רש"י על ויקרא י״ג:ג׳

« רש"י על ויקרא י״ג:ב׳ רש"י על ויקרא י״ג:ד׳ »

0 רש"י על ויקרא פתח ↗

הפך לבן. מִתְּחִלָּה שָׁחֹר וְהָפַךְ לְלָבָן בְּתוֹךְ הַנֶּגַע; וּמִעוּט שֵׂעָר שְׁנַיִם:

1 שפתי חכמים פתח ↗

בתוך הנגע. מה שפירש"י בתוך הנגע לומר לך אל תסבור לומר הפך לבן אם כשיש שער לבן סמוך לנגע סימן טומאה היא, ל"פ לך דוקא כשהן בתוך הנגע, וגם שלא תאמר אם נהפכו ללבן קודם שיהיה בו נגע סימן טומאה הוא, ל"פ בתוך הנגע. ותו קשה לרש"י כיון דכתיב קרא בתוך הנגע לומר דוקא שקידם הנגע לשער לבן, אבל קידם שער לבן לנגע טהור, ש"מ דלפעמים אף בלא נגע השער נהפך ללבן, וא"כ כשנהפך השער ללבן בתוך הנגע לא יהא טמא, דילמא שלא מחמת הנגע נהפך ללבן, דילמא קרה לו שום מקרה שנהפך. ועז"פ ומיעוט שער שנים, וכיון ששני שערות נהפכו ללבן בודאי אין זה מקרה כי אם מחמת הנגע הוא, דכל דבר שהוא הרבה אינו מקרה, ודו"ק ז"ל:

1 ברטנורא על התורה פתח ↗

הפך לבן מתחלה שחור והפך ללבן בתוך הנגע רש"י תפש שטתו כדעת ר' יהודה דהכי סבירא ליה אבל חכמים חולקים עליו דסבורים שאפי' היה לבן מתחלה שהוא סימן טומאה גם כן מהר"ר:

1 לבוש האורה פתח ↗

רש"י הפך לבן מתחלה שחור והפך ללבן בתוך הנגע ומיעוט שער שנים ע"כ פי' ס"ל לרש"י דשער בפתח תחת השי"ן ועי"ן פירושו הוא שער אחד ושער בציר"י תחת השי"ן הוא שם מן השערות וכולל שערות הרבה ולפחות כולל שתי שערות כמו שסיים דבריו ואמר ומיעוט שער שנים לכך על הפסוק שאמר הפך לבן לשון יחיד ומשמע דקאי על מלת שער שהוא לשון רבים ק' לו שהיה לו לומר הפכו ללבן ועל זה פי' ואמר מתחלה שחור ולא דוקא שחור אלא מראה אחר היה והפך ללבן וקאי הפך שהוא לשון יחיד על מראה השער דמראה לשון יחיד הוא וכאלו אמר הכתוב ומראה השער שבנגע הפך ללבן שכן דרך המקראות לקצר מלה במה שהוא מובן ממילא מן המקרא וכן פרש"י בפי' לעיל בפר' לך לך גבי ולא נשא אותם הארץ שפי' מרעה הארץ וקאי נסתר דלשון זכר של נשא על מלת מרעה החסר מן המקרא אלא שמובן מענין לשון המקרא וכן כוונת רש"י הוא בכאן דקאי נסתר דלשון הפך על מלת מראה החסר נ"ל ואח"כ סיים רש"י ומפרש את דבריו ואומר טעם לדבריו למה פי' כן משום דמיעוט שער שנים זה דעת רש"י בכאן והוא ברור בעיני נ"ל:

2 שפתי חכמים פתח ↗

כמראה חמה. דהא כתיב ומראה הנגע וגו', משמע דהמראה נראה שעמוק מבשרו ולא שהנגע ממש עמוק מבשרו, ולמה שנראה מראה לבן עמוק י"ל משום דעיקר ראייה של אדם בשחור שבעין, וכשרואה על דבר שיש בו שחור ולבן כגון חמה שהיא לבנה וצל שהוא שחור, נראה לו שהשחור קרוב לו יותר מהלבן, משום דשחור שבעין מקבל הראות מדבר שחור יותר מדבר לבן:

2 מזרחי פתח ↗

עמוק מעור בשרו כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה העמוקה מן הצל. בת"כ לא שהיה בשרו שוקע שהרי כתיב ומראה הנגע עמוק ותניא בתורת כהנים מראהו עמוק ואין ממשו עמוק אלא שמראהו מתוך לבנינותו נראה שהוא עמוק מן העור כמראה החמה שנראת עמוקה מן הצל ומפני שהבהרת עזה כשלג ואין מראה יותר לבן ממנה נקראת בהרת מלשון בהיר הוא בשחקים וגם נאמר בה ומראהו עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל אבל השאת אף על פי שגם היא לבנה כדכתיב שאת לבנה וכתיב והנה מראה שפל מן העור מכל מקום כיון שלבנינותה למטה מלבנינות הבהרת שהבהרת עזה כשלג והשאת כצמר לבן נקראת שאת מענין הגבהה בתורת כהנים מפני שאף על פי שהיא לבנה אצל העור אינה לבנה אצל הבהרת ותהיה הבהרת נראת עמוקה מן השאת והשאת גבוהה ממנה:

2 רש"י על ויקרא פתח ↗

מראה שפל. וְאֵין מַמָּשָׁהּ שָׁפָל, אֶלָּא מִתּוֹךְ לַבְנוּנִיתוֹ הוּא נִרְאֶה שָׁפָל וְעָמֹק, כְּמַרְאֵה חַמָּה עֲמֻקָּה מִן הַצֵּל:

3 שפתי חכמים פתח ↗

יאמר לו. כלומר ולא שיטמא אותו בידים בשום טומאה מאבות הטומאה, וזה שכתב רש"י ששער לבן סימן טומאה וכו':

3 משכיל לדוד פתח ↗

וטימא אותו וכו׳ ששער לבן וכולי זה דבר פשוט זיל קרי בי רב ששער לבן סי׳ טומאה שמכח זה כתב הרב הנח״י שלא ידע כוונת הרב בזה. ונלע״ד שכוונת הרב ז״ל היא מאי דתנינן בפ״ז דנגעים והכי איתא נמי בת״כ על פרשה זו אותו הוא מטמא ואינו מטמא את התולש סימני טומאה עד שלא בא אצל הכהן וה״ק רבינו גזרת הכתוב כך הוא שהכהן כשרואה השער לבן אז מחוייב לטמאו משא״כ אם עבר ותלש השער לבן באופן שאינו רואה הכהן סימן הטומאה אינו מטמאו אף על פי שידוע בודאי שהיה שם שער לבן אפ״ה אין מטמאו ואף על פי שזה נר׳ מלתא בלא טעמא כך הוא גזרת הכתוב:

3 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ כָּל מַרְאֵה לָבָן עָמֹק הוּא, כְּמַרְאֵה חַמָּה עֲמֻקָּה מִן הַצֵּל, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא י"ג:ג'. וּמִפְּנֵי זֶה כְּשֶׁהִגִּיעַ הָרַב אֵצֶל הַכָּתוּב הַשֵּׁנִי שֶׁאָמַר "וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִיא וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר" כָּתַב הָרַב לֹא יָדַעְתִּי פֵּרוּשׁוֹ, פֵּרוּשׁ הֻקְשָׁה אֶצְלוֹ כֵּיוָן שֶׁהִיא בַּהֶרֶת לְבָנָה אִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה מַרְאֶהָ עָמֹק כְּמַרְאֵה חַמָּה עֲמֻקָּה מִן הַצֵּל. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ יְכוֹלִין לְתַקֵּן הַקֻּשְׁיָא הַזּוֹ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הַכְּתוּבִים בְּמַרְאֵה נֶגַע שֶׁיִּהְיֶה עָמֹק מִן הָעוֹר אֶלָּא כְּשֶׁיֵּהָפֵךְ בּוֹ שֵׂעָר לָבָן, אֲבָל כְּשֶׁאָמַר "וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן" יֹאמַר "וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר", שֶׁכֵּן מַרְאֵה הַחַמָּה אִם יִהְיֶה בַּמָּקוֹם הַהוּא דָּבָר שָׁחוֹר מְפֻזָּר בּוֹ לֹא יִהְיֶה הַמַּרְאֶה לְהַמִּסְתַּכֵּל בּוֹ עָמֹק. וְהִנֵּה הַשֵּׂעָר בְּתוֹלַדְתּוֹ שָׁחוֹר וּמְבַטֵּל עֹמֶק הַנֶּגַע, וּכְשֶׁיַּהֲפֹךְ לָבָן אוֹ צָהֹב יִהְיֶה הַלֹּבֶן כֻּלּוֹ מַזְהִיר וְיֵרָאֶה כְּעָמֹק לְכָל מַבִּיט בּוֹ מֵרָחוֹק. עִם כָּל זֶה מַה שֶׁאָמַר הָרַב "כָּל מַרְאֵה לָבָן עָמֹק הוּא", אֵינוֹ נָכוֹן בְּעֵינַי, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ שבועות ו, אֵין שְׂאֵת אֶלָּא לְשׁוֹן גְּבוֹהָה, וְהַשְּׂאֵת לְבָנָה הִיא, כְּדִכְתִיב ויקרא י"ג:י' "שְׂאֵת לְבָנָה", וְאָמְרוּ נגעים פ"א מ"א, שְׂאֵת כְּצֶמֶר לָבָן, שְׁנִיָּה לָהּ כִּקְרוּם בֵּיצָה, וְהִנֵּה הִיא לְבָנָה הַרְבֵּה וְרָאוּי שֶׁתִּהְיֶה עֲמֻקָּה, וְלָמָּה יִקְרָאוּהָ גְּבוֹהָה, וְהַכָּתוּב גַּם כֵּן לֹא אָמַר בְּמַרְאֵה הַשְּׂאֵת "עָמֹק מִן הָעוֹר". וּבְתוֹרַת כֹּהֲנִים נגעים פרשה א ד אָמְרוּ, מַה לְשׁוֹן "שְׂאֵת", מֻגְבַּהַת, כְּמַרְאֵה הַצֵּל שֶׁהֵן גְּבוֹהִין מִמַּרְאֵה הַחַמָּה. וְאִם כָּל מַרְאֶה לֹבֶן עָמֹק, הִנֵּה הַדָּבָר בְּהֶפֶךְ. וְאוּלַי נֹאמַר שֶׁלְּשׁוֹן "שְׂאֵת" - מֻגְבַּהַת הִיא כְּנֶגֶד הַבַּהֶרֶת, שֶׁאִם תַּקִּיף אֶת שְׁתֵּיהֶן תִּהְיֶה הַבַּהֶרֶת כְּמַרְאֵה הַחַמָּה וְהַשְּׂאֵת בְּצִדָּהּ כְּמַרְאֵה הַצֵּל, שֶׁהֵן כְּנֶגֶד הָעוֹר שְׁתֵּיהֶן עֲמֻקּוֹת, אֲבָל הַכָּתוּב לֹא אָמַר בְּמַרְאֵה הַשְּׂאֵת "עָמֹק מִן הָעוֹר". אֲבָל כָּךְ נִרְאֶה לִי הָעִנְיָן הַזֶּה, שֶׁיֵּשׁ לֹבֶן נוֹתֵן זֹהַר וּלְטִישׁוּת בָּעֵינַיִם כְּמַרְאֵה הַחַמָּה, וְהָעַיִן אֵינֶנּוּ מְקַבֵּל גָּוֶן הַלֹּבֶן הַהוּא, וְלָכֵן יֵרָאֶה אֶצְלוֹ כְּעֹמֶק, כְּמַרְאֵה הַחַמָּה שֶׁהִיא עֲמֻקָּה מִן הַצֵּל, בַּעֲבוּר שֶׁהָעַיִן מְקַבֵּל גָּוֶן הַשַּׁחֲרוּת וְנִקְבַּע בּוֹ, וְגָוֶן הַלֹּבֶן מְפַזֵּר כֹּחַ הָרְאוּת וְיִתְרַחֵק לוֹ, וְלָכֵן יֵרָאֶה כְּעָמֹק. וְהִנֵּה לֹבֶן הַבַּהֶרֶת שֶׁהוּא בָּהִיר וְעַז כַּשֶּׁלֶג, הָרְאוּת נֶחֱלַשׁ מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר יֵחָלֵשׁ בִּמְקוֹם הַחַמָּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בּוֹ שֵׂעָר שָׁחוֹר, כִּי אָז יִתְפֹּס כֹּחַ הָרְאוּת בַּשַּׁחֲרוּת וּמִמֶּנּוּ יִתְפַּשֵּׁט בְּכָל מַרְאֶה הַנֶּגַע וְלֹא יִבְרַח מִמֶּנּוּ. וְהַשְּׂאֵת הִיא לְבָנָה, אֲבָל אֵין הַלֹּבֶן מַזְהִיר וְלֹא יַחְלִישׁ הָרְאוּת, וְיִתְפַּשֵּׁט וְיִתְקָרֵב אֵלָיו וְיֵרָאֶה כִּקְרוֹבָה אֶצְלוֹ וּמֻגְבַּהַת, כְּעִנְיַן הָרְאוּת בַּכּוֹכָבִים שֶׁהֵן נִרְאִים כְּמוֹ גְּבוֹהִין בָּרָקִיעַ. וְהִזְכִּיר הַכָּתוּב בַּשְּׁחִין ויקרא י"ג:י"ט שְׁנֵי מַרְאוֹת, שְׂאֵת לְבָנָה אוֹ בַהֶרֶת פְּתוּכָה בַּאֲדַמְדַּמּוּת, וְאָמַר בָּהּ ויקרא י"ג:כ', "מַרְאֶהָ שָׁפָל", לֹא עָמֹק, כִּי הַבַּהֶרֶת הַהִיא אע"פ שֶׁהִיא לְבָנָה עַזָּה, הָאֲדַמְדַּמּוּת שֶׁבְּתוֹכָהּ מְגָרַעַת מִמֶּנּוּ הָעֹמֶק וְיַחְזֹר לְשִׁפְלוּת מְעַט. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט לֹא יַחְזֹר "וְהִנֵּה מַרְאֶהָ שָׁפָל מִן הָעוֹר" שם רַק לַבַּהֶרֶת, אֲבָל בִּשְׂאֵת לְבָנָה לֹא יֹאמַר כֵּן. וְאָמַר בִּשְׁתֵּיהֶן ויקרא י"ג:כ"א "וְאִם אֵין בָּהּ שֵׂעָר לָבָן וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן הָעוֹר וְהִיא כֵהָה" כִּי בַּעֲבוּר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַרְאֶה הָאֲדַמְדַּמּוּת, וְשַׁחֲרוּת הַשֵּׂעָר אָבַד מִמֶּנָּה, גַּם הַשִּׁפְלוּת, וְהִיא כֵּהָה. וְהִזְכִּיר בַּמִּכְוָה ויקרא י"ג:כ"ד "לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת אוֹ לְבָנָה", וְאָמַר "מַרְאֶהָ עָמֹק" ויקרא י"ג:כ"ה עַל הַלְּבָנָה, וְחָזַר וְאָמַר ויקרא י"ג:כ"ו "וְהִנֵּה אֵין בַּבַּהֶרֶת שֵׂעָר לָבָן וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן הָעוֹר", כִּי הִזְכִּיר עִנְיַן הַשִּׁפְלוּת לִלְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת לְלַמֵּד כִּי הָעֹמֶק וְהַשִּׁפְלוּת שְׁנֵיהֶם סִימָן טֻמְאָה, וְאֵין בָּהֶם טַהֲרָה רַק כְּשֶׁאֵין בָּהֶן שִׁפְלוּת כְּלָל וְהִיא כֵּהָה. וְהַתּוֹרָה רָצְתָה בְּטַהֲרַת יִשְׂרָאֵל וּבִנְקִיּוּת גּוּפָם, וְהִרְחִיקָה הַחֹלִי הַזֶּה מִתְּחִלָּתוֹ, כִּי הַמַּרְאוֹת הָאֵלּוּ אֵינָן עֲדַיִן צָרַעַת גְּמוּרָה, אֲבָל תָּבֹאנָה לִידֵי כָּךְ. וְיֹאמְרוּ הָרוֹפְאִים בְּסִפְרֵיהֶם, הַבֶּהָרוֹת נִירָא מֵהֶן מֵהַצָּרַעַת. וּלְכָךְ יֹאמַר הַכָּתוּב בָּהֶן בִּתְחִלָּתָן כאן "נֶגַע צָרַעַת", כְּלוֹמַר מַכָּה שֶׁל צָרַעַת, אֵינֶנָּה צָרַעַת גְּמוּרָה, וּבִהְיוֹת סִימָנֵי הַטֻּמְאָה גְּמוּרִין לְאַחַר הַהֶסְגֵּר שֶׁיֹּאמַר "צָרַעַת הִיא" ויקרא י"ג:ח' יִתָּכֵן שֶׁהִיא צָרַעַת גְּמוּרָה. וּפַעַם יֹאמַר בַּטֻּמְאָה ויקרא י"ג:כ' "וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע צָרַעַת הִיא", וְהַכַּוָּנָה לוֹמַר שֶׁיִּטְמָא בּוֹ מֵעַכְשָׁו, כִּי הוּא נֶגַע שֶׁיָּבֹא וַדַּאי לִידֵי צָרַעַת וְרָאוּי לְהִבָּדֵל מֵעַתָּה מִן הָעָם. וְכֵן "וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ נֶגַע הִוא" ויקרא י"ג:כ"ב, יֹאמַר שֶׁהוּא נֶגַע גָּדוֹל שֶׁלֹּא יִתְרַפֵּא אֲבָל יִגְדַּל כָּל הֱיוֹתוֹ וְיִפְשֶׂה כַּאֲשֶׁר פָּשָׂה עַתָּה. וּמַה שֶׁאָמַר רַשִׁ"י רש"י על ויקרא י"ג:ג' בְּשֵׂעָר לָבָן שֶׁהוּא סִימַן טֻמְאָה, וּגְזֵרַת הַכָּתוּב הוּא, דְּנָא פִּשְׁרֵהּ דְּמִלְּתָא וּגְזֵרַת עִלָּאָה הִיא דִּי מְטָא עַל גַּבְרָא הַהוּא, כִּי הַנֶּגַע שֶׁלֹּא יַהֲפֹךְ הַשֵּׂעָר לְלֹבֶן אֵינֶנּוּ רַק כִּעוּר בָּעוֹר, לֹא לֵחָה שֶׁתַּחְלִיא כְּלָל:

1 הפך לבן. מִתְּחִלָּה שָׁחֹר וְהָפַךְ לְלָבָן בְּתוֹךְ הַנֶּגַע; וּמִעוּט שֵׂעָר שְׁנַיִם:

2 עמק מעור בשרו. כָּל מַרְאֵה לָבָן עָמֹק הוּא, כְּמַרְאֵה חַמָּה עֲמֻקָּה מִן הַצֵּל:

3 וטמא אתו. יֹאמַר לוֹ טָמֵא אַתָּה, שֶׁשֵּׂעָר לָבָן סִימָן טֻמְאָה הוּא גְּזֵרַת הַכָּתוּב:

1 מזרחי פתח ↗

הפך לבן מתחלה שחור והפך ללבן בתוך הנגע. אינו רוצה לומר מתחלה קודם שנהפך ללבן היה שחור ואחר כך הפך לבן דזיל קרי בי רב הוא אלא הכי פירושא מתחלה קודם הנגע היה שחור או מראה אחר ואחר שבאה הנגע שינתה אותו ונהפך ללבן וזהו שאמר והפך ללבן בתוך הנגע הורה בזה שמאמר בתוך הנגע דבק עם הפך לא עם ושער ולכן אינו רוצה לומר שהשער שבתוך הנגע הפך לבן שהוא בלתי מורה על זמן ההפוך רק פירושו שהשער הפך לבן בתוך הנגע שהוא מורה אחר שבאה הנגע הפך לבן וזהו ששנינו בפרק רביעי ממסכת נגעים ומייתי לה במציעא בפרק השוכר את הפועלין ובתורת כהנים אם בהרת קדמה לשער לבן טמא ואם שער לבן קדם לבהרת טהור:

1 משכיל לדוד פתח ↗

הפך לבן מתחלה וכו׳. דק״ל דהול״ל הפך ללבן ולזה פירש דמלת הפך שהוא פועל יוצא קאי אנגע ור״ל שהנגע הפך השער ועשאו לבן דבעינן דוקא שהבהרת קדמה לשער לבן ומ״ש מיעוט שער שנים עיין מ״ש התיו״ט בפ״ד דנגעים:

1 גור אריה על ויקרא פתח ↗

וזה סימנו בשער צהוב שנהפך. אף על גב דלא כתיב בקרא 'ושערה הפך צהוב' כדכתיב לעיל פסוק כ "ושערה הפך לבן", ומשמע אף על גב דלא הפך טמא, בתורת כהנים יליף לה; 'מה תלמוד לומר "נגע הנתק" פסוק לא, אלא להקיש הנתק לנגע, מה נגע אינו סימן טומאה אלא בהפך רש"י פסוק ג, אף בנתק אינו סימן טומאה אלא בהפך:

2 גור אריה פתח ↗

כל מראה לבן וכו'. פירוש, שאין ממש הנגע שפל מן העור, דזה אינו, ד"מראה הנגע עמוק מעור בשרו" כתיב, ולא ממשו שפל, אלא כמראה החמה שנראה עמוקה:

2 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

2 גור אריה על ויקרא פתח ↗

ועמוק אין מראהו וכו' לא ידעתי פירושו כו'. פירוש, אחר שכל מראה חמה עמוק מן הצל רש"י פסוק ג,ואחר שכתב "ואם בהרת לבנה היא", איך יתכן שאין מראה עמוק מן העור. והרמב"ן תירץ קושיא זאת, דכל מראה החמה עמוק מן הצל כאשר אין בו דבר שחור, אבל כאשר יש בו דבר שחור – מבטל, שלא נראה עמוק. וכאן מפני שיש בו שערות שחורות, אין נראה מראה הנגע עמוק. כך פירש הרמב"ן. וקשיא, שלא נכתב שיש שערות שחורות בנגע, רק שאין שם שיער לבן, ואפשר דגם שחורות אין בו, דכל שאין בו שער לבן – אף על גב שגם אין שחור בו – אין כאן סימן טומאה, דדוקא שער לבן הוא סימן טומאה נגעים פ"ז מ"ג, ואם כן הדרא קשיא לדוכתין. ועוד הקשה הרא"ם, דשער לבן סימן טומאה בשתי שערות רש"י פסוק ג, ולא שייך שיהיה עמוק בשביל שערות שתים, אף על גב דכל שערות הם שחורות, דבשביל דבר מועט כזה לא נראה עמוק:אמנם לאו כל מראה לבן נראה עמוק, דרש"י שינה לשון הגמרא, דלא קאמר בגמרא שבועות ו ע"ב רק 'כמראה חמה עמוקה מן הצל', ולא אמרו דמראה לבן הוא נראה עמוק, דדוקא שיש בו זוהר כמו מראה החמה, שיש בו זהרורית, הוא נראה עמוק. ומפני שמראה הנגע לובן שיש בו זוהר, לכך כתיב "ומראה הנגע עמוק", אבל סתם לבן אינו נראה עמוק. תדע לך דלאו בלובן תליא מלתא, דהא גבי צרעת הבית כתיב ר' להלן יד, לז "שקערורות ירקרק אדמדם ומראיהן שפל", ואף על גב דלאו דלבן הוא כלל, אלא מפני שהוא ירוק שבירוקים ואדמדם שבאדמדומים יש לו זוהר, לכך נראה שפל, ולא תליא מלתא בלובן. וכן בפירוש תמצא שיש לצרעת זהרורית, דכתיב דה"ב כו, יט "והצרעת זרחה במצחו", אמר לשון זריחה, מפני שיש לצרעת זהרורית זך, ולפיכך הוא עמוק. אבל שאר מראה לובן אינו עמוק. וכך הם דברי הרמב"ן:

3 מזרחי פתח ↗

וטמא אותו יאמר לו טמא אתה. לא שיטמא אותו בידים משום טומאה מאבות הטומאות אלא שיאמר לו בפיו טמא אתה מאחר שהבהרת קדמה לשער לבן שהוא סימן טומאה מגזרת הכתוב וזה שכתב רש"י ששיער לבן סימן טומאה הוא פירוש שנהפך לבן אחר הויית הבהרת שהבהרת שינתה אותו מהשחרות אל הלובן שאז הוא סימן טומאה אבל אם הפך לבן בעוד שהעור בבריאותו אין זה סימן טומאה שכך שנינו בנגעים אם בהרת קדמה לשע' לבן טמא ואם שיער לבן קדם לבהר' טהור:

3 גור אריה פתח ↗

וטימא אותו יאמר לו טמא אתה. פירוש, שכתיב "וטימא אותו", והוי ליה למכתב 'טמא הוא', מאי "וטמא אותו", אלא שצריך לומר לו 'טמא אתה', ואם לא אמר לו בזה הלשון אינו טמא, אף על גב שראה את הנגע, אינו טמא עד שיאמר 'טמא וכו":

« רש"י על ויקרא י״ג:ב׳ רש"י על ויקרא י״ג:ד׳ »