רש"י על נחמיה ו׳:י׳

10 וְהוּא עָצוּר. שֶׁמְּצָאוֹ בְּבֵיתוֹ:

11 וַיֹּאמֶר נִוָּעֵד. אוֹתוֹ שְׁמַעְיָה הָיָה נְבִיא שֶׁקֶר, וְקִבֵּל שֹׁחַד מִן סַנְבַלַּט וַחֲבֵרָיו לְהַפְחִיד אֶת נְחֶמְיָה, כְּדֵי לְבַטֵּל אֶת הַמְּלָאכָה:

12 כִּי בָאִים לְהָרְגֶךָ. שֶׁהֲרֵי יָבוֹאוּ לְהָרְגְךָ סַנְבַלַּט וַחֲבֵרָיו:

13 וְלַיְלָה בָּאִים. וְעַל כֵּן הִזְהִירוּ לִיכָּנֵס בַּהֵיכָל וְלִסְגֹּר הַדְּלָתוֹת עָלָיו, שֶׁעֲדַיִן לֹא נַעֲשׂוּ דַלְתוֹת שַׁעֲרֵי הָעִיר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר בִּתְחִלַּת הַפָּרָשָׁה: ״גַּם עַד הָעֵת הַהִיא דְּלָתוֹת לֹא הֶעֱמַדְתִּי בַשְּׁעָרִים״ נחמיה ו:א: