רש"י על פסחים פ״ה ב:י״ב

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על פסחים פ״ה ע״ב:י״א רש"י על פסחים פ״ו ע״א:א׳ »

1 מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה פתח ↗

א' לפנים מן החומה מקודשת מהם שאוכלים שם קדק"ל ומע"ש. והנה בכפתור ופרח עמד על סתירת הסוג' דבמנחות פרק שתי הלחם תני ר"ש אומר לעולם הוי רגיל לומר שתי הלחם ולחה"פ כשרות בעזרה וכשרות בבית פגי ובפרק התודה פ"י הר"ם הנכון אצלו שבית פגי הי' מקום שאופין המנחות ולכך קורין בית פגי ע"ד פת פג המלך והי' קרוב להר הבית והוא חוץ ממנו בלי ספק ודבר תימה שהרי כל המנחות אפייתן בפנים אפי' שתהל"ח וכדאמרינן אחד שתי הלחם ואחד לחה"פ לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחין את השבת ר"י אומר כל מעשיהם בפנים וגם כי חזר ז"ל ואמר וכבר בארנו שבית פגי בית מחוץ לעזרה הי' מוכן לבישול המנחות וכ"כ פירש"י בית פגי שוחטין עליו בפ"ע מוכח שהוא חוץ לחומת ירושלים וכ"כ הערוך בית פגי מקום חוץ לירושלים ובדרך הקודש הקשה עוד כן מפ' השוכר את הפועלים גבי מעשר ב' שנאכל בירושלים ופריך והא בעינן חומה ומשני כגון שדש לפנים מחומת בית פגי וכתב בדרך הקודש בשם ס' צורת הבית למהרי"ט דתרי בית פגי היה ושניהן תוספת על החומה האחת חזוק על חומת ירושלים והשני תוספות וחיזוק על חומת העזרה כדאמרינן בכיצד צולין ויאבל חיל וחומה א"ר אחא שורה ובר שורה והם מלשון חבישה וחיזוק לחומה: לפנים מן החומה מקודשת ממנה שאוכלין שם קדק"ל וכו'. והנה בדרך הקודש כתב בזה שיש להסתפק דגגין ועליות של עזרה דלא נתקדשו בקדושת עזרה כמש"כ בכיצד צולין אם מותר לאכול שם קדק"ל כיון שהרי הם לפנים מן החומה של ירושלים והרי הם כלפנים מן החומה או דילמא שלא נתקדשו כלל לענין אכילת קדשים והו"ל גגין ועליות כשאר א"י שאין להם קדושת לפנים מן החומה ואין אוכלין שם קדק"ל ומדברי התוס' פ"ב דשבועות משמע שאין אוכלין שם קדק"ל שהרי כתבו גבי ההוא דאיתא התם גגין ועליות אין אוכלין שם קדק"ד ואין שוחטין שם קדק"ל דה"ה דאין אוכלין דגגין ועליות לא נתקדשו אלא דנקט שחיטה משום דאכילה בעזרה לא שייכה בקדק"ל אבל מדברי הרשב"א סי' ל"ד נראה דס"ל שאוכלין שם קדק"ל שנשאל שם מאן דגריס גגין ועליות אין שוחטין שם קדק"ד ואין אוכלין שם קדק"ל דמי גריעי גגין ועליות משאר העיר שנאכלין שם קדק"ל והשיב דלפי גירסא זו שאלה גדולה הוא אבל הוא ט"ס וכן הוא הגירסא אין שוחטין שם קדק"ל ואין אוכלין שם קדק"ד וכן נראה מפירש"י בפסחים אבל נראה ראי' לתוס' מהא דפריך שם בפסחים ותסברא גגין קודש והא קתני וגגין הללו אין אוכלין שם קדק"ד ואין שוחטין שם קדק"ל וקשה לשיטת רשב"א ורש"י שיש חילוק בין גגין ועליות של ירושלים לא נתקדשו כלל לאכילת קדק"ל וגגין ועליות של עזרה נתקדשו בקדושת העיר א"כ אמאי לא משני תלמודא דהא דגגין קודש היינו לאכילת קדק"ל משא"כ בגגין ועליות של כל העיר אין קדוש לאכילת קדשים קלים והנה לא הבנתי דהא לפירש"י ורשב"א דמפרשי רק אין שוחטין שם קדק"ל אבל אוכלין שם אין להקשות דלחלק בין גגין של ירושלים לעזרה דהא בפשיטות מצי להקשות אמאי לא משני הא דגגין נתקדשו היינו לאכילת קדק"ל והא דקתני דלא נתקדשו היינו לשחיטת קדק"ל: והנה לעיל בפ"ו הארכתי על דברת הראב"ד והכ"מ שבה' ט' דהנה בזבחים דף נ"ו איתא למעוטא מאי אילימא למעוטי החלונות ועובי החומה תנינא חלונות ועובי חומה כלפנים והנה כאן קאי על חומות וחלונות העזרה ממש דכיון דתני שבאורך ורחב קפ"ז על קל"ה שוחטין קדשים וחייב בטומאה וזה חוץ מעובי החומה ע"כ ס"ד למעוטי עובי החומה דתנינא דכלפנים דמי מוכח דקאי אחומות עזרה ממש ול"ש לומר בזה בשוה לקרקע עזרה וע"כ הא דאמרינן בפסחים בשורה ובר שורה דהיינו רק אחומות הר הבית והלשכות אבל חומות עזרה והחלונות קדשי וע"כ כמ"ש תוס' בשבועות ובפסחים דתלוי בדעת בי"ד הי' לקדש החומות: אך בתוס' שבועות דף ט"ז כתבו דלאכילות בעינן ראיית פתח ההיכל כמו לשחיטה ואם הי' נקב מגג לראות היכל הי' אוכלין שם לכך צריך למעט גג מאכילה וכתבו כדאיתא בזבחים דף נ"ו והנה שם ליתא להא מילתא אדרבא מבואר שם דל"ב בשעת אכילה לראות היכל וכן סותרין דבריהם שכתבו בזבחים דלשחיטה לא סגי ברואה דרך נקב ההיכל וא"כ איך כתבו כאן לענין שחיטה סגי ברואה דרך נקב ההיכל והנה אין לומר שכוונת תוס' לס"ד דבקדשים בעינן ג"כ באכילה לראות ההיכל ובקדשי שעה הי' כן אפי' למסקנא דז"א דהרי ע"כ מה שהכריחו לומר כן משום דקשיא להו למה צריך למעט גגות תיפוק לי' שאין רואה ההיכל וע"ז תי' דרואה דרך נקב וא"כ כיון דלמסקנא לא צריך לראות אלא בקדשי שעה א"כ קרא ממעט גגות בקדשי דורות דל"ב לראות ההיכל דתורה ריבתה חצירות הרבה לכן צריך למעט גגות לענין אכילת קדשים וצ"ע: והנה בספר דרך הקודש כתב עוד דיש להסתפק דהא וודאי גגין ועליות שלפנים מן החומה שלא נתקדשו לאכילת קדק"ל אין חילוק בין גגין ועליות של אותה שעה של כיבוש הארץ בין גגין ועליות שבנו אח"כ דלא נתקדשו אמנם אם בנו בימה בעזרה לשעתה גג או עלי' כגון בימה של עץ שהי' עושין למלך דלית בה איסור מוסיף על הבנין כיון שלא הי' בנין של קבע אם נאמר שדינה כדין גגין ועליות של כל העיר שבנו אחרי כיבוש דלית בהו קדושת כל העיר ה"ה הכא דלית בה קדושת עזרה או דילמא בכל העיר דלא שייך בה כל כך קדושה בהגגין אבל בעזרה כיון שהאויר במקום הגג והעלי' הי' מקודש בתחלה אם העמידו שם גג או עלי' אכתי בקדושה הראשונה עומדת ומהרש"א בפ"ב דמכות בדברי תוס' שם דלא אמרו גגין ועליות לא נתקדשו אלא באויר עזרה דלא הוי כעזרה אבל ירושלים הוה כירושלים ודבריו תמוהים דמעיקרא כי איתמר דגגין ועליות לא נתקדשו אכל העיר איתמר כדאיתא בפ' כיצד צולין והנה מצאתי בה"ג מו"ה בצלאל ז"ל למס' תמיד וז"ל בתוספת צרפת משם הר' אלחנן אהא דקתני בסוטה בשמיני במוצאי שביעית עושין לו בימה של עץ ויושב עלי' וכו' עד אגריפס עמד וקרא מעומד ופריך עומד מכלל דיושב והאמר מר אין ישיבה אלא למלכי בית דוד ומוקי לה בעזרת נשים ומאי קושיא הול"ל כשהי' יושב על הבימה היתה עשוי' כמו גג גבוה הרבה וקיימ"ל גגין ועליות לא נתקדשו ויכול לישב שם ותי' בשם הרי"צ דכיון שלא הי' דבר זה קבוע בעזרה שהרי לפי שעה היו מניחין אותה בימה ולאחר יו"ט היו שומטים אותה מפני שאינה עשוי אלא למושב בעלמא לפיכך אין בה חילוק משאר קדושת העזרה דהרי ע"כ לא הי' בנין קבוע דאסור לעשות אכסדרא של עץ בעזרה ול"נ דבלא"ה ל"ק דאפי' את"ל שהי' בנין קבוע אפ"ה גג הבימה הוא קדוש בקדושת עזרה אפי' למ"ד גגין ועליות לא נתקדשו היינו אותם שהיו באותה שעה כשנתקדשה העזרה אבל מכאן ואילך כל מה שיעשה באויר העזרה שום דבר הכל קדוש דלאו כל כמיני' להפקיע ע"י בנינו קדושת אויר העזרה שנתקדשה דבשלמא הלשכות שהיו בשעה שנתקדשה העזרה י"ל דהאויר של מעלה שנגד הגג לא נתקדשה מפני שהפסיק התקרה של הלשכה בין האויר של מעלה לא קידשו אבל באותו מקום שהי' חלק בעזרה באותה שעה נתקדשה אותו אויר אפי' עד רום רקיע שאם לא נפרש כך קשיא לרב דס"ל גגין לא נתקדשו מגג בית הפרוה דקיימ"ל דהוה קדוש ששם טובל כה"ג ביוהכ"פ ובקודש היתה והא ליכא למימר שהי' שוה לקרקע עזרה שהרי בעזרה היתה עומד אלא ע"כ יש לומר שאפי' בגגות משכחת שהי' קדוש כיון שכבר נתקדש האויר של עזרה לאו כל כמיני' לאפקועי קדושתה ע"י בנין וא"כ י"ל גבי ירושלים נמי כיון שאויר ירושלים ה"ה כירושלים שאוכלין שם קדק"ל א"כ אם בנו מחדש גג או עלי' אכתי בקדושתה קיימי שאין להם להפקיע קדושת אוירא כדין העזרה שהרי באותו מקום אם תלה עצמו באויר אוכלין שם קדק"ל וכן אמרו גבי מזבח אויר מזבח כמזבח לענין שחיטת קדק"ד צפונה לפני ד': אולם מאי דפשיטא לי' להרמו"ה בצלאל שגג בית הפרוה לא שייך לומר שקדוש מטעם שגגו שוה לקרקע העזרה שהרי בעזרה הי' עומד אם לא שקידשוהו מעיקרא אף שהי' גג אין נראה כן מדברי תוס' בפרק אמר להם הממונא שהם כתבו בפשיטות שגגות בית הפרוה הי' שוה לקרקע העזרה ולפיכך הי' קדוש בקדושת העזרה ולשכות בית המדיחין שגג בית הפרוה פתוח לתוכו קודש ועי"ש: והנה מזה יצא לנו נפ"מ גם לדינא לענין אויר ביהכנ"ס דהנה בירושלמי פ' בני העיר איתא וז"ל אמר ר"ח בר בא רי"ו מיקל לנשייא דשטחין בגדיהן על אוירא דבי מדרשא נשמע מירושלמי דגם אויר ביהכ"נ יש לו קדושה אמנם ראיתי בשו"ת דברי חיים ס' ג' אשר דיבר בקדשו דאויר ביהכ"נ אין לו קדושה דהוא דבר שאין בו ממש ואין משתמשין בו בגופו ולא הוי רק כמו תשמיש מצוה ומה דאסור הירושלמי להשתמש בו היינו משום ביזוי מצוה אבל למצוה קלה מותר לשנותו יעש"ה וכן נראה לענ"ד שכן העיקר כי בדבריו באותה תשובה נתישבה כל הקושית שהקשה הר' מ' בצלאל הנ"ל שכ' שם וז"ל אולם בחנם הטריחו הגאונים וגם מעכ"ה בפילפול של אויר עזרה ומזבח דאויר מזבח היא כמזבח לאו משום קדושה רק דיהא כאלו הוא לחמו של מזבח וזה הוא דבעי' בגמ' זבחים פ"ז אי הוה כמונח או לא ויעו"ש בתוס' דאם אדם אוחז באויר הוה כמונח במזבח משא"כ באויר עזרה ואויר צפון א"צ להניח יע"ש נשמע מדבריו דהא דאויר עזרה קדושה אין משום דקדושה בעצמותה אלא דהאויר קדוש מחמת שהוא כנגד הרצפה שתחתי' מעתה לפי"ז התינח כל זמן שלא נבנה אותה לשכה בעזרה אבל אם בנו לשכה בעזרה א"כ האויר שכנגדה אינה עוד כנגד הרצפה אין בו קדושה כיון דגגין עצמן לא נתקדשו דאין לומר א"כ במאי תפקע קדושתה דלהנ"ל אין באויר קדושה שנאמר דאסור להפקיע קדושתה דאויר רק קדוש רק בקדושת תשמישי מצוה כיון שאין עושה באויר שום קדושה ומה שאוכלין שם אם הי' תלוי באויר היינו משום דהוא נגד רצפה שתחתיו ואין האויר עושה חציצה בינו לבין הרצפה וכן באויר ירושלים אם הי' תולה עצמו באויר הי' אוכל קדק"ל יען שהוא נגד אויר מקום ירושלים שתחתיו שקדושה לאכילת קדק"ל אבל אם בנה גג הנה האויר שלמעלה אינה עוד כנגד קרקע ירושלים אין אוכלין שם קדק"ל ואין לומר א"כ איך תיפקע קדושתה דהא אין באויר מעולם דין קדושה רק כתשמישי מצוה הוה ובזה ל"ש לאסור דמפקיע קדושתה כיון דא"צ עוד לאויר הקרקע מאחר שבנה שם בית: ב' ואין מלינן בה את המת וכו'. בב"ק דף פ"ב חשוב בין עשרה דברים שנאמרו בירושלים ואין מלינין בה את המת ותימא מה רבותא דירושלים הא בכל מקום אסור להלין את המת והנה הרדב"ז כ' דלאו דלא תלין זמנו עד השחר ועשה דקבור תקברנו ביום הוא אינו בכל המתים רק בהרוגי בי"ד וא"כ ניחא דבירושלים דוקא אין מלינין בה את המת רק קוברין מיד אולם דעת הרמב"ן בתורת האדם דעוברים בעשה ול"ת א"כ מ"ע לקבור ביום א"כ קשה מהך דבב"ק מה רבותא דירושלים דנקט וע"כ לומר דכשעושה כן לכבוד המת שרי להלינו ובירושלים אף לכבוד המת אסור להלין ונראה להביא ראי' לדעת הרמב"ן מהא דאיתא בביצה דף ו' מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין וביו"ט ב' יתעסקו בו ישראל וכן הלכה בסי' תקכ"ו אף שלא אשתהי ואמאי לא ימתינו עד מוצאי יו"ט שני כיון דליכא איסור להלינו ואין לומר דעכ"פ משום כבוד המת איכא לקברו בו ביום ז"א דנהי דרשאי אפי' למיגזי' גלימא ואסא משום כבדו של המת היינו כיון דחייבין לקברו וניתן יו"ט לדחות שרינן משום כבוד המת אבל אי עיקר קבורה רק מפני כבודו של מת ל"ש להתיר ביו"ט שני משום כבודו לבד ומוכח כרמב"ן דמצוה איכא אך לכאורה גם לרמב"ן מי ניחא דהא הוכחנו דלכבודו שרי להלינו א"כ אמאי מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין הא וודאי אין זה כבודו של מת א"כ נמתין עד יום שני כדי שיתעסקו בו ישראל אך י"ל אם לא יקברו רק ביום ב' הוה זילותא דיו"ט שני ואי נמתין עד אחר יו"ט איכא למיחש לביזוי המת אם ישתהו כל כך: ואמנם לי נראה דבפלוגתא מתניא דהנה בסנהדרין דף כ"ו הני קבוראי דקברו מת ביום א' ופסלינהו ר"פ לעדות ור"ה אכשרינהו סברי מצוה קעבדו ולכאורה במאי פליגי לפי האמור י"ל דבהא פליגי דהנה אי אמרינן דהוה מ"ע א"כ לכתחלה נאמר דיקברו אותו ביו"ט א' היכא דא"א ע"י עממין דעשה תדחי ל"ת דיו"ט עיין ש"א החדשות סי' י"ב ומש"כ בקונטרסי אבל אם אצל שבי"ד אך א"ש דהרי קיימ"ל יו"ט עשה ול"ת אמנם הנהו דטעו וסברי דמצוה לקברו משום דהא גם לעשה דתקבור תקברנו יש לאו המסייע לאו דבל תלין רק דאנן לא קיימ"ל כן כמשפירש"י וכ"כ הריא"ף פ"ב דב"מ עכ"פ ל"ש למפסלינהו אם עשו כיון דבדיעבד לא עשו איסור דעשה ול"ת דקבורה דחי לעשה ול"ת דיו"ט אמנם ר"פ דפסלינהו סבור דליכא עשה לקבור ביומו א"כ חיללו יו"ט אף דהי' בטעות שפיר הוה ס"ל דיש לפסלינהו: אמנם יש לומר בדרך אחר דל"ש עשה דחל"ת כיון דאי אמר לא בעינא ליכא לעשה וא"כ ה"נ הא אי אמר לא ניחא לי' בכפרה כדאיתא בסנהדרין דף מ"ו דשומעין לו וא"כ י"ל דפלוגתא הנ"ל אי אמרינן כמ"ד מטעם בזיונא אז אין שומעין לו ואיכא מ"ע ודחי לעשה ול"ת דיו"ט בדיעבד אם קברו ביו"ט ולא נפסלו לעדות עשו"ת דברי חיים סי' ס"ד דמפורש טעמא בקרא וא"ש: כעת ראיתי בספר נר מצוה שתמה כן הא שנינו המלין את מתו עובר בלא תלין ומשמע אפי' בחו"ל וכ' לתרץ עפ"י פירש"י שכ' אין מלינין בה מת אדם באותו יום קוברין אותו מיד שהודיעני בזה שני דברים האחד על גדר ההלכה אמר דבאותו היום קוברין אותו כלומר דאין לינה אלא כשעובר אותו היום דהיינו אחר שקיעת החמה שהלינה חלה מיד בשקיעה ואמר קוברין אותו מיד להודיעני גדר מעלות ירושלים משאר א"י יען שממהרין לקבור המת מיד ואפי' הי' צריכין להשהותו בשביל כבוד המת לא הוה דחי כבוד המת את קדושת ירושלים עכ"ד: ג' ואין מקיימין בה קבורת חוץ מקברי מלכים וכו' וקבר חולדה. והנה במהרי"ט סי' ל"ז הקשה איך אמרו דקבר חולדה הי' בירושלים דיקשה מעיקרא אי קברוהו בירושלים ותי' עפ"י גמ' דשבועות שם שני בצעין הו' שם והוסיפו אותם על העיר ולכן קודם שהוסיפו קברו שם את חולדה הנבואה ואחר שהוסיפו לא פינו אותה אבל אסור לקבור עוד שם מת והקשה ע"ז מעירוכין דאמאי לא קאמר דמשכחת בירושלים בתי ע"ח בזה שניתוסף דהא חלק זה נתחלק תחילה לשבטים ותי' דא"כ הוה ישב ולבסוף היקף ועוד דעזרא לא קידש חומה שלא הי' מימות יהושע וא"כ אין לו דין בתי ע"ח מעתה קשה לי דרבינו כתב דקברות חולדה מקיימין בה והיינו במקום שהוסיפו א"כ איך כ' אח"כ סתם דאין הבית נחלט ואין מטמא בנגעים יען דנתחלקה לשבטים ויקשה הא גם בירושלים משכחת שיטמא בנגעים בחלק שהוסיפו דבשלמא ה' דכ' דאין הבית נחלט ניחא כמש"כ מהרי"ט אבל הא דאין מטמא בנגעים ואין מביאין ע"ע משכחת שפיר בזה שהוסיפו דא"ל דרבינו לא אייריא רק מגוף ירושלים ז"א דהרי כ' חוץ מן קבר חולדה וזהו במקום שהוסיפו ולכן אומר דלא כמהרי"ט דהא דאין נחלט במקום שהוסיפו הוא משום דכשהוסיפו על העיר חזרו ולקחו והוה של כל השבטים ולכן אין נחלט ואין מטמא בנגעים ואין מביאין ותדע דהרי למ"ד ירושלים נתחלקה לשבטים א"כ איך תנן דמוסיפין על העזרה הא מקום מקדש ע"כ לא נתחלקה וע"כ צ"ל דחזרוהו ולקחוהו ונעשה של כולם: והנה על גוף דברי מהרי"ט יש לדון דזה שהוסיפו על העיר יש לו דין ישב ולבסוף הוקף יען דגוף העיר ירושלים נתישבה קודם שהוסיפו והנה הרואה יראה כמה רב הדוחק כיון דלעיר ירושלים עצמה יש חומה שנבנתה תחילה וא"כ אותן הדרים חוץ לחומת העיר הרי נתישבו אחר שנבנה חומה שחוצה להם כמש"כ במהרי"ט א"כ למה ניזל בתר גוף העיר והרי גדולה מזו הוכיח בטו"א פ"ק דמגילה דאם ישב ולבסוף הוקף ואח"כ בנו בתים בתוך העיר לאלו הבתים יש דין דהוקף ולבסוף ישב ואף שכ' דאם רוב העיר נתישבה תחילה בתר רוב אזלינן ושדי מועט בתר רוב אבל כיון אם נשדו המועט בתר רוב העיר דהיינו ירושלים עצמה א"כ הרי העיר עצמה נתישבה אח"כ ואותם בתים שמוסיפין אח"כ בגוף העיר בוודאי יש לו ג"כ דין הוקף ולבסוף ישב כיון דאפי' בישב ולבסוף הוקף כ' בטו"א דמסתבר דבתים חדשים יש לו דין בתי ע"ח מכש"כ ירושלים דנתישבה אחר שהוקף ואם לא נשדי ואותן שמבחוץ לפנים א"כ הרי חומה שחוצה להם נבנה תחילה קודם שישב וא"כ מהיכי תיתי דנאמר דנחשב גוף העיר של ירושלים אחר המועט שחוץ לעיר ונאמר דדמי כאלו גוף העיר נתישבה חוץ לחומה הראשונה והוה ישב ולבסוף הוקף דזה לא מסתבר כלל הן שדברי הטו"א ג"כ תמוהים שכ' דאזלינן בת"ר דא"כ לא משכחת רוב שנבנו אחר שהוקף כיון דכשבונה בית אחד שדו להו אחר הרוב דמעיקרא הכי גם בזה נאמר דחוזר וניעור אך בטו"א בהשמטות משמע דס"ל דלא תליא ברוב ובית אחד שנבנה אחר שהוקף יש לו דין ערי חומה ומש"כ בפנים דאזיל בת"ר היינו לענין מגילה אלא דתמוה דל"ש רוב כיון דכשבונה בית אחד נתבטל ונעשה דינה כגופו של העיר והנה קו' מהרי"ט יש לישב פשוט דזה שניתוסף אין לו דין בתי ע"ח כלל יען דבעינן דוקא הקיפו נכרים וכאן הקיפו ישראל כדאיתא בעירוכין: ד' ואין נוטעין בה גנות ופרדסים שמא תסרח ואין מקיימין בה אילנות. והנה לכאורה הי' אפשר לומר טעם אחר כיון שקיימ"ל דאסור ליטע אילן בהר הבית כמבואר פ"ז מע"ז א"כ י"ל דעשו הרחקה יתירה אפי' בירושלים: והנה בספר כפתור ופרח כ' דבר חידוש דלולב ודקל הנטוע בירושלים יש לפסול מטעם מה"ב והגאון יעב"ץ בהערותיו השיג דנהי דאסור בנטיעה איסורא דעביד עביד ול"ה מה"ב אולם י"ל דכונתו דגם המקיים איכא איסורא וכמש"כ רבינו ואין מקיימין בה אילנות וכן היא באבות דר"נ פ' ל"ה היינו דאיכא חיובא לעקרם ושפיר שייך לומר דדמי למה"ב דהא גדל ונתקיים באיסור: אך יש לעיין דזה ל"ה אלא איסור דרבנן ובאיסור דרבנן הא ל"ש מה"ב אך בס' ערע"א דרבנן הוכיח מפסחים דף ל"ה דפירש"י דאין יוצאין בדמאי משום מה"ב וכן מברכות פ' ג' שאכלו דתנן אכל טבל אין מזמנין עליו ומוקמינן התם בטבל טבול דרבנן וטעמא דכל הני משום מה"ב אך אכתי הא לא דמיא להכי דשם עכ"פ בשעה שיוצא בו עביד איסורא דרבנן אבל הכא בשעה שנוטלה למצוה כבר עברה העבירה א"כ שפיר י"ל בדרבנן ליכא משום מה"ב ועיין ברדב"ז סי' תרל"ג שכ' דבזה"ז ל"ש הטעם דסירחון דתסרח ויקוצו בה רגלי הנכרים וכן בהא דחשוב דאין מוציאין זיזין מפני הטומאה ולא יגדלו עופות משום דמביאין את הטומאה ל"ש בזה"ז ע"כ ליכא איסורא כלל וא"כ מותר ליקח בזמנינו לולב מדקל שנטוע ועומד בירושלים: והנה דוגמא לזה מצאנו בירושלמי ביבמות בהוליד ממזר קיים פו"ר והקשה בריט"א בפ"ח דבכורות הא הוה מה"ב ואדאמוהגזצ"ל בספרו שבי"ד על יור"ד בכללים בפתיחה שלו תי' כיון דבהמצוה והגדלת התולדה ליכא איסורא ל"ה מה"ב אמנם לדעתי נראה לפמש"כ המג"א בס' תקיו"ט דאין יוצאין באתרוג כלאים משום מה"ב ע"כ משום דנתהוה באיסור דכל הוי' שלו באיסור הוה מה"ב א"כ ה"ה בממזר כיון דנתהוה באיסור שייך מה"ב דעיקר הוייתו הוה באיסור אך אכתי י"ל דל"ד לאתרוג כלאים דכל המקיימו עביד איסורא עכ"פ אף למ"ד דהמקיים כלאים בכרם אין לוקה לכן הוה מה"ב משא"כ כאן דליכא איסורא רק בנטיעה אך כבר הראתי לדעת בפ"א שגם בהא יש איסור לקיים האילנות: והנה לכאורה יש לישב קו' הריט"א דהוה מה"ב דירושלמי קאי אממזר דחייבי לאווין דאי נאמר דמקיים מ"ע דפו"ר העשה דוחל"ת רק דלכתחלה אין דוחה דאפשר באחרת כמש"כ תוס' גיטין דף מ"א אבל בעבר ובא עלי' והוליד א"כ עשה דפו"ר דחי לה לכן ל"ש בדיעבד מה"ב ע"ד שכ' הנוב"י בהשמטות לאו"ח אם בדיעבד קיים העשה ל"ש מה"ב אלא דבשעה"מ פ"ו מיבום חקר דבביאה דשייך עדל"ת הולד שהוליד ל"ה ממזר א"כ לא מצינן לתרוצי' דל"ה מה"ב יען דבדיעבד נדחה מפני העשה דפו"ר דא"כ אמאי הוה ממזר ולפי"ז יהא מוכח מהכא דלא כסברת השעה"מ דאף דבדיעבד העשה דפו"ר דחי לל"ת הולד הוא ממזר וא"ש הירושלמי: ה' חוץ מגינת וורדין. והובא במשנה פ"ב דמעשרות ופלא בירושלמי איתא דרק כך היתה נקראת אבל לא הי' גינת וורדין כלל אך י"ל דרש"י נרגש מזה וכ' כך שמה ודו"ק: ו' ואין מוציאין ממנה גזוזטראות לרה"ר מפני אוהל הטומאה. עפירש"י ול"נ עפימש"כ בח"ס יור"ד סי' רצ"ט הטעם הא דכ' הראשונים דעתה כולנו ט"מ יען דזיזין וגזוזטראות מושכין טומאה מחלונות ומפתחים א"כ א"א בכהן טהור והנה בחידושי שנדפס ממני אצל שבי"ד על יור"ד לאדאמוהגזצ"ל בארתי דעת רבינו דס"ל כדעת הראב"ד שגם בא"י כולנו ט"מ מטעם שכ' הח"ס ולפי"ז הנה כל זה בזה"ז אבל בזמן הבית דהי' ידינו תקופה אסרו באמת להוציא גזוזטראות כדי שלא יטמאו כהנים כדי שלא ימשכו הגזוזטראות טומאה מחלונות ומפתחים שיש שם מת וא"צ למה שפירש"י שמא מת מוטל בארץ והנה לפי"ז יש להוכיח דלדעת רש"י דהמשכת טומאה איני מה"ת מדלא פי' כדברינו ועמג"א סי' שמ"ג ולפי"ז בזמנינו דנכרים מוציאין גזוזטראות וא"א ליזהר והם בכלל ט"מ לכך גם ישראל הבונה בית בא"י רשאי להוציא זיזין וגזוזטראות דבלא"ה ט"מ אנחנו וכמו שכ' ברדב"ז להתיר בזה"ז לנטוע אילן בירושלים דל"ש הטעם דסירחון: ז' ואין מקיימין אשפתות מפני הטומאה. הנה בב"ק איתא אין מקיימין בה אשפתות והנה רש"י פי' משום דשכיח שרצים שמתים שם ומטמאין את הקדשים צריך ביאור איך מטמאין את הקדשים הול"ל דמטמאין את האדם שנוגע בהם קדשים מאי עובדייהו דקדשים אצל אשפתות אולם נראה דרש"י בזה לשיטתו דפי' בקידושין דף פ"א בהא דתנן תינוק בצד העיסה ועיסה בידו טמא משום דרוב תינוקות מטפחין ופירש"י מטפחין באשפה ושרצים מצוים ותוס' שם השיגו על פירש"י ופירשו מטפחין בעיסה והתינוקת טמאין משום דנשים נדות מגפפות אותן אבל בירושלמי איתא כפירש"י דרוב תינוקת מטפחין באשפתות ולזה נראה שכיון כאן ג"כ דמטמאין את הקדשים כיון דרוב תינוקת מטפחין באשפה וא"א ליזהר שלא יגעו בקדשים והנה תוס' שם הקשו לפירש"י איך אמרינן הטעם דסמוך מיעטא לחזקה לחזקת טהרה של עיסה הא כיון דבוודאי נגע ל"ש אוקמוה אחזקה כמו בשלי' בבית דהבית וודאי טמא אמנם לי נראה דזה תליא בפלוגתא דהנה בירושלמי פ"ק דסוטה פליגי אי מקנא לה מב' אנשים כאחד והקשה בח"ס אה"ע סי' ק"ב א"כ משכחת סוטה טמא מס' ברה"ר דהא היא עם שני אנשים הוה כרה"ר וטמא מספק אם נסתרה עמהם כאחד וכתב לתרץ דכיון דעליהם אנו דנין א"כ הם גופי' הטומאה ל"ש לומר דנעשה רה"ר על ידן דהוה כשני שרצים ברה"י דטמא מספק טומאה ברה"י והביא ראי' מנדה דף ט' דמוקי בחברותי' נושאים אותה במטה וכתב הרשב"א דהיא אין מצטרפת עמהם להיות כרה"ר דהא היא היא הטומאה ובה' ק"פ הארכתי: ח' אין עושין כבשונות. הנה בזבחים דף צ"ה פריך ליהדרי' לכבשונות ומשני אין עושין כבשונות בירושלים והנה רש"י פי' במשכן כתיב ישבר לפי שלא היו קבועין להם כבשונות לצרף כלי חרס אבל במקדש נהדרינהו לכבשונות שהיוצר צורפן בהם ויתלבנו ומשני אין עושין כבשונות בירושלים משום קוטרא והנה בשו"ת תשובה מאהבה סי' ע"ז הקשה במשכן נמי ל"ל ישבר הא אפשר למלאות גומרא דבשלמא בשל חולין אמרינן ישבר דל"מ מלייא גומרא משום שמא חס עלה ופקע כדאיתא בפסחים דף ל' אבל במשכן דקאי אדאורייתא ל"ש דחייש שמא פקע בפרט במשכן דאין שבות במקדש והביא שם דברי הרא"ש בפסחים שדייק מהך דזבחים דכ"ח מהני חזרת כבשונית ול"ח שמא יפקע ויקשה ג"ל מנ"ל דילמא אין שבות במקדש דאוקמא אדאורייתא ותי' דא"כ למלינהו גומרי אע"כ במקדש נמי גזרו רק בכבשונות לא גזרו דל"ח שמא יפקע וא"ש אמנם הנה לא תירץ גוף הקו' דהא באמת יקשה למה חיישינן במקדש שמא יפקע הא אין שבות במקדש וכן הקשה בתפארת שמואל על הרא"ש: אמנם לדעתי כוונה אחרת יש בזה דהנה בפסחים דף פ"ד פליגי אביי ורבא לאביי חיישינן שמא פקע ורבא אמר משום הפסד קדשים ופירש"י אביי אמר משום שמא פקע מחמת הגחלת יפקע במקום אחר ואין זה שריפה אלא שבירה עכ"פ נשמע דחשש שמא פקע הוה חששא דאורייתא וא"כ ניחא דהא אי לאו דאמרה תורה כ"ח ישברו הוה צריכה ביעור מן העולם ע"י שריפה דהיינו ע"י גומרתא וחיישה התורה אי נמלינהו גומרתא יפקע ונמצא בטלה מצות ביעור לכן אמרה תורה ישבר וזה גופי' בעורו וא"כ ל"ש לומר דחייס הוא רק דרבנן דאנן באמת ל"ח לחייס אלא לשמא יפקע ויבטל ממצות ביעור וע"כ פריך בגמ' רק מהחזרת כבשונית דבזה ל"ל דיפקע דהרי כל סוף יתבער הבלוע דידי' בכבשונות וא"כ ניחא דלא יקשה לפירש"י דבמשכן כתיב ישבר הא אפשר למלינהו בגומרא דלפמש"כ גם בדאורייתא איכא גזירה זו דהיינו אי לא הוה כתיב ישבר ממילא הוה מצוה בשריפה ואיכא גזירה שמא יפקע ויתבטל המצוה דגזירה דשמא יפקע הוה גזירה דאורייתא וניחא נמי דלפי מש"כ הרא"ש יקשה עכ"פ נמלינהו גומרא אע"כ דחיישינן שמא פקע ויתבטל מן המצוה ולכן אמרה תורה ישבר ולכן פריך בגמ' רק דנחזירנהו לכבשונות: ובמש"כ יש לישב דברי הראב"ן דהנה שיטת הראב"ן והראב"י הובא בסי' תנ"א דלא מהני החזרת כבשונית בכלי חרס והביא ראי' מהא דתורה אמרה ישבר ול"מ החזרת כבשונות הובא לשונו בישועת יעקב שם ותמוה הא גמ' מפרש הטעם משום דאין עושין כבשונות בירושלים ולמש"כ ניחא דקשיא לי' במשכן אמאי הצריכה תורה שבירה דא"ל כפירש"י דלא הי' להם כבשונות א"כ הא אפשר למלינהו בגומרתא דמה"ת ל"ח לשמא חייס עלייהו אלא וודאי הטעם דל"מ משום דשמא פקע ויתבטל ממצות ביעור ולכן אמרה תורה ישבר רק הגמ' פריך אכתי במקדש אמאי לא אהדרינהו לכבשונות דבהא ל"ש שמא יפקע ובטלה מצות ביעור דהא אי יפקע מתבער בכבשונות ומשני דאין עושין כבשונות ועכ"פ מדלא הי' ממלאין גומרתא במשכן ע"כ משום דחיישינן לשמא פקע והוא חששא דאורייתא נשמע שפיר דל"מ אף החזרת כבשונות דאיכא חששא דשמא יפקע כמו בגומרתא: ועד"ז נראה לי לישב קו' תוס' בזבחים שם שהקשו מ"פ ולהדרי' לכבשונות הא צריך קרא דשרי בשישברה דלא תימא דבעי ביעור דוקא כיון שבלוע בו נותר ובשבירה הא לא מתבער הנותר ולפמש"כ י"ל דהנה בפסחים דף פ"ג איתא העצמות והנותר ישרפו ואיתא בגמ' דנשמע מינה דעצמות קדשים ששימשו נותר מטמאין את הידים הואיל ונעשין בסיס לדבר האסור ע"ש פירש"י כיון דא"א לשבור העצמות שיש בהן מוח ממילא נעשין בסיס ובגמ' איתא מיתבי כל עצמות הקדשים אין טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה ואי ס"ד שימש נותר מילתא הוא אמאי אין טעונין שריפה והנה לכאורה קשה מאי פריך דהא בפשיטות יש לחלק בפסח דא"א לשרוף וא"א להפרידן לכן נעשין נותר משום דהם בסיס לדבר האסור אבל עצמות קדשים דאפשר להפרידן לא נעשין בסיס ולא הוה כשימשו נותר לכן א"צ שריפה והנה לקמן בחי' על ה' ק"פ העלתי לישב דגמ' כאן סמך אמשנה דחולין דף קכ"ג דתני קולית המוקדשין והוה סבירא לי' דג"כ הטעם משום דשימש נותר אבל להלכתא באמת הטעם דקולית המוקדשין משום דהוה שומר למוח אבל משום שימוש נותר ל"ש רק בפסח דא"א להפריד המוח ע"כ העצמות גופין בטלין לגבי המוח ונעשין בסיס להן וא"כ הכא נמי י"ל דבוודאי עתה דכתבה תורה ישבר דאין תקנה אחרת רק בשבירה דאין כ"ח יוצא מידי דופיו לעולם א"כ ע"כ לומר הא דסגי בשנשבר הוא גזה"כ דהא כיון דהבלוע אין יוצא לעולם אפי' בכבשונות א"כ אין הבלוע בכ"ח כמבוער דאין החרסית מגינה על הבלוע דאדרבא החרסית בטלה לגבי הבלוע והוה כאלו הבלוע בעיני' וא"כ הוא מילתא דמסתברא דלא תסגי בשבירה דבזה אין הנותר כמבוער מן העולם אבל קו' הגמ' למה הצריכה תורה שבירה הלא אפשר בהחזרות כבשונות ובאמת אי לא הוה כתבה תורה ישבר הוה ג"כ ידעינן דשרי בשבירה כיון דיש להתיר ע"י כבשונות א"כ אפשר לה להפריד הבלוע מן החרסית אין החרסית בטילה לגבי הבלוע והוה הבלוע כמבוער מן העולם ופשיטא דסגי בשבירה ולא צריך ליכתוב קרא ישבר דסגי בשבירה א"כ ל"ל דכתב רחמנא ישבר אע"כ דלא מהני כבשונות דא"י מידי דופיו א"כ אין תקנה לחרס וא"א להפריד איסור נבטל החרסית לגבי הבלוע וא"כ ל"ה הבלוע מבוער מן העולם וע"כ אמרה תורה ישבר א"כ ע"כ הא דסגי בשבירה זה הוה גזה"כ לחשב כמבוער מן העולם ועד"ז כתבו הפוסקים בסי' צ"ד דמהא"ט כ"ח נעשין נבילה דא"א להפרידן ע"י הגעלה יע"ש אלא דלפמש"כ יקשה כיון דאפשר בהחזרות כבשונות אמאי יהא נעשין נבילה רק לדיעה זו שהוא שיטת הראב"ד י"ל דסובר בהחזרת כבשונות ל"ח אפשר להפרידן דאז פנים חדשות באו לכאן: ט' אין מגדלין בה תרנגולים. ובגמ' מפרש הטעם משום קדשים פירש"י כל תרנגולים מנקרים באשפה ומביאין בשר שרצים בפיהם ומטמאין את הקדשים והנה הרמ"ע מפאנו סי' פ"ה הקשה מהא דאמרינן ביומא מאי קרא הגבר קרא תרנגולא ואמאי לא אתבוהו מהא ואמאי לא סייעוהו מכאן למ"ד קרא גברא והשיב דהא דאמרינן אין מגדלין תרנגולין היינו דוקא להניח תרנגולים ברשות עצמן לילך במבואות העיר וכן הא דקתני ולא כהנים בא"י משום הטהרות ל"ש אלא במקום שאיני משתמר אבל בלולין נשמרים מותר לכהנים וללוים ולישראלים אפי' בירושלים לגדלם ולהתפרנס מהם וברבורין אבוסין דשלמה יוכיח וההוא דקרא תרנגולת ה"נ סייעתא לפירוש הזה מרישא במתניתין דקתני אין מגדלין בהמה דקה בא"י דהיינו דוקא בשילוח הרגל אבל במכניס לה מזונות במקום שמור לא גזרו דאי הכי תכבד העבודה ללשכות ועוד דהוה גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה: אך בספר כסא רחמים תמה מהא דתמורה דף ט"ו וב"ק דף פ' בחסיד אחד שהי' גונח מלבו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שייניק חלב רותח שחרית והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה נכנסו חביריו לבקרו כיון שראו העז הלכו להם יען שעובר על דברי חכמים ולפי דברי הרמ"ע מה כל החרדה הא היכיא דקשרו בכרעי המטה שאין הולך בשילוח לא גזרו: אמנם נראה להביא ראי' להרמ"ע עפי"ט דכלים דאיתא שם חבל שבו קושרין הפסחים ופירש"י בחולין דף נ"ד ע"ב שהוא זכר לפסח מצרים דכ' אסרו חג בעבותים וכתיב והי' לכם למשמרת ועיין בנמ"י סוף מרובה שהוא כ' שהי' דרכם לקשור כדי שלא תלך ותרעה ויפסיד שדות א"י וכן מש"כ רבינו אין הכהנים מגדלים תרנגולים בא"י עיפי"א מתרומות כרשיני תרומה מאכילין אותם לבהמה ולחי' ולתרנגולים וכתב בספר קול הרמ"ז שדיקדק למה נקט תרנגולים ולא קתני סתם ולא לעופות והביא לתרץ דאתי לאשמעינן דאע"ג דאסור לכהן לגדל תרנגולים בא"י מ"מ בנזדמן באקראי יכול להאכילן והשיג עליו וז"ל ולא ידעתי מניין לו היתר זה ובאמת דכרשינין אינם ראויים לעוף הדק ובקול סופר השיג עליו דבתוספתא בתרומות פ"י כתב דנותן אדם כרשיני תרומה לתוך שובכו ואין חושש הרי דראוי אפי' ליונים וכ"כ רבינו בפ"ט מתרומות ואוצר אדם כרשיני תרומה לתוך שבכו ואיני חושש שמא יבואו יונים ויאכלו והנה מה שכתב בנזדמנו שרי והקשו עליו א"כ למה הלכו להם חכמים שבאו לר"א כשראו בהמה דקה בביתו דילמא נזדמנו לו וא"כ נשמע דאין לחלק בין נזדמנו לו לאין נזדמנו: י' ואין הבית נחלט בה. והנה הטעם מפורש שם בב"ק יען דכתיב ובא אשר לו הבית וכיון דלא נתחלקה לשבטים לא קרינן בי' וקם הבית אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו וכתב בשמ"ק דכאן אין מי שיקנה לו והנה יש להקשות לכאורה כיון דבאמת יש לבעלים קנה"ג בהבית כמו בכל ערי ישראל רק כיון שאין יכול להשכירו אין לו קנ"פ אבל קנה"ג יש לו א"כ אמאי לא מצי להקנות לו אמנם לפי מה שיתבאר להלן יתישב זה: ואין הבית נחלט וכו' דירושלים לא נתחלקה לשבטים. והנה הוא ברייתא ספ"ד מרובה אבל שם איתא דאין הבית חלוט לא נחלט כלשון רבינו ויש בלשון זה הבדל רב כאשר יתבאר דהנה רש"י פי' אין הבית חלוט בה כדין בתי ערי חומה אלא גאולה תהי' לו אם ירצה לגאול ואם יגיע יובל יוצא ביובל כבתי ערי חצרים אולם בשמ"ק איתא דאין הבית חלוט בה דכ' לצמיתות לקונה אותו לדורותיו וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים ולא מצי לאקנויי לדירה וז"ל הרמ"ה אין הבית חלוט בה דכ' לצמיתות מאן מקנה לי' עכ"ל הנה מפרשים אין הבית חלוט שאין להם רשות למכור להם הבתים דלא כפירש"י דאתי רק לאפוקי שאין לו דין ערי חומה וכן משמע מדקתני שאין הבית חלוט בה משמע דהמכירה חל רק שאין לו דין ע"ח ואמנם רבינו דנקט דאין הבית נחלט דמשמע דא"י כלל למכור דאין מי שיקנהו דלא נתחלקה לשבטים כפירוש השמ"ק ונראה דרבינו הכריח פירושו משום דקתני אין משכירין בתים ומשמע לי' דדומיא דהכי נמי הא דאין הבית חלוט משום דאין להם בעלים מיוחדים הכל מחד טעמא דלפירש"י הוא מטעם אחר דאין להם דין בתי ע"ח א"כ ל"ה דומיא דקתני אין משכירין להם בתים ולפירש"י צריך לומר הא דאין משכירין להם בתים נמי אין משום דל"ה מיוחדים לבעלים משום דנהי דקרקע כולם שותפין בה אבל הבית שבנה הרי הוא שלו כדאיתא בפרק השותפין בחצר של שותפים דכל מי שמשתמש בו באותה שעה אמרינן הוברר הדבר שזהו חלקו א"כ זהו שבנה בית הרי הוא הוברר שזהו חלקו א"כ למה לא יכול למכור דהא גם הלוקח כשישתמש בו נאמר הוברר הדבר שבזו השעה שדר בו הוברר שזהו חלקו אלא זה באמת רק מטעם תקנה כשבאים אנשים לירושלים לרגל או להקריב קרבנות בזה והוא הדין דאין משכירין ורק דרים בחנם בזמן מועט אשר הוא מתעכב בירושלים אבל אם ירצה לעכבו ולקבוע דירתו בירושלים בוודאי הרשות ביד הבעלים שלא להניחו לדור בחנם בביתו ולפיכך אמרו שם לפיכך עורות קדשים בעלי אושפיזין נוטלין בזרוע ולכאורה איך שרי הא הוה גזל אלא משום דהבעלים הי' יכולין למחות שלא ידור בהבית הזה שבנה זה רק שכן נהגו שאין משכירין ולראב"צ נהוג כן גם במיטות מש"ה נוטלין העורות בזרוע וא"כ זהו לענין אין משכירין אבל לעולם דיכולין למכור בחנם זה לזה אף דלא נתחלקה דאית לן ברירה וא"כ דברי רבינו צריך תלמוד מנ"ל הא דאין הבית חלוט היינו דאין יכולין ישראל למכור כלל: אמנם הנה אותה ברייתא איתא גם באבות דר"נ ושם איתא אין מוכרין בהם בתים אלא מן הקרקע ולמעלה ואין הבית נחלט בה לצמיתות לאחר יב"ח וכו' ר"י אומר אף שכר המיטות והמצועות לא הי' לוקחין בה שכר הרי באבות דר"נ הגי' כמו בדברי רבינו אין הבית נחלט בה ואי איתא דהפירוש כפירש"י דאין נמכר לצמיתות כבתי ערי חומה אלא דיוצא ביובל איך יתכן זה כיון דקתני אין מוכרין בהם בתים אלא מן הקרקע ולמעלה א"כ לא קנה רק הבנין א"כ אין יוצא ביובל דרק קרקע עולם יוצא ביובל אבל לא הבתים דתלוש ולבסוף חברו הוה תלוש כיון דאין קנוי לו קרקע דלא דמי לשאר בתי החצרים כיון שקנוי הקרקע גם הבית הוה כמחובר כמו שכתב הש"ך חו"מ סי' צ"ה דבבית לכו"ע כמחובר דמי אבל הכא דלא קנה רק הבנין א"כ א"י ביובל אע"כ דהכי קאמר כיון דאין מוכרין להם רק מה שמן הקרקע ולמעלה לא קנוי לו רק הבנין לכן אין נחלט כדין בתי ערי חומה לאחר יב"ח אלא דגם אחר יב"ח אין נחלט כיון דאין יכול למוכרו כלל רק הבנין ובבנין לבד לא נחלט הבית לאחר יב"ח רק יכול לפדות בכל עת אבל ביובל א"י דל"ה כקרקע א"כ מוכח כפירושו של רבינו וכגי' דאין הבית נחלט בה: ואולם יש להבין הא דקאמר דאין מוכרין רק מקרקע ולמעלה א"כ היינו שכירות דשכירות ליומא ממכר הוא והא אמרת דאין משכירין בה בתים דאין מיוחדים לבעלים א"כ למה מותר למכור מה שלמעלה מן הקרקע הכי עדיף משכירות ובאמת באבות דר"נ ליתא להא דאין משכירין בה בתים אלא דאין לוקחין שכר בתים והיינו כמש"כ לעיל אבל מדברי רבינו נראה שהוא מטעם דמן הדין הוא דאין מיוחדים לבעלים ונראה דשכירות בוודאי כיון דשכירות ליומא ממכר הוא א"כ כיון שמשכיר סתם משכיר גם הקרקע והא אין מוכרין בה אלא מן הקרקע ולמעלה ולכן שפיר קתני דאין משכירין דכיון דכמכר דמיא א"כ הרי מכר גם הקרקע והא אין מוכרים בתים רק בלא קרקע: בהא ניחא לי מהא דאיתא בשו"ע סי' תרל"ז דאין עושין סוכה ברה"ר דהוה גזל ותמהו מקרא דכתיב ויעשו סוכות בגגותיהם ובחצרותיהם להנ"ל ניחא דבחג כולם כבעלים חשיבי וראיתי שבספר המנהיג כבר עמד בזה מקרא דכתיב ויעשו סוכות בגגותיהם ובחצרותיהם ותי' דירושלים נעשו אכסנאים בחג לכל האורחים והיינו כמש"ל אולם על מה שהוכיח הרשב"א דין הנ"ל דהוה גזל מירושלמי פ"ו דבב"ק דבסוכות חייבין רק בנ"ח פטורים משום דמצוה לעשות על פתחיהן כבר עמד במראה הפנים שמירושלמי אין ראי' דקאי אליבא דרבנן אבל לר"י דפוטר בנ"ח משום דהוה ברשות מצוה גם בסוכות פטורים משום דהוה ברשות מצוה אך לכאורה יקשה מ"ש מהא דמשכירין להם המיטות הא ג"כ עומדים על הקרקע והבתים ג"כ עומדים על הקרקע דהא בתים הוה תלוש ולבסוף חיברו א"כ דמיא למיטות שעומדין על הקרקע וכן הוא בדברי רבינו ספ"א מה' שאלה השואל פונדק מחבירו ללינה אין פחות מיום אחד לשביתה אין פחות משני ימים לנישואין אין פחות מל' יום והא קיימ"ל אין שאלה לקרקעות וכדאיתא בשבועות דף מ"ג ע"ש בפי' המשנה גבי דברים שאין נשבעין עליהם ע"כ משום דפונדק הא אין שואל הקרקע רק הבית דהוה תלוש ולבסוף חיברו אך לכאורה יקשה מהא דאיתא בסוכה דף כ"ז דר"א סובר דאין יוצאין בסוכה שאולה ורבנן ס"ל דכל ישראל יוצאין בסוכה אחת משמע דשייך בקרקע שאולה אך מתוס' שכ' דל"ש שאלה בהקדש משמע דבקרקעות שייך שאלה שוב ראיתי כי בתוי"ט שם עמד על זה והביא מגמ' ספ"ח דב"מ דשייך בקרקע שאלה והביא מדברי רבינו הנ"ל ג"כ ראי' דשייך שאלה בקרקע מדכ' השואל פונדק ולדעתי מהא אין ראי' משום דפונדק היינו בית דהוה תלוש ולבסוף חיברו א

2 פסחים פתח ↗

הַחַלּוֹנוֹת וָעוֹבִי הַחוֹמָה וְכוּ׳. אָמַר רַב: גַּגִּין וַעֲלִיּוֹת לֹא נִתְקַדְּשׁוּ. אִינִי?! וְהָאָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא ״כְּזֵיתָא פִּסְחָא, וְהַלֵּילָא פָּקַע אִיגָּרָא״.

3 פסחים פתח ↗

1 גגין ועליות לא נתקדשו - בין גגי ירושלים בקדושת ירושלים לקדשים קלים בין גגי לשכות העזרה בקדושת עזרה לקדושת קדשי קדשים:

2 כזיתא פסחא - חבורות גדולות היו נמנין עד שלא היה הפסח מגיע לכל אחד כי אם כזית מן הפסח:

3 והלילא פקע איגרא - לקול המולת ההמון מההלל דומין כאילו הגגין מתבקעים שהיו אומרים ההלל על הפסח כדתנן לקמן פסחים דף צה. הראשון טעון הלל על אכילתו:

« רש"י על פסחים פ״ה ע״ב:י״א רש"י על פסחים פ״ו ע״א:א׳ »