רש"י על ויקרא י׳:ו׳

« רש"י על ויקרא י׳:ה׳ רש"י על ויקרא י׳:ט׳ »

6 שפתי חכמים פתח ↗

אל תגדלו. פירוש, שהוא שער ראשו, כלומר מי ששערותיו גדולים מתחלקים השערות אלו מאלו ונעשה פרע. והא דפירש"י לקמן בפרשת סוטה ופרע ראש האשה פי' סותר קליעת שערה וכו' והכא פירש פרע ל' גידול. י"ל כי סתירה קליע. שערה הוא גידול שערה במראית עין, כי עד עתה הי' קלוע ונראה כאילו אין לה שער, ובסתירת שערה נראות כאילו נתגדל שערה:

6 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

אַל תִּפְרָעוּ - אַל תְּגַדְּלוּ שֵׂעָר. מִכָּאן שֶׁאָבֵל אָסוּר בְּתִסְפֹּרֶת. אֲבָל אַתֶּם אַל תְּעַרְבְּבוּ שִׂמְחָתוֹ שֶׁל מָקוֹם. "וְלֹא תָמֻתוּ" - הָא אִם תַּעֲשׂוּ תָּמוּתוּ. לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא י':ו'. וְזֶה שֶׁאָמַר מִכָּאן שֶׁאָבֵל אָסוּר בְּתִסְפֹּרֶת אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא הִיא. וְעוֹד כִּי לְפִי זֶה לֹא יִדָּרֵשׁ הָא אִם תַּעֲשׂוּ תָּמוּתוּ, אֲבָל יִהְיֶה רְשׁוּת בִּבְנֵי אַהֲרֹן שֶׁיֹּאמַר: אֵינְכֶם חַיָּבִין לִפְרֹעַ רָאשֵׁיכֶם וְלִקְרֹעַ בִּגְדֵיכֶם כִּשְׁאָר הָאֲבֵלִים, "וְלֹא תָּמֻתוּ" - שֶׁלֹּא תִּהְיוּ חַיָּבִין מִיתָה בְּכָךְ, כִּי שְׁאָר הָאֲבֵלִים חַיָּבִים אִם לֹא עָשׂוּ כֵן. וְכָךְ אָמְרוּ בַּגְּמָרָא בְּמַשְׁקִין מו"ק כד: אָבֵל שֶׁלֹּא פָּרַע וְשֶׁלֹּא פָּרַם חַיָּב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ" - הָא אַחֵר שֶׁלֹּא פָּרַע וְשֶׁלֹּא פָּרַם חַיָּב מִיתָה. וְכָל זֶה כְּדֶרֶךְ הָאַסְמַכְתּוֹת בַּתַּלְמוּד. וְאֵין פְּרִיעָה וּפְרִימָה בָּאֲבֵלוּת אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אוֹ שֶׁיִּהְיֶה יוֹם רִאשׁוֹן הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, נִלְמַד מִן הָאֲנִינוּת כְּפִי דַּעַת הַגְּאוֹנִים. אֲבָל עִקַּר הַכָּתוּב הַזֶּה אַזְהָרָה בִּבְנֵי אַהֲרֹן. וּשְׁמַע פֵּרוּשׁוֹ: כְּבָר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ הוריות יב שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב אוֹנֵן וְאֵינוֹ אוֹכֵל, וְאִם מֵת לוֹ מֵת אָסוּר לִפְרֹעַ וְלִפְרֹם עָלָיו וּלְהִטַּמֵּא לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר להלן כא י-יא "אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא". וּבַעֲבוּר שֶׁהוּא רַשַּׁאי לִהְיוֹת מַקְרִיב כְּשֶׁהוּא אוֹנֵן, אָמַר בּוֹ הַכָּתוּב "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו" שם יב. וְהַטַּעַם שֶׁיַּזְהִיר אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יֵצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ וְיַנִּיחַ הָעֲבוֹדָה, כִּי זֶה חִלּוּל הַמִּקְדָּשׁ הוּא. וְהִנֵּה זוֹ הָאַזְהָרָה שֶׁלֹּא יֵצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה נוֹהֶגֶת בְּכָל הַכֹּהֲנִים, אֲבָל לִמֵּד בְּכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁמַּקְרִיב אוֹנֵן. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא, אִם הִנִּיחַ הָעֲבוֹדָה וְיָצָא בַּאֲנִינוּת, יִתְחַיֵּב כְּכָל כֹּהֵן שֶׁמַּנִּיחַ עֲבוֹדָה וְיוֹצֵא לִרְצוֹנוֹ. וְהִנֵּה מֹשֶׁה הִזְהִיר כָּאן לְאַהֲרֹן שֶׁלֹּא יִפְרַע וְשֶׁלֹּא יִפְרֹם, כִּי הִיא מִצְוָה נוֹהֶגֶת בּוֹ לְדוֹרוֹת שֶׁהוּא הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל. אֲבָל בָּנָיו שֶׁהָיוּ מִשְּׁאָר הַכֹּהֲנִים לֹא הָיוּ רַשָּׁאִין לְהַקְרִיב בַּיּוֹם הַזֶּה כִּי הָיוּ אוֹנְנִין, וְאוֹנֵן שֶׁעָבַד חִלֵּל, וְהָיוּ חַיָּבִים לְהִטַּמֵּא לַאֲחֵיהֶם. וְכֵן הָיוּ רַשָּׁאִין אוֹ חַיָּבִין לִפְרֹעַ וְלִפְרֹם, וּמֹשֶׁה הִזְהִירָם מִכָּל זֶה הוֹרָאַת שָׁעָה. וְלָכֵן צִוָּה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן שֶׁיִּטַּמְּאוּ לַמֵּתִים הֵם וְלֹא הַכֹּהֲנִים, וְצִוָּה לָהֶם שֶׁלֹּא יִפְרְעוּ וְשֶׁלֹּא יִפְרֹמוּ כַּאֲבִיהֶם, וְלֹא יִבְכּוּ כְּלָל. וְזֶה טַעַם "וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה", וְלֹא אַתֶּם. וְהִנֵּה הַכֹּל שֶׁלֹּא לְעַרְבֵּב שִׂמְחָתוֹ שֶׁל מָקוֹם, וְהֶחְמִיר בָּזֶה לִהְיוֹת לָהֶם חִיּוּב מִיתָה אִם יְעַרְבְּבוּ הַשִּׂמְחָה כְּלָל. וְיִתָּכֵן שֶׁנִּצְטַוָּה מֹשֶׁה בְּכָךְ מִפִּי הַגְּבוּרָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתַּב, אוֹ שֶׁלָּמַד זֶה מִמַּה שֶׁנִּצְטַוָּה לעיל ח לה "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא תָמֻתוּ", כִּי "מִשְׁמֶרֶת ה'" יוֹסִיף גַּם הַיּוֹם הַשְּׁמִינִי. וְהִנֵּה גָּלוּי וְיָדוּעַ הָיָה לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם כִּי עֲתִידִין בְּנֵי אַהֲרֹן לִהְיוֹת אוֹנְנִים, וְאַף עַל פִּי כֵן צִוָּה שֶׁלֹּא יַנִּיחוּ הַמִּקְדָּשׁ. אִם כֵּן לֹא יִטַּמְּאוּ וְלֹא יִתְאַבְּלוּ כְּלָל. וְהִנֵּה בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם כֹּהֲנִים הֶדְיוֹטִים, עָשָׂה דִּינָם בִּימֵי הַמִּלּוּאִים כְּדִין מְשׁוּחַ מִלְחָמָה לְדוֹרוֹת, שֶׁהוּא אֵינוֹ פּוֹרֵעַ וְאֵינוֹ פּוֹרֵם וְלֹא מִטַּמֵּא לִקְרוֹבִים כְּכֹהֵן גָּדוֹל הוריות ג ד, אֲבָל אֵינוֹ מַקְרִיב אוֹנֵן. וְגַם הֵם לֹא הִקְרִיבוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ זבחים קא: "הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם" - וְכִי הֵם הִקְרִיבוּ שֶׁהֵם הֶדְיוֹטוֹת? אֲנִי הִקְרַבְתִּי שֶׁאֲנִי כֹּהֵן גָּדוֹל. וְהִנֵּה בְּכָל הַמִּקְרֶה הַזֶּה לֹא נִתְבַּטֵּל דָּבָר בַּמִּלּוּאִים, שֶׁכְּבָר קָרְבוּ הַקָּרְבָּנוֹת, וְלָעֶרֶב אֲכָלוּם כֻּלָּם הָרָאוּי לַאֲכִילָה. וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה זֶה כָּל יְמֵיהֶם בְּאֶלְעָזָר וְאִיתָמָר, שֶׁיִּהְיֶה דִּינָם כִּמְשׁוּחַ מִלְחָמָה בַּעֲבוּר שֶׁנִּמְשְׁחוּ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. וְיִהְיֶה זֶה טַעַם "כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם". וּכְבָר הִזְכַּרְתִּי לעיל ח לה הַבָּרַיְתָא שֶׁל תּוֹרַת כֹּהֲנִים ריש פרשת שמיני מב שֶׁאָמְרָה: "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ" - יָכוֹל בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה וְשֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה? תַּלְמוּד לוֹמַר "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל" ויקרא כ"א:י"ב. אֵימָתַי לֹא יֵצֵא וְאֵינוֹ מְחַלֵּל? הֱוֵי אוֹמֵר בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה. "פֶּן תָּמֻתוּ" - מִמַּשְׁמַע לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן. "כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם" - מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? שֶׁיָּכוֹל אֵין לִי אֶלָּא אַהֲרֹן וּבָנָיו שֶׁנִּמְשְׁחוּ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁאִם יָצְאוּ בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה חַיָּבִין מִיתָה. מִנַּיִן לְכָל הַכֹּהֲנִים שֶׁבְּכָל הַדּוֹרוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר "כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם". וְכֵן רָאִיתִי עוֹד בַּתּוֹסֶפְתָּא שֶׁל סַנְהֶדְרִין פ"ד ה"א: אָמְרוּ לוֹ לְר' יְהוּדָה אֵין "מִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא" אֶלָּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה בִּלְבַד. וְהִנֵּה לְפִי זֶה הָאַזְהָרָה הַזֹּאת וְהָעֹנֶשׁ הָיוּ בְּאַהֲרֹן וּבָנָיו, שֶׁאִם יֵצְאוּ מִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה יְהוּ חַיָּבִין. וְאַהֲרֹן הָיָה מַקְרִיב בַּיּוֹם הַזֶּה וְהִזְהִירוֹ שֶׁלֹּא יַנִּיחַ הָעֲבוֹדָה וְיֵצֵא. אֲבָל בָּנָיו בַּיּוֹם הַזֶּה אוֹנְנִים הָיוּ וְאֵינָם עוֹבְדִים, וְאֵיךְ יִהְיוּ בִּכְלַל זֶה? וְאוּלַי נֹאמַר שֶׁמֹּשֶׁה אָמַר לְכֻלָּם: וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה פֶּן תָּמֻתוּ, וְהֵם הַיּוֹדְעִים כִּי אַהֲרֹן מַקְרִיב אוֹנֵן וְהוּא בְּאַזְהָרָתוֹ מֵעַתָּה, וּבָנָיו בִּכְלַל הָאַזְהָרָה וְהָעֹנֶשׁ כְּשֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִים לָעֲבוֹדָה מִיּוֹם זֶה וְאֵילָךְ. וּמִפְּנֵי זֶה אָמַר בְּכָאן סְתָם "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ" וְלֹא פֵּרַשׁ עַד מָתַי, אִם עַד הָעֶרֶב אוֹ לְמָחֳרָתוֹ, כִּי הַכַּוָּנָה שֶׁלֹּא יַנִּיחוּ הָעֲבוֹדָה, וְהִיא מִצְוָה נוֹהֶגֶת לְדוֹרוֹת. וְיִתָּכֵן שֶׁהָיָה לַבָּנִים הוֹרָאַת שָׁעָה שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מִשָּׁם בַּיּוֹם הַזֶּה כַּאֲבִיהֶם לִכְבוֹד הַשִּׂמְחָה, אֲבָל הַכֹּהֲנִים שֶׁבְּכָל הַדּוֹרוֹת מֻזְהָרִים שֶׁלֹּא יַנִּיחוּ עֲבוֹדָה מִן הַכָּתוּב שֶׁאָמַר "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל", כִּי כָל כֹּהֵן שֶׁיֵּצֵא וְיַנִּיחַ עֲבוֹדָתוֹ מְחַלֵּל. וְלֹא הֻצְרְכוּ לִלְמֹד מִכָּאן אֶלָּא הָעֹנֶשׁ שֶׁנִּתְרַבָּה כָּל מַנִּיחַ עֲבוֹדָה וְיוֹצֵא לְמִיתָה מִ"כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם", שֶׁהַמְּשִׁיחָה לְדוֹרוֹת הִיא עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר שמות מ טו "וְהָיְתָה לִהְיֹת לָהֶם מָשְׁחָתָם לִכְהֻנַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם". וְכָךְ שָׁנוּ שָׁם בַּבָּרַיְתָא שֶׁל תּוֹרַת כֹּהֲנִים ריש הפרשה כח: מִכָּאן אָמְרוּ הֲרוּגֵי בֵּית דִּין אֵין מִתְעַסְּקִין עִמָּהֶן לְכָל דָּבָר. שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ: הֲרֵי אָנוּ הוֹלְכִים לְבָתֵּינוּ וּמִתְאַבְּלִין, אוֹנְנִין וּבוֹכִין - וַהֲלֹא כְּבָר פְּקָדָנוּ הַמָּקוֹם שֶׁלֹּא תֵּצְאוּ מִן הַמִּקְדָּשׁ. נִרְאֶה מִכָּאן שֶׁהָיְתָה הוֹרָאַת שָׁעָה שֶׁיִּהְיוּ הַמֵּתִים בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה כְּנֶהֱרָגִין בְּבֵית דִּין עַל הָעֲבֵרוֹת, שֶׁבָּאִין וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם הַדַּיָּנִין וּבִשְׁלוֹם הָעֵדִים סנהדרין מו. אַף כָּאן יַעַמְדוּ לִפְנֵי הַשֵּׁם בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ: "בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ" - זֶה סִינַי, "וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" - זֶה שִׂמְחַת אֹהֶל מוֹעֵד במדבר רבה יב ח.

6 גור אריה פתח ↗

מכאן שהאבל אסור וכו'. דמאחר שאמר "אל תפרעו", ופירושו שאין אתם רשאים לגדל פרע, ממילא אחרים צריכים לגדל פרע, ואסורים בתספורת. אבל קשיא, מנא לן למידק שאבל אסור לגדל פרע בתספורת, ואי סבירא ליה לרש"י דקרא למשרי תספורת לאהרן ולבניו אתא, והשתא הוי שפיר, אתם – אין אתם צריכים לפרוע, אבל אחר שלא פרע – חייב מיתה, אם כן יקשה דהא פירש רש"י בסמוך 'הא אם תעשו תמותו', אם כן סבירא ליה דקרא אתא לאזהורי לבני אהרן שלא יגדלו פרע, ולפיכך אמר 'אם תעשו תמותו', אם כן קשה מנא לן הא אחר שלא פרע חייב מיתה, דשמא קרא לא אתא רק לאסור לבני אהרן שלא יגדל פרע, אבל אחר שפרע שהסתפר לא עשה איסור:ועוד, דבפרק אלו מגלחין מו"ק כד. קאמר 'אבל שלא פרע חייב מיתה, דכתיב "ולא תמותו", הא אחר שלא פרע חייב מיתה', ומנלן לומר כך, כיון דפירש רש"י "ולא תמותו" 'הא אם תעשו תמותו', אם כן פירוש הכתוב כך; שאם לא תפרעו אז לא תמותו, אבל אם תגדלו פרע – תמותו, ואם כן לא בא הכתוב לומר על אבל אחר שאם לא יגדל שער שימות, רק אתא לאהרן ולבניו גופייהו 'הא אם תעשו תמותו':ויראה, דודאי הכתוב בא ללמד שאבל אסור בתספורת, שאם אבל אינו אסור בתספורת, רק בא ללמד שאהרן ובניו אסורים לגדל פרע, כיון דאין זה אבילות, דהרי אבל אחר מותר לספר, ואם כן אין זה אבילות מה שהוא מגדל פרע, ולמה יאסור להם, ואין לומר דלאו משום אבילות אסור, רק מטעם אחר, זה אינו, דהא כתיב "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה", אם כן בשביל אבילות הוא דאסור, ולא בשביל אחריני כלל, ואם אבל מותר בתספורת, אם כן מאי אבילות הוא כשהוא מגדל פרע:והא דקאמר בפרק אלו מגלחין מו"ק כד. אבל שלא פרע חייב מיתה, שנאמר "ולא תמותו", שמע מינה אחר שלא פרע חייב מיתה, ומנא לן דבר זה, דלמא קרא אתא שאם יפרעו הם חייבים מיתה, אבל אבל שלא פרע אינו חייב מיתה, דכבר אמרנו שבשביל שהוא אבילות אסרה תורה לבני אהרן, שלא רצה שיהא בהם אבילות, וכמו שאם לא היה פריעה אבילות לגמרי – אין סברא לאסור אותו לבני אהרן, כיון שאינו אבילות, הכי נמי אם אין האבילות כל כך חמור, שאינו חייב מיתה האבל עליו אם לא פרע, אין סברא שיהיה יותר חמור בבני אהרן, דלא הזהיר עליהם רק בשביל שהוא אבילות, ואם לא היה האבילות עצמו כל כך חמור, שיש בו דין מיתה אם לא פרע, אין לומר דיהיו חייבים מיתה בני אהרן אם פרעו, וזה נכון:

6 אל תפרעו. אַל תְּגַדְּלוּ שֵׂעָר, מִכָּאן שֶׁאָבֵל אָסוּר בְּתִסְפֹּרֶת, אֲבָל אַתֶּם אַל תְּעַרְבְּבוּ שִׂמְחָתוֹ שֶׁל מָקוֹם מועד קטן י"ד:

7 ולא תמתו. הָא אִם תַּעֲשׂוּ תָּמוּתוּ ספרא:

8 ואחיכם כל בית ישראל. מִכָּאן שֶׁצָּרָתָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מֻטֶּלֶת עַל הַכֹּל לְהִתְאַבֵּל בָּהּ מועד קטן כ"ח:

6 מזרחי פתח ↗

אל תפרעו אל תגדלו שער. כדתניא בריש אלו מגלחין אין פריעה אלא גדול שער ופי' גדל פרע שער ראשו שהוא שער ראשו ומפני שהפרע הוא השער פי' כאן אל תפרעו אל תגדלו שער ובפסוק את ראשו לא יפרע פי' לא יגדל פרע ושניהם נכונים אבל בפסוק ופרע את ראש האשה פי' סותר קליעת שערה כדי לבזותה ואין זו סתירה כי אפשר לומר שסתירת קליעת שערה הוא גדול שערה במראית העין מפני שכל עוד ששערה קלועה נראה כאילו אין לה שער ובסתירת קליעתה יתפזרו שערותיה סבובותיה ויראה כאילו נתגדל שערה ומפני שלא היה אפשר לפרש שם יגדל שערה כמשמעו כי א"א שיגדל שערה בעת עמדה לפני ה' פירש סותר קליעת שערה שהוא גדול במראית העין ולא גדול ממש:

6 משכיל לדוד פתח ↗

אל תפרעו וכו׳ מכאן וכו׳. היינו כדפירש״י בפ׳ ואלו מגלחין דמדאצטריך קרא למשרי לבני אהרן מכלל דאחרים אסורין. והק׳ הרא״ם ז״ל דכיון דלמשרי להו הוא דאתא שאינם חייבין לפרוע מאי ולא תמותו דכתיב בתריה ופירש״י הא אם תעשו תמותו והא אין כאן אזהרה אלא היתרא למשרי שלא יהו חייבין כשאר אבלים דעלמא וליכא למימר דקרא דאל תפרעו אתא לשרויי וקרא דולא תמותו לאזהורי דמנ״ל לפרושו הכי דילמא כוליה אתא לאזהורי וא״כ מנ״ל למילף מהכא דאבל דעלמא חייב לפרוע והניח בצ״ע. ולעד״נ שיש ליישב זה לדעת הרמב״ם זכרונו לברכה שכתב בפ״ק מה׳ ביאת המקדש דכשם שאין הכהנים מוזהרין על היין אלא בשעת ביאה למקדש כך אין אסורין לגדל פרע אלא בשעת ביאה למקדש. ומעתה איכא למידק אמאי לא כתיב הכא קרא ראשיכם אל תפרעו וכו׳ בבואכם אל אהל מועד וכדכתיב בתר הכי ביין אלא ע״כ לפרושי דהכא אפילו בלא ביאת מקדש איירי וא״כ ליכא לפרושי לאזהרה דהא אזהרה ליתא אלא בשעת ביאה. ובהכרח צריכי׳ לפרש דהיינו לשרויי להו מאי דאסור לכל אבלים דעלמא. וכיון שכן מאי שייך בתר הכי ולא תמותו אלא צריך לומר דהך ולא תמותו מלתא באפי נפשה ובא לאזהורי ולחייב מיתה בשעת עבודה אם יכנסו פרועים ופרומים. ואע״ג דהרמב״ם התם נפקא ליה מיתה לנכנסי׳ פרועי ראש מדכתיבי ויין לא ישתו ופרע לא ישלחו מה שתוי יין במיתה כך פרועי ראש היינו משום דהך ולא תמותו סבר דמיבעי ליה לבדאי׳ בפ׳ ואלו מגלחין הא אחר שלא פרס ולא פרע חייב מיתה. והרמב״ם לטעמיה דסבר כשיטת הגאונים דאיכא אבלות מדאורייתא דהיינו יום ראשון ועליה קאי חיוב מיתה דהכא. אבל רש״י סבר כשיטת ר״ת דליכא שום אבילות דאורייתא אלא אפילו יום ראשון הוי דרבנן. וליכא לפרושי דהך ולא תמותו אלא כהאי תנא דמכלל לאו אתה שומע הן שאם יכנסו פרועי ראש שהרי הן במיתה ונמצא דפלוגתא דפוסקים באבלות תליא באשלי רברבי דפלוגתא דתנאי היא:

6 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה אל תפרעו, אל תגדלו שיער. מכאן שאבל אסור בתספורת, אבל אתם וכו'. לכאורה אין ללמוד מכאן שסתם יהודי מותר לו לגדל שערותיו, אלא להם נאמר שלא לנהוג מנהג אבילות. ויפה נדרש לשאלה זו הרב איתמר כהן שי', ראש המכינה בנוקדים, באחד מגליונות השבת, וזו לשונו: לשאלה זו היבט כפול - הלכתי ורעיוני. בצד ההלכתי קיימים מספר היבטים שדנו בהם הפוסקים:

« רש"י על ויקרא י׳:ה׳ רש"י על ויקרא י׳:ט׳ »