רש"י על שבת קמ״ג ב:א׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על שבת קמ״ג ע״א:י״ד רש"י על שבת קמ״ג ע״ב:ב׳ »

1 שבת פתח ↗

מַתְנִי׳ חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה מַצִּילִין הֵימֶנָּה מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת, וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים: בֹּאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִסְפּוֹג. אֵין סוֹחֲטִין אֶת הַפֵּירוֹת לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין, וְאִם יָצְאוּ מֵעַצְמָן — אֲסוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לָאוֹכָלִין — הַיּוֹצֵא מֵהֶן מוּתָּר. וְאִם לְמַשְׁקִין — הַיּוֹצֵא מֵהֶן אָסוּר. חַלּוֹת דְּבַשׁ שֶׁרִיסְּקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְיָצְאוּ מֵעַצְמָן — אֲסוּרִין, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר.

2 בית יוסף פתח ↗

ואומר לאחרים בואו והצילו לכם וכו' עד ולא הוי שכר שבת משנה שם ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ואם הם פקחים עושין עמו חשבון לאחר השבת ומפרש בגמ' דה"ק ואם היו פקחים דידעי דכה"ג לאו שכר שבת הוא עושין עמו חשבון לאחר השבת וטעמא דשרי ליטול שכר פירש"י משום דבכה"ג לאו שכר שבת הוא דמעיקרא לאו אדעתא דשכר פעולה נחית והרמב"ם כתב בפרק כ"ג שהטעם לפי שאין שם מלאכה ולא איסור שלא הוציאו אלא במקום המעורב: והא דאמרינן דמותרים לקבל שכר על הצלתם מוכח בגמ' דחסידים לא שקלי האי אגרא ומתני' בירא שמים הוא ופירש"י דאע"ג דלאו שכר שבת גמור הוא שהרי לא התנה עמו ומהפקירא זכו אפ"ה חסידים יש להם לוותר משלהם בכל מקום נדנוד עבירה: וכתב הר"ן דמשמע מדברי רש"י שזוכין מן ההפקר בדברים שמצילין אם רצו לעכבן מפני שאמר להם הצילו לכם כלומר לעצמכם והוא ז"ל כתב דאין צורך לכך דאפי' לא אמר להם הכי כיון שהוא אינו רשאי להציל יותר ממזון ג' סעודות הרי הוא מופקר לכל מידי דהוה אמציל מזוטו של ים ומשלילותו של נהר. וה"ה מהרי"א ז"ל תירץ דלא דמי דשאני הכא דיכול להציל הוא אלא דאריא רביע עליה. ול"נ דאין זו טענה דכל שאינו יכול להציל מאיזה טעם שיהיה ה"ל כזוטו של ים: כתב הר"ן בשם ה"ר ישעיה מטראני ז"ל דהנך אחרים רשאים להציל אפילו כמה ואפי' בכלים הרבה דליכא למיחש בהו דילמא אתי לכבויי דאדרבה דליקה גורמת להם שיכולין לזכות מן ההפקר ואפשר דאע"ג דכתב רש"י בר"פ חבית שבת קמג. ואומר לאחרים בואו והצילו לכם כל אחד מזון ג' סעודות דמשמע דגם הבאים להציל אינם יכולין להציל יותר ממזון ג' סעודות דשאני התם דחיישינן שמא יביא כלים דרך ר"ה וההיא חששא שייכא באחרים כמו בבעה"ב אבל הרמב"ם כתב בפכ"ג שגם אחרים הבאים להציל אינם יכולין להציל יותר ממזון ג' סעודות כדין הבעה"ב וכך הם דברי רבינו:

3 פרי מגדים על אורח חיים פתח ↗

גזירה שמא יסחוט ע׳ מגן אברהם הקשה חדא לר״ש דבר שאין מתכוין מותר וגזירה שמא יסחוט ל״ש בספוג דעשוי לכך ול״ש מכבס ביה דעומד לכך וגם דש ליכא דאזיל לאיבוד כ״ש בשמן דלית מכבס ובאמת לשון הש״ע הוא לשון הטור ובר״מ פכ״ב הט״ו שלא יסחוט יש לפרש ביש בית אחיזה דאז אפשר שלא יסחוט וע״ז השיג הר״א דא״א אלא הטעם דהוי כמריק מים וע׳ פרישה אבל הט״ז דכתבו שמא משמע דאפשר בלא סחיטה באין בית יד א״כ אמאי גזרינן ועוד בגמרא קמ״ב א׳ מפרש דהוי פ״ר ובש״ע משמע הלא הוי פ״ר רק שמא יסחוט בין אצבעות ובית אחיזה ל״ג. ומ״ש רש״י והר״מ כתבו כו׳ הר״מ שלא יסחוט קאי איש בית אחיזה וברש״י אין מוכרח ובפרישה שלא יסחוט קאי אאין בית אחיזה וכט״ו שמא דאל״כ היה לומר מפני שסוחט וזה דעת השגות דע״כ אסיפא דארישא פ״ר הוא ועא״ר אות י״ו ולא הבינותי דשם כתב בנגוב לא הוי פ״ר ולא פלוג ועתו״ש. ועיין לבוש. ערש״י שבת קמ״ג ב׳ לא יספוק שמא יסחוט היי״ן ובתוס׳ ד״ה חבית הקשו דבגמ׳ שלא יעשה כדרך חול ובר״מ הכ״ב הי״ו כדרך חול יבוא לידי סחיטה ובמ״מ משמע שזה פירש״י ובתוס׳ קשה היה להם להקשות הא הוי פ״ר ולרש״י י״ל עובדין דחול בשמן ביד עמ״מ שם ויין גזירה שמא יסחוט אף בית יד שרוצה בכך ומשום ליבון ביין נמי שייך ואף בספוג עיין לבוש משא״כ שמן סופג דליכא גזירה שמא יסחוט לשיטתיה בקמ״ה מעלמא לית איסור תורה ומלבן בשמן ל״ש רק ביין עט״ז. ולפ״ז לטפח ביד אסור עובדין דחול הא ספוג ל״ש עובדין דחול ושרי בספוג ויין מכבס ואפשר נ״מ עוד לענין מ״מ עיין ר״מ פ״א ובריש חולין א׳ עובדין דחול לוקה מ״מ והדברים ארוכים ולי העני אשר דרכי החכמה נעלמו ממני לא ראיתי להאריך עמ״ש כ״ב:

4 ברית משה פתח ↗

תולדה כ דרבנן היא דמסקינן בשבת כו' לכאורה היאך כתב רבינו על סחיטת זתים וענבים שתולדה דרבנן היא הא הוי מפרק ומפרק הוי תולדה דדש דאורייתא כמ"ש רש"י שבת קמ"ג ע"ב ד"ה אין סוחטין את הפירות וז"ל דהו"ל מפרק דהוא תולדה דדישה וגם רבינו כתב בסוף אב מלאכה זו וכן הסוחט זתים או ענבים חייב משום מפרק, וע"כ נ"ל בס"ד דתולדה דרבנן שכ' רבינו קאי על סחיטת תותים ורמונים דאינו אסור אלא מדרבנן ועכ"כ גבי זתים וענבים אין סוחטין אותם כוונתו מדאורייתא כמ"ש בסוף אב מלאכה זו וגבי תותים ורמונים כתב אסור לסוחטן כוונתו מדרבנן ועכ"כ אסור וכ"כ הרמב"ם הל"ש פכ"א הלי"ב והסוחט זתים וענבים חייב משום מפרק לפיכך אסור לסחוט תותים ורמונים וכתב הרהמ"ג וז"ל ומבואר בגמ' דבזתים וענבים יש חיוב דבר תורה בתותים ורמונים אסורין מדבריהן ובשאר פירות שאינן עומדין כלל למשקין מותר לכתחילה עכ"ל וא"כ דברי רבינו ממש כהרמב"ם וכ"פ המג"א ריש סי' ש"כ והמרש"ל בביאורו כאן כ' על ואם יצאו מעצמן אסורין שכ' רבינו וז"ל פי' היא התולדה אבל אין סוחטין אותם דאורייתא הוא וחייב משום מפרק עכ"ל וגם לפי פירושו לא חולק רבינו עם הרמב"ם כיון דגם הרמב"ם סובר דאפי' בזתים וענבים אם יצאו מעצמן אינו אסור אלא מדרבנן ולהלכה פסק הש"ע סי' ש"כ לגמרי כרבינו:

5 ציון לנפש חיה על שבת פתח ↗

והא דהקשה לקמן מסלי זיתים וענבים שלא לרצון וכו' ודלמא שם מיירי ביצאו כל המשקין. או שבאמת לא סחט הנותרין. אבל כאן בשבת חמור בסתם שמא יסחוט למחר הנשאר יש לומר דהרי על חלב בהמה אמרו סלי זיתים וענבים יוכיח והא ודאי שהבהמה יחלוב עוד או עכ"פ בספיקא קיימי שמא יחלוב ואפ"ה שלא לרצון אינו מכשיר ועל זה אמרו סלי זיתים וכו' מכלל דגם בזיתים וענבים אף שסופו לסחוט הנשאר אפ"ה זה שיצא עתה בסתם אינו מכשיר: רש"י ד"ה אסורין גזירה שמא יסחוט לכתחלה כבר דקדקתי לעיל דבדברי הת"ק לא הביא רש"י שום ראי' לדבר שאסור לסחוט ובדברי ר"י פירש"י שמא יסחוט והכי אמרינן בביצה דטעמא דמשקין שזבו וכו' ע"ש. וכעת נלע"ד משום דת"ק אוסר אפילו בהכניסם לאכילה ואז ודאי לא מיחשב משקה והוי אוכלא דאפרת. וצריך לומר דגזר משום עומדין למשקין ואם הטעם משום מוקצה היא גופה גזירה וכו' לכך ודאי הטעם שמא יסחוט בידים והיכא דסחט בידים בודאי אחשבינהו משקין אבל ר"י דלא אסר כי אם בעומדים למשקין שפיר יש לומר הטעם משום נולד והוצרך רש"י להביא ראיה מביצה אלא דלפי זה לרש"י בעומדין לאכילה היוצא מהן לא חשיב משקה וזה סותר למה שפירש רש"י בדף קמ"ד ע"א בד"ה דגלי אדעתא בהדיא ואמר לא ניחא לי והוי גילוי דעתא טפי מהכניסן לאוכל והנה מדדחיק רש"י לפרש דהוי גילוי דעתא טפי מכלל דס"ל לרש"י דבהכניסו לאוכלין היוצא מהן מיחשב משקה ומכשיר: ואמנם זה פירש רש"י בזיתים ובענבים. אבל בשאר פירות ועומדים לאכילה ודאי לא מיחשב משקה ומשנתינו עכ"פ לכולהו אמוראי איירי גם בשאר פירות. אלא דלשמואל איירי רק בתותים ורמונים ולרב ולר' יוחנן איירי גם בזיתים וענבים אבל עכ"פ מיירי גם בתותים ורמונים ולכך ודאי אין הטעם משום מוקצה ונולד דהאי ודאי אוכלא דאפרת הוא וצריך הטעם משום שמא יסחט: ובהכי ניחא דבגמ' במה דאמר שמואל מודה ר"י בזיתים וענבים פירש רש"י הטעם דיהיב דעתי' למיהוי ניחא ליה בהכי ולא סיים דגזרינן שמא יסחט משום דבזיתים וענבים ודאי דבגילוי דעת בעלמא מיחשב משקה וממילא אסור לר"י משום נולד דמעיקרא אוכל והשתא משא"כ במשנתינו דמיירי ר"י גם בשאר פירות ובהו לא מהני גילוי דעת בעלמא ואפילו אומר בפירוש דניחא ליה בחד גברא ודאי בטלה דעתו כדאמרינן בסוף סוגיין מי דמי ערביא אתרא הכא בטלה דעתו וא"כ אין הטעם משום מוקצה ונולד אפי' הכניסן למשקין רק היכא דאחשבינהו בידים ולכך פירש רש"י במשנתינו בדברי ר"י הטעם שמא יסחוט: עוד יש לדקדק דבדברי ת"ק פירש"י שם דמש"ה אסור שמא יסחוט לכתחלה ובדברי ר"י לא סיים לכתחילה. ונראה במה שכ' לעיל דהא דאסור כשהכניסן סתם הא כולהו לאו למשקין קאי אלא משום דשמא יסחוט המותר למחר ויוברר הדבר דלמפרע למשקין עומד וכיון שיחד הכניסן גם אלו שיצאו למפרע למשקין עומדין. וכל זה בסתם אבל אם הכניסן בפירוש לאכילה ואף שחזר בו עתה ונמלך אח"כ וסחטן לא שייך למימר הוברר למפרע שהרי לאו סתם הכניסן אלא בפירוש לאכילה. ואף שחזר בו עתה מ"מ אינם עומדים למשקין אלא מחזרה ואילך ולכך בדברי חכמים שאוסרים בפירוש לאכילה הוצרך רש"י לפרש שמא יסחוט לכתחלה אבל ר"י שאוסר בסתם א"צ לפרש שמא יסחוט לכתחלה אלא החשש הוא שמא יסחט המותר והוברר למפרע שהם משקין:

6 שבת פתח ↗

7 שבת פתח ↗

8 רש"ש על שבת פתח ↗

רש"י ד"ה חלות. מאחר שמרוסקין כו' ואין דרך לסחטו כו'. ולכאורה לעיל יט משמע דהטעם משום דאפי' סחיט להו בשבת ליכא חיוב חטאת. וראיתי בר"ן שהשמיט ג"ת אלו ואין דרך לסחטו ונראה שבכוונה השמיטם וכמש"כ:

1 מתני' חבית מצילין הימנה מזון ג' סעודות - ואפילו בכלים הרבה דאילו בחד מנא אמרי' בכל כתבי הקדש לעיל שבת דף קכ. דכמה דבעי מציל:

2 לכם - כל אחד מזון ג' סעודות:

3 ובלבד שלא יספוג - שלא ישים ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו בכלי גזירה שמא יסחוט:

4 אין סוחטין את הפירות - דהוה ליה מפרק תולדה דדישה:

5 אסורין - גזירה שמא יסחוט לכתחילה:

6 רבי יהודה אומר אם לאוכלין - הם מכונסין אותם פירות היוצא מהן מותר דלא ניחא ליה במה שזבו וליכא למגזר בהן שמא יסחוט:

7 ואם למשקין - מכונסין אסורין דניחא ליה במאי דנפקא מינייהו ונתקיימה מחשבתו ואיכא למיגזר שמא יסחוט והכי אמרי' בביצה דטעמא דמשקין שזבו משום שמא יסחוט הוא:

8 חלות דבש - מאחר שמרוסקין הדבש זב מאליו מתוך השעוה ואין דרך לסוחטו הלכך רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרין גזירה אטו שאינן מרוסקין דילמא מרסק להו:

4 פרי מגדים על אורח חיים פתח ↗

והנה לראשונה אומר דרבי יוחנן שבת קמ״ה א׳ חולק וס״ל אף כבשים ושלקות למימיהן חייב חטאת עתוס׳ שם ד״ה כבשים וכ״פ הרי״ף דאין הלכה כר׳ יוחנן דתנא דבי מנשה מסייע להו ד״ת רק זיתים וענבים לכן הביאו דברי הר״מ ז״ל דפסק כתנא דבי מנשה וכרב ד״ת אין חייב אלא דריכ״ת זיתים וענבים ואף סוחט ביד חייב לקערה ול״ד דורך בכלי כמ״ש הר״מ שם להדיא יע״ש ובטעמא דאין חייב כ״א זיתים וענבים מרש״י קמ״ה א׳ ד״ה דבר תורה דלאו אורחייהו בהכי. ומר״ן גבי כבשים משמע דזיתים וענבים הוי משקה מזיי״ן משקים משא״כ מי פירות לאו משקין הוי ואף דלאו אוכלין הוי ע׳ ה׳ ט״א מ״מ שם אוכלין עלייהו המפרק אוכל מאוכל ור׳ יוחנן סובר שם משקה עלה לענין זה ולפ״ז כבשים הבלועין מים ממקום אחר אין ראיה כ״כ. והוי יודע דמפרק תולדה דדש וקיי״ל אין דישה אלא בגדולי קרקע שבת ע״ה א׳ וכ״פ הר״מ ז״ל פ״ח ה״ז. ובבהמה הוי ג״ק כמו לענין מעשר שני עמ״מ שם וכ״ה בב״ק נ״ז ב׳ ותוס׳ שם ועוף דמן הרקק נברא אפשר דלאו ג״ק יחשב כמו דגים ממים ומיהו הואיל ויש בו יצירה מקרקע ג״כ ג״ק יחשב והעד ממ״ש הר״מ ז״ל פרק שביעי הלכה א״ב דמותר ליקח חלב וביצים ממעשר שני וגדולי גדולין של קרקע הוי בכלל ג״ק א״כ מבואר דעוף ג״ק יחשב והסוחט דמו לאחר שחיטה בשבת חייב חטאת אבל ציר מבואר בס״ז דפטור אבל אסור ומיהו לתוס׳ שם קמ״ה א׳ ד״ה וכבשים י״ל כל לאחר שחיטה אף להוציא דם לאו אורחייהו בהכי ופטור. ושם ד״ה ור׳ יוחנן בדג לציר חייב קשה הא אין דישה אלא בג״ק ודוחק לומר משום בורר ואי״ה לקמן יבואר עוד ועמ״א קנ״ח אות ח׳ דם דגים לאו משקה הא דם עופות משקה יחשב וסוחט פירות דמחויב משום מפרק תולדה דדש כמ״ש רש״י שבת קמ״ג ב׳ וכ״כ הר״מ ז״ל פ״ח ה״י משום מפרק תולדה דדש אבל משום בורר לא עמ״א שי״ט אות י״ו וי״ל לעולם חשיב כב׳ מינים אלא הוצרכו לטעם מפרק דאף לאלתר אסור כמ״ש המ״א אות ז׳ והט״ז ד׳ התיר מטעם בורר הא מפרק כ״ע מודים דאף לאלתר אסור. ומ״ש הט״ז באות ב׳ למצוץ בפה שרי התם שאני וכדבעינן למימר שם אי״ה ולפ״ז סוחט לקדירה דשרי י״ל דוקא לאכול לאלתר הא לאחר זמן הוי בורר וז״א לט״ז וכ״ש למ״א ואי״ה שם יבואר באופן דודאי בורר ביד לאלתר אין זה ברירה ומותר וכן לחתוך ירק דק דק לאכול מיד בשכ״א במ״א ט״ו אף לחיה ובהמה ועוף מיקרי לאלתר דשרי הא לפרק אף לאלתר אסור דהוי מלאכה. ובוסר דהוי בורר לר״ת להט״ז לאלתר שרי ולהמ״א אות ז׳ אסור דהוי כמו נפה וכברה דבורר זה שסוחט היין מבוסר הוי כמו כלי כאמור אלא די״ל ד״ת אין חייב אלא זיתים וענבים דאורחייהו בהכי כפירש״י לא בוסר דלאו אורחיה בהכי אבל לר״ן דהני משקה הוי י״ל משקה בוסר נמי משקה הוי וצ״ע וחייב מ״ה ואי״ה באות ז׳ יבואר עוד. ומפרק שייך באוכל מפסולת הטמון בו ונתגדל בו כעין חטה במוץ או משקה מאוכל או סמנים מתוך שרביטין שלהם שזה היה במשכן הא אוכל מאוכל מ״ה פטור אף בזיתים וענבים. ובן דבר שתלוי בפסולת ואין מכוסה בו ולית מפרק כבשל״ו ס״ח יחור כו׳ מותר לתלוש הפירות וכפירש״י שבת ע״ד א׳ ד״ה וליחשוב דמפרק מלבוש וצ״ה א׳ תולדות מפרק אוכל ממקום שנתכסה בו יע״ש ועסי׳ שי״ט במ״א ח׳ וצ״ע בגמרא כותש הוי מפרק גם איך אסור לשבור האגוזים מקליפתן בשבת כדרכן הוי מפרק אף לאוכל מיד אסור ומ״ש קליפה ירוקה מעץ שעליו הואיל ונתכסה בו:

7 ביצה פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מַשְׁקִין שֶׁזָּבוּ טַעְמָא מַאי — גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִסְחוֹט, הִיא גּוּפַהּ גְּזֵרָה, וַאֲנַן נֵיקוּם וְנִגְזוֹר גְּזֵרָה לִגְזֵרָה? כּוּלַּהּ חֲדָא גְּזֵרָה הִיא.

« רש"י על שבת קמ״ג ע״א:י״ד רש"י על שבת קמ״ג ע״ב:ב׳ »