורה ביום אכלך ממנו מות תמות. עוד יש לדקדק דלא שאלו מאי טעמא או למה קנסת מיתה וכו׳ ולמה נקטו בלשונם מפני מה. ואולם נכון לומר דמאי טעמא או בלישנא דלמה לא שאלו דידעו מקרא ביום אכלך כו׳ אלא דעיקר שאלתם היה מפני מה כלומר גם בלא זה היה מעותד למיתה וכדעת אנשי הטבע וא״כ מפני מה קנסת מיתה הלא גם בלאו הכי היה נידון במיתה והפסד מפני שהוא מורכב ועל השאלה הזו השיב להם הקב״ה מצוה קלה צויתיו והיה בו די להצילו ולהגן עליו בחפצי שהיה הקיום בו לעד ומפני שעבר עליה נשאר על טבעי. ולב הקורא משכיל יסביר לעצמו בקצת יתר ביאור אחרי שמעו. ובזה ארשום רשום בכתב אמת דברי רבותינו בגמרא בענין שזולת החטא לא היה מיתה כלל נגד דעת אנשי הטבע כפי העולה בזכרוני בהשקפה ראשונ׳ בס״ד. בסוגיא דשבת דף ל״א. על שלש עבירות נשים מתות וכו׳ נדה מאי טעמא וכו׳ ע״ש. וכתב רש״י דף ל״ב. ד״ה הריני נוטל נשמתכם וכו׳ ונשים נצטוו על כך כדאמרינן בבראשית רבה היא איבדה חלתו של עולם וכו׳ ע״ש. משמע דאי לאו שחוה הסיתו לאדם לאכול מעץ הדעת לא הוי מיתה. ויותר מזה מבואר בשבת דף נ״ה. לא מבעיא לרב אמי דאמר אין מיתה בלא חטא וחטאו גורם לו מיתה. רש״י ואם אפשר לו לאדם שלא יחטא אינו מת לעולם אף שהוא מורכב אלא אמת כדברי הרמב״ן שאין ההרכבה מורה על ההפסד וכו׳ אלא גם להמסקנא דרב אמי עולה בתיובתא אבל עכ״פ נשאר על האמת ברייתא דארבעה מתו בעטיו של נחש בעצתו של נחש שהשיא לחוה. רש״י הרי להדיא דלולא עטיו של נחש לא היה מיתה כלל בעולם:

« רש"י על שבת ל״א ע״ב:י׳ רש"י על שבת ל״ב ע״א:ב׳ »