רש"י על במדבר כ״ד:י״ד

« רש"י על במדבר כ״ד:י״ג רש"י על במדבר כ״ד:ט״ז »

1 לבוש האורה פתח ↗

רש"י הולך לעמי מעתה הריני כשאר עמי שנסתלק הקב"ה מעליו ע"כ ומה שהגיד נביאות אחר זה בפרשה זו ידע הכל בנבואה ששרתה עליו מקודם לכן:

2 מזרחי פתח ↗

לכה איעצך מה לך לעשות. הוסיף מאמר מה לך לעשות אחר מלת איעצך מפני שמאמר אשר יעש' העם הזה לעמך הבא אחריו אינו דבק עם איעצך ונשאר איעצך לבדו והוא מקרא קצר שצריך להיות איעצך מה לך לעשות וגם אודיעך את אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים וכן תרגם אותו אנקלוס ואמר אמלכינך מה דיעבד עמא הדן לעמך בסוף יומיא אבל רבותינו אמרו בפרק חלק שהוא דבק עם איעצך ופריך התם אי הכי עמך לעם הזה מיבעי ליה ומשני אמר רבא בר כהנא כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים ולא ידעתי למה לא הביאו רש"י בפירושו כמו שהביאו גבי ועלה מן הארץ שאחר שפירש אותו חזר ואמר ורבותי' דרשוהו כאד' שתולה קללתו באחרים וכן בכמה מקומות:

2 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה ושם האשה המכה וגו', להודיעך שנאתן של מדינים, שהפקירו בת מלך לזנות כדי להחטיא את ישראל. ע"כ. ראה "שפתי חכמים" אות כ שכתב: "מקשים העולם, מנא ליה דמשום שנאתן, דלמא דעתן היה להחטיא אותם כדי שתסור השכינה מישראל, כי היו מתייראים מישראל?". ולעניות דעתי הדבר פשוט - עצתו של בלעם לבלק היתה "אלהיהם של אלו שונא זימה" וכו' רש"י ד"ה לכה איעצך, למעלה כד, יד כלומר להפקיר את בנות מואב, ואמנם כך עשה ראה כה, א. והנה מדגיש הכתוב כה, ו, יד, טו שזו שזינתה עם זמרי - מדינית היתה, כלומר בת עַם אשר לא היה לו ולא כלום עִם ישראל. וכיוון שהכתוב כאן אף פירט את ייחוסה, שבת מלך היתה, ודאי שלא היה זה אלא מתוך שנאה ולא מתוך פחד. פ' פינחס תשמ"ז

2 רמב"ן על במדבר פתח ↗

לְכָה אִיעָצְךָ – לְפִי שֶׁרָצָה לוֹמַר פֻּרְעָנוּת אֻמָּתוֹ, כְּדִכְתִיב ״וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב״ במדבר כ״ד:י״ז, לְכָךְ אָמַר לוֹ "אִיעָצְךָ", כְּלוֹמַר אוֹמַר לְךָ לְצַד אֶחָד דֶּרֶךְ עֵצָה שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ אֲחֵרִים. ״לְכָה אִיעָצְךָ״ - מַה לְךָ לַעֲשׂוֹת. וּמַה הִיא הָעֵצָה? אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא וְכוּ', כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק חֵלֶק סנהדרין קו. תֵּדַע שֶׁבִּלְעָם הִשִּׂיאָם עֵצָה זוֹ בְּזִמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם״ במדבר ל״א:ט״ז. אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ - מִקְרָא קָצָר הוּא: אִיעָצְךָ לְהַכְשִׁילָם, וְאוֹמַר לְךָ מַה עֲתִידִין לְהָרַע לְמוֹאָב בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, לְשׁוֹן רַשִׁ״י רש״י על במדבר כ״ד:י״ד. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי שֶׁיֹּאמַר לוֹ: אַגִּיד לְךָ הָעֵצָה אֲשֶׁר יָעַץ הָאֱלֹהִים שֶׁיַּעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, מִלְּשׁוֹן ״זֹאת הָעֵצָה הַיְּעוּצָה עַל כָּל הָאָרֶץ״ ישעיהו יד כו, ״שִׁמְעוּ עֲצַת ה' אֲשֶׁר יָעַץ עַל אֱדוֹם״ ירמיהו מט כ. וְאָמַר "אִיעָצְךָ", כִּי הַשּׁוֹמֵעַ עֵצָה יִקָּרֵא נוֹעָץ. וְהַנְּבוּאָה הַזֹּאת לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ הִיא, כִּי כָל נְבוּאוֹתָיו מוֹסִיפוֹת בָּעֲתִידוֹת. מִתְּחִלָּה אָמַר שֶׁהֵם חֵלֶק ה' וְנַחֲלָתוֹ, וּבַשֵּׁנִית הוֹסִיף כָּבְשָׁם הָאָרֶץ וְהָרְגָם מְלָכֶיהָ, וּבַשְּׁלִישִׁית רָאָה שִׁבְתָּם בָּאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ וְהַעֲמִידָם מֶלֶךְ יְנַצֵּחַ אֶת אֲגַג, וְתִנַּשֵּׂא עוֹד הַמַּלְכוּת שֶׁרָאָה דָוִד מִתְנַשֵּׂא לְמַעְלָה, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֵּדַע דָּוִד כִּי הֱכִינוֹ ה' לְמֶלֶךְ וְכִי נִשֵּׂא מַמְלַכְתּוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל״ ש״ב ה יב, כְּלוֹמַר בַּעֲבוּר אֲשֶׁר הִבְטִיחָם שֶׁתִּנַּשֵּׂא מַלְכוּתָם. וְעַתָּה בַּנְּבוּאָה הַזֹּאת הָרְבִיעִית יוֹסֵף לִרְאוֹת עִנְיַן הַמָּשִׁיחַ, וּלְכָךְ הִרְחִיק הָעִנְיָן מְאֹד וְאָמַר ״אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב״ במדבר כ״ד:י״ז, מַה שֶׁלֹּא אָמַר כֵּן בַּנְּבוּאוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. וְאָמַר שֶׁזֹּאת עֲצַת ה' שֶׁיָּעַץ לִהְיוֹת בְּאַחֲרִית הַיָּמִים:

3 רמב"ן על במדבר פתח ↗

1 הולך לעמי. מֵעַתָּה הֲרֵינִי כִשְׁאָר עַמִּי, שֶׁנִּסְתַּלֵּק הַקָּבָּ"ה מֵעָלָיו:

2 לכה איעצך. מַה לְּךָ לַעֲשׂוֹת, וּמַה הִיא הָעֵצָה? אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא כו', כִּדְאִיתָא בְחֵלֶק סנהדרין ק"ו; תֵּדַע שֶׁבִּלְעָם הִשִּׂיא עֵצָה זוֹ לְהַכְשִׁילָם בְּזִמָּה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם" במדבר ל"א:

3 אשר יעשה העם הזה לעמך. מִקְרָא קָצָר הוּא זֶה: אִיעָצְךָ לְהַכְשִׁילָם וְאֹמַר לְךָ מַה שֶּׁהֵן עֲתִידִין לְהָרַע לְמוֹאָב בְּאַחֲרִית הַיָּמִים — "וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב"; הַתַּרְגּוּם מְפָרֵשׁ קֹצֶר הָעִבְרִי:

1 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נצח ישראל פתח ↗

14 נראה להטעים זאת, כי בח"א לע"ז יז. ד, מ. כתב: "אין התשובה רק אם נשאר דבר אצלו עד שאינו נפרש לגמרי מן הש"י. וכך מורה שם תשובה, כי השורש שהוא 'שב', השי"ן מורה כי לא הגיע אל האחרית, כי התי"ו היא אחרונה... ויהיה שב מן התי"ו... עד בי"ת, וכל זה בכלל תשובה. אבל מ"מ צריך שיהיה נשאר בו דבר אחד, שהוא האל"ף. אבל אם פירש לגמרי... ובזה הוסר מן הש"י, ולא נשאר בו אף הדבר שהוא התחלה כמו האל"ף, ובזה הוסר לגמרי, ואין תשובה לזה". וראה לעיל פ"ט הערה 75. והנה בלעם העיד על עצמו בטרם שאמר את ברכתו הרביעית "ועתה הנני הולך לעמי" במדבר כד, יד, פירש רש"י שם "מעתה הריני כשאר עמי, שנסתלק הקב"ה מעליו". ולכך אפשרות התשובה אינה קיימת בשבילו, ולכך הוא רואה את זמן המשיח "שהוא רחוק, כאשר אין כאן תשובה". אבל ישראל הדבוקים בהקב"ה, מבחינתם אפשרות התשובה תמיד קרובה וקיימת, ולכך זמן המשיח הוא קרוב. וזה גופא החילוק בין האוהב ישראל לבין השונא ישראל שהוזכרו במדרש; האוהב מחובר אל המלך, ומבחינתו התשובה אפשרית וקרובה. אך השונא, מפאת ריחוקו ושנאתו, אינו רואה את התשובה כאפשרית, "שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה עולם" רש"י במדבר י, לה. וראה הערה 66.

2 רש"י על במדבר פתח ↗

ארץ בני עמו. שֶׁל בָּלָק, מִשָּׁם הָיָה, וְזֶה הָיָה מִתְנַבֵּא וְאוֹמֵר לוֹ, עָתִיד אַתָּה לִמְלֹךְ; וְאִם תֹּאמַר מִפְּנֵי מָה הִשְׁרָה הַקָּבָּ"ה שְׁכִינָתוֹ עַל גּוֹי רָשָׁע? כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה פִתְחוֹן פֶּה לָאֻמּוֹת לוֹמַר, אִלּו הָיוּ לָנוּ נְבִיאִים, חָזַרְנוּ לְמוּטָב, הֶעֱמִיד לָהֶם נְבִיאִים וְהֵם פָּרְצוּ גֶדֶר הָעוֹלָם, שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיוּ גְדוּרִים בַּעֲרָיוֹת, וְזֶה נָתַן לָהֶם עֵצָה לְהַפְקִיר עַצְמָן לִזְנוּת:

2 גור אריה פתח ↗

איעצך מה לך לעשות. רצה לומר, שאין לפרש שהכתוב מחובר למה שאחריו "איעצך מה יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים", דעל זה לא יפול עצה, כי איך יתיעץ לו מה יעשה העם באחרית הימים, אלא פירוש "איעצך" מה שתעשה, ו"אשר יעשה העם הזה" מלתא בפני עצמו, והוא מקרא קצר, כאילו כתב 'איעצך להכשילם':

3 גור אריה פתח ↗

והתרגום מפרש קצור המקרא. שהרי התרגום הוסיף 'אחוה לך מה דיעבד וכו", רצה לומר במה שאמר 'ואחוה לך' היינו סיפא דקרא אונקלוס פסוק יז 'ויקטול רברבי מואב', ועל זה קאי 'ואחוה לך':

« רש"י על במדבר כ״ד:י״ג רש"י על במדבר כ״ד:ט״ז »