רש"י על ויקרא כ״ו:ה׳

« רש"י על ויקרא כ״ו:ד׳ רש"י על ויקרא כ״ו:ו׳ »

5 שפתי חכמים פתח ↗

ובבציר תעסקו עד. פירוש דק"ל דאין זה מכלל ברכה אם יתעכב הדיש עד סמוך לבציר וע"ז פירש וכו':

5 גור אריה פתח ↗

שיהא הדיש מרובה. לא שיהא התבואה אינה מבושלת ויתאחר הדיש עד הדיש הבציר, שזו קללה ולא ברכה:

5 רבנו בחיי פתח ↗

אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר. כתב רש"י חמשה כרכים היו, י' לכל כרך וכרך. התשחית בחמשה ט' לכל כרך ואתה צדיקו של עולם הצטרף עמהם. כן אולי ימצאון שם מ' וימלטו ד', וכן שלשים יצילו ג', וכן כ' שנים, וי' אחד. ועל פחות מעשרה לא בקש לפי שאין הדור מתקיים בפחות מעשרה צדיקים, ולפיכך נאבדו דור המבול לפי שלא היו שם עשרה, שהרי באי התיבה לא היו רק ח', נח ואשתו, שלשת בניו ושלשת נשי בניו. ועוד שחשב אברהם שהיו בסדום י', והם לוט ואשתו, ד' בנותיו וד' חתניו. וכשלא היו שם י' נאבדו כשם שנאבדו דור המבול כשלא היו שם עשרה להגין על הדור. זהו שכתוב וילך ה', תכף שהזכיר העשרה, כי לפי שידע הקב"ה שלא היו שם עשרה וא"א לו לאברהם להסיר מהן לכך נסתלקה שכינה. ורבוי התפלה לאברהם בכל פעם ופעם אחר שהודה לו הקב"ה שישא לכל המקום אם ימצא שם מ"ה ומ' יצילו ד' כרכים, דבר ידוע היה כי השלשים יצילו ג', והעשרים שנים והעשרה כרך אחד, הכל לפי החשבון ההוא, ולמה יטרח אברהם בדבריו להרבות בתפלה על חנם. אבל חשב אברהם כי חפץ הש"י לרחם על המרובין יותר מן המעוטין, לפי שאין למועטין זכות כל כך, כמו שאמרו רז"ל אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה, והנה הקב"ה הודה לו בכל פעם ופעם שירחם אפילו במועטים, וזהו שהזכיר מדת רחמים בתחלת הענין. וטעם שנוי הלשון, פעם לא אשחית פעם לא אעשה. תחלה אמר לא אשחית פעם שנית לא אעשה, תחלה אמר לא אשחית אם אמצא שם מ"ה, כלומר ראוים הם להשחת כיון שאין עשרה לכל כרך, אבל אני לא אשחית אלא אלקה אותם ביסורין. אח"כ אמר לא אעשה בעבור מ', כלומר לא אעשה לא השחתה ולא יסורין, כיון שהם עשרה לכל כרך. וכן אמר בשלשים לא אעשה, לפי ששלשה כרכים הם הרוב, אבל בעשרים וכן בעשרה אמר לא אשחית, כלומר אבל ילקו ביסורין, כיון שהג' שהם הרוב הם הרשעים, וכיון שלא היו שם עשרה נשחת הכל. ומתוך פרשה זאת יש התעוררות גדול לחשבון עשרה שהוא קיום העולם, ממה שנתבאר כאן הפסד העולם בעבור חסרון העשרה.

6 שפתי חכמים פתח ↗

שהשלום שקול כנגד הכל. מדכתיב לעיל מיניה ונתנה הארץ יבולה וגו' שמדבר בעניין תבואה ואחר ונתתי שלום כתיב ג"כ ואכלתם ישן נושן וגו' שמדבר בתבואה ונתתי שלום כתיב באמצע ולמה כתיב באמצע אלא ששקול כנגד הכל:

6 ברטנורא על התורה פתח ↗

ונתתי שלום שמא תאמרו וכו' עד וכן הוא אומר עושה שלום ובורא את הכל. אע"ג דאין זה פסוק במקרא הואיל וקבעוהו רבנן בתפלת יוצר חשיב ליה כמקרא מלא. וכן יש בדומה לזה בגמרא במקומות הרבה שמביא האמרים מספר בן סירא ומקומות אחרים:

6 דברי דוד פתח ↗

ונתתי שלום, שמא תאמרו הרי מאכל כו' יש לדקדק מנלן שזהו דרך תירוץ על קושיא שמא תאמרו הרי מאכל אמאי לא נימא האי ונתתי שלום הוא הבטחה כשאר הבטחות דרך קושיא ותירוץ. ונראה דקשה בפסוקים אלו שהם לא כסדר, דתחילה אמר בברכות השייכות לענין אכילה והפסיק, בברכת שלום וחזר אח"כ ואכלתם ישן כו', אלא ע"כ דרצה הכתוב להסמיך עניני אכילה, אלא שבינתיים יש קושיא דהיינו שמא תאמר כו', וע"ז אני צריך להקדים לך ונתתי שלום בארץ, ודרך זה אנו רגילים לקרותו בפלפול שלנו סתירה בנוה, דהיינו שלא יהיה עיכוב לשומע, לשמוע עוד מכח קושיא על מה ששמע כבר ולא רצה להמתין עד סוף צריך לתרץ לו תיכף:

5 והשיג לכם דיש את בציר. שֶׁיְּהֵא הַדַּיִשׁ מְרֻבֶּה, וְאַתֶּם עֲסוּקִים בּוֹ עַד הַבָּצִיר, וּבַבָּצִיר תַּעַסְקוּ עַד שְׁעַת הַזֶּרַע ספרא:

6 ואכלתם לחמכם לשבע. אוֹכֵל קִמְעָא וְהוּא מִתְבָּרֵךְ בְּמֵעָיו:

5 מזרחי פתח ↗

והשיג לכם דיש את בציר שיהא הדיש מרובה ואתם עסוקים בו עד הבציר כו'. בתורת כהנים לא שתהיו טרודים בשאר עסקים ולא תוכלו לדוש אותו עד הבציר שזו קללה היא ולא ברכה:

5 רש"י על ויקרא פתח ↗

ואכלתם לשבע. אַף בְּתוֹךְ הַמֵּעַיִם תְּהֵא בוֹ בְּרָכָה עי' ספרא:

6 מזרחי פתח ↗

ונתתי שלום בארץ שמא תאמר הרי מאכל הרי משתה אם אין שלום אין כלום ת"ל אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ מכאן שהשלום שקול כנגד הכל. בתורת כהנים דאל"כ ונתתי שלום למה לי הרי כבר כתוב וישבתם לבטח בארצכם ואין זה אלא בזמן השלום אלא להודיעך שהשלום שקול כנגד הכל שאם אין שלום אין כלום אבל לבי מגמגם בזה דנהי דהאי קרא יתירא הוא מיהו היכי משתמע מיניה שהשלום שקול כנגד הכל לכן נראה לי שלמדו זה מפני שאין מקומו פה שנכנס בין ואכלתם לחמכם לשובע והפסיק בענייני השלום וחוזר באחרונה אל השובע ואמר ואכלתם ישן נושן שזה מורה שבא לומר שהשלום שקול כנגד הכל וכאילו הוא מענייני השובע ואין זה הפסקה:

6 משכיל לדוד פתח ↗

ונתתי שלום וכו׳. פי׳ דק״ל דלא שייך בשלום לשון נתינה דבשלמא לעיל דכתיב ונתתי גשמיכם ניחא שהרי הגשמים דבר שיש בהן ממש ושייך בהן לשון נתינה דבר הניתן וכן נתנה הארץ יבולה אבל השלום הוא דבר שלא שייך ביה ל׳ נתינה והול״ל ואעשה שלום או ואשים שלום וכיוצא. ולכך מפרש דה״ק ונתתי שיהיה קרוי נתינה כל הטובות של מאכל ומשתה שהוזכרו למעלה אימתי בזמן שיהיה שלום בארץ שאם אין שלום כל הניתן כאילו לא ניתן א״כ שפיר למדו מכאן שהשלום שקול כנגד הכל:

« רש"י על ויקרא כ״ו:ד׳ רש"י על ויקרא כ״ו:ו׳ »