רש"י על ויקרא כ״ב:כ״ד

« רש"י על ויקרא כ״ב:כ״ג רש"י על ויקרא כ״ב:כ״ה »

24 שפתי חכמים פתח ↗

נתונים הם בתוך הכיס. ד"ד כתבו בשם מהר"ר הענדל דאי כרותין לגמרי עם הכיס והכיס היה מחוסר פשיטא דפסול אפילו בעוף, ובבני נח נמי פסול א"כ איך אמרינן דבבמות שרי להם:

24 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה מעוך, ביציו מעוכין ביד... ד"ה ומעוך, תרגומו ודי מריס, זהו לשונו בארמית, לשון כתישה. ע"כ. ולכאורה זה סותר את הנאמר בדיבור הראשון, שהרי בד"ה כתות מבאר רש"י כתושים יותר ממעוך. כלומר אונקלוס חולק על רש"י כאן. פ' אמור תשנ"ט, מלון גולדן טוליפ, ים המלח

24 גור אריה פתח ↗

ובארצכם לא תעשו לסרס שום בהמה. ואין פירושו "לא תעשו" להקריב, דלא שייך הקרבה בארץ:

25 שפתי חכמים פתח ↗

בעל מום. פירוש דוקא לקרבן יחיד שהביאו לכהן להקריבו אז לא יקבלו בעל מום אבל אם הם תמימים יקבלו כמו שפירש רש"י איש איש לרבות עובדי אלילים וכו': נח"י בפ"ק דחולין דף י"ג הקשו התוס' ל"ל איש לרבות את הנכרים תיפוק ליה מדכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את אלה דהיינו בעלי מומין משמע הא תמימים תקבלו מהם ותרצו דה"א דבעל מום עובר עליהן בלאו ועשה, הא תמימים איסורה מיהא איכא קמ"ל איש איש:

25 ברטנורא על התורה פתח ↗

ומיד בן נכר גוי שהביא קרבן עד אבל תמימים תקבלו מהם לכך נאמ' למעלה איש איש לרבות הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל צריך לישב דהא בלאו הכי שמעינן שמקבלין מהן כדכתי' ומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה משמע הא תמימים תקבלו מהם וי"ל דהוה אמינא דוקא מישראל תקבלם אבל מגוים לא והוי לאו הבא מכלל עשה ואתא לא תקריבו אלא ליתן לאו על בעל מומים להכי כתב איש איש וגו'. מהר"ר:

25 גור אריה פתח ↗

גוי שהביא קרבן כו'. ומדברי רש"י משמע דהאי קרא איירי בבעלי מומים, אבל לא בתמימים. ואילו בתורת כהנים לא פירש כך, שהרי שנינו שם; מנין שאין מקבלים שקלים מן הגוי, תלמוד לומר "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה". אין לי אלא תמידים, שהם קרוים 'לחם', שנאמר במדבר כח, ב "את קרבני לחמי", שאר קרבנות צבור מניין, תלמוד לומר "מכל אלה":ונראה לי, כי רש"י מפרש כי בודאי פשט הכתוב רוצה לומר שלא יקריבו מכל אלה שהם בעלי מום לקרבן, והא דיליף בתורת כהנים דאין מקבלים שקלים מן הגויים, היינו מדלא כתיב 'ומיד בני נכר לא תקריבו מכל אלה', ומדכתיב "לחם אלקיכם", הכתוב בא להזהיר שלא יקריבו קרבנות צבור בעלי מומים, כי הגוים, מאחר שאין פסול להם רק מחוסר אבר, מביאים קרבנות בעלי מומין, שאין פסול להם מום, רק מחוסר אבר רש"י כאן. וכך משמעות הכתוב; "מיד בני נכר לא תקריבו לחם אלקיכם", שהם קרבנות ציבור, מן בעלי מומים שהם מביאים. ופירושו שיש בזה שני לאוין; האחד, שמקריב קרבנות צבור מן הגוים, אפילו היו תמימים. השני, שהוא מקריב בעלי מומים. ואין לומר דפירוש הכתוב שאם לא היו בעלי מומים אינו אסור, דאם כן הוי למכתב 'ומיד בני נכר לא תקריב כל אלה לחם אלקיכם', מדכתיב "מיד בני נכר לא תקריבו לחם אלקיכם וגו'", משמע אפילו תמימים לא תקריבו, וכל אחד אזהרה בפני עצמו. והשתא דברי רש"י אינם סותרים דברי תורת כהנים. ומפני שנראה דבר רחוק מפשוטו לפרש הכתוב על תמימים, דהא כתיב "מכל אלה", וכתיב אחריו "מום בם משחתם בם", פירש רש"י אותו על בעלי מומים בלבד, דאף לדברי תורת כהנים הכתוב בא לומר שאל יקריבו בעלי מומים מן הגוים:ומה שדרש בתורת כהנים 'אין לי אלא תמידים שקרוים לחם, שאר קרבנות צבור מנין, תלמוד לומר "מכל אלה", אף על גב ד"מכל אלה" פירש בעלי מומים, הכי קאמר, למה לי "מכל אלה", דאי לארויה שלא לקבל מהם כל בעלי מומים, בלאו הכי למדנו זה, דהא קרא "מיד בני נכר לא תקריבו" קאי על בעלי מומים, דהא אחר זה "מום בם משחתם", ואם כן למה לי "מכל אלה", אלא כך פירושו; "מכל אלה" היינו מכל בעלי מומים לא תקריבו שאר קרבנות צבור, כלומר כמו שיש שני לאוין אם מקריב תמידים בעלי מומים מן הגוים, כך יש שני לאוים המקריב קרבנות צבור בעלי מומים. והשתא עולה כהוגן דברי תורת כהנים עם פשט הכתוב, שהוא פירוש רש"י, והוא נכון:

27 חולין פתח ↗

אוֹ כֶשֶׂב״ – פְּרָט לְכִלְאַיִם, ״אוֹ עֵז״ – פְּרָט לְנִדְמֶה, ״כִּי יִוָּלֵד״ – פְּרָט לְיוֹצֵא דּוֹפֶן, ״שִׁבְעַת יָמִים״ – פְּרָט לִמְחוּסַּר זְמַן, ״תַּחַת אִמּוֹ״ – פְּרָט לַיָּתוֹם. הַאי יָתוֹם הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דִּילִידְתֵּיהּ אִמֵּיהּ וַהֲדַר מִתָה, לְעוֹלָם תֵּיחֵי וְתֵיזִיל? אֶלָּא דְּמִתָה וַהֲדַר יְלִידְתֵּיהּ, מִ״כִּי יִוָּלֵד״ נָפְקָא. אֶלָּא פְּשִׁיטָא, זֶה פֵּירַשׁ לְמִיתָה וְזֶה פֵּירַשׁ לְחַיִּים. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בָּעֵינַן חִיּוּתָא בְּסוֹף לֵידָה – הַיְינוּ דְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָא בָּעֵינַן חִיּוּתָא בְּסוֹף לֵידָה, לְמָה לֵיהּ? מִ״כִּי יִוָּלֵד״ נָפְקָא! אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא כִּי הָא מַתְנִיתָא – בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחְזִירָה, פְּסוּלָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּיָּד, אֲבָל בָּרֶגֶל, בֵּין פָּשְׁטָה וְלֹא כָּפְפָה, בֵּין כָּפְפָה וְלֹא פָּשְׁטָה – כְּשֵׁרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּדַקָּה, אֲבָל בְּגַסָּה, בֵּין בַּיָּד בֵּין בָּרֶגֶל, בֵּין פָּשְׁטָה וְלֹא כָּפְפָה, בֵּין כָּפְפָה וְלֹא פָּשְׁטָה – כְּשֵׁרָה. וְעוֹף, אֲפִילּוּ לֹא רִפְרֵף אֶלָּא גַּפּוֹ, וְלֹא כִּשְׁכֵּשׁ אֶלָּא זְנָבוֹ – הֲרֵי זֶה פִּירְכּוּס. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? כּוּלְּהוּ תְּנַנְהִי! בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחְזִירָה – פְּסוּלָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא הוֹצָאַת נֶפֶשׁ. יָד – אִין, רֶגֶל – לָא; דַּקָּה – אִין, גַּסָּה – לָא. עוֹף אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, דְּלָא תְּנַן. מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט לְנׇכְרִי – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אֲפִילּוּ שְׁחָטָהּ לֶאֱכוֹל לְנׇכְרִי מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלָּהּ – פְּסוּלָה, שֶׁסְּתָם מַחְשֶׁבֶת נׇכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: קַל וָחוֹמֶר הַדְּבָרִים, וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁהַמַּחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בְּמוּקְדָּשִׁין – אֵין הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד, מְקוֹם שֶׁאֵין מַחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בְּחוּלִּין – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְהֵא הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הַשּׁוֹחֵט? גְּמָ׳ הָנֵי תַּנָּאֵי אִית לְהוּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּתַנְיָא: אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי: שָׁמַעְתִּי שֶׁהַבְּעָלִים מְפַגְּלִין. מִיהוּ תַּנָּא קַמָּא סָבַר: אִי שַׁמְעִינֵיהּ דְּחַשֵּׁיב – אִין, אִי לָא – לָא, סְתָם מַחְשֶׁבֶת נׇכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה לָא אָמְרִינַן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אַף עַל גַּב דְּלָא שַׁמְעִינֵיהּ דְּחַשֵּׁיב, סְתָם מַחְשֶׁבֶת נׇכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה אָמְרִינַן. וַאֲתָא רַבִּי יוֹסֵי לְמֵימַר: אַף עַל גַּב דְּשַׁמְעִינֵיהּ דְּחַשֵּׁיב, זֶה מְחַשֵּׁב וְזֶה עוֹבֵד לָא אָמְרִינַן. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בִּדְשַׁמְעִינֵיהּ דְּחַשֵּׁיב פְּלִיגִי, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: כִּי אָמְרִינַן ״זֶה מְחַשֵּׁב וְזֶה עוֹבֵד״ – הָנֵי מִילֵּי בִּפְנִים, אֲבָל בְּחוּץ לֹא, חוּץ מִפְּנִים

28 שפתי חכמים פתח ↗

האם והבן או הבת. דילפינן משלוח הקן כדלקמן ומה התם אף הנקבות בכלל דהא כתיב על האפרוחים שכולל בין זכרים בין נקבות ה"ה ה"נ ל"ש זכרים ול"ש נקבות:

28 ברטנורא על התורה פתח ↗

אותו ואת בנו נוהג בנקיבה קשה מנא ליה י"ל מדכתי' בנו ולא כתי' הבן דמשמע מי שבנו כרוך אחריו דהיינו האם. מהר"ר:

28 משכיל לדוד פתח ↗

אתו ואת בנו נוהג בנקבה וכו׳. פיר׳ דק״ל אמאי אצטריך למיהדר למכתב אתו הול״ל ושור או שה ואת בנו ומשני דה״ק אתו ואת בנו כלום מי שבנו כרוך אחריו דוקא יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו כמ״ש בגמרא ומאי דכתב קרא בלשון זכר משום דאצטריך למכתב שור למאי דדרשינן בגמרא ר״פ אותו ואת בנו משו״ה הוצרך לכתוב אתו לשון הנופל על שור. ומיהו עכ״ז אכתי לימא קרא אותו ובנו מאי ואת בנו כאילו הדר וכתב את בנו ואותו וזה שאמר רש״י אף בנו ואותו במשמע:

29 מזרחי פתח ↗

ומהו הרצון ביום ההוא יאכל. כאילו אמר כשתזבחוהו תזבחו אותו על מנת שביו' ההוא יאכל שלא תותירו ממנו עד בקר ואז יעלה לכם לרצון:

29 משכיל לדוד פתח ↗

לרצנכם וכו׳ ומהו הרצון ביום וכו׳. אצטריך דאילו לפי׳ קמא ק׳ דלא הול״ל לרצונכם אלא לרצוני א״נ לרצון לכם ולפי׳ בתרא נמי ק׳ דהול״ל ברצונכם:

30 שפתי חכמים פתח ↗

חזר ופרט. בפר' צו דכתיב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה. חזר ופרט בנאכלים וכו' שהשלמים האמורים כאן הם שלמים הנאכלין ליום אחד:

31 שפתי חכמים פתח ↗

זו המשנה. ר"ל ששונה ושומר כל המצות בלב ואח"כ ועשיתם מה ששמור בלב כי לעולם הפעולה אחר המחשבה דהיינו השמירה בלב:

31 מזרחי פתח ↗

ושמרתם זו משנה. בת"כ כי השמירה היא בלב כמו ואביו שמר את הדבר כאילו אמר תלמדו מצותי כדי שיהיו שמורים בלבבכם ולכן אחריו ועשיתם אותם שיתקיימו בפועל השמור בלבבם מהמצות כי העשייה לעולם הוא מורה על הפועל:

31 משכיל לדוד פתח ↗

ושמרתם זו המשנה וקרי לה שמירה כי עיקר המשנה צריך שתהיה על מנת לשמור ולעשות:

24 ומעוך וכתות ונתוק וכרות. בַּבֵּיצִים אוֹ בַגִּיד:

25 מעוך. בֵּיצָיו מְעוּכִין בַּיָּד:

26 כתות. כְּתוּשִׁים יוֹתֵר מִמָּעוּךְ:

27 נתוק. תְּלוּשִׁין בַּיָּד עַד שֶׁנִּפְסְקוּ חוּטִים שֶׁתְּלוּיִים בָּהֶן, אֲבָל נְתוּנִים הֵם בְּתוֹךְ הַכִּיס, וְהַכִּיס לֹא נִתְלַשׁ:

28 וכרות. כְּרוּתִין בִּכְלִי וְעוֹדָן בַּכִּיס בכורות ל"ט:

29 ומעוך. תַּרְגּוּמוֹ וְדִי מְרִיס, זֶהוּ לְשׁוֹנוֹ בַּאֲרָמִית, לְשׁוֹן כְּתִישָׁה:

30 וכתות תַּרְגּוּמוֹ וְדִי רְסִיס, כְּמוֹ "הַבַּיִת הַגָּדוֹל רְסִיסִים" עמוס ו' — בְּקִיעוֹת דַּקּוֹת, וְכֵן "קָנֶה הַמְרֻסָּס" שבת פ':

31 ובארצכם לא תעשו. דָּבָר זֶה לְסָרֵס שׁוּם בְּהֵמָה וְחַיָּה, וַאֲפִלּוּ טְמֵאָה, לְכָךְ נֶאֱמַר בְּאַרְצְכֶם לְרַבּוֹת כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצְכֶם, שֶׁאִאֶ"לֹ לֹא נִצְטַוּוּ עַל הַסֵּרוּס אֶלָּא בָאָרֶץ, שֶׁהֲרֵי סֵרוּס חוֹבַת הַגּוּף הִיא וְכָל חוֹבַת הַגּוּף נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ:

24 דברי דוד פתח ↗

וכרות, כרותין בכלי ועודן בכיס כתבו בשם מהר"ר הענדל דאי כרותין לגמרי עם הכיס הוה מחוסר אבר ופשיטא דפסול אפי' בעוף ובבני נח נמי פסול וא"כ איך אמרינן בסמוך דבבמות שרי להם:

24 מזרחי פתח ↗

ובארצכם לא תעשו דבר זה לסרס שום בהמה וחיה. לא שלא תקריבו בארצכם מעוך וכתות שהרי אין הקרבה בחוצה לארץ אלא מאי לא תעשו הסרוס לבד הוא דקאמר:

25 מזרחי פתח ↗

ומיד בן נכר כותי שהבי' קרבן ביד כהן להקריבו לשמי' לא תקריבו לי בעל מום. פי' דוקא לקרבן יחיד שהביאו הכותי לכהן להקריבו לגבוה אז לא יקבלו בעל מום והוא מותר אם הוא תמים כדכתיב איש מבית ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם וגו' ותניא בתורת כהנים ומייתי לה בפרק קמא דחולין לרבות הכותים שנודרין נדרים ונדבות כישראל שכמו שהישראל אינו מביא אלא תמים כן הכותי אינו מביא אלא תמים אבל קרבן צבור אפילו תמים אין מקבלין מהם אף על פי שמסרו הכותי לצבור כדתניא בתורת כהנים ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכאן שאין מקבלין שקלים מן הכותים לקנות בהן תמידין אין לי אלא תמידין שנקראו לחמו שנאמר את קרבני לחמי לאישי מניין לרבות שאר קרבנות צבור תלמוד לומר מכל אלה כלומר תמימין ובעלי מומין שנזכרו למעלה והא דקתני מכאן שאין מקבלין שקלים מן הכותים משום דקרבנות צבור של כל השנה משקלי ישראל שבכל שנה ושנה היו נלקחים ולפיכך אמרו אין מקבלין שקלים מן הכותים לצרופינהו בהדי שקלי ישראל לאקריבו מינייהו קרבנות צבור וקשה מכיון דכותי שהביא קרבן בעל מום ביד כהן להקריבו לשמים אין מקריבין אותו ואם היה תמים מקריבין אותו מיירי בקרבן יחיד היכי מפיק ליה מקר' דומיד בן נכר שדרשו אותו בת"כ לקרבן צבור ואמרו ומיד בן נכר כו' מכאן שאין מקבלין מן הכותים שקלים לקנות בהן תמידין ומוספין ועוד היה לו לרש"י ז"ל להביא זה שאמר כאן כותי שהביא קרבן כו' דמיירי בקרבן יחיד בכסו' איש איש שדרשוהו רז"ל לרבות הכותים שנודרין נדרים ונדבות כישראל כו' לא בפסוק ומיד בן נכר דמיירי בקרבן צבור ועוד הא דקאמר לא תקריבו לי בעל מום והביאו מזה הפסו' של ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה משמע שהוא סובר שפירוש מכל אלה מכל בעלי מומין דלעיל ואלו בתורת כהנים אמרו מניין שאין מקבלים שקלים מן הכותי תלמוד לומר ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה משמע שפירוש מכל אלה בין תמימים בין בעלי מומין במשמע דאם לא כן איך למדו מכאן שאין מקבלין שקלים מן הכותי והלא אין קונין מהשקלים אלא תמימים בלבד שהם ראויים לקרבן אלא עכ"ל שהם סוברים שפירוש מכל אלה מכל האמורין למעלה בין תמימים דכתיב לעיל לרצונכם תמים זכר בבקר בכשבי' ובעזים בין בעלי מומין דכתיב לעיל מיניה כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם וצ"ע:

25 משכיל לדוד פתח ↗

ומיד בן נכר וכו׳ לכך נאמר למעלה איש וכו׳ בפ״ק דחולין דף י״ג הק׳ התוספות ז״ל ל״ל איש איש לרבות את הנכרים תיפוק ליה מדכתיב הכא ומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה דהיינו בעלי מום מכלל דתמימים תקבלו ותירצו לפי דרכם ע״ע. ולעד״נ דאי לאו איש איש הוה מפרשינן קרא דהכא אדרבא דאתא לאסור לקבל מהן בין תמימים בין בעלי מומין דתמימים דידהו נמי בבע״מ דמו ומשו״ה כתיב מכל אלה ולא כתיב מאלה דמכל לרבויי אתא דאפילו תמימים אסור משו״ה אצטריך איש איש לרבויינהו בתמימים. וא״ת השתא דכתב רחמנא איש איש האי מכל מאי עבדינן ליה. י״ל דאצטריך למאי דתניא בת״כ מנין שאין מקבלין שקלים מן הע״א. תלמוד לומר ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם אין לי אלא תמידין שקרויים לחם שאר קרבנות הצבור מנין ת״ל מכל אלה ופי׳ שם הר״ב ק״א דאי לא מיהדר אלא אבעלי מומים הול״ל מאלה:

25 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה ומיד בן נכר, ...לכך נאמר למעלה פסוק יח איש איש - לרבות את הגויים שנודרים וכו'. והוא על־פי חולין יג ע"ב: דתניא "איש", מה תלמוד לומר "איש איש"? לרבות העובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל. ע"כ. והרי זו דרשה קשה, כי לכאורה מפרש הכתוב עצמו את לשון "איש איש", דהיינו "מבית ישראל ומן הגר בישראל", ואיך אפשר להוסיף על פירוט מפורש זה? פ' אמור תשמ"ז וראה "תורה תמימה" על אתר אות קה שכתב: וטעם הדרשה מלשון "איש איש", יתכן דמדייק מדהוסיף לכתוב "מבית ישראל", ולכן דריש איש בעלמא ואיש מבית ישראל.

28 מזרחי פתח ↗

אותו ואת בנו נוהג בנקב' שאסור לשחוט האם והבן או הבת ואינו נוהג בזכרי' ומות' לשחוט האב והבן. בתורת כהנים ומייתי לה בפרק אותו ואת בנו אליבא דרבנן דאמרי חייב כאן וחייב באם על הבנים מה כשחייב באם על הבנים בשלוח הקן בנקבות ולא בזכרים דכתיב והאם רובצ' ולא האב רובץ אף כשחייב כאן בנקבות ולא בזכרים וא"ת מה לאם על הבנים שכן לא עשה בה מזומן כשאין מזומן דתניא יקרא פרט למזומן תאמר באותו ואת בנו שעשה בו מזומן כשאינו מזומן והואיל וחמור הוא ינהוג בשניהם כבר תרצו בברייתא ת"ל אותו אחד ולא שנים פי' בא' מהם נוהג ולא בשניהם ומעתה שאי אפשר לומר בשניהם הוא אלא או בזכרים או בנקבות תו ליכא למפרך תאמר באותו ואת בנו שעש' בו מזומן כשאינו מזומן לפיכ' ינהוג בזכרים ולא בנקבות דמאי חומרא היא זו לומר כן מה לי זכרים מה לי נקבות הלכך שפיר מצינן למילף מאם על הבנים מה כשחייב באם על הבנים בנקבות ולא בזכרים אף כשחייב באותו ואת בנו בנקבות ולא בזכרים ועוד מדכתיב בנו משמע שנראה לו כבן שכרוך ודבוק לו תמיד לילך אחריו ודרך הולד להיות כרוך אחרי האם יצא זכר באין בנו כרו' אחריו והאי דכתיב בלשון זכר אשור או שה דלעיל מיניה קאי שגם הנקבה נקראת שור או שה וכן תרגם אנקלוס ותורתא או שיתא ואלו גבי ושור ושה שרוע וקלוט תרגם ותור או אימר והא דקאמר אסור לשחוט את האם והבן או הבת והכתוב לא אמר אלא בנו כתב הסמ"ג בנו לאו דוקא דה"ה בתו וכן פרש"י ז"ל בפרק אותו ואת בנו גבי תיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן האי בן לאו דוקא דה"ה לבת ועל כרחנו לומר כן דהא תנן שחטה ואת בתה ואת בת בתה סופג שמונים אלמא בנו לאו דוקא דה"ה בתו אבל לא ידעתי מהיכן למדו לומר כן ושמא י"ל דמההיא ילפותא דילפי רבנן משלוח הקן לענין שלא חייב כאן אלא על הנקבות מינה גופה ילפי לענין בנו לאו דוקא אלא הה"נ בתו דמה להלן ואת הבנים תקח לך לאו דוקא הבנים אלא ה"ה הבנות דהא לא גרעי מבצים אי נמי מדכתיב על האפרוחים או על הבצים ואפרוחים כולל זכרי' ונקבות אף כאן לאו דוקא בנו אלא ה"ה בתו:

28 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בַּנְּקֵבָה שֶׁאָסוּר לִשְׁחֹט הָאֵם וְהַבֵּן אוֹ הָאֵם וְהַבַּת, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בַּזְּכָרִים וּמֻתָּר לִשְׁחֹט הָאָב וְהַבֵּן, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא כ"ב:כ"ח. פּוֹסֵק הָרַב הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר אֵין חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב חולין עט, וְכֵן דַּעַת אוּנְקְלוֹס תרגום אונקלוס על ויקרא כ"ב:כ"ח, וְהוּא הַנָּכוֹן בַּגְּמָרָא בְּדִין אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ. אֲבָל דֶּרֶךְ הַכָּתוּב כְּשֶׁמַּזְכִּיר הַנְּקֵבָה בְּיִחוּד לִקְרוֹת אוֹתָהּ פָּרָה, וְאִם כֵּן הָיָה רָאוּי שֶׁיֹּאמַר הַכָּתוּב, וּפָרָה אוֹ כִּשְׂבָּה אוֹתָהּ וְאֶת בְּנָהּ, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהִזְכִּיר "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד" וְהִזְכִּיר הָאֵם וְהַבֵּן "וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ", אָמַר כִּי בַּמִּינִין הַנִּזְכָּרִים הָאֵלּוּ שֶׁהֵם שׁוֹר וָשֶׂה עוֹד מִצְוָה אַחֶרֶת בָּהֶן, כִּי אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ הַנִּזְכָּרִים לֹא יִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד:

28 לבוש האורה פתח ↗

רש"י אותו ואת בנו נוהג בנקבה שאסור לשחוט האם והבן או הבת כו' וכתב הרא"ם ז"ל אלמא בנו לאו דוקא וה"ה בתו אבל לא ידעתי מהיכן למדו לומר כן עכ"ל ותרצו הרא"ם ואמר דילפינן לה משילוח הקן מה להלן כתיב הבנים תקח לך ואותו הבנים לאו דוקא דה"ה הבנות דהא לא גרעי מבצים כו' אף כאן בנו לאו דוקא אלא ה"ה בתו עכ"ד הרא"ם ז"ל אבל אני כבר כתבתי בספר לבוש עטרת זהב שאין אנו צריכין לילפות' דא דמיניה וביה דקרא גופיא הכא מוכח כן ועיין בלבוש עטרת זהב סימן י"ב סעיף א':

29 ברטנורא על התורה פתח ↗

לרצונכם תזבחו תחלת זביחתכם וכו' ד"א לדעתכם מכאן למתעסק וכו' קשה מאי ד"א י"ל שלפי פי' ראשון קשה מעט שכתב תחלה וכי תזבחו דמשמע אחר שתתחילו לשחוט לרצונכם תזבחו וזה אינו במתכוין לשחוט בשחיטה לאכלן לאחר זמן לכך פי' מכאן למתעסק דמיירי שפיר במתחיל לשחוט וכך משמעו כאשר תתחילו לשחוט הוו זריזים לזבוח לרצונכם כלומ' לדעתכם:

30 משכיל לדוד פתח ↗

ביום ההוא יאכל לא בא וכו׳. אף על גב דכבר פירש כן בסמוך הדר ואמר דאף לפי׳ בתרא דלרצונכם תזבחו מלתא באפי נפשה היא ואינו נמשך עם ביום ההוא יאכל וכו׳ מ״מ האי קרא אפי׳ לפי׳ זה ע״כ לא בא אלא וכו׳ דאילו לקבוע זמן הרי כבר אמור:

31 מראי מקומות הערות וציונים על תורה אור פתח ↗

שמור זו משנה: ת"כ אמור ט, ב הובא ברש"י ויקרא כב, לא. דברים ד, ו. ספרי ראה פנ"ט.

31 ברטנורא על התורה פתח ↗

ושמרתם זו משנה קשה מנא ליה י"ל מדכתי' כי נעים כי תשמרם בבטנך איזהו דבר השמור בבטנו של אדם הוי אומ' זה לימוד:

31 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נתיבות עולם פתח ↗

29 כן פירש רש"י במשלי שם: "הון מהבל ימעט - עושה גרסתו חבילות חבילות, ימעט, שישתכח ממנו מעט מעט". אך המהר"ל תולה זאת בכך שרבוי של תורה הוא ללא נושא שיוכל המקבל לשאת. וכן ביאר בגו"א ויקרא פכ"ב אות לז מדוע נאמר לשון שמירה על המשניות רש"י ויקרא כב, לא "'ושמרתם' זו המשנה", וז"ל: "טעם הדבר שהמשנה נקרא 'שמירה', מפני שהמשנה היא עיקרים, כללי דברי התורה באיזה ענין הם, לא כמו התלמוד שהוא המשא ומתן של הלכה, לא נקרא זה שמירה, רק המשנה, שהוא גדר המצוה וציורה, זה נקרא שמירה, לפי שציור הדברים הוא שומר אצלו, ויש לו נושא בשכלו. אבל בתלמוד, מפני שהוא התחכמות השכל מה שמוסיף חכמה, אין לו נושא, רק ציור הדבר יש לו נושא. ולפיכך המשנה, שהוא ציור המצוה, יש לו שמירה", ושם הערה 159.

« רש"י על ויקרא כ״ב:כ״ג רש"י על ויקרא כ״ב:כ״ה »