רש"י על ויקרא י׳:ט׳

« רש"י על ויקרא י׳:ו׳ רש"י על ויקרא י׳:י׳ »

9 שפתי חכמים פתח ↗

דרך שכרותו. פי' אם הפסיק בו או שנתן בו מים כל שהוא פטור. הא דכתב רש"י סתם דביאת אהל מועד יש בו מיתה, ובת"כ משמע דוקא אם הי' שיכור ועבד עבודה הוא במיתה. י"ל דכיון דיליף מג"ש ובקידוש ידים בפ' כי תשא כתיב בהדיא או בגשתם אל המזבח לשרת והוה דוקא בשעת עבודה לא הוצרך כאן לפרש. וק"ל:

9 ברטנורא על התורה פתח ↗

יין ושכר יין דרך שכרות פי' שיהא חי ויהא בו רביעית ולא יהא יין מגתו ומה שאמ' יין ושכר מפרש לה בת"כ להביא שאר המשכרים וחלק הכתוב ביניהן שעל היין במיתה ועל המשכרים באזהרה:

9 משכיל לדוד פתח ↗

יין ושכר דרך שכרותו. לאפוקי מזוג ואף על גב דר׳ יהודה בת״כ ואיתא נמי בגמרא דפ״ק דנזיר דדריש לשכר לשאר דברים המשכרין כגון דבלה קעולות וכדמתרגם נמי אונקלוס חמר ומרוי והכי משמע פשטיה דקרא וכתיב בוי״ו ושכר דמשמע דמלתא אחריתי היא. מ״מ אפשר שרבינו בחר לו טפי באידך פי׳ דר״א משום דקרא ביחזקאל לא כתיב אלא ויין לא ישתו כל כהן ואם שכר הוא דבר אחר אמאי שתיק מיניה התם. א״נ נראה דהכרחו של רש״י דאם איתא דשכר קאי על דברים המשכרים הא איכא בהו מידי דלאכילה כגון דבלה קעילית ואמאי לא כתיב אלא אל תשת הא לא אשכחן אלא דשתייה בכלל אכילה אבל לא אכילה בכלל שתיה הילכך אינו מתיישב לפי פשוטו לכך בחר יותר לפ׳ כשיטת ר״א דשכר אתא לפרושי ואע״ג דכתיב בוי״ו מצינו פעמים וי״ו יתירא. וגם לא נטה רבינו לפרש כשיטת ת״ק דדריש יין בכל שהוא ואפילו מגיתו לומר שמוזהר עליו אבל אינו במיתה ושכר ליין ישן המשכר וכשיעור רביעית לענין חיוב מיתה ובדרך זה ג״כ ביאר רבינו גבי נזיר מיין ושכר כתרגומו מחמר חדת ועתיק. אולם גם בזה לא בחר רבינו כאן שאינו קרוב לפשט המקרא דכי כתיב׳ מיתה בתר הכי ולא תמותו פשטיה דקרא משמע דקאי על כל הנז׳ יין ושכר הילכך ניחא ליה טפי שיטתיה דר״א:

10 שפתי חכמים פתח ↗

בין. כלומר, שיהא הבדל בין עבודת הקודש למחוללת, כי כל העבודות שהם בשכרות כולן מחוללות, והיינו דפי' רש"י הא למדת שאם עבד פסל כיון דכתיב בבואכם אל אה"מ ולא תמותו, וילפינן ג"ש מקידוש ידים ורגלים, והתם דוקא כשיעבוד עבודה כדפרישית. וש"מ דעבודה שהיא בשכרות חייב מיתה עליה. א"כ כל עבודות שהם בשכרות הם מחוללות, וא"כ מאי האי דכתיב ולהבדיל, אלא ע"כ צ"ל כדי שיהא הבדל וכו', ואף דגבי ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור לא שייך לפרש כן שנאמר שאם תשתו לא יהי' הבדל בין טהורה לטמאה שכולן יהיו טמאות, וכי שתוי שעבד עבודה תהא טמאה הא מחוללת היא, וע"כ צ"ל ולהבדיל בין הטמא וגו', שתדעו להבדיל ולא כדי שתבדילו וכו', אפ"ה הוכרח רש"י לפרש כן גבי עבודה, ויהי' פירושו דמלת ולהבדיל פעם כדי שתבדילו וכו' לגבי עבודה, ופעם שתדעו לגבי טומאה וטהרה. ובזה נ"ל לתרץ קושית הרא"ם שהקשה והא גבי להבדיל בין הטמא ובין הטהור לא שייך לפרש כן, ותירץ מה שתירץ ע"ש באורך:

10 משכיל לדוד פתח ↗

ולהבדיל כדי שתבדילו וכו׳. פי׳ שאם לא תשתו יין אזי יהיה הפרש בין עבודה קדוש׳ שנעשי׳ כדינה לעבודה המחוללת שלא נעשית כדינה כגון שעבד בשמאל וכדומה. אבל אם יהיו שתויי יין לא יהיה שום הפרש דאפילו עבד עבודה קדושה ככל משפטה הואיל והוא שתוי יין הרי עבודתו מחוללת והיינו דמסיים הא למדת שאם עבד פסל. והק׳ הרא״ם ז״ל דהיכי שייך לדרוש כן במאי דמסיים ובין הטמא ובין הטהור שאם תשתו לא יהיה הבדל בין טהורה לטמאה שכלן יהיו עבודות טמאות וכי שתוי שעבד עבודתו טמאה ויישב עפ״י ברייתא אחרת השנויי׳ בת״כ ולהבדיל בין הקדש וכו׳ אלו ערכין ובין הטמ׳ וכו׳ אלו הטומאות והטהורות וכו׳ עיין שם. ואינו ענין לדברי רש״י ז״ל דהכא. ונלע״ד לשיטת רבינו דבין הטמא ובין הטהור אין פירושו בין עבודה טמאה לטהורה דא״כ בין הטומאה ובין הטהרה מיבעי ליה כדכתיב בין הקדש ובין החול שהוא שם דבר ומדשני קרא בדבוריה ונקט טמא וטהור נר׳ דאגברא קאמר וה״ק שאם לא תשתו יין יהיה הבדל בין האיש הטמא לאיש הטהור שאיש הטהור שרי לעבוד ואיש הטמא אסור לו לעבוד ואם עבד חילל וחייב מיתה אבל אם שתה יין אין הבדל דאפילו הוא טהור גמור אסור לעבוד וחייב מיתה ומחלל עבודה כאילו הוא טמא:

10 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה ולהבדיל, כדי שתבדילו וכו'. לא אדע, מנין לו לרש"י שצריך כאילו להוסיף את המילה "כדי", והרי אפשר בלעדיה, כלומר פסוק זה חוזר אל "לאמר" שבפסוק ח. ולכאורה חייבים לומר כן, שהרי "ולהורֹת" בוודאי אינו מתפרש אלא כך, ושתי הפתיחות שוות! פ' שמיני תש"ן

9 יין ושכר. יַיִן דֶּרֶךְ שִׁכְרוּתוֹ ספרא:

10 בבאכם אל אהל מועד. אֵין לִי אֶלָּא בְּבֹאֲכֶם לַהֵיכָל, בְּגִשְׁתָּם לַמִּזְבֵּחַ מִנַּיִן? נֶאֱמַר כָּאן בִּיאַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנֶאֱמַר בְּקִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם בִּיאַת אֹהֶל מוֹעֵד, מַה לְּהַלָּן עָשָׂה גִישַׁת מִזְבֵּחַ כְּבִיאַת אֹהֶל מוֹעֵד, אַף כָּאן עָשָׂה גִישַׁת מִזְבֵּחַ כְּבִיאַת אֹהֶל מוֹעֵד שם:

9 מזרחי פתח ↗

יין ושכר דרך שכרותו. בת"כ אליבא דר' אלעזר דאמר אל תשת בדרך שכרותו הא אם הפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור דהאי ושכר לאו לרבויי כל שאר משכרין הוא דאתא כדרבי יהודה אלא לגלויי על היין שאינו חייב עליו אלא אם כן שתה אותו בדרך שכרות אבל אם הפסיק ברביעית יין ולא שתה אותה בבת אחת אלא לחצאין אינו חייב ואף על פי שכל אסורין שבתורה אם הפסיק באכילתן ושהה בהן כדי אכילת פרס או ששהה בשתייתן כדי שתיית רביעית מצטרפין לשיעור כאילו אכל ושתה כל השיעור בבת אחת שאני הכא דטעם איסורו אינו אלא מפני השכרות ובהפסקה ליכא שכרות ות"ק פליג עליה בהא וסובר שאף בזה אם שהה בשיעור רביעית בין שתייה לשתייה כדי אכילת פרס הרי הוא כאילו שתה כל הרביעית בבת אחת דומיא דכל האסורים שבתורה כדתנן בכריתות בפרק אמרו לו שתה רביעית יין ושהה בשתייה בכדי אכילת פרס ונכנס למקדש חייב ר' אלעזר אומר אם הפסיק בה או שנתן לתוכה מים כל שהוא פטור ואף על פי שהוי"ו של ושכר מורה כר' יהודה דאמר אין לי אלא יין מניין לרבות כל המשכרין ת"ל ושכר אם כן למה נאמר יין על היין במיתה ועל שאר המשכרין באזהרה עם כל זה נטה הרב לדברי רבי אלעזר משום דרבנן ס"ל בהא כרבי אלעזר וילפי שכר שכר מנזיר מה להלן ביוצא מן הגפן בלבד ולא בשאר משכרין אף כאן ביין בלבד ולא בשאר משכרין ולא אתא אלא לגלויי על היין שיהא בדרך שכרותו והוי"ו של ושכר יהיה לפי זה וי"ו הביאור כאילו אמר כשהוא שכר וכמוהו והנותר ממנו יאכל שפירושו כשהנותר ממנו יאכל כמו שפירשתי במקומו:

9 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ - יַיִן דֶּרֶךְ שִׁכְרוּתוֹ, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא י':ט'. וּפֵרוּשׁוֹ שֶׁאִם הִפְסִיק בּוֹ אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכוֹ מְעַט מַיִם פָּטוּר. וְדַעְתּוֹ שֶׁל הָרַב שֶׁלֹּא הֻזְהֲרוּ אֶלָּא עַל הַיַּיִן, לֹא עַל שְׁאָר הַמְשַׁכְּרִים. וְנִלְמֹד שֵׁכָר מִן הַנָּזִיר נזיר ד. וְכֵן הַדָּבָר לְפִי דַּעְתִּי. אֲבָל עַל דַּעַת הָרַב ר' מֹשֶׁה בס' המצות ל"ת ע"ג ובהל' ביאת המקדש פ"א ה"ב עַל שְׁאָר הַמְשַׁכְּרִים בְּאַזְהָרָה, וְשֵׁכָר כִּפְשׁוּטוֹ. וְהַטַּעַם בַּצַּוָּאָה הַזֹּאת עַתָּה, שֶׁלֹּא יִתְעֶה הַכֹּהֵן בְּשִׁכְרוּת הַיַּיִן וְיָבֹא לִידֵי מַחְשָׁבָה שֶׁאֵינָהּ כַּהֹגֶן וְיָמוּת בָּהּ כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ בָּנָיו. וְיִתָּכֵן כִּי מַה שֶׁדָּרְשׁוּ ויקרא רבה יב א שֶׁהָיוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא שְׁתוּיֵי יַיִן, לוֹמַר כִּי מִפְּנֵי יֵינָם טָעוּ בְּאֵשׁ זָרָה. לֹא שֶׁיִּהְיֶה הָעֹנֶשׁ מִפְּנֵי הַיַּיִן, כִּי עֲדַיִן לֹא הֻזְהֲרוּ מִמֶּנּוּ, אֲבָל עָנְשָׁם שֶׁטָּעוּ בְּאֵשׁ ה' כַּאֲשֶׁר רָמַזְתִּי רמב"ן על ויקרא י':ב'.

9 דברי דוד פתח ↗

יין ושכר יין דרך שכרותו, זה דעת ר"א בכריתות פ' אמרו לו דף י"ג והיינו שאם לא שתה רביעית בפעם אחת או שנתן לתוכה מים כל שהו פטור, ויליף בג"ש דדוקא יין אבל שאר משקין אין איסור:

10 מזרחי פתח ↗

ולהבדיל כדי שתבדילו בין עבודה קדושה למחוללת הא למדת שאם עבד פסול. וכן שנו בת"כ ומייתי לה בפרק כל הזבחים והכי פירושא אם לא תהיו שתייי יין יהיה הבדל בין עבודה קדוש' למחוללת ווי"ו ולהבדיל כוי"ו ונתתי גשמיכם ואין פירוש ולהבדיל שתדעו להבדיל דאם כן איך למדו מכאן שאם עבד פסול רק פירושו כדי להיות הבדל או לעשות הבדל והטעם שאם לא תהיו שתויי יין יהיה הבדל בין העבודה הקדוש' שנעשית כהוגן לעבודה המחוללת אבל אם תהיו שתויי יין לא יהיה הבדל בין העבודה הקדושה לעבודה המחוללת מאחר שכל העבודות שתעבדו שתויי יין כולן מחוללות ואינכם נזהרין מהם וזהו שאמרו הא למדת שאם עבד פסול אך קשה בשלמא גבי בין הקדש ובין החול שייך לומר שאם תשתו לא יהיה הבדל בין עבודה קדושה למחוללת ששתויי שעבד עבודתו מחוללת אלא גבי בין הטמא ובין הטהור היכי שייך לומר שאם תשתו לא יהיה הבדל בין טהורה לטמאה שכלן יהיו טמאות וכי שתוי שעבד עבודתו טמאה ושמא י"ל דמכיון דדרשי קרא דבין הקדש ובין החול פעם בעבודת קדושה ומחוללת ופעם בהקדשות וחולין כדתניא בתורת כהנים מניין לשתויי יין שאם עבד שתהא עבודתו פסולה תלמוד לומר ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובברייתא אחרת שנו ולהבדיל בין הקדש ובין החול אלו ערכין ובין הטמא ובין הטהור אלו טומאות וטהרות צריך לומר שלפי הדרש שדרשו קרא דבין הקדש ובין החול בעבודה קדושה ומחוללת עד שלמדו מזה שאם עבד חלל יתפרש קרא דולהבדיל כדי שיהיה הבדל בין עבודה קדושה למחוללת כדפרש"י ולפי הדרש שדרשו בברייתא האחרת וכן בברייתא בפרק אמרו לו ולהבדיל בין הקדש ובין החול אלו הדמים והערכים והחרמים וההקדשות דבכולהו מבעי ליה שלא יהא שתוי בשעת שומתן שהן צריכין שומא להוציאן לחולין על ידי פדיון ואם יהיה שתוי יטעה בשומתן ונמצא שאינו מבדיל בין הקדש ובין החול כמו שפרש"י שם הדמים והערכין וההקדשים שאסורין שתויי יין לשום אותן לבעלים לפדותן דדילמא לא שיימי שפיר ובין הטמא ובין הטהור אלו טומאות וטהרות ולהורות זו הוראה ופרש"י זו הוראה של אסור והיתר יתפרש קרא דולהבדיל כמשמעו אם לא תהיו שתויי יין תדעו להבדיל בין ההקדשות והחולין ובין הטמאות והטהרות אבל אם תהיו שתויי יין לא תדעו לשום השומא הראויה להם ולפי זה יהיה הוי"ו של ולהבדיל וי"ו החבור ופירושו יין ושכר אל תשתו בבאכם אל אהל מועד לשרת ובבאכם להבדיל בין ההקדשות והחולין ובבאכם להבדיל בין הטמאות והטהרות ובבאכם להורות בשאר אסורין והתרות ואין ולהבדיל ולהורות מורי' על הכהנים לבדם דומיא דבבאכם אל אהל מועד כי אלו האזהרות של ולהבדיל ולהורות הן כוללות לכל החכמים בכלל בין כהנים בין ישראלים כדכתב אחר זה כהנים בעבודן במיתה ואין תחמים בהוראתן במיתה ולפיכך צריך לפרש לגבי ביאת שתויי יין באהל מועד אתם הכהנים בבאכם אל אהל מועד ולגבי ולהבדיל ולהורות אתם החכמים בין הכהנים בין הישראלים אל תשתו יין ושכר כדי שתדעו להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור וכדי שתדעו להורות:

10 דברי דוד פתח ↗

ולהבדיל כדי שתבדילו נראה כוונת רש"י בפסוקים אלו דלא נפרש דהך ולהבדיל בין קודש לחול הוא ענין בפני עצמו דקא מזהיר על שלא יהא שכור בשעה שמורה להבדיל בין קודש לחול בכל זמן שיצטרך להורות בזה, ולא קאי על ענין ביאת אהל מועד והוה כמו פסוק שאחר זה ולהורות כו', ונמצא דאין לנו אזהרה על העבודה עצמה אלא חובת גברא קא מזהיר שלא יהא שכור בשעת העבודה ממילא אם עבר ועבד כשהוא שכור יש לו עונש אבל בעבודה אין שום פסול. ועל פירוש זה קשה דא"כ היינו סיפא דאמר להורות כו' דהא גם ולהבדיל מיירי בהוראה, לפ"ז ע"כ פירוש דהך ולהבדיל קאי על לעיל מיניה בענין עבודת אהל מועד וההבדלה היא לענין עבודה אם היא מחוללת והוה נתינת טעם למה לא יכנס שכור בשעת העבודה כדי שיוכל להבדיל בין עבודה מחוללת או לא ונמצאת למד שאפילו בדיעבד עבודת שכור פסולה ואע"פ שלא נודע אח"כ פסול, מ"מ הציווי היה שצריך שיהיה בשעת העבודה ראוי להבדיל וזה עבר על הצווי ע"כ אין לו תקנה. וע"כ אמר רש"י הא למדת היינו לפי פירוש זה דוקא, אבל לפירוש שזה צווי בפני עצמו אין לך לימוד על עובד בשכרות ולא נודע אח"כ פיסול מזה לא נתפרש לפסול, ולפי הפירוש האמתי שזכרנו הוה ובין טמא לטהור ג"כ שייך לעבודה דצריך שיוכל להבדיל בשעת עבודה אם יש פסול טומאה או לא, ולא כמ"ש הרא"ם דהך ובין טמא לטהור שייך למ"ש אחר זה ולהורות כאילו אמר ולהורות בין טמא לטהור, דא"כ היה לו לכתוב בין טמא לטהור אחר ולהורות:

10 גור אריה על ויקרא פתח ↗

רבי אליעזר אומר שתויי יין נכנסו וכו'. פירוש, מפני שהיו שתויי יין היה האש שבידם זרה, לפי שלא היה עבודתם עבודה רש"י פסוק י. ומה שאמר הכתוב אשר לא "ציוה אותם" פסוק א, מפני שהיו שתויי יין היה האש זרה אשר לא ציוה ה'2, ולפיכך היו חייבים שריפה. אי נמי, שגם רבי אליעזר מודה שהכניסו אש זרה, אלא שסובר שמשום אש זרה לא היו מתים פתאום מיד, כי כל מיתה בידי שמים אינה ממהרת לבא כל כך כמו שהיה בא עליהם, ולפיכך סובר שנכנסו שתויי יין, ודבר זה הוא גורם מיתה פתאום, כי אין המקדש סובל השכרות, לפי שהוא הפך הקדושה. וכן מי שסובר מפני שהורו הלכה מודה גם כן שהכניסו אש זרה, אלא שלא היו מתים כל כך פתאום, אלא שהורו הלכה בפני רבם, שממהר לבא כפי מדתו, שהוא קופץ וממהר להשיב בפני רבו. ולפיכך אמר רבי אליעזר לאותו תלמיד שהורה הלכה בפני רבו שלא יוציא שנתו, כדאיתא בעירובין סג., והיינו מטעם זה כי ממהר לבא עליו הפורענות. ומכל מקום, אי לאו אש זרה לא היה יוצא אש לשרוף אותם, רק בשביל שחטאו באש – לקו באש:ואף על גב שכתב רש"י שהיו חייבים מיתה בשעה שהציצו בשכינה, כמו שפירש רש"י "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" שמות כד, י כמו שפירש רש"י שם, אין זה קשיא, דכיון דעברו פנים של זעם, כמו שכתוב ישעיה כו, כ "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", ועברו פנים של זעם של אותו שעה, אף על פי שהיו חייבים מיתה באותה שעה, שהיה כעס עליהם מאת המקום, כיון שעבר אותו פנים של זעם, צריך להגרמת המיתה ענין אחר. דאם לא כן, למה לא מתו כל אותו שנה ממתן תורה עד הקמת המשכן, אלא כיון שלא רצה הקב"ה להמית אותן במתן תורה, אם כן נתבטלה המיתה, וכיון שנתבטלה המיתה, אם כן צריך להגרמת המיתה חטא אחר. ואם תאמר, אם כן לא הגיע להם עונש על הסתכלות בשכינה, שהרי היו מתים בלאו הכי מפני שחטאו בהקמת המשכן, אין זה קשיא, דזאת עבירה גררה העבירה בהקמת המשכן, כך יראה נכון ועיקר:ואף על גב שמתו בשביל עונש אהרן, שהקב"ה משלם חטא האבות לבנים, יש לומר, דכמו שאצל הרשע כשאוחזין מעשה אבותם משלם להם הקב"ה מעשה אבותם רש"י שמות כ, ה, כך בצדיק גמור, אם בנו עשה שום חטא משלם לו מעשה אביו אם הקב"ה רוצה שיביא חטא הצדיק על בנו, ואם לא חטא הבן כלל אין מביא על בנו חטא הצדיק, לכך צריך גם כן שיהיה חטא לבנים, וכאשר יש חטא לבנים אז יתוסף על זה חטא האבות ונענשו הבנים, ולפיכך חטא האבות וחטא הבנים גרם זה בודאי ביחד, וזה נכון:ומה שפירש רש"י פסוק ג שאף קודם החטא היה השם יתברך אומר "ונקדש בכבודי" שמות כט, מג, ואמר לו משה לאהרן 'אהרן, הייתי יודע שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, אמרתי או בי או בך, עכשיו אני יודע שהם גדולים וכו", דמשמע שלא בשביל שום חטא מתו, אלא בשביל שיתקדש הבית על ידם קושית הרא"ם, זה לא קשיא, דהכי קאמר, יודע הייתי שהבית יתקדש בשביל אחד מיודעיו שיעשה דבר שלא כהוגן – ויהיה נענש. ואף על גב שעדיין לא עשה אחד מהם החטא, ואם כן איך יבטיח הקב"ה שיהיה אחד מהם חוטא, שאם כן יהיה אותו האדם מוכרח להיות חוטא, אין זה קשיא, שכבר אמרו חז"ל אבות פ"ג מט"ו 'הכל צפוי והרשות נתונה', פירוש, שאף על גב שהקב"ה צופה העתידות כולם, מכל מקום אין האדם מוכרח במעשיו, אלא הרשות נתונה לו לעשות מה שירצה. וזה נמצא בכמה מקומות:

« רש"י על ויקרא י׳:ו׳ רש"י על ויקרא י׳:י׳ »