רש"י על פסחים צ״ה ב:ג׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על פסחים צ״ה ע״ב:ב׳ רש"י על פסחים צ״ה ע״ב:ד׳ »

1 פסחים פתח ↗

זֶה וָזֶה טְעוּנִין הַלֵּל בַּעֲשִׂיָּיתָן כּוּ׳. מַאי טַעְמָא? אִיבָּעֵית אֵימָא: לַיְלָה קָא מְמַעֵט, יוֹם לָא קָא מְמַעֵט. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אֶפְשָׁר יִשְׂרָאֵל שׁוֹחֲטִין אֶת פִּסְחֵיהֶן וְנוֹטְלִין אֶת לוּלְבֵיהֶן, וְאֵין אוֹמְרִים הַלֵּל?!

2 שערי תורת ארץ ישראל על תלמוד ירושלמי ברכות פתח ↗

לפניו אסור לאחריו מותר. — י"ל דלשון זה דהכא נשתרבב מלקמן פ"ג ה"ה ו' ע"ד וכצ"ל כאן: לאחריו אסור לפניו מותר פי' שאם צרורין ותלויין לאחוריו אסור מפני שאין דעתו מיושבת עליו שמא יאבדו ממנו והוא לא ירגיש אבל לפניו מותר שהרי הוא רואה אותן תמיד, וזהו שאמרו למטה "ר' יסא היה צוררן ותופסן בידו". ודע שענין השירבוב והגרירה מצוי הרבה בירושלמי ועל כמה מהן העירו המפרשים כמו בשביעית פ"ד ה"ג "הורי ר' אמי לרדות עמו" וכתב ע"ז בפ"מ: לא שייך הכא אלא בע"ז אמתני' דנחתום העושה בטומאה קאי שאסור לרדות עמו פת לתנור כדאמרינן התם ואיידי דהאי סוגיא דשביעית כתובה היא שם הועתק גם לזה כאן וככה תמצא בהאי תלמודא למאות מאות מקומות ע"כ; עוד בשביעית סופ"ז "שרף פירי פגין פירי" וכתב שם המפרש הרא"פ ולא שייכי כאן אלא אגב ריהטא אייתי לה הכא ע"כ; ובפסחים פ"ב ה"ד תני פגה שטמנה בתבן כו' וכתב ע"ז בק"ע שם ל"ג ליה הכא ואגב שיטפא דמסכת שבת כתבוהו לכאן ע"כ. וגדול האחרונים ממפרשי הירושלמי הוא הרה"ג מהר"ם ז"ל מקאברין בהקדמתו הראשונה לספרו "ניר" כתב "ירושלים הרים סביב לה כו' בהשתרבות לשון יתר מסוגיא לסוגיא". ובטעם הגרירות והשיטפות שבירושלמי כתב בספר דורות הראשונים ח"ב פרק ס"ה שיש הבדל בין הירושלמי והבבלי שהבבלי נערך ונסדר והירושלמי לא נערך ונסדר והוא בידינו רק כפי שלמדו במתיבתא בסוף ימי ר' מנא ור' יוסי בר בון ובסוף הימים כאשר נכתב הירושלמי לפנינו ובא עם הספר כתבו אותו בהכרח רק כפי אשר נשאר בידיהם מהימים הראשונים מסגנון הלימוד של המתיבתא ולא ערבו אז לעצמם לשנות בו דבר מכפי שגרסו במתיבתא לזכרון דברים, ולכן נשארו כל הדברים לגמרי כמו שהם, והאריך שם הרבה בזה כדרכו וכמנהגו בכלל בספר זה בדברים יתירים וכפולים כמה פעמים, ועיקר תמצית דבריו כבר כתבנו. ואחרי קראי את דבריו ושניתים ושלשתים אינני בוש להודות כי לא נכנסו באזני ואינני מבין אותם כל עיקר כי למה במתיבתא עירבבו בלימודם דברים שאינם שייכים במקומם רק במקום אחר לזכרון דברים, וסוף דבר אין בדבריו כדי נותן טעם כל שהוא אל לב מבין, ומלבד זה מעיקרא דדינא פירכא דלמטה אברר שגם בבבלי – שנערך ונסדר לפי דברי הרב – מצינו כמה גרירות ושיטפות כאלה שבירושלמי ואף כי הן מעטות במספר לעומת מספרן המרובה שבירושלמי מ"מ מוכרח הוא שלא הערך והסדר הוא הגורם לזה, ולכן החובה מוטלת עלינו לבדוק ולחפש טעמים אחרים טובים ויפים מהטעם לפגם שנתן בעל דורות הראשונים. ומה שנראה לנו בזה הוא, שכבר נודע שהסופרים הראשונים בחפצם לקצר במלאכתם מלאכת הכתיבה המרובה, אם מצאו סוגיא כפולה בירושלמי או בבבלי ומדרשות היה דרכם לכותבה בשלימותה במקום אחד ובמקום השני קיצרוה, ורמזו דשאר הסוגיא נמצא באותו מקום השלם, ודרך סופרי הירושלמי לכתוב באופן כזה "גר"ש ר"ת גמרו שם בהילכתא עיליתא" או "בהילכתא קדמייתא" כמו ביומא פ"ג ה"ח ופ"ה ה"ג וכתובות פ"ד ה"ח, ודרך סופרי הבבלי לכתוב באופן כזה "וכולה" כמו בנזיר ט"ז ב' "וכולה כדהוינן בה אליבא דבר פדא ור' מתנא" ובחולין י"ב ב' "ונראין כולה", ובפסיקתא דרב כהנא השתמשו הסופרים בהמאמר "שאר קטיעא דכוותא קמייתא" ע' פיסקא אחרי מות דף קע"א ופיסקא ויהי בשלח דף פ"א, ובב"ר השתמשו בלשון "וכוליה עניינא" ע"ש פ"מ. ולפי השערתי השתמשו בקיצור זה במדה מרובה הסופרים הראשונים מהירושלמי אבל הסופרים שבאו אח"כ שרצו להשביח את מלאכתם ולהוציא מתחת ידם ספרים שלימים ונאים הוסיפו להעתיק מהמקום הנרמז כל הענין בשלימותו, והסופרים האחרונים לא היו חכמים ומבינים כל כך כמו שאמרו בבבלי סוטה מ"ט א' שרו ספריא למיהוי כחזניא הוסיפו להעתיק מאותו מקום דברים שאינם שייכים כל עיקר לכאן ומהסופרים והמעתיקים כאלה באו אצלנו רוב השיטפות והגררות והריהטות שבירושלמי המצויות לרוב בידינו ומקיצורי הסופרים הקדמונים נשארו עד היום בידינו אחדים מהם ורמזנו עליהן למעלה. וגם בתוספתא נמצאו ריהטות וסירכות ע' מ"ש במע"ש פ"ב ה"א. והנה מצינו ריהטות וסירכות גם במשניות כמו במכות סוף פ"ב "כיוצא בו" כתב התויו"ט שהוא סירכא משביעית פ"ט מ"ח, וברפ"ח דזבחים ע"א ב' כתב רש"י ד"ה וימכרו דלא גרסינן וימכרו ע"ש שהיא סירכא מרישא שם; עוד בנגעים פ"י מ"ה וכן בפשיון בתחלה כתב הר"ש שם ולא גרסיגן בתחלה גבי פסיון והסופרים אגב ריהטייהו כתבינהו בסיפא כמו ברישא; ובשביעית פ"ג מ"ג יתר מכאן מחציב וכתב בתויו"ט שנשתבשה הגירסא מלישנא דמשנה ו' שם; ובפירוש הרא"ש חלה פ"א מ"ט אות ט' כתב אבל הכא כדי נסבה ואגב רהיטא דההיא מתני' תנייה נמי הכא, וע' שביעית פ"ט ה"ו ומ"ש שם ובערלה פ"א ה"ב לית כאן מרכיב וענין זה שבכמה מקומות רגילין לשנות יחד נוטע מבריך ומרכיב כמו בשביעית פ"ב מ"ו וסוטה פ"ח מ"ה וע"ע מ"ש ביבמות רפ"ד, וקידושין פ"א ה"א, סנהדרין פ"ז ה"ב והוריות פ"ב ה"ו. וכמו כן יש ריהטות ושיטפות בתלמוד הבבלי כמו בב"ב ק"ב ב' כתב רשב"ם ד"ה ה"ג וכגון משום דאמרו לעיל כו' לכך טעו וכתבו גם בכאן כו'; עוד בסנהדרין צ"ד א' אינהו עדיפי מיניה כו' כתב רש"י ע"ז איידי דגררא בעלמא קתני הכא; עוד בזבחים מ"ב א' כתב רש"י בד"ה קמ"ל וגירסא הכתובה בספרים אמרינן אי ס"ד כו' לא שייך למיגרס הכא הכי כו' ובמנחות ט"ז א' הוא דגרסינן לה הכי כו'; עוד בתמורה ז' א' כתב רש"י ד"ה רבא אמר ותירוצא דמתרץ כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו כו' ל"ג ליה ושבשתא היא דלא איירי הכא במחוסר זמן כלל אבל במסכת יומא ס"ד א' תנינן לה כו'; עוד בחולין ע"ד ב' כתב רש"י ד"ה חלבו דמאי אע"פ שהוא בכל הספרים אמת הדבר שהוא שיבוש ולא יש חכם אשר יושיבנו על כנו כו' אלא בפרק גיד הנשה גרסינן לה לכולה כי הכא ואגב שיטפא דגירסא אישתבשו בה למיגרסא הכא ע"כ. וטעם השיטפות האלה הוא כמו שכתבנו למעלה שהסופרים הקדמונים קיצרו במקום אחד מפני שסמכו על סוגיא כזו במקום אחר, ובאו הסופרים האחרונים והשתדלו למלאות את החסר בכל מקום וגם הוסיפו להעתיק מהמקום השלם אף דברים יתרים שאינם שייכים כאן כל עיקר וכל המוסיף גורע. ועוד אנו מוסיפים סיבה אחרת לשטפות וריהטות הללו והוא שבאשר כפי הנודע היו גורסים בראשונה את התלמודים בעל פה בין התלמוד הירושלמי ובין התלמוד הבבלי וכשהחלו לכתוב את התלמודים היה הסופר יושב בפני החכם והחכם קורא מפיו1 וכפי הנודע היו בזמן האמוראים אנשים אשר אומנותם היתה לשנות הברייתות בעל־פה הרבה פעמים עד שהיו רגילים בהן והם היו נקראים אצלם "תנאים" כמו שמצינו בבבלי לרוב תני תנא קמיה דפלוגי האמורא ותנאים אלו לא היו חכמים גדולים עד שהיה למשל אצלם "תני תנא ולא ידע מאי אמר", "התנאים מבלי עולם" סוטה כ"ב א' וכ"כ בדורות הראשונים ח"ב עמוד 106. והסופר כותב על הספר בדיו ומתוך הרגל הלשון השגור בפי החכם אירע כמה פעמים שמתוך שיווי העניינים בשני מקומות סריך ואזיל להוסיף ממקום אחד למקום אחר והסופר לא דקדק בזה וכתב מפי השמועה כל הענין כמו שיצא מפי החכם בשלימות, וענין כזה מכונה בירושלמי בפירקין למעלה ה"ד "השגרת לשון", ודעת רב חסדא שגם במשנה יש "השגרת לשון" וכעין זה כתב ר' תם במכילתין כ' א' תוד"ה וקטנים וא"ת א"כ אמאי תנא קטנים בהדי נשים ועבדים כיון דאין שוין כדפרישית וי"ל דכן דרך התנא לשנות יחד נשים ועבדים וקטנים ע"כ; עוד כזה בירושלמי שביעית פ"ט ה"ו לית כאן עלי קנים כו' וע' מ"ש בהערותי שם. ובכלל זה של שילוח הלשון יתיישבו לנו עניינים רבים כמו בפסחים צ"ה ב' "אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן ונוטלין את לולביהן ואין אומרים הלל", וכתב רש"י שם "נוטלין את לולביהן אגררא נסבא דברייתא היא הכי בפרק בתרא" קי"ז א' ועוד ביומא נ"ח ב' "הא למדת שכל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח" וכתב רש"י "דרך ימין למזרח לא שייך למיתני הכא למזרח אלא במסכת זבחים כו' ואגב ריהטא דההיא גירסא נקיט לה בכולה תלמודא". עוד בע"ז כ"ה א' כתב רש"י בד"ה "ספר משנה תורה" וספר שופטים ל"ג הכא ואגב ריהטא דגירסא דלקמן ניקבעה היא ושבשתא היא ע"כ; עוד בבכורות ל"ו א' "עמוד על רגליך ויעידו בך", וכתבו התוספות ד"ה עמוד לא גרסינן ויעידו בך לא כאן ולא בפרק תפלת השחר דמה עדות שייך כאן אלא בסנהדרין בריש פרק כה"ג גרסינן ליה גבי עובדא דינאי ואגב פשטא שיטפא דהתם נכתב כאן ע"כ ועוד בב"ב נ"א א' "כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו ש"פ שדי מכורה לך שדי קנויה לך ה"ז מכורה ונתונה" וכתבו התוספות ד"ה אף תימא דמאי רבותא היא שוה פרוטה בשלמא גבי קידושין קידושין ט' א' נקט כו', וכאן הניחו בתימה, ובקידושין נדחקו לתרץ זה אבל לדעתנו פשוט שאינו אלא "שילוח הלשון", שלשון זה הוא רגיל לענין קידושין לכן נקטו ליה נמי לענין מכירה; עוד בחולין צ' ב' "והב"ע כשהוכרו ולבסוף נתערבו" וכתב רש"י שם שהוכרו לאו דוקא ע"כ ודבריו נכונים שאין זה אלא שילוח הלשון שבקידושין נ"א ב' ושם מוכרח לומר "שהוכרו"; עוד בתמורה כ"ח ב' .ותנא דבי ר' ישמעאל כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה וע"ז דבר ערוה דכתיב כי השחית כל בשר וגו' וע"ז דכתיב פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל כל שהמום פוסל בהן דבר ערוה וע"ז פוסלין בהן" וכתבו ע"ז בתוספות שם כל שהמום פוסל בו דבר ערוה וע"ז פוסלין בו צ"ע מאי קאמר הא דרשינן שפיר רובע ונרבע מכי משחתם ע"כ אבל הדבר ברור אצלנו שהסיום כל שהמום פוסל כו' אינו אלא משילוח הלשון שנשתרבב מבכורות נ"ז א' ושם מוכרח סיום זה ע"ש. וע"ע בתוספות יו"ט כלים פכ"ט מ"ג. והנה הריהטות והגררות שבתלמוד הבבלי מעטות מאד בערך כפי מה שמצינו אותן בירושלמי, וטעם הדבר נראה שהוא מפני שהתלמוד הבבלי היה נלמד בבבל בישיבות ורבו החכמים שעסקו בו בכל דור ודור בשקידה גדולה ומשא ומתן מרובה וכשמצאו דברים יתרים משיטפות וריהטות הסירו אותם ממקומם ותיקנו כפי הצורך ורק מיעוטם נשארו אבל החכמים העוסקים בתלמוד הירושלמי בכל דור ודור היו מעטים כנודע וגם אלה שעסקו בו לא עסקו בו במדה גדולה כ"כ כמו בבבלי לכן נשארו בו כל הריהטות והשיטפות כמו שיצאו מן הסופרים הקדמונים וע' בשו"ת המיוחסות לרמב"ן סימן צ"ו ומ"ש בהוריות פ"ג ה"ג ושבת פ"א מתניתין ה', ופסחים פ"ג ה"ג.

3 אפשר כו' - דכיון דדבר מצוה הוא טעון הלל:

4 נוטלין את לולביהן - אגררא נסבא דברייתא היא הכי בפרק בתרא שם:

« רש"י על פסחים צ״ה ע״ב:ב׳ רש"י על פסחים צ״ה ע״ב:ד׳ »