רש"י על נחמיה ו׳:י׳

1 וְהוּא עָצוּר. שֶׁמְּצָאוֹ בְּבֵיתוֹ:

2 וַיֹּאמֶר נוֹעֵד. אוֹתוֹ שְׁמַעְיָה הָיָה נְבִיא שֶׁקֶר, וְקִבֵּל שֹׁחַד מִן סַנְבַלַּט וַחֲבֵרָיו לְהַפְחִיד אֶת נְחֶמְיָה, כְּדֵי לְבַטֵּל אֶת הַמְּלָאכָה:

3 כִּי בָאִים לְהָרְגֶךָ. שֶׁהֲרֵי יָבוֹאוּ לְהָרְגְךָ סַנְבַלַּט וַחֲבֵרָיו:

4 וְלַיְלָה בָּאִים. וְעַל כֵּן הִזְהִירוּ לִיכָּנֵס בַּהֵיכָל וְלִסְגֹּר הַדְּלָתוֹת עָלָיו, שֶׁעֲדַיִן לֹא נַעֲשׂוּ דַלְתוֹת שַׁעֲרֵי הָעִיר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר בִּתְחִלַּת הַפָּרָשָׁה: ״גַּם עַד הָעֵת הַהִיא דְּלָתוֹת לֹא הֶעֱמַדְתִּי בַשְּׁעָרִים״ נחמיה ו:א: