רש"י על ויקרא כ״ב:כ״ג

« רש"י על ויקרא כ״ב:כ״ב רש"י על ויקרא כ״ב:כ״ד »

23 שפתי חכמים פתח ↗

פרסותיו. ר"ל בהמה שמפרסת פרסה ורגל אחד פרסותיה קלוטות ואינה סדוקה כשאר פרסות רגלים אלא שדומה רגליו לשל סוס ולשל חמור:

23 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה שרוע, אבר גדול מחבירו. ע"כ. ולמעלה כא, יח כבר פירש כך ואף הדגים - עינו אחת גדולה וכו'. ואם כן, למה חוזר כאן? ועוד: אונקלוס מתרגם כאן: שרוע - יתיר, אבל למעלה, אצל כהן בעל מום, תרגם - שריע. פ' אמור תשמ"ז הערת ר' חזקי פוקס שי': עיין "נפש הגר" שנדרש לזה.

23 משכיל לדוד פתח ↗

נדבה וכו׳ לבדק הבית וכו׳. הטעם שכינה הכתוב לקדשי בד״ה בשם נדבה ולקדשי מזבח בשם נדר נראה משום דאמרינן שהצדיקים אין נודרין כדי שלא יעברו על בל תאחר וכדתנן כנדרי כשרים לא אמר כלום. ומיהו אשכחן בגמרא דפ״ק דנדרים דתניא חסידים הראשונים היו מתאוין להביא חטאת מה היו עושין נודרים בנזירות וכו׳ ע״ש. נמצא דהמתנהג ביושר ומתחסר עם קונו מעול׳ אינו נודר לבדק הבית אלא נודב שאומר הרי זו ומביאה מיד אבל בקדשי מזבח פעמים שגם הכשרים נודרי׳ כדאמרן:

24 שפתי חכמים פתח ↗

נתונים הם בתוך הכיס. ד"ד כתבו בשם מהר"ר הענדל דאי כרותין לגמרי עם הכיס והכיס היה מחוסר פשיטא דפסול אפילו בעוף, ובבני נח נמי פסול א"כ איך אמרינן דבבמות שרי להם:

24 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה מעוך, ביציו מעוכין ביד... ד"ה ומעוך, תרגומו ודי מריס, זהו לשונו בארמית, לשון כתישה. ע"כ. ולכאורה זה סותר את הנאמר בדיבור הראשון, שהרי בד"ה כתות מבאר רש"י כתושים יותר ממעוך. כלומר אונקלוס חולק על רש"י כאן. פ' אמור תשנ"ט, מלון גולדן טוליפ, ים המלח

24 גור אריה פתח ↗

ובארצכם לא תעשו לסרס שום בהמה. ואין פירושו "לא תעשו" להקריב, דלא שייך הקרבה בארץ:

25 שפתי חכמים פתח ↗

בעל מום. פירוש דוקא לקרבן יחיד שהביאו לכהן להקריבו אז לא יקבלו בעל מום אבל אם הם תמימים יקבלו כמו שפירש רש"י איש איש לרבות עובדי אלילים וכו': נח"י בפ"ק דחולין דף י"ג הקשו התוס' ל"ל איש לרבות את הנכרים תיפוק ליה מדכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את אלה דהיינו בעלי מומין משמע הא תמימים תקבלו מהם ותרצו דה"א דבעל מום עובר עליהן בלאו ועשה, הא תמימים איסורה מיהא איכא קמ"ל איש איש:

25 ברטנורא על התורה פתח ↗

ומיד בן נכר גוי שהביא קרבן עד אבל תמימים תקבלו מהם לכך נאמ' למעלה איש איש לרבות הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל צריך לישב דהא בלאו הכי שמעינן שמקבלין מהן כדכתי' ומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה משמע הא תמימים תקבלו מהם וי"ל דהוה אמינא דוקא מישראל תקבלם אבל מגוים לא והוי לאו הבא מכלל עשה ואתא לא תקריבו אלא ליתן לאו על בעל מומים להכי כתב איש איש וגו'. מהר"ר:

25 גור אריה פתח ↗

גוי שהביא קרבן כו'. ומדברי רש"י משמע דהאי קרא איירי בבעלי מומים, אבל לא בתמימים. ואילו בתורת כהנים לא פירש כך, שהרי שנינו שם; מנין שאין מקבלים שקלים מן הגוי, תלמוד לומר "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה". אין לי אלא תמידים, שהם קרוים 'לחם', שנאמר במדבר כח, ב "את קרבני לחמי", שאר קרבנות צבור מניין, תלמוד לומר "מכל אלה":ונראה לי, כי רש"י מפרש כי בודאי פשט הכתוב רוצה לומר שלא יקריבו מכל אלה שהם בעלי מום לקרבן, והא דיליף בתורת כהנים דאין מקבלים שקלים מן הגויים, היינו מדלא כתיב 'ומיד בני נכר לא תקריבו מכל אלה', ומדכתיב "לחם אלקיכם", הכתוב בא להזהיר שלא יקריבו קרבנות צבור בעלי מומים, כי הגוים, מאחר שאין פסול להם רק מחוסר אבר, מביאים קרבנות בעלי מומין, שאין פסול להם מום, רק מחוסר אבר רש"י כאן. וכך משמעות הכתוב; "מיד בני נכר לא תקריבו לחם אלקיכם", שהם קרבנות ציבור, מן בעלי מומים שהם מביאים. ופירושו שיש בזה שני לאוין; האחד, שמקריב קרבנות צבור מן הגוים, אפילו היו תמימים. השני, שהוא מקריב בעלי מומים. ואין לומר דפירוש הכתוב שאם לא היו בעלי מומים אינו אסור, דאם כן הוי למכתב 'ומיד בני נכר לא תקריב כל אלה לחם אלקיכם', מדכתיב "מיד בני נכר לא תקריבו לחם אלקיכם וגו'", משמע אפילו תמימים לא תקריבו, וכל אחד אזהרה בפני עצמו. והשתא דברי רש"י אינם סותרים דברי תורת כהנים. ומפני שנראה דבר רחוק מפשוטו לפרש הכתוב על תמימים, דהא כתיב "מכל אלה", וכתיב אחריו "מום בם משחתם בם", פירש רש"י אותו על בעלי מומים בלבד, דאף לדברי תורת כהנים הכתוב בא לומר שאל יקריבו בעלי מומים מן הגוים:ומה שדרש בתורת כהנים 'אין לי אלא תמידים שקרוים לחם, שאר קרבנות צבור מנין, תלמוד לומר "מכל אלה", אף על גב ד"מכל אלה" פירש בעלי מומים, הכי קאמר, למה לי "מכל אלה", דאי לארויה שלא לקבל מהם כל בעלי מומים, בלאו הכי למדנו זה, דהא קרא "מיד בני נכר לא תקריבו" קאי על בעלי מומים, דהא אחר זה "מום בם משחתם", ואם כן למה לי "מכל אלה", אלא כך פירושו; "מכל אלה" היינו מכל בעלי מומים לא תקריבו שאר קרבנות צבור, כלומר כמו שיש שני לאוין אם מקריב תמידים בעלי מומים מן הגוים, כך יש שני לאוים המקריב קרבנות צבור בעלי מומים. והשתא עולה כהוגן דברי תורת כהנים עם פשט הכתוב, שהוא פירוש רש"י, והוא נכון:

27 חולין פתח ↗

אוֹ כֶשֶׂב״ – פְּרָט לְכִלְאַיִם, ״אוֹ עֵז״ – פְּרָט לְנִדְמֶה, ״כִּי יִוָּלֵד״ – פְּרָט לְיוֹצֵא דּוֹפֶן, ״שִׁבְעַת יָמִים״ – פְּרָט לִמְחוּסַּר זְמַן, ״תַּחַת אִמּוֹ״ – פְּרָט לַיָּתוֹם. הַאי יָתוֹם הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דִּילִידְתֵּיהּ אִמֵּיהּ וַהֲדַר מִתָה, לְעוֹלָם תֵּיחֵי וְתֵיזִיל? אֶלָּא דְּמִתָה וַהֲדַר יְלִידְתֵּיהּ, מִ״כִּי יִוָּלֵד״ נָפְקָא. אֶלָּא פְּשִׁיטָא, זֶה פֵּירַשׁ לְמִיתָה וְזֶה פֵּירַשׁ לְחַיִּים. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בָּעֵינַן חִיּוּתָא בְּסוֹף לֵידָה – הַיְינוּ דְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָא בָּעֵינַן חִיּוּתָא בְּסוֹף לֵידָה, לְמָה לֵיהּ? מִ״כִּי יִוָּלֵד״ נָפְקָא! אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא כִּי הָא מַתְנִיתָא – בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחְזִירָה, פְּסוּלָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּיָּד, אֲבָל בָּרֶגֶל, בֵּין פָּשְׁטָה וְלֹא כָּפְפָה, בֵּין כָּפְפָה וְלֹא פָּשְׁטָה – כְּשֵׁרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּדַקָּה, אֲבָל בְּגַסָּה, בֵּין בַּיָּד בֵּין בָּרֶגֶל, בֵּין פָּשְׁטָה וְלֹא כָּפְפָה, בֵּין כָּפְפָה וְלֹא פָּשְׁטָה – כְּשֵׁרָה. וְעוֹף, אֲפִילּוּ לֹא רִפְרֵף אֶלָּא גַּפּוֹ, וְלֹא כִּשְׁכֵּשׁ אֶלָּא זְנָבוֹ – הֲרֵי זֶה פִּירְכּוּס. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? כּוּלְּהוּ תְּנַנְהִי! בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחְזִירָה – פְּסוּלָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא הוֹצָאַת נֶפֶשׁ. יָד – אִין, רֶגֶל – לָא; דַּקָּה – אִין, גַּסָּה – לָא. עוֹף אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, דְּלָא תְּנַן. מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט לְנׇכְרִי – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אֲפִילּוּ שְׁחָטָהּ לֶאֱכוֹל לְנׇכְרִי מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלָּהּ – פְּסוּלָה, שֶׁסְּתָם מַחְשֶׁבֶת נׇכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: קַל וָחוֹמֶר הַדְּבָרִים, וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁהַמַּחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בְּמוּקְדָּשִׁין – אֵין הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד, מְקוֹם שֶׁאֵין מַחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בְּחוּלִּין – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְהֵא הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הַשּׁוֹחֵט? גְּמָ׳ הָנֵי תַּנָּאֵי אִית לְהוּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּתַנְיָא: אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי: שָׁמַעְתִּי שֶׁהַבְּעָלִים מְפַגְּלִין. מִיהוּ תַּנָּא קַמָּא סָבַר: אִי שַׁמְעִינֵיהּ דְּחַשֵּׁיב – אִין, אִי לָא – לָא, סְתָם מַחְשֶׁבֶת נׇכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה לָא אָמְרִינַן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אַף עַל גַּב דְּלָא שַׁמְעִינֵיהּ דְּחַשֵּׁיב, סְתָם מַחְשֶׁבֶת נׇכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה אָמְרִינַן. וַאֲתָא רַבִּי יוֹסֵי לְמֵימַר: אַף עַל גַּב דְּשַׁמְעִינֵיהּ דְּחַשֵּׁיב, זֶה מְחַשֵּׁב וְזֶה עוֹבֵד לָא אָמְרִינַן. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בִּדְשַׁמְעִינֵיהּ דְּחַשֵּׁיב פְּלִיגִי, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: כִּי אָמְרִינַן ״זֶה מְחַשֵּׁב וְזֶה עוֹבֵד״ – הָנֵי מִילֵּי בִּפְנִים, אֲבָל בְּחוּץ לֹא, חוּץ מִפְּנִים

23 שרוע. אֵבֶר גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ:

24 וקלוט. פַּרְסוֹתָיו קְלוּטוֹת בכורות מ':

25 נדבה תעשה אתו. לְבֶדֶק הַבַּיִת:

26 ולנדר. לַמִּזְבֵּחַ:

27 לא ירצה. אֵי זֶה הֶקְדֵּשׁ בָּא לְרַצּוֹת? הֱוֵי אוֹמֵר זֶה הֶקְדֵּשׁ הַמִּזְבֵּחַ תמורה ז':

23 מזרחי פתח ↗

שרוע אבר גדול מחברו. כי פירוש שרוע עודף מגזרת קצר המצע מהשתרע וזהו שדרשו רז"ל בת"כ שרוע זה שנשמטה ירכו שנמשך רגלו למטה והוא עודף:

23 גור אריה פתח ↗

נדבה תעשה אותו לבדק הבית ולנדר למזבח. ואם תאמר, כיון דלעיל רש"י פסוק יח אמרינן דנדבה הוא האומר 'הרי זו', ונדר הוא האומר 'הרי עלי', ושניהם שייכים בין בבדק הבית ובין למזבח, ולמה אמר כי ה"נדבה" הוא לבדק הבית, ו"נדר" הוא למזבח, ויש לומר, דלא קשיא מידי, דהמקדישים על שני פנים; האחד שלבו נודב להקדיש ממון ליתן לגבוה, ומיד כשהפריש הנדבה מתקיים מחשבתו. וזה שייך בבדק הבית ליתן לגבוה. אבל למזבח, עיקר הדבר אינו נעשה עד שיהיה קרב הקרבן. ואף על גב דאפשר להיות נודר גם כן לבדק הבית, כגון שיאמר 'הרי עלי סלע לבדק הבית', מכל מקום סתם לבדק הבית הוא נדבה, מפני שלבדק הבית דרך להתנדב, שהרי אין כוונתו לשום מעשה, רק להפרשת ממון, ואם הוא אומר לבדק הבית 'הרי עלי' הוא דבר יתור, שאין צריך, שהרי לבדק הבית סגי בנדבה להפריש ממון לבדק הבית. ולפיכך שפיר אמר "נדבה תעשה", שפירושו דבר שאין צריך רק נדבת לבו להפריש ממון – תעשה אותו. וכן "נדר" הוא למזבח, כי מפני שלמזבח אין דרך להפריש בלבד, שהרי הוא רוצה לעשות הקרבה על המזבח, ודבר זה נקרא "נדר", דלא סגי בהפרשה, דהרי היה כוונתו על הקרבה. ואף על גב דאפשר לומר גבי מזבח 'הרי זו', ולא יהיה חייב באחריות קנים פ"א מ"א, דבר חסר הוא למזבח, שהרי כיון שרצה להקריב על המזבח, היה להתחייב עצמו בו עד שיהיה נעשה ההקרבה, ולפיכך מה שאמר "נדבה תעשה" – דבר שדרך להיות נעשה בנדבה, וזהו בדק הבית. "ולנדר לא ירצה" – דבר שדרך להיות נעשה בנדר, וזהו למזבח:והא דדרשינן בפק קמא דתמורה ריש ז ע"ב "נדבה תעשה אותו" לבדק הבית, מניין אף לנדר, תלמוד לומר "ולנדר" לא ירצה. "ולנדר לא ירצה" למזבח, אין לי אלא נדר, נדבה מניין, תלמוד לומר "נדבה ולנדר", משמע דאין חילוק בין נדבה ובין נדר, הכי פירושו, דודאי הכתוב פירושו כמו שאמרנו, "נדבה תעשה אותו" מה שדרך להיות בנדבה, "ולנדר לא ירצה" מה שדרך להיות בנדר, אבל מנא לן לפרש כך, שמא קרא כמשמעו "נדבה תעשה ולנדר לא ירצה", ואין חילוק בין קדשי בדק הבית וקדשי מזבח, ולפיכך דריש ליה דקרא כך אמר "נדבה תעשה אותו ולנדר", דשניהם מותרים לבדק הבית, ודרשינן "נדבה ולנדר לא ירצה" למזבח, דשניהם אסורים. ועוד דריש התם בתו"כ כאן "לא ירצה", איזה הקדש בא לרצות, הוי אומר זה קדשי מזבח, כמו שהביא רש"י. אבל מכל מקום מה שאמר הכתוב "נדבה תעשה אותו" רצונו לומר לבדק הבית, דסגי ליה בנדבה, "ולנדר לא ירצה" דבר שצריך נדר כדלעיל, וזהו הנכון. ועיין בדברי הרמב"ן, ואשר אמרנו הם עיקרי הדברים כאשר תעיין בזה:

23 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת, וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה לַמִּזְבֵּחַ. אֵי זֶהוּ הֶקְדֵּשׁ שֶׁבָּא לְרַצּוֹת, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא כ"ב:כ"ג. וּלְפִי זֶה צָרִיךְ שֶׁנִּדְרֹשׁ "נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה" - יֹאמַר שֶׁנַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ נְדָבָה אוֹ נֶדֶר לְבֶדֶק הַבַּיִת אֲבָל לֹא לְרָצוֹן עַל הַמִּזְבֵּחַ, כִּי אֵין בֵּין נֶדֶר וּנְדָבָה בָּעִנְיָן הַזֶּה כְּלוּם, שְׁנֵיהֶם מֻתָּרִין לְבֶדֶק הַבַּיִת וַאֲסוּרִין לַמִּזְבֵּחַ. וּכְבָר הִזְכִּיר זֶה הַכָּתוּב בָּעוֹלָה "לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם" ויקרא כ"ב:י"ח, וּבַשְּׁלָמִים "לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה" ויקרא כ"ב:כ"א, וְכָךְ מִדְרַשׁ רַבּוֹתֵינוּ בְּת"כ פרק ז ו. וְיִתָּכֵן שֶׁנְּתַקֵּן בְּיִשּׁוּב לְשׁוֹן הַמִּקְרָא כִּי בַּעֲבוּר שֶׁרֹב הַנְּדָבוֹת לְבֶדֶק הַבַּיִת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בַּמִּשְׁכָּן "כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה'" שמות לה ה, וְכֵן בַּמִּקְדָּשׁ "אֲנִי בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי" דברי הימים א כט יז, וְכֵן בְּבַיִת שֵׁנִי "עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים" עזרא א ד, וְכֵן כָּתוּב בְּבֶדֶק הַבַּיִת "כָּל כֶּסֶף אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לֶב אִישׁ לְהָבִיא בֵּית ה'" מלכים ב יב ה וְהוּא הַנְּדָבָה. וְהַטַּעַם כִּי אֵין בְּעִנְיַן בֶּדֶק הַבַּיִת חִיּוּב, רַק נִדְבַת הַנֶּפֶשׁ. וּמִנְהַג הַנּוֹתְנִים לְבֶדֶק הַבַּיִת כִּי בִּנְדָבָה יָבִיאוּ "הֲרֵי זוֹ לַבִּנְיָן", לְפִיכָךְ כָּל מָקוֹם שֶׁיַּזְכִּיר נְדָבָה סְתָם הוּא לְבֶדֶק הַבַּיִת, עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ בּוֹ לְעוֹלָה אוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים, כְּמוֹ שֶׁהִזְכִּיר לְמַעְלָה בפסוקים יח כא. וְהַנֶּדֶר יֵאָמֵר סְתָם לְקָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ, "לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה" תהלים קטז יז, "נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ בְּחַצְרוֹת בֵּית ה'" שם שם יח יט, "אָבוֹא בֵיתְךָ בְעוֹלוֹת אֲשַׁלֵּם לְךָ נְדָרָי" שם סו יג, "עָלַי אֱלֹהִים נְדָרֶיךָ אֲשַׁלֵּם תּוֹדֹת לָךְ" שם נו יג, וְהַנּוֹתְנִים לַמִּזְבֵּחַ בִּנְדָרִים יָבִיאוּ, אִם יַצְלִיחֵנִי אֱלֹהִים אָבֹא לְפָנָיו בְּעוֹלָה. וּלְפִיכָךְ יֹאמַר הַכָּתוּב בְּכָאן וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ לְכָל אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, וּלְנֵדֶר לַה' לֹא יֵרָצֶה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר ויקרא כ"ב:כ' "לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם", כִּי לֹא אָמַר הַכָּתוּב "נְדָבָה תַּקְרִיב אוֹתוֹ" כַּלָּשׁוֹן הַבָּא בְּכָל הַפָּרָשָׁה, אֲבָל אָמַר "תַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ", כְּלוֹמַר תַּעֲשֶׂה אַתָּה מִמֶּנּוּ כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ, אֲבָל לְנֶדֶר לְרָצוֹן לֹא יִהְיֶה. וְהֻצְרְכוּ חֲכָמִים לֵאמֹר כָּךְ כִּי לֹא יִתָּכֵן בְּשׁוּם פָּנִים שֶׁיִּהְיוּ הַמּוּמִים כֻּלָּם, הַגָּרָב וְהַיַּלֶּפֶת וַאֲפִילּוּ הַמָּעוּךְ וְהַכָּתוּת, אֲסוּרִין בְּכָל קָרְבָּן, בֵּין בְּנֶדֶר וּבֵין בִּנְדָבָה, וְיִהְיֶה הַשָּׂרוּעַ וְהַקָּלוּט אֲסוּרִין בְּמִקְצָתָן וּמֻתָּרִין בְּמִקְצָתָן, וְלֹא יִמָּצֵא כָּכָה בַּתּוֹרָה בְּמוּמֵי הַמַּקְרִיבִים וּבַטֻּמְאָה לְחַלֵּק בַּקָּרְבָּנוֹת. וּלְכָךְ אָמְרוּ כִּי "תַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ" אֵינֶנּוּ כְּמוֹ "תַּקְרִיב אוֹתוֹ". וְיִתָּכֵן שֶׁאָמַר כִּי שׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט מֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ נְדָבָה, לֵאמֹר "הֲרֵי זֶה", אֲבָל אִם נָדַר "הֲרֵי עָלַי שׁוֹר אוֹ שֶׂה" - אִם יְבִיאֶנּוּ מָשְׁחָת לֹא יֵרָצֶה לוֹ וְאֵינֶנּוּ פָּטוּר מִנִּדְרוֹ. וְנֹאמַר עַל דֶּרֶךְ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁשְּׁנֵיהֶם לְבֶדֶק הַבַּיִת, כִּי אֵין "תַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ" כְּמוֹ "תַּקְרִיב אוֹתוֹ", וְזֶה אֱמֶת הוּא בְּלִי סָפֵק. וְהִזְכִּיר הַכָּתוּב הֶתֵּר הַנְּדָבָה לְבֶדֶק הַבַּיִת בְּשָׂרוּעַ וְקָלוּט, שֶׁהֵן מוּמִין בַּיְּצִירָה מִן הַבֶּטֶן, וְכָל שֶׁכֵּן מוּמֵי הַמִּקְרֶה הַקְּטַנִּים, עַוֶּרֶת אֲשֶׁר בּוֹ עִוָּרוֹן בְּשֶׁכָּהֲתָה עֵינוֹ, וְהַשָּׁבוּר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּעַל הַגָּרָב וְהַיַּלֶּפֶת. וְיִתָּכֵן כִּי הַכָּתוּב דָּבֵק, עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת וְכָל שׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט - נְדָבָה תַּעֲשֶׂה לְכָל אֶחָד מֵאֵלֶּה, וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה אֶחָד מֵהֶן, שֶׁאֲפִלּוּ עָלוּ יֵרְדוּ. וּבְת"כ פרק ז ה, מִנַּיִן לְרַבּוֹת כָּל הַפְּסוּלִין שֶׁבְּשׁוֹר וָשֶׂה, תַּלְמוּד לוֹמַר "וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט" לְרַבּוֹת כָּל הַפְּסוּלִין שֶׁבְּשׁוֹר וָשֶׂה. וְכָלְלוּ רַבּוֹתֵינוּ תמורה ז עוֹד בִּכְלַל "נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ" שֶׁהוּא יֵעָשֶׂה לִנְדָבָה לְכָל אֲשֶׁר יִרְצֶה, אֲבָל לֹא הַתְּמִימִים, שֶׁהַמַּקְדִּישׁ אוֹתָן לְבֶדֶק הַבַּיִת עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה:

24 דברי דוד פתח ↗

וכרות, כרותין בכלי ועודן בכיס כתבו בשם מהר"ר הענדל דאי כרותין לגמרי עם הכיס הוה מחוסר אבר ופשיטא דפסול אפי' בעוף ובבני נח נמי פסול וא"כ איך אמרינן בסמוך דבבמות שרי להם:

24 מזרחי פתח ↗

ובארצכם לא תעשו דבר זה לסרס שום בהמה וחיה. לא שלא תקריבו בארצכם מעוך וכתות שהרי אין הקרבה בחוצה לארץ אלא מאי לא תעשו הסרוס לבד הוא דקאמר:

25 מזרחי פתח ↗

ומיד בן נכר כותי שהבי' קרבן ביד כהן להקריבו לשמי' לא תקריבו לי בעל מום. פי' דוקא לקרבן יחיד שהביאו הכותי לכהן להקריבו לגבוה אז לא יקבלו בעל מום והוא מותר אם הוא תמים כדכתיב איש מבית ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם וגו' ותניא בתורת כהנים ומייתי לה בפרק קמא דחולין לרבות הכותים שנודרין נדרים ונדבות כישראל שכמו שהישראל אינו מביא אלא תמים כן הכותי אינו מביא אלא תמים אבל קרבן צבור אפילו תמים אין מקבלין מהם אף על פי שמסרו הכותי לצבור כדתניא בתורת כהנים ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכאן שאין מקבלין שקלים מן הכותים לקנות בהן תמידין אין לי אלא תמידין שנקראו לחמו שנאמר את קרבני לחמי לאישי מניין לרבות שאר קרבנות צבור תלמוד לומר מכל אלה כלומר תמימין ובעלי מומין שנזכרו למעלה והא דקתני מכאן שאין מקבלין שקלים מן הכותים משום דקרבנות צבור של כל השנה משקלי ישראל שבכל שנה ושנה היו נלקחים ולפיכך אמרו אין מקבלין שקלים מן הכותים לצרופינהו בהדי שקלי ישראל לאקריבו מינייהו קרבנות צבור וקשה מכיון דכותי שהביא קרבן בעל מום ביד כהן להקריבו לשמים אין מקריבין אותו ואם היה תמים מקריבין אותו מיירי בקרבן יחיד היכי מפיק ליה מקר' דומיד בן נכר שדרשו אותו בת"כ לקרבן צבור ואמרו ומיד בן נכר כו' מכאן שאין מקבלין מן הכותים שקלים לקנות בהן תמידין ומוספין ועוד היה לו לרש"י ז"ל להביא זה שאמר כאן כותי שהביא קרבן כו' דמיירי בקרבן יחיד בכסו' איש איש שדרשוהו רז"ל לרבות הכותים שנודרין נדרים ונדבות כישראל כו' לא בפסוק ומיד בן נכר דמיירי בקרבן צבור ועוד הא דקאמר לא תקריבו לי בעל מום והביאו מזה הפסו' של ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה משמע שהוא סובר שפירוש מכל אלה מכל בעלי מומין דלעיל ואלו בתורת כהנים אמרו מניין שאין מקבלים שקלים מן הכותי תלמוד לומר ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה משמע שפירוש מכל אלה בין תמימים בין בעלי מומין במשמע דאם לא כן איך למדו מכאן שאין מקבלין שקלים מן הכותי והלא אין קונין מהשקלים אלא תמימים בלבד שהם ראויים לקרבן אלא עכ"ל שהם סוברים שפירוש מכל אלה מכל האמורין למעלה בין תמימים דכתיב לעיל לרצונכם תמים זכר בבקר בכשבי' ובעזים בין בעלי מומין דכתיב לעיל מיניה כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם וצ"ע:

25 משכיל לדוד פתח ↗

ומיד בן נכר וכו׳ לכך נאמר למעלה איש וכו׳ בפ״ק דחולין דף י״ג הק׳ התוספות ז״ל ל״ל איש איש לרבות את הנכרים תיפוק ליה מדכתיב הכא ומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה דהיינו בעלי מום מכלל דתמימים תקבלו ותירצו לפי דרכם ע״ע. ולעד״נ דאי לאו איש איש הוה מפרשינן קרא דהכא אדרבא דאתא לאסור לקבל מהן בין תמימים בין בעלי מומין דתמימים דידהו נמי בבע״מ דמו ומשו״ה כתיב מכל אלה ולא כתיב מאלה דמכל לרבויי אתא דאפילו תמימים אסור משו״ה אצטריך איש איש לרבויינהו בתמימים. וא״ת השתא דכתב רחמנא איש איש האי מכל מאי עבדינן ליה. י״ל דאצטריך למאי דתניא בת״כ מנין שאין מקבלין שקלים מן הע״א. תלמוד לומר ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם אין לי אלא תמידין שקרויים לחם שאר קרבנות הצבור מנין ת״ל מכל אלה ופי׳ שם הר״ב ק״א דאי לא מיהדר אלא אבעלי מומים הול״ל מאלה:

25 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה ומיד בן נכר, ...לכך נאמר למעלה פסוק יח איש איש - לרבות את הגויים שנודרים וכו'. והוא על־פי חולין יג ע"ב: דתניא "איש", מה תלמוד לומר "איש איש"? לרבות העובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל. ע"כ. והרי זו דרשה קשה, כי לכאורה מפרש הכתוב עצמו את לשון "איש איש", דהיינו "מבית ישראל ומן הגר בישראל", ואיך אפשר להוסיף על פירוט מפורש זה? פ' אמור תשמ"ז וראה "תורה תמימה" על אתר אות קה שכתב: וטעם הדרשה מלשון "איש איש", יתכן דמדייק מדהוסיף לכתוב "מבית ישראל", ולכן דריש איש בעלמא ואיש מבית ישראל.

« רש"י על ויקרא כ״ב:כ״ב רש"י על ויקרא כ״ב:כ״ד »