רש"י על פסחים י״ג ב:ח׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על פסחים י״ג ע״ב:ז׳ רש"י על פסחים י״ג ע״ב:ט׳ »

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות נזירות פתח ↗

האומר הרי עלי כו' אם היו פקחין כו'. הנה לשון רבינו צ"ע לכאורה מהו הפקחות בכאן ומה מרויח וגם לא נקט כלל ברישא דהראשון אמר הריני נזיר והנה באמת בהך דה' י"ט אם אמר השני סתם ואני ועלי ולא סים לגלח נזיר מהו אם חייב בשני דברים כמו הראשון או לא ובאמת זהו כונת הגמ' כאן דף י"א ע"ב על תחילת דיבורו כו' ר"ל דנ"מ ג"כ היכא דאמר ואני ועלי סתם אם הוה כקיבל תחילה הנזירות ואח"כ הגילוח או להיפך ונ"מ דאם גילח לעצמו יצא דכיון דתחילה קיבל עליו הגילוח וכמבואר בירוש' הנ"ל וגם עוד נ"מ דגבי ואני דהוה כמתפיס צ"ל דוקא תוכ"ד כמבואר כאן דף כ' ע"ב אבל בעלי די גם לאחר כ"ד רק שנזיר עובר לפניו וכאומר הריני או אהא זהו כונת הירוש' כאן וע' בהך דנדרים דף ט' ע"א ע"ש וע' כאן דף י"ג ע"א לפי גרסת רש"י ועלי אגופה משמע ע"ש ר"ל דלא הוה כמו מתפיס וע' בהך דגטין דף פ"ג ע"א גבי הך אף לשמעון אי קאי גם אראובן או רק אראשונים והנה בהך דחצי נזיר שם י"ל דע"כ צריך לפרש לגלח חצי נזיר כו' גם השני דאם אמר סתם י"ל דכונתו לנזיר שלם וע' מש"כ רבינו לעיל פ"ב ה"ה דהשני נזיר מיד וע' בירוש' כאן פ"ב ורפ"ד דאף אם הראשון אמר נזיר מאה והשני אמר ואני י"ל דרק נזיר סתם וכן הב' יכול להתפיס עליו נזירות יותר מן הראשון ע"ש ובפרט גבי לשון ועלי דאגופיה משמע גם י"ל דאף אם נימא דועלי צריך ג"כ תוכ"ד י"ל דגבי חצי שאני דהנה כ"כ בזה לעיל בסה"ל נדרים ובהל' נזירות אם הראשון מדבר עוד דברים דלא שייכי להנדר או להנזירות אם הוה תוכ"ד או כמו עסוקין באותו ענין וע' בהך דקדושין דף ו' ע"א דהוה מחלוקת דתנאי כה"ג אם מדברים מדברים השייכים לזה אף דאינו מהענין גופיה ע"ש וע' ב"ב דף קל"א ע"א גבי לזה במתנה ולזה בירושה ע"ש ברשב"ם והנה זה ודאי דהשני ודאי צ"ל הדבר שעי"ז חל עליו בתכ"ד של הראשון וא"כ לפי"ז י"ל דבאמת ועלי על תחילת הדיבור והא דקאמר לבסוף הך לגלח ולא לאחר לשון ואני דא"כ יהי' הך ועלי לאחר כ"ד מן הראשון אך כ"ז גבי חצי נזיר דע' כאן בתוס' דף כ' ע"ב ד"ה יתיב דתיכף אחר כ"ד מהני ובד"ה אמר וגם יש שיטה דד' תיבות הוה תוכ"ד ע' לעיל בהל' שבועות פ"ב הי"ז וי"ח וכ"מ בזה וא"כ ברישא דהוה רק ג' תיבות הוה שפיר ראיה דתחילה קיבל עליו הנזירות ואח"כ הגילוח וא"כ לא מהני אם גילח לעצמו משא"כ בסיפא דהוי ד' תיבות לכן בע"כ מוכרח לומר הך לגלח אח"כ וא"כ י"ל דתחילה קיבל עליו הגילוח ואח"כ הנזירות וא"כ יכול לגלח לעצמו כמבואר בירוש' הנ"ל וכן מבואר בתוספתא פ"ב דכאן וט"ס שם. אך באמת י"ל דכאן הוה כמש"כ התוס' ב"ק דף ס"ה ע"ב ד"ה כפילא דרק אם הם שוין אז עולה לו אבל אם זה גדול מזה לא וע' בהך מחלוקת דמנחות דף ק"ו ע"ב גבי קטן והביא גדול אם יצא ע"ש וע"ש דף פ"ח ע"א גבי מלאים אם יותר מקרי מלאים ושם דף י"א ע"ב גבי ב' קמצים. אך לפמש"כ לעיל דלגלח הוה כמו לפטור והנה באמת בירוש' כאן מבואר דאדרבא לר"מ הוה קולא דמשום מצות גילוח די בקרבן אחד אבל משום חובת קרבנות אף לרבנן צריך להביא עכ"פ קרבן ומחצה לכן ס"ל לרבינו כך דכאן מיירי שהראשון כבר היה נזיר ואח"כ אמר הרי עלי לגלח והשני שאמר ואני ועלי וכמש"כ לעיל דגבי ועלי א"צ תוכ"ד והך ואני קאי אגילוח ועלי קאי על נזירות וא"כ הראשון ע"כ צריך לגלח נזיר אחר אך די בחצי קרבן אחד כיון דהוה זה לפטור ועלי אגופה משמע ר"ל דהוא מחייב עצמו שיהא נזיר יכול להתגלח על ידו ורק חצי אבל השני כיון דאמר ואני הוא די אם מגלח לעצמו אך אם ירצה לגלח רק על קרבן אחד לא מהני ולא יצא ידי נדרו של ואני דהוא כונתו על קרבנות ולא אגופו ולכך דייק רבינו בסיפא זה מביא חצי קרבנו כו' וזה מביא קרבנות וא"ש כמש"כ. והנה ברש"י מבואר כאן דאחרים אינם יוצאים בהקרבנות שלהם רק מביאין נדבה ואף דבחולין דף כ"ג מבואר דיכול להביא על אחר אף מקצת תודה ע"ש. צ"ל דס"ל דזה הוה כמו הך מחלוקת דירוש' דחגיגה הובא בתוס' דף ח' ע"א בחגיגה אם יכול אדם לחלק חובתו לב' בהמות ע"ש וע' בהך דמנחות דף ק"ה ע"ב גבי עשרון אחד מב' עשרונים דהוה מחלוקת אם יצא ע"ש ושם דף ק"ח ע"ב ע"ש וזהו ג"כ כונת הגמ' דנזיר דף נ"ט ע"ב א"כ נמצא זה מביא קרבנות לחצאין וע' בהך דתמורה דף י' ע"א דצריך קרא דדי במה שהפרישו אחרים בשבילו ע"ש. וס"ל דלא מהני צירוף משא"כ גבי תודה חדא דכ"כ דזה הוה מחלוקת דאביי ורבא במנחות דף פ"א ע"ב אם הלחם הוא מן הנדר או מאיליו הדין הוא מחייב אותו וע' בהך דב"ק דף י"ג ע"ב גבי דמתכפר מביא לחם דחיובא דבעלים הוא ורבא לשיטתיה במנחות שם וע' תוס' מנחות שם דף פ"א ע"ב ד"ה תודה דמשמע שם דאם קבעינהו בב"א מן המעשר אינו יכול להביא אחד מן החולין ואחד מן המעשר ע"ש. גם י"ל דשם הוה ב' מינים חמץ ומצה ולכך יכול אחר להביאם וע' ב"מ דף נ"ג ע"א גבי דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי ובהך דגטין דף ט"ו ע"ב. וגם נ"מ כאן אם האחר נותן הבהמות להנזיר והנזיר מקדישם או דהאחר מקדישם רק דבעי מדעת הנזיר וע' בירוש' כאן פ"ב ה"ה ובאמת קשה בהך דתמורה דף י' ע"א דבעי למיפשט דבתר מתכפר אזלינן שהפרישו לו אחרים אם זה רק כשהאחרים לא קבלו על עצמן לגלח נזיר אבל אם קיבלו על עצמן אז גם הם עושין תמורה דבהם נמי שייך לומר לשון מתכפר דהא יצאו ידי נדרים וע' במש"כ רבינו לק' בהל' מעה"ק פי"ד ה"ו ע"ש ויהי' נ"מ ג"כ בכה"ג אם אח"כ נשאל הנזיר על נזרו או הפר לה הבעל אם יצאו הקרבנות לחולין כיון דהוא קיבל על עצמו להביא קרבנות נזיר ולא דמי להך דדף כ"ד ודף ל"א דכאן עליו נשאר החיוב ואם נימא דזה לא הוה כמו שאמר לפטור כמו הך דחולין הנ"ל שוב י"ל דיצא ידי נדרו. וע' בתוספתא תמורה פ"ב וכאן פ"ב דמוכח שם דאם הלך האחר והקריב קרבנות אחרים יש עליהם עדין הקדושה אך י"ל דשם מיירי דאח"כ חזר בו וע' בהך דערכין דף כ"א ע"ב אם הטעם דגבי חטאת ואשם דלא מתכפר עד שירצה מתחילה ועד סוף דהוה כמו לא תתכפר לי חטאתי או משום דיכול לחזור בו וע' בהך דמנחות דף ק"ח ע"א ובירוש' כאן פ"ד דמותר לחמי תודה ירקב. וע' רש"י פסחים דף י"ג ע"ב דמוכח שם דהלחם פסול אך יפדה כיון דהוקבע לשם תודה זו וברש"י חולין דף כ"ג ע"ב דאמר שם דיפדו ויפלו לנדבה ואין עליו שם מותר כיון דלא קיבל עליו להיות קרב וגם מתחילה לא היה ראוי להקריב וע' מנחות דף ק"ד ע"א גבי נסכים ברש"י ד"ה ואידך ע"ש וכן כאן גבי קרבנות נזיר אם לא נתרצה אח"כ בהם אם הוה כמו גבי עולה ושלמים דערכין דף כ"א או כיון דאתיא לשם חובה אינו יכול להקריבו שלא מדעתו וגם אם זה הוה כמו בא בנדר ונדבה ע' זבחים דף קט"ו ודף קי"ז ע"ב ומנחות דף מ"ח ע"ב ע"ש דהוה מחלוקת בזה וראיה לזה דגבי הך דכאן פ"ט הי"ב גבי האב מדיר את בנו בנזיר והקרבנות יפרוש האב ואח"כ שנתבטל מ"מ לא אמרינן דיצא לחולין וכמו הך דנזיר דף כ"ד גבי בעל והטעם משום דשם לכתחילה מוטל החיוב על האב וא"ש מ"ש התוס' סוטה דף ו' ע"ב וכ"כ בזה וא"כ ה"נ י"ל כך כיון דהחיוב מוטל עליו נשארו בקדושתן וע' בהך דחולין דף מ"א ע"ב גבי לאתויי עולת נזיר ובדברי רבינו שם ע"ש:

2 פסחים פתח ↗

וְנַיְיתֵי זֶבַח אַחֵר וְנִשְׁחוֹט! דְּאָמַר: ״זוֹ תּוֹדָה וְזוֹ לַחְמָהּ״, וְכִדְרַבָּה. דְּאָמַר רַבָּה: אָבַד הַלֶּחֶם — מֵבִיא לֶחֶם אַחֵר, אָבְדָה תּוֹדָה — אֵין מֵבִיא תּוֹדָה אַחֶרֶת. מַאי טַעְמָא — לֶחֶם גְּלַל תּוֹדָה, וְאֵין תּוֹדָה גְּלַל לֶחֶם.

1 אין מביא תודה אחרת - על אותו לחם ופודין אותו ויוצא לחולין דלחם גלל תודה וכיון דהוקבע לזו פסול לאחרת אבל בדמים יקח תודה או לחם תודה אחרת:

2 ואין תודה גלל לחם - שהיא עיקר:

« רש"י על פסחים י״ג ע״ב:ז׳ רש"י על פסחים י״ג ע״ב:ט׳ »