רש"י על פסחים ל׳ ב:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על פסחים ל׳ ע״ב:א׳ רש"י על פסחים ל׳ ע״ב:ג׳ »

1 פסחים פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְכִי מֵאַחַר דְּאִיתּוֹתַב רָבָא בַּר אֲהִילַאי, אַמַּאי קָאָמַר רַב: קְדֵירוֹת בַּפֶּסַח יִשָּׁבְרוּ? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם תַּנּוּר שֶׁל מַתֶּכֶת, הָכָא בִּקְדֵירָה שֶׁל חֶרֶס.

2 שאילת שלום על שאילתות דרב אחאי גאון פתח ↗

אלמא הלכה כרב. הנה לפום עומק משמעות שסיים גאון אלמא הלכה כרב. מובן לכאורה לעיני הקורא דהלכה כרב דמייתי גאון כוונתו על הא דאמר רב קדירות בפסח ישברו. אמנם לא לבד שלא נמצא לו חבר ותלמיד דיפסוק הכי אלא רובם ככולם עונים ואומרים דהלכה כשמואל דאמר לא ישברו אלא משהי להו לאחר פסח. גם רש"י כתב הכי בסוגיין ל'. ד"ה אמר רב קדירות בפסח ישברו בזה"ל רב לטעמיה דאמר חמץ אף לאחר זמנו אסור בהנאה כר' יהודא ואית ליה במשהו וכו' ולית הילכתא כוותיה מתרי טעמי חדא דאוקי רבא הלכתא דתערובות לאחר זמנו מותר כר"ש וכו' ע"ש. והנה גאון שסיים לעיל סוף סימן פ' שלא בזמנו מותר אע"ג דאיכא בנותן טעם וכן הילכתא ע"כ. והיינו כרבא שפוסק כר"ש ע"ש. וא"כ איך אפשר לגאון למיפסק הכא כרב דקדירות בפסח ישברו. ופשיטא לפי מה שהביאו תוס' והטור וכל הגדולים דשאילתות פוסק אפי' בתוך הפסח בנ"ט. והעתקתי דבריהם לעיל בסימן פ' באריכות דאי אפשר למיפסק הכא כרב אלא כשמואל דאמר משהי להו עד לאחר הפסח. אלא נראה דכוונת גאון דלענין דמחלק רב לתירוצו של איבעי' אימא בין היסקו בפנים וכו' נמצא דאפי' תנור של חרס הואיל והיסקו מבפנים פולט כולו וא"כ נפשטה שאלת אי נמי הראשונה שהערה גאון היכי דמי כגון תנורא דטחי ביה טחיי' דבשרא דדבר טמא וכו'. וכן נפשטה ג"כ אי נמי השניה דחזינן דבחזרת כבשונות פולטת כלי חרס בכולו במקום דליכא למיחש דחייס עליה כל זה ברור וצלול להמעיין בדבריו של גאון וכמ"ש הרא"ש שהעתקתי בפנים מקצת לשונו. וכדי לחזק הענין הוסיף גאון להסביר במ"ש ואב"א בתנור של חרס דהא תנור סתמא קא תני זה היסקו מבחוץ וכו'. אותן חמש תיבות דהא תנור סתמא קא תני. ליתא בש"ס אלא כדי לאלם מלתא של איבעית אימא כלומר דלתירוצו של אב"א הברייתא מכוון ממש דבכל תנור איירי ואפי' של חרס יוצא ע"י הסקה מבפנים מידי דופיו ופולט כולו לאפוקי מרבה ב"ח דאסר תנור דטחו בי טיחיי' לעולם. והנה זה תלתין שנין שהקשה לי אחי הרב התמים מהרצ"ה נר"ו ואח"כ נשאלתי גם ממופלגים אחרים וכי משא פנים יש בדבר דלרבה ב"א הניח הש"ס בתיובתא ומ"ט לח משני הש"ס גם לרבה ב"א לחלק בין תנור של חרס לשל מתכות. והשבתי אני אליהם. דבלא"ה נמי יש לדקדק דקאמר וכי מאחר דאיתותב רבה ב"א אמאי אמר רב קדירות וכו' למה תלאה הדבר דוקא מאחר דאיתותב רבה ב"א והרי גם באפי נפשיה קשיא מילתא דרב מהך ברייתא. ולהכי נראה לפום ריהטא דגם רבינא הוה ידע דיש לחלק בין תנור של מתכות לשל חרס והלכך הקדים וכי מאחר דאיתותב וכו' ואם יש אופן לחלק למה איתותב רבה ב"א. והשיב לו רב אשי התם תנור של מתכות כנומר דעובדא דרבה ב"א הוי בשל מתכות ולכך שפיר איתותב מברייתא. אבל ענין רב איירי בשל חרס דקאמר קדירות. אך קצת דחיקא דאי הוה עובדא דרבה ב"א בשל מתכות קשה למה אסרה לעולם אפי' אחר שהוסק כמ"ש רש"י הלא מקרא מלא כתיב כל אשר יבא באש תעבירו באש. דליבון מועיל. ותו דזה הדבר עולה לפי מה דאיתא לפנינו בפסחים. אמנם בזבחים נה: איתא א"ל רבינא לרב אשי וכי מאחר דאיתותב וכו'. א"ל רב מוקי לה ההיא בשל מתכות. ליכא למימר הכי באופן שאמרתי. ובכן נרא' דדוקא רב הוא דמצי למוקמי ברייתא בשל מתכות. וזהו שדייק רב מוקי לה וכו'. עפמ"ש תו' פסחים ל. ד"ה דילמא אתי למיכליה בכותח ותימא וליכליה בכותח דהא נ"ט בר נ"ט הוא וכו'. וי"ל דשומן שעל החרס אינו יכול לקנח יפה עכ"ל. הנה מלישנא דתו' דנקטו דשומן שעל החרס אינו יכול לקנח משמע מילתא דמסתברא מצד השכל דדוקא מעל החרס אבל מעל המתכו' יכול שפיר לקנח יפה. והנה ע"פ ההלכת דמסיק הש"ס בחולין קיא: דנ"ט בר נ"ט מותר ח"א. לאוקמי הברייתא בשל מתכות מתרי טעמי חדא דבהא דתניא עד שיסיק התנור קשיא פשיטא דהסקה מהני לשל מתכות דמקרא מלא דיבר הכתוב כל אשר יבא באש. ותו יקשה למה תניא עד שיסיק את התנור הלא אפי קינוח מהני דאז הוי נ"ט בר נ"ט כמ"ש תוס' שזכרתי לעיל. א"ו דברייתא איירי בשל חרס וקתני דהוסק התנור מיהא שרי ותיובתא לרבה ב"א. אכן לשיטת רב דס"ל להדיא בחולין קיא: דנ"ט בר נ"ט אסור וע"ש בתו' ד"ה ולא היא וכו' שפיר מתוקמי הברייתא בשל מתכות וקמ"ל דדוקא עד שיסיק אבל קינוח לא מהני משום דנ"ט בר נ"ט אסור וזהו שדייק הש"ס רב מוקי לה ההוא בשל מתכות. כלומר רב לשיטתיה. וכן מטין דברי רש"י בפסחים ל: ד"ה א"ל רב מוקים ליה לההוא דקתני עד שיסיק וכו'. בשנה דאישתקד נתכבדתי בספר צל"ח ששלח לי מחברו ה"ה הגאון תפארת הזמן מהרי"ח נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק פראג. ומצאתי את שתהבה נפשי כי כוונתי במקצת דברי לדבריו של גדול. וכהיום הזה ראינו כי כמו דאיתא בזבחים כך היא עיקר הנוסחא שהרי גאון מייתי לה בהך לישנא א"ל רב מוקים לה לההוא בתנור של מתכות.וז"ש תוס' פסחים שזכרתי למעלה בד"ה דילמא אתי למיכליה בכותח וכו' קשה הכא כיון שנתקנא התנור יפה או הוסק פעם אחרת אמאי אסור לאוכלו בכותח וי"ל דשומן שעל החרס אינו יכול לקנח יפה. הנה תרצו חדא והניחו חדא שפתחו בתרתי. דאכתי קשיא באם הוסק פעם אחרת אמאי אסור. ותוס' בפסחים נ"ו. ד"ה ואם טש וכו'. וכן בחולין קי"ב. בד"ה קיא: הלכתא דגים וכו' כתבו בשם ר"ת דא"א לתנור להתקנח יפה כשנדבק בו השמנונית והוי בעין עד שיוסק. ומצוה להסביר פנים בטעם לשבח:

2 מאחר דאיתותב רבא בר אהילאי - ושמעינן דהיסק מועיל לכלי חרס קדירות בפסח אמאי ישברו יסיקם ויתלבנו:

3 א"ל - רב מוקים ליה לההוא דקתני עד שיוסק דמשמע הא הוסק שרי בתנור של מתכת אבל של חרס התורה העידה עליו שאינו יוצא מידי דופיו לעולם:

« רש"י על פסחים ל׳ ע״ב:א׳ רש"י על פסחים ל׳ ע״ב:ג׳ »