רש"י על מנחות ל״ו א:ד׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על מנחות ל״ו ע״א:ג׳ רש"י על מנחות ל״ו ע״א:ה׳ »

1 רשימות שיעורים על ברכות פתח ↗

ה.והנה בגמרא מנחות לו. מבואר שהסח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליה מערכי המלחמה. ונראה דנחלקו הראשונים בביאור הגמרא, דרש"י שם ד"ה סח פירש וז"ל ולא בירך על של ראש אלא סמך על ברכה ראשונה עכ"ל. ומשמע דלשיטתו העבירה היא שהניח תפילין של ראש בלי ברכה. ובביאור דבריו נראה דברכות המצוות חלין כמתיר לעשיית המצוה, וכברכת הנהנין דחלין כמתיר להנאה. וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"א מהל' ברכות ה"ג "כשם שמברך על ההנייה כך מברך על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה", ומשום הכי ס"ל לרש"י שאם עשה מצוה מבלי לברך עליה עבר עבירה. ובתוס' ד"ה סח כתבו דהוי עבירה משום שמכיון דיכול לפטור עצמו בברכה אחת אין לו לדבר כדי שיהא זקוק לברכה שנייה, ומשמע שהעבירה היא דנחשב כבירך ברכה שאינה צריכה.

2 נשמת אדם פתח ↗

דעת התוס' בר"ה ל"ג וכ"מ במנחות ס"ז ד"ה זכר דאע"ג דנפקא מקרא דאת ה' אלהיך תירא אזהרה למוציא ש"ש לבטלה דוקא בלא ברכה. אבל במברך ברכה לבטלה כיון שאומרה עכ"פ בדרך ברכה מותר מן התורה. לכן בספק אם בירך מותר לברך מספק. והוכחתם מדאמרי' בברכות כ"א ספק אמר אמת ויציב חוזר ואומר אמת ויציב ומדלא אמר ס' הזכיר י"מ חוזר ומזכיר י"מ ש"מ דאפי' לומר הברכה מותר מספק כיון שהוא דאורייתא חייב לברך ובשאר ברכות שהם מדרבנן לגמרי עכ"פ מותר לברך אם ירצה ואין כאן איסור. וכ"כ הר"ן שם בר"ה השיב לי רב אחד מה שכתבתי בשם תוס' ור"ן כשמסתפק אם בירך דמותר לברך ולא נמצא כן בהדיא והאריך בחריפות והשבתי לו באמת בח"א כתבתי דאסור לברך. אלא דלדעתי כן פשוט לדבריהם ובהשמטות בנ"א כתבתי דאף למ"ד דנשים וסומא מברכיין מ"מ בנפטר ע"י דחיה אסורים לברך. ונ"ל דזה דוקא במי שנפטר בודאי אבל המחויב אלא שנסתפק אם כבר נפטר מסתבר דיותר יש לו כח לחייב א"ע מנשים ול"א סד"ר להקל אלא לענין שאינו מחויב אבל רשות בידו להחמיר וקצת ראיה שהרי הגמ"יי בהלכות ציצית כ' בשם רש"י דנשים אסורין לברך ובפרק מי שמתו כ' רש"י דאין צריך לברך ואף שאינו דומה כ"כ ומלישנא דשאלתות שהביא כרא"ש וכ"כ רי"ו נתיב י"ג דאין צריך לחזור משמע דאם רוצה חוזר ויעיין מר בתשובת רשב"א סי' צ"א. ואמנם עיינתי בשאלתות פ' יתרו סי' מ"ג ומשמע מדבריו להדיא להיפך ממה שהעתיק הרא"ש דבריו ואדרבה משמע שם דאסור לחזור ולברך וצ"ע וכ"כ תה"ד סס"י ל"ז בשם הגאונים וכ"כ החינוך. ונ"ל דכן דעת השאילתות הביאו הרא"ש בפ' מי שמתו סי' ט"ז וז"ל מכאן פסק בשאילתות דכל ברכות דרבנן אי מספקא לו אי אמרן או לא אין צריך לחזור ולאומרן ע"ש מדקאמר א"צ ולא אמר אסור לחזור ולאמרן מוכח דס"ל דאין כאן איסור אלא דא"צ כדין כל ס' דרבנן להקל. ובזה מיושב ג"כ מה שכתבו תוס' דף י"ב בברכות בדנקט כסא דשכרא ופתח בדחמרא דהוי איבעיא דלא איפשיטא. וכתבו תוס' דאזלינן לחומרא והוא תמוה דאף דנימא דתוס' לשיטתם דמותר לברך מספק אבל עכ"פ אין כאן חיוב. ואפשר דס"ל כתשובת רשב"א סי' צ"א והביאו הפ"ח בסי' ק"ז כיון דמותר לברך חייב לברך ע"ש שלא כתב זה אלא בתפלה. ונ"ל ע"פ מ"ש בהגמיי' פ"א מהלכות חמץ סי' א' דהרמב"ם ור"ח ס"ל דכל תיקו דרבנן לקולא ושאר גאונים ס"ל דתיקו דאיסורא אפילו בדרבנן לחומרא ועיין במנ"י כלל א' ס"ק ו'. והנה להנות מהעולם הזה בלא ברכה הוא איסור דרבנן כדאמרי' בהדיא ריש כ"מ אסור לאדם להנות כו' וי"ל דגם ר"י בעל תו' ס"ל כשיטת הפוסקים דאיבעיא דלא איפשיטא אזלי' לחומרא אפי' בדרבנן וכיון דברכת הנהנין הוא איסור דרבנן ליהנות בלא ברכה כ' דאזלינן לחומרא. כדין כל איסור דרבנן באיבעיא דלא נפשטא משא"כ באמת ויציב שהוא ברכת הודאה וכיוצא בו דלא שייך איסור נקטינן לקולא דאינו מחוייב לברך אבל אינו איסור ומצאתי בא"ח הלכות סעודה סי' י"ט וז"ל. נסתפק לו אם בירך המוציא תוס' כתבו כיון דברכת הנהנין אסמכוה אקרא דקודש הלולים ואמרו שנהנה מעולם הזה מעל ואסור להנות בלא ברכה וכיון שכן אם מסופק ועדיין אוכל חוזר ומברך בכל דבר הנאה עכ"ל. הרי להדיא כמש"כ. ומ"מ אפשר דאסור משום בל תוסיף מדרבנן. כמש"כ רשב"א בתשו' ובד' כ"ט תוס' ד"ה מפני משמע דבספק מותר לברך ואפי' שלא לצורך כלל אלא לאחר תחנונים אינו אלא מגונה:אבל המ"א כתב בסי' רט"ו דלדעת רמב"ם המברך ברכה לבטלה עובר אדאורייתא. וז"ל פ"א מהל' ברכות. כל המברך ברכה שאינה צריכה ה"ז נושא שם שמים לשוא וה"ה כנשבע לשוא עכ"ל. וכ"כ בש"ע סי' רט"ו והוא פשטא דלישנא דגמ' ברכות ל"ג ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו כל המברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא. עוד כתב הרמב"ם סוף הל' שבועות וז"ל השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שא"צ עובר משום נושא שם שמים לשוא כמו שבארנו בהל' ברכות ה"ז חייב לקללו כו' ולא שבועה לשוא בלבד אסור אלא אפי' להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואע"פ דלא נשבע שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא ובכלל יראתו שלא יזכיר לבטלה לפיכך אם טעה בלשון והוציא שם שמיים לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יהיה לבטלה כיצד אמר השם אומר ברוך הוא לעולם ועד וכיוצא בו כדי שלא יהיה לבטלה עכ"ל. מל' זה ודאי משמע דהוא דאורייתא. אך צ"ע שהרי בסנהדרין נ"ו אמרי' שם דאימא קרא דנוקב שם ה' היינו שמפרש השם לבטלה ואזהרתיה מן את ה' אלהיך תירא ומשני אזהרת עשה ל"ש אזהרה. וכן מסיק הש"ס בתמורה ג' ע"ב דאמרינן המקלל חבירו בשם חייב מקרא דאם לא תשמור גו' ליראה את השם גו' והפלא ה' את מכותך והפלאה זו היא כו' ופריך ואימא למוציא שם שמים לבטלה תסגי ליה במלקות אבל מקלל חבירו בשם כיון דקא עביד תרתי כו' לא תסגי ליה במלקות ומשני מדכתיב לא תקלל חרש ואא"ב לקלל חבירו אזהרתיה מהכא לא תקלל כו' אלא אי אמרת למוציא שם שמים לבטלה אזהרתיה מהיכא. פרש"י כלומר אשכחן עונש והפלא אלא אזהרה מנין ומשני מדכתיב את ד' אלהיך תירא ופריך ההיא אזהר' עשה היא פירש"י ולא שמה אזהרה וע"כ קרא דליראה כשם כו' והפלא קאי אמקלל חבירו בשם ע"ש הרי להדיא דלכל היותר איכא עשה במוציא שש"ל. וכ"כ הרא"ש בפירוש נדרים ז' ע"ב להדיא. וקרא דליראה את השם הנכבד קאי על מקלל חבירו בשם ולמה כתב הרמב"ם שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד שהוא קרא דוהפלא. וא"כ לוקין עליו והוא נגד מסקנת הש"ס ומיהו יש ליישב זה דס"ל לרמב"ם. כגירסת רש"י שם בל"א וכן משמע שם גירסת התוס' דהא דמשני לא מצית אמרת דלא סגי במלקות למקלל לחבירו מדכתיב לא תקלל חרש ובתר הכי גרס ואב"א אא"ב ע"ש. וס"ל לרמב"ם דקושית הש"ס ואימא למוציא שש"ל. ר"ל דתרוייהו שמעינן וגם במוציא ש"ש לחייב מלקות. ולמסקנא דמשני לא מצית אמרת. היינו דנ"ל דקאי רק על הוצאת ש"ש. דע"כ גם במקלל סגי במלקות: ופסק כתירוץ זה ולא כאב"א. וא"ל כיון שכתב הרמב"ם שדומה לשבועת שוא וכדאמרי' באמת בגמ': וא"כ מאי פריך בסנהדרין ובתמורה אזהרתיה מהיכא וכן הא דשקיל וטרי בתמורה אם יש מלקות במוציא ש"ש תיפוק ליה מלא תשא. י"ל דודאי מלא תשא ליכא למילף דדילמא דוקא בשבועה חייב כדפריך התם בתמורה. אבל כיון שיש עשה ומלקות מפסוק והפלא. א"כ הוא דומה ממש ללא תשא. ואף דבפ' י"ט מהלכות סנהדרין שמנה שם לאוין שלוקין עליו כתב רק הנשבע לשוא ולא חשיב המזכיר ש"ש. י"ל דסמך עצמו על מה שכתב בהל' ברכות ובהלכות שבועות:ונ"ל דזהו ג"כ דעת רש"י במנחות ל"ו. שכתב סח בין תפילין לתפילין פירש"י סח ולא בירך על של ראש אלא סמך על ברכה ראשונה עבירה היא בידו וחוזר עליו מעורכי מלחמה. פרש"י כדאמרי' בסוטה הירא ורך הלבב מעבירות שבידו. וצ"ע דהא לכ"ע אסור לגרום ברכה שא"צ כדאמרי' ביומא דאמרי' ובעשור כו' קורא ע"פ. ופריך ונייתי ס"ת אחריתי ונגלול. ומשני משום פגמו של ראשון ור"ל ומשני משום ברכה שא"צ. וא"כ יותר היה לרש"י לפרש דעבירה בידו היינו משום דגרם ברכה שא"צ. ונ"ל דבסוטה מ"ד אמרי' דברייתא זו אתיא כר' יוסי הגלילי דס"ל שם במשנה דאפי' משום עבירה דרבנן חוזר. אבל לר"י דוקא משום עבירה דאורייתא וס"ל לרש"י דברכה שא"צ הוי דאורייתא. וא"כ אי איתא דמשום ברכה שא"צ א"כ כר"י נמי אתי ולכן הוצרך רש"י לפרש דאפי' לא בירך חוזר משום דעבר אדרבנן והניח בלא ברכה. דס"ל לרש"י כיון דברייתא סתמא קתני משמע דלעולם חוזר אפי' לא בירך. ומש"ה מוקי בגמ' כרבי יוסי הגלילי דוקא. וע"ש בתוס' שכתבו דמרש"י משמע דאם בירך אדרבה שכר מצוה בידו. ובאמת זה תמוה דעכ"פ לכ"ע אסור לגרום ברכה שא"צ מההוא דיומא ולמאי דפירשתי ניחא:אך מה שצ"ע אי איתא דברכה לבטלה הוא דאורייתא על מה סמכו חכמי' לתקן כל הברכות. ומי נתן להם רשות. ודהע"ה שאמ"ר ברוך אתה ה' למדני חקיך מי התיר לו. ועוד צ"ע שהרי הרמב"ם כ' בפ"ד מי שנסתפק לו אם בירך המוציא אינו חוזר ומברך. וכ"פ בפ"ח ובסוף פ"ב שם כ' אם נעלם ממנו אם בירך ברכה המזון חוזר ומברך ע"ש. והיינו משום שהוא ספק דאורייתא ומה בכך כיון דגם לשיטתו ב"ל הוא דאורייתא וכמו שהוכיחו מזה התוס' בד"ה ספק אמר אמת ויציב. ואף דזה יש לדחוק לרמב"ם דס"ל דר"ל אמת ויציב בלא ברכה מ"מ מספק בהמ"ז דפסק להדיא לברך צ"ע וכי מותר לימול ספק בשבת ע' בשבת קל"ה בתו' ד"ה ולא ספק. ועוד צ"ע כיון דמבואר בשני סוגיות בסנהדרין ותמורה דהזכרת שם שמים הוא איסור עשה מאת ה' אלהיך תירא. ואיך נאמר כשזה מברך באימה ויראה ודעתו לברך השם מחמת יראתו שמא לא בירך עדיין יהיה עובר על עשה זו ואם יאמר כל היום אתה הוא ה' אלהינו מלך העולם בורא פרי העץ ופרי האדמה וירבה בשמות מותר לכתחלה וכשנאמר תחלה ברוך יהיה עובר על יראת ה' ודבר זה אין בנו כח להבין. ועוד שהרי כתב הרמב"ם כשנכשל והוציא השם יפאר ויהדר ויאמר ברוך הוא לעולם ועד כדי שלא יהיה לבטלה. הרי להדיא במה שיאמר אח"כ ברוך מתקן מה שהזכיר בתתלה וא"כ איך נאמר כשאומר תחלה ברוך יהיה עובר ויהיה לבטלה. ולכן נ"ל דלכ"ע אינו עובר אלא כשיזכיר השם בלא שום ברכה. או אפי' בברכה רק שאומר בדרך צחוק והיתול דבזה מסיר יראתו מפניו. אבל אם מברך להודות לה' שברא פרי העץ אף כשלא יאכל כלום אין כאן איסור דאורייתא כלל אלא דרבנן אסרו. ואפי' אם כבר נפטר בברכה אסור לגרום ברכה כדאיתא ביומא. ואסור להוסיף ברכות אלא מה שתיקנו ומחמת ספק סבירא להו לתו' דאינו חייב לחזור אבל אם ירצה רשאי. וכן יש לפרש לשון הרמב"ם דבברכת המזון חוזר ר"ל שחייב לחזור ושאר ברכות אינו חוזר ר"ל אינו חייב לחזור אבל אם ירצה מותר. ואף שהרמב"ם כתב כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר בלא תעשה אינו אלא אסמכתא. והוא מעתיק לשון הגמ' כדרכו שהרי מסוגיא דתמורה מוכח להדיא דעכ"פ לא נפיק מלא תשא. ועוד שהרי הגמ' מייתי שם מימרא זו. אהא דאמר הבדיל בזו. וכיון דכבר יצא היאך מברך ברכה שא"צ וברכה שא"צ ודאי אינו אלא מדרבנן. אף אם נאמר דברכה לבטולי הוי דאורייתא שהרי בהלכות יום הכפורים כתב הרמב"ם ובעשור קורא ע"פ לפי שאין גוללין ס"ת בצבור. ולמה לא יקרא בספר אחר משום פגמו של ראשון עכ"ל. והוא מסוגיא דיומא שהבאתי. ואי איתא דגם ברכה שא"צ היא דאורייתא. קשה למה כתב הטעם משום פגמו דודאי אינו אלא מדרבנן. ולמה לא כתב הטעם משום ברכה שא"צ. אע"כ דאינו אלא מדרבנן וכיון שהש"ס שם שקיל וטרי בטעמו של פגמו לכן כתב הרמב"ם הטעם משום פגם. ואפשר י"ל עוד מדחזינן דהגמ' שקיל וטרי אליביה ש"מ דלא קיי"ל בזה כר"ל. ואפשר הטעם משום דביוה"כ מצוה להרבות בברכות כמ"ש המ"א ססי' רט"ו בשם השל"ה דמותר להניח פירות לאחר הסעודה בשבת כדי לברך. והקשה עליו המ"א מסוגיא דיומא. ולדידן אדרבה משם ראיה כיון דהגמ' שקיל וטרי אליבא דאידך אמוראי ש"מ דלא קיי"ל בזה כר"ל. וכדמוכח נמי מרמב"ם. וגם מה שכתב המ"א דדוקא משום ג' סעודות מותר לגרום בשא"צ אבל לא להשלים ק' ברכות. לא ידעתי מניין לו לחלק בזה. וכן מוכח מסי' קל"ה סעיף ז' ח'. וכן מעשים בכ"י שקוראין כהן אם אין כאן לוי ומברך שנית. ואי איתא הא גורם ברכה שא"צ אע"כ דבמקום מצוה קצת לא איכפת לן לברך שנית. ודלא כר"ל ביומא. אלא הטעם שם משום פגם וא"כ שפיר כתב הרמב"ם דהטעם משום פגם דדברי ר"ל נדחה וכן משמע בכתובות כ"ד אמרי' אבל נשיאת כפים דאיכא איסור עשה. ולמה לא אמר איסור לאו שהרי מברך. וכ"כ רמ"א באס"ע סי' ג' דמי שאמר אני כהן אינו נאמן לדאורייתא ומ"מ כתב דמותר לישא כפיו. ולפ"ז מש"כ הרמב"ם כל המברך ברכה שא"צ כוונתו בדרך צחוק והיתול. ולפ"ז כיון שהתוס' והר"ן ותה"ד בשם גאונים כתבו בהדיא דאינו אלא מדרבנן. ובספק מותר לברך לכתחלה. וכ"מ דעת השאילתות וכ"כ החינוך להדיא וכן יש לפרש דברי רמב"ם. וא"כ אני תמה על כל האחרונים שאסרו לברך מס' ומ"מ ח"ו להקל נגד כל האחרונים:

4 סח בין תפילה לתפילה - ולא בירך על של ראש אלא סמך על ברכה ראשונה:

5 עבירה היא בידו וחוזר עליה מערכי המלחמה - כדאמרינן בפרק משוח מלחמה סוטה מד: הירא ורך הלבב מעבירות שבידו:

« רש"י על מנחות ל״ו ע״א:ג׳ רש"י על מנחות ל״ו ע״א:ה׳ »