רש"י על כתובות ו׳ ב:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על כתובות ו׳ ע״ב:א׳ רש"י על כתובות ו׳ ע״ב:ג׳ »

1 כתובות פתח ↗

אִי כְּשֶׁבָּעַל, מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? קָא מַשְׁמַע לַן דִּשְׁרֵי לְמִיבְעַל בְּשַׁבָּת, כְּדִשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: פִּירְצָה דְּחוּקָה מוּתָּר לִיכָּנֵס בָּהּ בְּשַׁבָּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּשִּׁיר צְרוֹרוֹת.

2 כתובות פתח ↗

2 אי כשבעל - ולא אתא לאורויי לן אלא היתר דם בתולים האי דנקט עד מוצאי שבת מאי קמ"ל ליתני נותנין לה ארבעה לילות על כרחך משום בעילת שבת נקט לה:

3 שמשיר צרורות - והאי נמי דלמא מחבל פורתא ומספיקא לא אסרינן ליה:

2 שו"ת חידושי הרי"מ פתח ↗

אמנם גם לרש"י ותוס' ז"ל. הא שם ס"ד דאמר על ר"ח ואידך שאני שמואל והקשו דמשמע דלא שכיח דשמואל וכן בחגיגה כו' והא בכתובות אמר רוב בקיאין בהטי'. וי"ל דהטי' דכתובות אינה בעילה גמורה שתתעבר בה עכ"ל. ולכאורה אינו מתורץ רק מחגיגה. וע"כ צ"ל דמיירי כאן שיודע שבעל בעילה גמורה הראויה להתעבר. שוב ראיתי במהרש"א ז"ל שפי' כן ולשון תוס' דחגיגה דודאי תחלת ביאה רוב בקיאין בשעת מעשה אבל גמר כדי שתתעבר א"א כ"א לשמואל ע"ש. וא"כ מיירי בעל שיודע שגמר ביאתו. וא"כ מ"ש תוס' י"א ושם ס"ד דבבעל ביאה א' ומצא ובב' לא מצא דמודה ר"א אף שמצא בג' דלא תלינן היינו ג"כ בבעל ביאה גמורה א' בגווני דפליגי כנ"ל. ולא מיבעיא למה שהיה אפשר לפרש בפשיטות דמודה ר"א. דמה דצריך ר"ח להוכחה א"א דהוי דם כו' הוא רק שלא להוציאה מחזקת בתולה דאלים טובא חזקת הגוף דהא נערה המאורסה נסקלת ומוציאין קנס מחזקת בתולה. ולכך צריך להוכחה ודאי ר"א דלמא אתרמי כשמואל ומוקמי אחזקה משא"כ כשבעל ומצא דבביאה ב' לא מפקינן מחזקת בתולה רק דאמרינן שכלו בביאה א' מודה ר"א דלא תלינן בדשמואל דלא שכיח. וא"כ ודאי יש לחלק דבלא גמר ביאתו דשכיח שפיר תלינן ומוקמינן אחזקה שלא חיתה המכה. רק גם לפי לשון התוס' דא"א דדם בתולין כו' ולה"ל למפסק מ"ת כיון דמתחל' בעל ומצא דם א"א שנשאר עוד דם בתולים לא היה לו לפסוק כששמשה כו' אבל הכא איירי דבעל ולא מצא להכי איכא למימר דבעל כדשמואל ע"ש ומשמע מלשונם דאין הטעם כנ"ל רק דכשכבר בעל והוציא דם אזי אח"כ בביאה כל דהוא מוציא ע"ש. מ"מ נראה דמאנו תוס' לתרץ כמ"ש דהא פלוגתא דר"ח ור"א סתם דמשמע אף בבוגרות דנותנין לילה א' הרבה ביאות מ"מ סבר ר"א דטהורה והתוס' פי' כתובות ט' לפירוש ר"ח דיש שאין להם דם ומ"מ תלינן לפי שאין דרך לראות מ"ת כמ"ש מהרש"א שם. וא"כ בזה אין מוציאין מחזקת בתולה ולמה סבר ר"א דטהורה וע"כ משום דאין דרך כו' לחוד תלינן דאיתרמי כדשמואל וא"כ קשיא להו שפיר דגם בביאה ב' נתלי כדשמואל מה"ט גופיה דאין דרך כו' והוכרחו לסברתם הנ"ל. וא"כ מ"מ דוקא בביאה גמורה שייך סברתם כיון שגמר ביאתו ודאי דאם היה נשאר דבר היה יוצא בביאה ב' משא"כ בלא גמר דהא כתבו בלשונם דמודה רב אסי והיינו באופן דנחלקו וכן סיום לשונם אבל הכא איירי דבעל ולא מצא ולהכי א"ל דבעל כדשמואל. שכל הלשון מיותר. ונראה דבדיוק כתבו כן דהכא איירי שבעל וגמר וא"ל כשמואל אף דל"ש לאורויי דבלא גמר דא"צ לשמואל י"ל דגם התם שרי'. ולענ"ד ראיה ברורה לזה דהא אמר שמואל פרצה דחוקה מותר לכנוס בה בשבת ואע"פ שמשיר צרורות כו' והא כל ההיתר דלא הוי פסיק רישיה שרוב בקיאין בהטי' וא"כ דוקא ביאה ראשונה מותרת משא"כ ביאה ב' שגם שיבעול בהטי' ג"כ יוצא דם הו"ל פסיק רישיה וכן תוס' ד"ה דשרי למבעל כ' ואע"ג דבכתובות מייתי דשמואל על ביאה שניה מ"מ לפי האמת דשרי למבעל בתחלה נקיט כו' דהוי רבותא טפי ע"ש. ולהנ"ל אדרבה גם לפי אמת רבותא בביאה שניה ולשון רש"י כתובות ו' ע"ב ואע"פ שמשיר צרורות כו' דילמא מחבל פורתא ומספקא לא אסרינן ליה. וא"כ אפשר כיון דספק אם נשאר דם לא הוי פסיק רישיה. אך ז"א דמ"מ אם נשאר ודאי שיוצא והוי פסיק רישיה. ואף שספק אם כבר יצא מ"מ הוי ס"ד יותר מביאה א' דאינו פסיק רישיה כלל כיון שאפשר שלא להוציא. והגם דאפשר לפי' ר"י כתובות ה' ע"ב לדם הוא צריך לראות אם היא בתולה א"כ ביאה ב' א"צ דז"א דרש"י לא פי' כן. ועוד דלס"ד עכשיו גם ביאה ב' צריך להוציא דם שיש שיצא ע"י ביאה ב' כדי שתהיה מותרת אח"כ משום נדה שלא יהיה נקרא פסקה מ"ת. והגם שי"ל דלידע שבתולה הוי צריך לגופה משא"כ בזה א"צ להדם רק שלא יצא אח"כ מ"מ הא שמואל סבר כר"י במלאכה שא"צ לגופה כמפורש שבת מ"ב ובל"ז פשט לשון רש"י דאותו היתר שיש בביאה יש גם בשני' והוא ספיקא לכך קיל מביאה א' וממילא מוכח עכ"פ דבלא בעל ביאה גמורה אין ביאה ב' מוציא דם אף שבעל ויצא דם יותר מביאה א' וכיון דאף בבוגרות דאינו נגד ח"ב מ"מ דווקא בביאה גמורה פליגי ממילא גם במצא בא' וב' לא. מ"מ שרי' בג' שמצא דתלינן בהטי' כשלא גמר בב' כנ"ל ואף דלשון הרא"ש הוא לשון רשב"א שבת"ה דהטי' לא שכיח כדאמר בעל ולא מצא כו' ולא חילק בין ביאה גמורה. וכן מלשון הש"ע אה"ע סי' ס"ח משמע דרק על טענת פ"פ שיילינן ליה שמא הטה אבל בטענת דמים לא שיילינן מ"מ אין ראיה דכיון שבא ואמר בעלתי סתמא ביאה גמורה. והא מפורש ברש"י ותוס' פרק קמא דכתובות ו' ע"ב דפריך שושבינין למה מפה למה דכשטוענת בתולה אני אמרינן שמא הטה גם לענין דם ע"ש ולתוס' קאי על שבת שאינו מתכוין לביאה גמורה עכ"פ מוכח בלא בעל ביאה גמורה שייך שהטה ואין דם. וגם שם י' ע"א דאיכא ב' לישני שמא הטה א"ד שמא הטית במזיד כו' ופרש"י א"ד בלא מתכוין לא שכיח הטי' ע"ש. מ"מ מדכתב רש"י דל"ש היינו בביאה גמורה כתוס' דהא מסיק רוב בקיאין כו'. ועוד כיון דאיכא תרי לישני שוב רק לענין טמאה נדה אבל להיות רואה מחמת תשמיש דרבנן פסקינן לקולא כנ"ל:

« רש"י על כתובות ו׳ ע״ב:א׳ רש"י על כתובות ו׳ ע״ב:ג׳ »