רש"י על שבת כ״א ב:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על שבת כ״א ע״ב:א׳ רש"י על שבת כ״א ע״ב:ג׳ »

1 שבת פתח ↗

אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה, וְלָא קַבְּלַהּ. כִּי אֲתָא רָבִין אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְקַבְּלַהּ. אֲמַר: אִי זְכַאי, גְּמִירְתַּיהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ מֵעִיקָּרָא. וְהָא גַּמְרַהּ! נָפְקָא מִינַּהּ לְגִירְסָא דְיַנְקוּתָא.

2 שבת פתח ↗

3 הון עשיר על משנה בבא מציעא פתח ↗

הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב. ה"ג הכסף קונה את הזהב והזהב אינו קונה את הכסף דה"ג בירושלמי בפירוש, ואמרינן התם ה"א יג: עלה, זהו כללו של דבר כל הירוד פי' שפל מחבירו, קונה את חבירו. אמר ר' חייה בר אשי מאן תניתא ר' שמעון ב"ר, אמר ליה אבוי חזור בך ותני כהדא הזהב קונה את הכסף. אמר ליה לינא חזור בי, דעד דהוה חילך עליך אתניתי הכסף קונה את הזהב, ע"כ. וליכא למימר דש"ס דידן פליג על זה, ושלעולם גרסינן במתניתין הזהב קונה את הכסף, שהרי דבריה סתומין דה"ג בה דף מד. מתני ליה ר' לר' שמעון בריה הזהב קונה את הכסף, אמר ליה ר' שנית לנו בילדותך הכסף קונה את הזהב ותחזור ותשנה לנו בזקנותך הזהב קונה את הכסף בתמיה, בילדותיה מאי סבר ובזקנותיה מאי סבר, בילדותיה סבר דהבא דחשיב הוי טבעא כספא דלא חשיב הוי פירא וקני ליה פירא לטבעא, בזקנותיה סבר כספא דחריף וכו', כפירוש הר"ב, דהכי הוי מסקנא דש"ס כזקנותיה. הרי דאין להוכיח משם היכי גרסינן במשנה דידן אי כילדותיה או כזקנותיה, אבל מדאמרינן בירושלמי מאן תניתה וכו' שמעינן מינה דה"ג במשנה, ואע"ג דבסוף ימיו חזר בו רבי ושתפסו בבבלי ההיא חזרה להלכתא, מ"מ משנה ראשונה לא זזה ממקומה דר"ש ב"ר היא, דהכי ס"ל כפי מה שלמד לו אביו בילדותו, והוה ליה כשאר המשניות דיחיד ורבים חולקים עליה דאין הלכה כמותו, דבכה"ג משנה זו אתיא דלא כר' ולאו סתימאה היא אלא יחידאה והלכה כר' מחבירו ב"ב קכד: וכ"ש מבנו. מכל זה יצא לנו דהשונה במשנה הזהב קונה את הכסף משתבש, דהא רש"בר היא והוא איפכא ס"ל כמפורש בירושלמי הנ"ל, ואע"ג דמצינו אח"כ בבבלי דף מה: דמקשה מהאי מתניתין, וקאמר תנן הזהב קונה את הכסף וכו', אין זה קושיא, דמדאסיקו דהכי ס"ל לר' בזקנותו, עשו המסקנא ההיא עיקר כאילו היא מפורשת במתניתין, דסוף סוף ר' שחיבר מתניתין קאמר לה, ודחה מה שחיבר במשנה להפך. ומלשון המשנה עצמה יש להוכיח דרישא דידה אתיא כרשב"ר, ודגרסינן ברישא דידה הכסף קונה את הזהב והזהב אינו קונה את הכסף. מדלא עירבה בהדי סיפא דהנחושת קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הנחושת, משום דבענין זה אין לו מקום לערב שני הבבות אלו כאחד, משום דהכסף הנזכר בשניהם אין פעולתו שוה בשניהם, דברישא קונה ואינו נקנה, ובסיפא הוא להפך דנקנה ואינו קונה, אבל אי אמרת דגרסינן במשנה הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב, נמצא דאף ברישא הכסף נקנה ואינו קונה, וא"כ הוא לערבינהו ולתנינהו הזהב הזהב והנחושת קונים את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב ואת הנחושת, שהרי הטעם שוה לתרויהו להיותם חשובים פירא לגבי כסף משום דהכסף חריף מהם, אלא ודאי מדלא ערבינהו ש"מ דכשסדר רבי המשנה על פי גירסת ילדותו סידרה, ואע"ג דאח"כ חזר בו לא רצה ליגע בה יד מכיון שכבר הורגלה בפי התלמידים, כמאמרם ז"ל בכמה מקומות יבמות ל. ועוד ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה.וטעמא דהאי מלתא נלע"ד, דהוא משום דקי"לן דנפקא מינה טובא לגירסא דינקותא, כמבואר בש"ס עי' שבת כא: דאינה באה לידי שכחה רש"י שם ד"ה גירסא, ולכן חשש רבי שאם ימחוק המשנה ראשונה ויגרוס בה גירסא אחרת, וירגיל התלמידים לגרוס המשנה ולהרגילה בפיהם כפי גירסא השניה האמיתית, שמ"מ לא ישכחו הגירסא ראשונה להיותה גירסא דינקותא, ובאורך הזמן אחר ששני הגרסאות הם מורגלות בפיהם ישכחו ולא ידעו איזה מהם היתה ראשונה דלא כהלכתא ואיזו היא האחרונה כהלכתא ויבאו לטעות, ולכן אמר מוטב שיגרסו המשנה כפי מה שכבר הורגלו אף כי אין הדין כן, וידעו מבחוץ שאין הלכתא כאותה משנה, דבכה"ג לא אתו לידי תקלה דאין שגור בפיהם כי אם לשון אחד, וכאשר ידעו שאין הלכה כאותו לשון כבר ידעו אמתות הענין וא"א להם לבא לעולם לידי ספק, על כי לא הורגל בפיהם כי אם לשון אחד, וכשירצו לידע הדין אמת יחזרו המשנה השגורה בפיהם בעל פה ויעשו הפך השגור בפיהם, בזכרם דאין הלכה כאותו לשון.וה"נ חשש ר' לחששא זו שאמרנו והניח המשנה ראשונה במקומה ולא שינה בלשונה כלום, שאם היה משנה הרישא ודאי שהיה משנה גם לשון הסיפא והיה מערבה בהדי רישא, מהטעם שכתבתי לעיל דפעולת הכסף לפי משנה אחרונה שוה בשניהם. ועוד מהטעם עצמו שכתבנו של חשש השכחה היה לו לעשות כן, כי בשנותו לבד לישנא דרישא ולגרוס במקום הכסף קונה את הזהב והזהב אינו קונה את הכסף, הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב. קרוב הדבר מאד שישכחו התלמידים באחרית הימים איזה מהם קדם, בהיות שני הגרסאות שגורות בפיהם הגירסא דינקותא דלא זזה ממקומה והשניה אשר הורגלו בה בזקנותם והיא האמיתית, כי השינוי הוא שינוי קל וקל לשכח אמיתותו, משא"כ אם היה משנה הלשון ביותר במה שיכלול הסיפא עם הרישא כי היה צריך לכך כמ"ש לעיל, שבהיותו השינוי גדול לא היו באים לידי שכחה כל כך מהר, וכ"ש דהוה להו סימן בגויה דע"י שנוי זה נתגדלה הבבא ראשונה ממה שהיתה בראשונה, וזה סימן שהבבא גדולה זו אחר שנתגדל רבי והזקין אמרה, משא"כ אם לא היה משנה אלא בבא ראשונה לבד בהחליף קונה לאינו קונה ואינו קונה לקונה, דאין בה לא תוספת ולא מגרעת כי אם חילוף התיבות ממקום למקום, דהדבר קל מאד לבא לידי שכחה. ולכן הנכון הוא מה שהוכחתי על פי הירושלמי וגירסת המשנה שבו דהכסף קונה את הזהב וכו' גרסינן, דמשנה ראשונה לא זזה ממקומה מהטעם שכתבתי בדרך פשט.ועל דרך רמז וראיה מן התורה יש להעמיד ענין זה דמשנה ראשונה לא זזה ממקומה, דבענין חרבן הבית מצינו שאמר הקב"ה בתחילה ועל כל איש אשר עליו התיו אל תגשו. וזה מפורש בקרא יחזקאל ט, ו ואח"כ כשחזר בו מחמת קטרוג מדת הדין צוה שאדרבא מהם יתחילו, וזה הצווי לא פירשו בכתוב אלא רמזו ברמז באמרו וממקדשי תחלו שם. עי' שבת נה., שלפי פשוטו נראה שמה שאמר מתחילה ועל כל איש אשר עליו התיו אל תגשו כך היה לו להיות דלא מצינו חזרה בו, כי פשוטו של מקרא וממקדשי תחלו אבית המקדש קאי, אלא שרז"ל שם הדורשים אף כתרי אותיות מצאו בו זה הרמז של מקודשי והם הצדיקים, ולא שתק הכתוב מאמרו הצווי הראשון שהוא וכל איש אשר עליו התיו אל תגשו בפירוש, אע"ג דלא הוה כן, והרי זו כמו משנה ראשונה לא זזה ממקומה, וברמז לבד רמז אח"כ שלא היה כן ולא בפירוש. וכה"ג לא שנה ר' הפך המשנה ראשונה בפירוש, במה שידחה גירסתו הראשונה וילמד לתלמידיו שיגרסו בתוך המשנה גירסא אחרת ושישגרו אותה הגירסא אחרת בפיהם וישלחו הראשונה, אלא רמז להם אמיתות הענין חוץ מן המשנה ראשונה, והניח לשון המשנה ראשונה במקומה.ועל דרך דרש י"ל, דהגיד לנו בדרך זה שלא יבוש אדם לחזור בו במה שראה שלא כיוון לדין אמת בפירוש, כדי שילמדו ממנו בני אדם שלא לעמוד על דבריהם, וכדשנינו בעדיות פ"א מ"ד, ולא יבקש עילות להסתיר ולהעלים טעותו הראשון מעיני בני אדם שלא ידעו בו כלל, אלא יודה ולא יבוש, ויזכה את הרבים בהודאה זו כי ממנו יראו וכן יעשו אף הם, ולכן אף כשיגלה בפירוש בתוך המשנה המשנה האחרונה, כדתנן בנזיר עיי"ש פ"ו מ"א ובמקומות אחרות אבל משנה אחרונה וכו', או שכתב משנה אחרונה סתמית במקום אחר מהמשנה כגון במסכת חולין ובמקומות אחרות, לא מנע עצמו מלשנות אף המשנה ראשונה, כדי שידעו הכל שאותה משנה נאמרה מפיו או מפי אחרים וחזרו בהם:

3 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נתיבות עולם פתח ↗

85 שבת כא: "אמר, אי זכאי, גמירתיה לשמעתיה מעיקרא. והא גמרה, נפקא מינה לגירסא דינקותא", ופירש רש"י שם "גירסא דינקותא מתקיים יותר משל זקנה". ובנתיב הזריזות ספ"א כתב: "כי גרסא דינקותא לא משתכח".

2 ולא קבלה - שלא חשבו לסמוך על דבריו:

3 אי זכאי - אילו הייתי זוכה ללומדה הייתי גורסה כששמעתיה ראשון:

4 גירסא דינקותא - מתקיים יותר משל זקנה:

3 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

1065 אודות השייכות בין שכחה לחומריות, ראה דבריו בנתיב הצדק פ"ג ב, קמה:, שכתב: "כי כאשר הוא בבטן אמו, ועדיין אין הנשמה מוטבע בגוף, רק הוא כח נבדל, לכך יש לאדם כח לקבל כל התורה, כי אין לו מונע מן החומר... וכאשר הנפש מוטבע בחומר, דבר זה משכח ממנו כל התורה", וראה להלן הערה 1616. וכן הוא בגבורות ה' פכ"ח קיב., והובא למעלה הערה פ"א 1533. ולמעלה בהערה 990 הובאו דבריו מח"א להוריות יג: ד, סא: שהמאכלים המביאים לשכחת תלמודו הם מאכלים גשמיים. ובפסחים מט. אמרו "כל ת"ח המרבה בסעודתו... ותלמודו משתכח", וביאר זאת בנתיב התורה פ"ג א, טו:: "ואמר תלמודו משתכח, בעבור שהוא נוטה אל החמרי, בוודאי משתכח ממנו התורה". וצרף לכאן, שעל הלוחות הראשונות אמרו חכמים עירובין נד. ש"אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות, לא נשתכחה תורה מישראל". הרי שמדרגה רוחנית נבדלת אין מקום לשכחה. וכן אמרו מגילה ו: "לאוקמי גירסא "שלא תשתכח ממנו" רש"י שם סייעתא מן שמיא היא". וכן אומרים "אין שכחה לפני כסא כבודך" תפילת מוסף לר"ה. והנה להלן פ"ד מכ"א אמרו "הלומד ילד למה דומה, לדיו הכתובה על נייר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה, לדיו הכתובה על נייר מחוק". ושם מבאר שכח הזוכר של ילדים עדיף על פני כח הזוכר של זקנים, כי אצל ילדים הוא נקי, ואצל זקנים מחמת "מותרות הליחות, אין כח הזוכר שלהם נקי" לשונו שם. ולכאורה יש להעיר משם על דבריו כאן, שהרי הזקן הוא יותר רוחני מהילד, וכפי שכתב כמה פעמים, וכגון, בנר מצוה סד: כתב: "לעת זקנה אז כלה כח הגוף, ויתחזק אז כח השכלי, והוא בגבורתו. כי חומר האדם בילדותו גובר על השכלי, ובעת זקנותו אז מסתלק הגשמי, ונשאר השכל בלבד, וכאילו היה האדם כולו שכלי", וראה שם הערות 374, 375, שהוא יסוד נפוץ בספריו. ואם כח הזוכר תלוי בהיותו "נבדל בלתי מוטבע בחומר" לשונו כאן, כיצד יש לילד כח הזוכר עדיף על זה של הזקן. וכן אמרו שבת כא: "גירסא דינקותא", ופירש רש"י שם "מתקיים יותר משל זקנה". וכן הוא בתפארת ישראל פנ"ו תתעד., ושם הערה 138. ואולי יש לומר, כי עדיפות הזקן על הילד היא כאשר הזקן למד גם בצעירותו, ואז דעתו מתיישבת עליו לעת זקנותו. אך עדיפות הקטן על הזקן היא בזקן שהחל ללמוד רק לעת זקנותו. וכן מפורש במאמרם שבת קנב.: "תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינין, חכמה נתוספת בהם... ועמי הארץ, כל זמן שמזקינין, טפשות נתוספת בהן", וראה בח"א שם א, פב:.

3 הערות ומקורות על תפארת ישראל פתח ↗

שבת כא:, ופירש רש"י שם "גירסא דינקותא מתקיים יותר משל זקנה". ובנתיב הזריזות פ"א ב, קפו. כתב: "כי כאשר בנערותו ובבחרותו אין לומד תורה שתהיה התורה אצלו, כי גרסא דינקותא לא משתכח, ובעת זקנותו כאשר האדם רואה שהוא ערום בתורה ואין דבר עמו... רק אסף רוח בחפניו". ובנתיב התורה פ"ה א, כה. כתב: "והנה הבחורים רכי השנים אם היה בהם גרסא דינקותא, אין ספק כלל שהיו רגילים ויודעים כמה וכמה מסכתות קודם שיכנסו לחופה לישא נשים, ועתה אין להם מאומה בידם". ובאבות פ"ד מכ"א אמרו "הלומד ילד למה הוא דומה, לדיו כתובה על נייר חדש", ופירש רש"י שם "שדיבקה שם יפה, ואינו נמחק לעולם, כך הלומד בילדותו אינו שוכח לעולם".

« רש"י על שבת כ״א ע״ב:א׳ רש"י על שבת כ״א ע״ב:ג׳ »