רש"י על קידושין ע״ג ב:י״ב

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על קידושין ע״ג ע״ב:י״א רש"י על קידושין ע״ג ע״ב:י״ד »

1 קידושין פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: נֶאֱמֶנֶת חַיָּה לוֹמַר: זֶה כֹּהֵן וְזֶה לֵוִי, זֶה נָתִין וְזֶה מַמְזֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא קָרָא עָלֶיהָ שֵׁם עַרְעָר, אֲבָל קָרָא עָלֶיהָ עַרְעָר – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת.

2 רשימות שיעורים פתח ↗

רש"י ד"ה שלא קרא עליה ערער. אמחלוקת רש"י והרמב"ם בגדר הערעור רש"י ביאר דהערעור הוא דהולד הזה הוי ממזר. ולכאורה צ"ב דהרי הברייתא מיירי בנאמנות החיה בנוגע לייחוס דכהן, לוי, נתין וממזר ולמה רש"י בחר דהערעור הוי דוקא דהולד ממזר. ונראה לבאר דבהמשך הסוגיא הגמ' אומרת דאין לולד חזקת כשרות. ורש"י דייק מזה דהגמ' איירי דוקא היכא דהערעור בא לפסול את הולד כמו שהעד א' טוען דהוא ממזר. כלומר, דב' הדעות בגמ' האם החיה נאמנת נגד עד א' או לא, הוא דוקא היכא דהחיה טוענת דהולד כשר והעד א' מכחיש אותה וטוען דהולד פסול. אבל הגמ' לא איירי כלל היכא דשניהם טוענים דהולד כשר אלא דהחיה טוענת דהוא כהן והעד א' מכחיש אותה וטוען דהוא לוי. ונראה לבאר דבאופן זה פשיטא לגמ' דהערעור מהני והחיה אינה נאמנת לקבוע דהוא כהן. ויוצא דלפי התירוץ הראשון בגמ' אע"פ דחיה נאמנת נגד עד א' היכא דהעד בא לפסול את הולד, מ"מ היא אינה נאמנת לקבוע דהוא כהן אם יש עד א' דמכחיש אותה. והסברא בזה הוא כנ"ל בשיעורים עג: ד"ה אמר רב חסדא דאולי צריך יותר נאמנות לפסול גברא מלהכשיר גברא. דהרי מהגמ' לעיל מוכח דכדי לקבוע דכהן הוי בן גרושה צריך ב' עדים וצדדנו לעיל דיתכן דכדי להכשיר צריך רק עד א'. ואולי כמו"כ הכא בערעור דחד. דאם העד א' בא לפסול את הולד אזי הוא אינו נאמן נגד החיה דבא להכשיר דהרי עד א' לפסול אינו נחשב לעדות ביוחסין וכן לא לערער על החיה. ואילו אם שניהם באים להכשיר אלא דהחיה טוענת דהולד כהן והעד טוען דהולד לוי, אזי העד נאמן להכחישה ולמנוע את קביעת הולד ככהן. ונראה דהרמב"ם חלוק עם רש"י בכמה נקודות ונבאר את שיטתו. דביארנו לעיל בדעת הרמב"ם דאף לקבוע דהולד כהן או לוי ג"כ הוי דבר שבערוה וצריך ב' עדים, אלא דיש לחיה כח נאמנות מיוחדת והיא נאמנת כב' עדים. ובנוגע לערעור הרמב"ם גם לא חילק בין ערעור לפסול ובין ערעור לקבוע דהתינוק כהן אלא דפסק פרק טו מהלכות איסו"ב הל' ל"ב כלישנא בתרא דערעור דעד אחד מהני נגד החיה, וז"ל נאמנת חיה לומר זה הבן כהן הוא או לוי או נתין או ממזר מפני שלא הוחזק ואין אנו יודעין יחוסן, בד"א בשהוחזקה בנאמנות ולא ערער עליה אדם, אבל אם ערער עליה אפילו אחד ואמר בשקר מעידה אינה נאמנת והרי הבן בחזקת כשר ואין לו ייחוס עכ"ל. ולכאורה פסקי הרמב"ם צ"ב. דהרי אם יש לחיה נאמנות כתרי עדים למה ערעור דחד מהני כנגדה, הרי אין מקום לערעור דחד במקום שתים. ואילו היה הרמב"ם פוסק כלישנא קמא דצריך ערעור דתרי היה מובן דאז יש הכחשה בין החיה דדינה כב' עדים לבין ב' עדים ממש. אבל צ"ע למה ערעור דחד מהני נגד החיה דנאמנת כתרי. ונראה לבאר ע"פ דיוק אחר ברמב"ם, דהיינו דהוא חולק על רש"י בנוגע לתוכן הערעור. דלפי רש"י העד מכחיש את החיה ומעיד דהולד הוי ממזר. אמנם מדברי הרמב"ם פרק טו מהלכות איסו"ב הל' ל"ב וז"ל נאמנת חיה לומר זה הבן כהן הוא או לוי או נתין או ממזר מפני שלא הוחזק ואין אנו יודעין יחוסן, בד"א בשהוחזקה בנאמנות ולא ערער עליה אדם, אבל אם ערער עליה אפילו אחד ואמר בשקר מעידה אינה נאמנת והרי הבן בחזקת כשר ואין לו ייחוס עכ"ל, נראה דאין העד מכחיש אותה בנוגע לולד זה אלא דמערער נגד החיה בתורת גברא דהיא שקרנית באופן כללי.41ועיין במאירי עג: ד"ה נשים דנקט דבגמ' כתוב "ערער עליו" אמנם הרמב"ם גרס "ערער עליה". ונמצא דהעד א' מערער על הנאמנות המיוחדת דהתורה נתנת לחיה שמעיד העד שלא שייך לחיה הזו נאמנות מכיון שהיא שקרנית, ומשו"ה היא חוזרת להיות כעד א' בעלמא ואינה נאמנת בדיני יוחסין. ויש להעיר דהמגיד משנה הבין בדעת הרמב"ם כמו רש"י דהערעור הוי בנוגע לייחוס דהולד הזה. ולפי דבריו צ"ב כנ"ל, למה עד אחד המערער נאמן נגד החיה דנאמנת כתרי. אבל לכאורה לפי הפירוש שלנו ברמב"ם קשה מהתירוץ השני בגמ' דחילק בין היכא דיש לולד חזקת כשרות להיכא דאין לו חזקת כשרות. דבשלמא אם הערעור הוי נגד הולד אזי שפיר מובן למה חזקת הכשרות דהולד מהני כדי לדחות את הערעור דהעד. אבל אם הערעור הוי נגד החיה עצמה, למה הדין דערעור דעד א' תלוי בחזקת כשרות דהולד, הרי העד בא לערער נגד נאמנות החיה באופן כללי. ואולי מפני זה ביאר המגיד משנה את הרמב"ם שלא כפשוטו ונקט דגם לפי הרמב"ם הערעור הוי נגד כשרות דהולד. בכשר ואין לו ייחוס ובסוף דבריו הרמב"ם פסק דהיכא דיש ערעור אזי הולד בחזקת כשר ואין לו ייחוס. ולכאורה צ"ב דהרי בלי הנאמנות דהחיה הולד ראוי להיות ספק ממזר או ספק פסול אחר ולמה כתב הרמב"ם דהולד בחזקת כשר. ובמיוחד זה קשה לפי המגיד משנה דהעד א' מערער על כשרות הולד וטוען דהולד פסול, דאזי יש לנו חד כנגד חד וראוי לומר דהולד הוי ספק כשר ספק פסול.42וכן הקשה המאירי ולכן הסיק שלא כהרמב"ם וז"ל והדברים מתמיהים הן לענין פירוש הן לענין פסק שאם אין לו יחוס למה הוא כשר והרי יש כאן ספק ממזרות עכ"ל. וי"ל דהרמב"ם מיירי בולד בעלמא דנולד מאשה בעלמא, דמלכתחילה יש לו חזקת כשרות בעלמא בלי שנדע את ייחוס הולד בפרט. וכבר קבענו לעיל עג: ד"ה אמר רב חסדא דלפי הרמב"ם בדרך כלל קביעת יוחסין הוי דבר שבערוה דצריך ב' עדים אלא דבלי הערעור יש דין נאמנות מיוחדת לחיה. וא"כ י"ל דהכחשת חד נגד חד אינו גורם חלות שם ספק כלל כדי דהולד יהיה ספק פסול, אלא דהערעור מהני רק לגרוע את הכח הנאמנות המיוחדת של החיה ונשאר כחד כנגד חד שאינו ספק כלל בדיני יוחסין. ונמצא שאין לאחד מהן נאמנות – דהרי הערעור מגרע את הנאמנות דהחיה, והעד א' בעצמו אינו נאמן לבדו בהלכות יוחסין מדהוי דבר שבערוה דצריך ב' עדים. ולכן הולד נשאר כשר, אבל בלי דין יחוס מסוים וכמצבו מלכתחילה לפני נאמנות דהחיה. משא"כ אילו היה מצב של תרי ותרי, דב' עדים היו מעידים דהולד כשר וב' עדים היו מעידים דהולד פסול, דאזי נוצר חלות שם ספק ביוחסין והולד באמת הוי ספק ממזר. אך חד כנגד חד אינו ספק כלל ליוחסין.

12 זה כהן וזה לוי - נשים שילדו בבית אחת אשת כהן ולוי נתין וממזר:

13 שלא קרא עליה ערער - שלא יצא מעורר על הולד לומר זה בנה של אשת ממזר:

« רש"י על קידושין ע״ג ע״ב:י״א רש"י על קידושין ע״ג ע״ב:י״ד »