רש"י על כתובות כ״ט א:א׳-מ״א ב:י׳

1 מתני' אלו נערות - דוקא נערה משהביאה שתי שערות עד שתבגר והם ששה חדשים שבין נערות לבגרות אבל קטנה ובוגרת אין להם קנס:

2 שיש להן קנס - אם אנסה אדם נותן לאביה חמשים כסף כדכתיב ונתן האיש השוכב וגו' דברים כ״ב:כ״ט:

3 הבא על הממזרת - בגמרא פריך אבל כשירות לא ומשני פסולות איצטריכא ליה לאשמועינן:

4 נתינה - מן הגבעונים והיא אסורה לקהל דדוד גזר עליהם כדאמרינן ביבמות ד' עח: ועל שם ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים וגו' יהושע ט׳:כ״ג קרי להו נתינים:

5 כותית - קסבר גירי אריות הן וישנן בלאו לא תתחתן בם דברים ז׳:ב׳-ג׳:

6 ועל השבויה - ישראלית שנפדית פחותה מבת שלש שנים דבחזקת בתולה היא שאפי' נבעלה בשביה בתוליה חוזרים:

7 ועל אשת אחיו - שנתקדשה לו לאחיו וגירשה שאין בה מיתה אלא כרת:

8 ועל אשת אחי אביו - שנתקדשה לו וגירשה:

9 אע"פ שהן בהכרת הרי אין בהם מיתת ב"ד - וכרת לא פטר ליה מן התשלומין:

10 גמ' ר"מ היא - כדמייתי ברייתא לקמיה:

11 יש לה מכר - יש לאביה בה זכייה למכרה לשפחות:

12 ואין לה קנס - שהבא עליה אינו חייב קנס:

13 ואין לה מכר - כדתניא ערכין דף כט: יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת ק"ו מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר:

14 מבת ג' שנים ויום אחד - שהיא ראויה לביאה:

15 מכר לא - בתמיה:

16 אף קנס במקום מכר - ומשום קנס נקט בת שלש אבל למכר מבת יום אחד ועד שתביא שתי שערות:

17 ואמאי - יש להן קנס לנערות פסולות:

18 איקרי כאן כו' - אמתני' מקשי:

19 ה"ג נערה נערה הנערה - באונס כתיב כי ימצא איש נערה בתולה וגו' וכתיב בתריה ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה ודרשינן נערה יתירה וה"א יתירה דהנערה דמצי למיכתב ונתן לאביה:

20 חד לגופיה - לכשרה:

21 בתולה בתולות הבתולות - במפתה כתיב וכי יפתה איש בתולה וקרא אחרינא בתריה כסף ישקול כמוהר הבתולות ומצי למיכתב כמוהר בתולות הא תלת דדרשינן ה' יתירה ובתולות דמצי למיכתב כמוהר ולשתוק:

22 ההוא מיבעי ליה - ההוא הנערה הא דלא כתיב ונתן לאביה מיבעי ליה לכדאביי שאם לא הספיק האב להעמידו בדין עד שמתה פטור:

23 לאבי הנערה - משמע שהיא קיימת:

24 מיבעי ליה לג"ש - בתולה דכתיב גבי מפתה מיבעי ליה לג"ש בתולה בתולה לג"ש מה כסף האמור באונס חמשים אף מפתה חמשים ומה מפתה שקלים דכתיב ביה ישקול אף חמשים של אונס שקלים קאמר:

25 כמוהר הבתולות - חמשים כסף המפורשים במאנס את הבתולה:

26 שיהא זה - חמשים כמוהר הבתולות:

27 ומוהר הבתולות - יהיו שקלים כזה:

28 וחד לג"ש - ותהי מופנה מצד אחד ולמידים הימנה:

29 ולאפוקי מהאי תנא - מתני' דקתני יש קנס לממזרת ולאחותו לאפוקי מהאי תנא:

30 שיש בה הויה - שקדושין תופסין לו בה פרט לאחותו ולכל חייבי כריתות דילפינן בקדושין שאין קדושין תופסין בהן בפרק שלישי דף סז: ומשמע ליה תהיה לשון הוית קדושין ור"ש בן מנסיא משמע ליה תהיה לשון קיום:

31 הא נמי אית בה הויה - דקדושין תופסין בחייבי לאוין והתם יליף לה:

32 ולר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין - ביבמות בהחולץ יבמות דף מד: בברייתא המחזיר גרושתו ר"ע אומר אין לו בה קדושין:

33 מאי בינייהו - משום ר"ש בן מנסיא קא פריך לה דאילו שמעון התימני שמעינן ליה ביבמות דף מט. דפליג עליה דר"ע בהא דתנן איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי ר"ע שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים אלא לר"ש בן מנסיא קא בעינן לה אי ס"ל כר"ע מאי איכא בין משמעותא דתהיה לשון קיום למשמעות דשמעון התימני אי נמי משמע ליה לר"ש בן מנסיא לשון הויה אימעיטא לה ממזר ומה בין ראויה לקיימה ליש בה הויה:

34 אלמנה לכהן גדול - דמודה בה ר"ע שקדושין תופסין לו בה ואע"פ שהיא בלאו וכרבי סימאי והוא הדין גרושה להדיוט:

35 מן הכל - כל הנולדים מחייבי לאוין:

36 לא יקח - וסמיך ליה ולא יחלל זרעו מדין כהונה הוא מחללו ולא שם ממזרים עליהם:

37 בואו ונצוח על עקיבא בן יוסף - שמרבה ממזרים בישראל חנם:

38 שהוא אומר כל שאין לו ביאה בישראל - הבא על אשה שאין לו בה היתר ביאה הולד ממזר אפי' אלמנה לכ"ג נמי:

39 חייבי עשה מצרי ואדומי - בתוך שלשה דורות דכתיב דברים כ״ג:ט׳ דור שלישי יבא להם דור שני לא ולאו הבא מכלל עשה עשה:

40 הניחא - אי רבי ישבב האי כל שאין לו היתר ביאה דקאמר אליבא דר"ע לאו כללא כייל אלא לאפוקי מדרבי סימאי לחודיה אתא ואחייבי לאוין הוא דפליג לאוסופי חייבי לאוין בכהונה אבל שום חייבי עשה לא הוסיף:

41 שפיר - מצינו למימר איכא בינייהו דשמעון התימני ור"ש בן מנסיא חייבי עשה:

42 אלא - אי לאו אדרבי סימאי קאי וטעמא דנפשיה קאמר בשם ר"ע שכל שאין לו היתר ביאה באשה זו הולד ממזר מאי איכא למימר:

43 בעולה לכ"ג - שאין בה לאו דאלמנות וגירושין אלא עשה דבתולה יקח ויקרא כא ולא בעולה וא"ת יש כאן לאו דזונה לא אשכחן תנא דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה אלא ר' אלעזר ולית הלכתא כוותיה ואין זונה אלא הנבעלת לפסול לה ובבעולה שלא כדרכה איירי דאי כדרכה תו ליכא קנס:

44 ומאי שנא - האי עשה משאר עשה דמודה ביה ר"ע:

45 דהוה ליה עשה שאינו שוה בכל - שאינו נוהג אלא בכ"ג אבל עשה דמצרי ואדומי נוהג בכל הקהל:

46 הא נמי יש בה הויה - המקדש אשה בימי נדותה מקודשת:

47 ולאפוקי מדר' נחוניא - מתני' דמחייב תשלומין לבא על אחותו ואע"פ שמתחייב כרת בביאתו מפקא מדר' נחוניא:

48 את יום הכפורים כשבת - לפטור המדליק את הגדיש ביום הכפורים כאילו הדליקו בשבת:

49 מה שבת - שהוא מיתת ב"ד:

50 פטור מן התשלומין - כדתנן במתני' גבי בא על בתו ויליף לה מולא יהיה אסון ענוש יענש:

51 אף יום הכפורים - שהוא בכרת חיוב נפש הוא זה ופטור מן התשלומין:

52 אסון בידי אדם - ולא יהיה אסון דמשתעי במיתת ב"ד למימר דהיכא דליכא מיתת ב"ד משלם דמי ולדות:

53 אסון בידי שמים - וקראהו אסון:

54 צינים פחים - קור וחום:

55 בידי שמים - אם באים פורעניות על האדם גזירת המלך הוא:

56 חוץ מצינים ופחים - שפעמים שבאין בפשיעה:

57 בידי אדם נינהו - שלא מגזירת מלך:

58 דין ד' מיתות - עונש דוגמתם:

59 נופל מן הגג - דומה לנסקל שדוחפין אותו מבית הסקילה לארץ דגבוה ב' קומות היה כדאמרי' בנגמר הדין סנהדרין דף מה.:

60 חיה דורסתו - ארי מפילו לארץ והורגו בדריסה:

61 נחש מכישו - והארס שורפו:

62 נמסר למלכות - והן מתיזין ראשו בסייף כי כן דרך המומתין על ידיהן וזו היא מיתת סייף:

63 סרונכי - אסכרא והוא בגרון מלנ"ט:

64 מן האיש ההוא - שהוא חייב מיתת ב"ד:

65 ושמתי אני את פני והכרתי - למדנו שהכרת במקום מיתה וחילופה:

66 זר שאכל תרומה - במזיד הוא במיתה בידי שמים ולא בכרת כרת הוא וזרעו נענשין דכתיב ויקרא כ ערירים יהיו:

67 לאביי פטור - מתשלומין דנפקא ליה מאסון בידי שמים וכל אסון במשמע בין במיתה בין בכרת:

68 ולאביי פטור - בתמיה נהי נמי דמיתה בידי שמים פוטרת מתשלומין אבל היכא דאכיל תרומה דגזילה מי מיפטר הא כיון דאגבהה קניה וחייב בתשלומין ואפילו תישרף ומתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל לה:

69 שתחב לו חברו - דלא אגבהה ולא קניה ולא מיחייב בתשלומין אלא בבליעתו מתחייב דמי הניית מעיו ולא דמי כולה ובההיא שעתא חיוב מיתה נמי איכא:

70 איבעי ליה לאהדורה - וכי לא אהדרה מההיא שעתא איהו מזיק לה דראשון לאו מידי עבד ולא נתחייב לכהן כלום:

71 ואי דלא מצי לאהדורה אמאי חייב - מיתה אנוס הוא:

72 ע"י הדחק - דאי נמי אהדרה ממאסה ולא חזיא לבעלים הלכך מגזל לא גזלה אמאי קא מחייבת ליה בתשלומין אהנאת גרונו ומעיו ההיא שעתא חיוב מיתה איכא:

73 משקין של תרומה - ולא תדחקה לשנויה בבית הבליעה אלא מכיון שתחבה לתוך פיו אימאסא לה ולא מצית לאיחיובי משום גזילה דהא לא חזיא למידי אלא אהניית גרונו ומעיו מיחייב ומיתה ותשלומין באים כאחד:

74 וקרע שיראים - בשעה שבולעה ואע"ג דמיתה לאו משום ממונא דניזק אתיא ליה מיפטר וסבירא ליה לרב אשי מיתה לזה ותשלומין לזה פטור:

75 שעקירה צורך הנחה היא - הלכך אע"ג דחיוב ממון מקמי הנחה אתיא ליה פטור הואיל ובין עקירה והנחה אתיא ליה מיתה ותשלומין באין כאחד שעקירה צורך הנחה היא ומההיא שעתא אתחלה לה מלאכה:

76 דאי בעי גחין - למטה מג' טפחים ואכיל ובציר מג' לאו הגבהה היא:

77 לא מצי לאהדורה - משזרק את החץ הלכך משעת עקירה סופו לקרוע לו שיראין:

78 הכא מצי מהדר ליה - הלכך לא אמרי' משעת הגבהה אתחלה לה אכילה:

79 המעביר סכין - בידו בהליכה:

80 הגונב כיס בשבת - הגביהו ברשות הבעלים והוציאו לרה"ר:

81 חייב - בתשלומין אף על פי שנהרג:

82 שכבר נתחייב בגניבה - לשלם דהגבהה קונה בכל מקום וקמה לה ברשותיה אף להתחייב באונסים:

83 היה מגרר ויוצא - שלא הגביהו ברשות הבעלים ולא קנאו אלא בהוצאה מרשות הבעלים פטור שאיסור שבת כו':

84 ואמאי - כי הגביהו ברשות הבעלים וקנאו אמאי חייב נימא משעת הגבהה אתחלה לה הוצאה:

85 וכה"ג מי חייב - משום שבת:

86 לכך - להוציאו:

87 לא תימא בהגביהו ע"מ להצניעו אלא הגביהו ע"מ להוציאו - ודקשיא לך נימא הגבהה צורך הוצאה היא:

88 הכא במאי עסקינן כשעמד - ועמידתו היא הנחה לעקירה ראשונה ואין חיוב שבת באה לו ע"י עקירת חפץ הראשונה אלא ע"י עקירת גופו שעוקר עצמו אחר העמידה על מנת להוציא ועקירת גופו כעקירת חפץ:

89 אורחיה הוא - ואין עמידתו הנחה לבטל עקירה ראשונה ממלאכת שבת:

90 פטור - מתשלומין דאתי עליה חיוב שבת מחמת הגבהה ראשונה שבה נקנה לו הכיס ומיתה ותשלומין באין כאחד:

91 ניפלוג בדידה - במגביה עצמו יכול לשנות בו חיוב ופטור:

92 אלא - לא תוקמה כשעמד ואפ"ה חיוב שבת דעקירה לאו מחמת עקירה ראשונה דהגבהה אתיא ליה אלא בעקירת גופו של פסיעה אחרונה כשיוצא מן הבית ובן עזאי היא:

93 דאמר - בפ"ק דשבת:

94 מהלך כעומד דמי - ועקירת כל פסיעה הויא עקירה והנחת הרגל היא הנחה הלכך קניה משעת הגבהה וחיוב מיתה בפסיעה בתרייתא קא אתיא ליה:

95 אבל זורק מאי - הגביהו וזרקו:

96 פטור - מתשלומין דאתיא ליה חיוב שבת ע"י חיוב הגבהה דתו ליתא עקירה אחריתי:

97 אין דרך הוצאה בכך - ואין כאן חיוב שבת:

98 ובמאי - איצטריך לאשמועינן דדרך הוצאה בכך:

99 אי ברברבי - כיס גדול שיש בו משוי להגביהו:

100 אורחיה הוא - לגררו ופשיטא דהוצאה היא:

101 לאו אורחיה הוא - ואמאי חייב משום שבת:

102 איסור גניבה ליכא - דמשיכה בלא הגבהה קס"ד דלא קניא ברה"ר:

103 לרשות היחיד - לרשותו שהיתה חצירו סמוכה לחצר הבעלים:

104 צידי רה"ר - סמוך לבתים שנותנין להלן מן הבתים אבנים ומכשולין להרחיק חיכוך העגלות ומאותן חיפופי ולפנים קרי צידי רה"ר:

105 פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בעירובין בפרק כל גגות:

106 דהא לא שכיחי רבים - והוי ליה כסימטא דתיקון בה משיכה:

107 רב אשי אמר - מגרר ויוצא דקאמר פטור לעולם ברשות הרבים ודקשיא לך איסור גניבה ליכא:

108 כגון שצירף ידו - השניה לפחות משלשה סמוך לקרקע ובידו אחת גיררה ונפלה לתוך חברתה וידו קניא ליה:

109 כדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה - לענין הנחת שבת כמקום ארבעה על ארבעה וכי היכי דלענין שבת חשוב מקום לענין מיקנא נמי חשוב מקום למיקני כאילו הגביהה למעלה משלשה ומיהו ברשות היחיד לא אגבהה דתיקני ליה מקמי דליתי חיוב שבת עליה וביאתה לרה"ר וקנייתה באין כאחד ולהכי משני כשצירף דלא תיהוי הגבהה ברשות היחיד כדקתני מגרר ויוצא:

110 רב אחא מתני הכי - כדאמרן דמשיכה ברשות הרבים לא קני ומוקים לה כשצירף ידו וקיבלה לתוכה:

111 היה מושכו - בגונב בהמה ברשות בעלים קאי בפרק מרובה:

112 ומת – השור:

113 ברשות הבעלים פטור - הגנב מלשלם כלום דלא קני להתחייב באונסין:

114 הגביהו - אפי' ברשות הבעלים:

115 הא הוציאו - כל היכא דאפקיה ואפי' לרה"ר:

116 אלו הן הלוקין - אם התרו בהן:

117 וקיימא לן דאין לוקה ומשלם - דנפקא לן לקמן מכדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות:

118 מתני' באחותו נערה - דאיכא קנס וסבירא ליה דממונא משלם ולא לקי וההיא דמכות בבוגרת דאין לה קנס:

119 בושת ופגם - דגבי קנס הוא דבעינן נערה אבל בושת ממונא הוא:

120 ופגם - כאילו היא שפחה נמכרת בשוק כמה פיחתה מדמיה להשיאה לעבד שיש לרבו קורת רוח הימנו כדלקמן כתובות דף מ: והא בבוגרת נמי איתא:

121 בשוטה - שאין לה בושת ודמים למכור בשוק נמי אין לה:

122 והא איכא צערא - דהכי תנן במתניתין המפתה נותן בושת ופגם וקנס מוסיף עליו האונס שנותן את הצער:

123 במפותה - דאין לה צער כדאמרי' לקמן בפירקין כתובות ד' לט: פקחות שבהן אומרות מפותה אין לה צער:

124 ביתומה - שקנסה ובושתה ופגמה שלה:

125 ומפותה - כיון שהכל שלה אין כאן חיוב ממון דהא עבדא מדעתה ואחולי אחלה גביה:

126 שוטה לא גרסי' דבפקחת נמי אין שום חיוב ממון במפותה יתומה:

127 קסבר עולא - דאוקי מתני' דמכות בבוגרת ולא אוקמה למתני' דהכא בשלא התרו בו שמעת מינה אפי' אתרו ביה נמי ממונא משלם ולא לקי:

128 חובל בחבירו - איכא מלקות דלא יוסיף דברים כה וממונא משלם כדכתיב שמות כ״א:י״ט שבתו יתן ואפילו אתרו ביה נמי מרבי ליה לקמן בשמעתין בהדיא לתשלומין:

129 מה לחובל בחבירו - דין הוא לידון בממון שהוא חמור ממלקות שכן יש בו חומר אחר:

130 שחייב בחמשה דברים - נזק צער ריפוי שבת ובושת:

131 ואי ממונא לקולא הוא - וא"ת ממון קל מן המלקות ואין זו תשובה שהשבנו דכ"ש בעלמא מה זה שחמור להתחייב בחמשה דברים נדון בקלה שבשני חיובין שבהן ק"ו לשאר חייבי ממון הקלין שידונו בממון הקל איכא למיפרך מה לחובל בחבירו שכן הותר מכללו בב"ד דניתן רשות לב"ד להלקותו תאמר בשאר חייבי ממון כגון קנס דאונס ומפתה שלא הותרו מכללן בב"ד:

132 אלא גמר מעדים זוממים - במה מצינו:

133 דאיכא ממון - דכאשר זמם:

134 ומלקות - דלא תענה:

135 ממונא משלם - לקמן יליף לה בשמעתין:

136 שכן אין צריכין התראה - ונענשין במיתה או במלקות או בממון ודין הוא שידונו בחמורה כי איכא תרתי:

137 ואי ממונא קולא הוא - אשכחן בהן צד הקל ודין הוא שידונו בקלה:

138 שכן לא עשו מעשה - אלא בדיבורא בעלמא מיענשי:

139 מתרוייהו - כי פרכת מה לחובל בחבירו שכן חייב בחמשה דברים עדים זוממין יוכיחו מה לעדים זוממין שכן אין צריכין התראה חובל יוכיח וחזר הדין:

140 תחת תחת גמר - וגזירה שוה מופנה היא ולמדין ואין משיבין:

141 אפי' תימא - ההיא דמכות באחותו נערה וכשהתרו בו דאיכא ממון ומלקות ואשמעינן דלקי ולא משלם ומתניתין דכתובות בשלא התרו בו דליכא מלקות:

142 וסמיך ליה ארבעים יכנו - דהיכא דאיכא שתי רשעיות ניעבד ביה הכאה:

143 בפירוש ריבתה - לקמיה מפרש היכא:

144 שלא השם המביאו לידי מכות כו' - המקרא המביאו לידי מלקות אינו מביאו לתשלומין מלקות מלא תענה תשלומין מכאשר זמם וכיון דשני שמות הן חייב על שניהם:

145 נימא כל הלוקה אינו משלם - ונידייניה במלקות מאי שנא ממון דפשיטא להו:

146 יד ביד - דסמיך ליה לא תחוס עינך נפש בנפש וגו':

147 כן ינתן - כאשר יתן מום באדם וגו':

148 מאי טעמא לא אמר כעולא - דגמר גזירה שוה לעונשו ממון ולא מלקות לכל חייבי ממון ומלקות:

149 אם כן - דפטרת בא על אחותו ממלקות בטלת לאו שבה שעונש לאו במלקות:

150 ופרכינן חובל בחבירו - דעל כרחך בממון נידון תקשי בטלת לאו דלא יוסיף פן יוסיף שהוא אזהרה למכה את חבירו:

151 והיה אם בן הכות - במסכת מכות דף ב: מוקמינן לה בעדים זוממין:

152 אלא - על כרחך כיון דרבייה קרא לתשלומין איכא לאוקמא לעונש מלקות דלאו דידיה במעידין אנו את איש פלוני כהן שהוא בן גרושה דליכא לאוקמי כאשר זמם ולומר יהא הוא בן גרושה תחתיו אלא סופג את הארבעים והכי תנן במסכת מכות וחובל בחבירו נמי מוקמינן ליה בשאין בה שוה פרוטה בכל חמשה דברים שבה כגון שלא פיחתו מכספו וממלאכתו וריפוי לא הוצרך ולא צער היה בה ובשוטה שאין לה בושת והכא נמי באחותו מצית לאוקמי מלקות. דידה בבוגרת אבל נערה לישלם ולא לילקי הואיל וריבתה גזירה שוה דתחת תחת לתשלומין:

153 לכדאביי - בשילהי פירקין דפרכינן ואימא חמשים אמר רחמנא מכל מילי ושני אביי חמשים כסף נתחדשו תחת קנס העינוי אבל בושת ופגם שהוא בשאר חובלים לא כלל כאן:

154 השוכב עמה - קרא יתירא הוא לדרשה נימא ונתן לאבי הנערה חמשים כסף:

155 מכלל דבושת ופגם - דלאו מחמת הנאת שכיבה נינהו שהרי ישנן בשאר חובלים לא כיילינהו בגוייהו דהני:

156 רבי אלעזר אומר עדים זוממין דממונא משלמי ולא לקו - לא צריכי קרא דסברא היא דמלקות לא שייך בהו:

157 דלאו בני התראה נינהו - קודם עדות כדמפ' רבא ואזיל הלכך אי איכא למענשינהו לא תענשינהו אלא ממון דאין עונש הגוף בלא התראה ואע"ג דגבי בן גרושה ובן חלוצה ענשינן להו מלקות בלא התראה התם גזירת הכתוב דאשכחן בהו מלקות בהדיא והיה אם בן הכות ומוקמינן לקרא במידי דלא מצית למענשינהו מכאשר זמם אבל היכא דמצית למיעבד בהו הזמה לא שייך בהו מלקות:

158 תדע - שאי אפשר להתרות בהם:

159 מעיקרא - יום או שעה קודם שיעידו העדות:

160 אמרי אישתלין - שכחנו ההתראה הרי שבטלה ההתראה:

161 פרשי ולא מסהדי - אפילו אמת הואיל ואנו חשודים בעיניכם מה לנו ולצרה:

162 לבסוף - לאחר שהעידו:

163 מאי דהוה הוה - דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד ואינן יכולין לחזור:

164 וניתרי בהו בתוך כדי דבור - לאחר שהעידו דתוך כדי דבור כדבור דמי ויכולים לחזור:

165 תוך כדי דבור - כדי שאילת שלום:

166 ונרמז רמוזי - בשעת העדות נרמוז להם רמזים על ההתראה להזכירם ובלשון רך שלא יקפידו:

167 לאו מילתא היא דאמרי - שיהו עדים זוממין צריכין התראה:

168 ה"ג דאינהו בעו למיקטל בלא התראה ואינהו בעו התראה כו':

169 כאשר זמם - והם זממו להרוג את זה בעדותן שלא היה ולא נברא ולא התרו בו ההתראה שהעידו עליה:

170 אלא מעתה - דהאי דלא בעו התראה משום כאשר זמם הוא מלקות של זוממי עדות בן גרושה ובן חלוצה:

171 דלאו מכאשר זמם אתי - עונש דידהו שהרי לא זממו להלקותו אלא לחללו:

172 משפט השוה - וכיון דרוב זוממין לאו בני התראה נינהו הני נמי לא בעו התראה:

173 במצות שבמיתה - שמתכוין היה להורגו:

174 הכתוב מדבר - דכתיב אם אסון יהיה שמתה האשה ונתת נפש ואע"פ שלא נתכוון אלא לחבירו ואשמעינן נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב:

175 אי דלא אתרו ביה - אם תמיתנו תהרג:

176 לדבר חמור - מיתה:

177 הוי מותרה לדבר הקל - שאם יכנו ולא ימות ילקה ואפילו הכי אמר רחמנא דכי אין שם חיוב מיתה יענש דמי ולדות ואף על גב דאיכא התראה למלקות אלמא משלם ואינו לוקה:

178 נגדוה - יסורין:

179 ולא שני לך כו' - יסורי המלכות הכאה שאין לה קצבה היא אבל מלקות יש לה קצבה ארבעים:

180 הניחא לרבנן דאמרי - בסנהדרין באלו הן הנשרפים עט. נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב והאי ונתת נפש ממש קאמר אית לן למידק ואוקמי קרא בשהתרו בו ולמילף דאע"ג דאיכא התראה יענש ממון כשאין שם מיתה:

181 אלא לרבי דאמר - התם נתכוון להרוג את זה והרג את זה אינו נהרג אלא משלם דמי האשה ליורשיה אם כן אפשר לאוקמי קרא בשלא התרו בו ומשום הכי כי אין אסון משלם דמי ולדות וכי יש אסון משלם דמי אשה אבל אתרו ביה אימא לך לוקה ואינו משלם:

182 מאי איכא למימר - מהיכא תיתי חובל בחבירו לתשלומין ואף כשהתרו בו:

183 על משענתו - כדמתרגמינן על בוריו ששב לכחו ולאיתנו הראשון:

184 אלא מלמד שחובשין אותו - לא נאמר מקרא זה אלא ללמדך דהיכא דהכהו ולא מת ונפל למשכב יחבשו את המכה ההוא בבית האסורין עד שנראה אם יקום והתהלך בחוץ אז ונקה המכה מכלל דעד השתא לא יצא מידי בית דין אלא נחבש:

185 ואי מיית קטלינן ליה - כיון דאמרת חובשין מכלל דאי מיית ניזק קטלינן ליה להאי דאי לאו לקטלא למאי חבשינן ליה:

186 לדבר חמור - מיתה:

187 לדבר הקל - מלקות דלא יוסיף דחובל ולא מת:

188 ואמר רחמנא - להיכא דלא מת דאיכא ממון ומלקות נידון בממון דכתיב שבתו יתן:

189 ממאי - דהאי והכה איש את רעהו במזיד קא משתעי והאי ונקה דילפינן מיניה חבישה ונקה מקטלא קאמר דתשמע מינה דאי מיית קטלינן ליה ועל כרחין בהתרו בו:

190 דלמא בשוגג - משתעי ולא התרו בו וחבישה לאו לקטלא ונקה נמי לאו לקטלא אלא מגלות דערי מקלט וחבישה דילפינן מינה לגלות קאמר ומשום הכי כי נקה מגלות ישלם ממון אבל היכא דאתרו ביה אימא לך דכי לא מיית לוקה ואינו משלם:

191 ריש לקיש מהדר אשינויא דרומיא דרמינן בריש שמעתין מתני' דמכות אדכתובות:

192 הא מני - מתניתין דקתני בא על אחותו נותן קנס ר"מ היא דאמר לעיל לוקה ומשלם שלא השם מביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין:

193 אפי' בתו נמי - דמיקטיל עלה לישלם דהא לא סבירא ליה לר"מ דפטור משום דרבה מיניה ואמאי תנן מתני' הבא על בתו פטור מן הקנס:

194 וטבח בשבת - איכא חיוב מיתה וכן לעבודת כוכבים:

195 שור הנסקל - לקמן פריך הא לא שוה מידי:

196 בטובח על ידי אחר - הגנב צוה לשלוחו לשחוט:

197 וכי - שליח חוטא ושולח מתחייב קנס דארבעה וחמשה והא קיימא לן בקדושין מב: אין שליח לדבר עבירה: מכירה אי אפשר אלא ע"י אחר שהלוקח לוקחו ממנו:

198 תחת השור - מצי למכתב ישלם בשור:

199 עבד איהו לא מיחייב - דהא מיקטיל:

200 לאו משום דלא מיחייב הוא - דחיובא רמיא עליה אלא משום דקם ליה בדרבה מיניה:

201 רבי שמעון - בפרק מרובה ובכסוי הדם ובאותו ואת בנו:

202 התינח עבודת כוכבים - דזבחי מתים אסורים וכן שור הנסקל דמשנגמר דינו אסור בהנאה כדאמרינן בב"ק דף מא. ובפסחים דף כב: ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שהוא נבילה ונבילה כו':

203 בשוגג יאכל - אפי' בו ביום:

204 במזיד לא יאכל - הוא לעולם אבל אחרים ישראלים אוכלים:

205 ר' יהודה אומר בשוגג יאכל - הוא למוצאי שבת ולא בו ביום דקנסינן שוגג אטו מזיד:

206 במזיד לא יאכל - הוא עולמית אלא אחרים:

207 בדרבי יוחנן הסנדלר גרסינן יאכל:

208 לאחרים - לישראל:

209 לא לו ולא לאחרים - ישראל אבל מוכרו ונותנו לעובדי כוכבים:

210 מ"ט דר' יוחנן הסנדלר - דאמר מעשה שבת אסורין באכילה:

211 יכול אפילו בשוגג - תאסר באכילה אם שגג בבישול שלא ידע שהוא שבת:

212 מחלליה וגו' - היכא דאיכא חיוב מיתה אסירי באכילה כי קודש:

213 במזיד אמרתי - שהוא אסור כקודש דהא גבי חיוב מיתה כתיב ולא בשוגג:

214 מעשה שבת - במזיד אסורין מן התורה באכילה לר' יוחנן הסנדלר:

215 מ"ט דרבנן - דפליגי אדרבי מאיר ופטרי מקנס ארבעה וחמשה הואיל ובטובח על ידי אחר אוקימתא הא שחיטה ראויה היא מדאורייתא:

216 אשארא - אעבודת כוכבים ואשור הנסקל:

217 כיון דשחט ביה פורתא איתסר ליה - דאמר מר חולין דף מ. היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודת כוכבים כיון ששחט בה סימן אחד אסרה:

218 לאו דמריה קא טבח - דהא איתסרא עליה וחיובא דתשלומי ארבעה וחמשה טביחה כתיב בהו ועד גמר שחיטה לא מיחייב ומקמי דמטי גמר שחיטה איתסרא בהנאה על בעליה ומההיא שעתא אפסדה מיניה דאי איתא לא הדרא בעינא ולאו דמריה היא:

219 באומר בגמר זביחה הוא עובדה - לעבודת כוכבים אינו עובד לעבודת כוכבים עד גמר זביחה:

220 פלוגתא דר' יעקב - בבבא קמא:

221 החזירו שומר לבעליו מוחזר - דאמר ליה תורא אשלמת לי תורא אשלימית לך:

222 כממון דמי - והאי נמי אע"ג דלא שוי מידי גורם לממון הוא דכי ליתא בעי לשלומי ליה תורא מעליא:

223 דר' שמעון - בבבא קמא בפרק מרובה בבא קמא עד: קדשים שחייב באחריותן משלם ארבעה וחמשה משום דגורם לממון הוא ואע"ג דהקדש לאו ממון בעלים הוא ובהקדש לא שייך קנס דרעהו כתיב:

224 רבה גרסינן בכולהו ותדע מדאמר לקמן א"ל רב פפא לאביי לרבה דאמר חידוש הוא כו' ואם איתא דרבא גרסינן הא רב פפא תלמידו של רבא היה כדאמר לקמן כתובות לה: אמר ליה רב פפא לרבא הי מכה מאי שנא דשבקיה לרבא ולא שייליה לתרוצי שמעתיה ושייליה לאביי שמעתא דרבא אלא רבה גרסינן ורב פפא לא היה בימיו ושייל לאביי שהיה תלמידו של רבה:

225 רבה אמר לעולם בטובח בעצמו ור' מאיר - בעלמא בתשלומי ממון לית ליה מת ומשלם והכא תשלומי ארבעה וחמשה קנס הם וכל משפט קנס חידוש הוא הלכך אע"ג דמיקטיל נמי לא מיפטר מיניה ולקמן פריך לרבה אליבא דרבי מאיר קשיא בתו דמתניתין נמי קנס הוא וקא פטר ליה אבתו:

226 היה גדי גנוב לו - גנב גדי בחול ונתחייב הקרן וטבחו בשבת דלא אתי עליה חיובא דממון באיסור שבת אלא חיוב קנס:

227 חייב - ד' וה' דקנס חידוש הוא ורבה סבירא ליה כרבי מאיר:

228 גנב וטבח בשבת - דחיוב ממון דקרן אתא עליה באיסור שבת:

229 פטור - דקיימא לן אין מת ומשלם וכיון דאקרן לא מיחייב קנס נמי לא משלם דתשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא תשלומי שלשה וארבעה ולא סבירא לן כרבי נתן דאמר שבת דף צד חי נושא את עצמו אי נמי בכפות:

230 שאם אין גניבה - כלומר שמאחר שפטור על הקרן משום מיתה:

231 אין טביחה ואין מכירה - אינו מחויב קנס כדפירשתי דתשלומי ארבעה וחמשה כתיב ולא תשלומי שלשה וארבעה:

232 מחתרת - שחתר בית והוציאו:

233 וטבחו במחתרת - עצמה דההיא שעתא בר קטלא הוא אי הוה אשכחיה בעל הבית כדכתיב שמות כב אין לו דמים:

234 משום דאסוריה איסור עולם - כל זמן שיעידו עליו שחילל שבת ימיתוהו בית דין הלכך חמירא מיתה דילה לפוטרו מממון:

235 דאיסור שעה - אי לא משכח ליה ההיא שעתא תו לא מיקטיל:

236 היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור - דההיא שעתא דקא טבח לה גזיל לה ממרה ומיתה וממון באין כאחד ולא גרסינן שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה דגבי שואל לא שייך לא כפל ולא ארבעה וחמשה שהרי חייב בקרן לעולם אפילו טוען טענת גנב ואין קנס אלא או בגנב או בשומר חנם הפוטר עצמו בטוען טענת גנב שאומר נגנבה:

237 פרה אתא לאשמועינן - בתמיה מה למדנו ממנה שלא למדנו מגדי דקאמר רבה:

238 שאולה אתא לאשמועינן - דטובחה בשבת פטור:

239 ס"ד אמינא הואיל ואמר רב פפא - בהשוכר את הפועלים:

240 הכא נמי - נימא משעת שאלה רמיא עליה חיוב קרן וכי טבחה בשבת ליחייב:

241 קמ"ל - כיון דכל כמה דאיתא הדרא בעינא ההיא שעתא דקא טבח לה קא גזיל לה:

242 כל ימי שאלתה - כל ימי משך הזמן ששאלה אביהן מן הבעלים:

243 אין חייבין באונסה - דאינהו לאו שואלין נינהו עלה:

244 דמי בשר בזול - כל זוזא חשבינן בארבעה דנקי הכי אמרינן בפרק מי שמת ב"ב קמו: והעור יחזירו לבעלים:

245 אחריות נכסים - קרקעות:

246 איכא דמתני ארישא - להאי הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין לשלם ואמרינן דחייבין באונסין דאישתעבוד נכסים דאבוהון מחיים משעת שאלה:

247 כ"ש אסיפא – כשטבחוה ואכלוה:

248 ופליגא דרב פפא - דאמר לעיל ההיא שעתא דמטו לה אונסין הוא דאתי חיובא עליה ולא משעת שאלה:

249 ואיכא דמתני לה אסיפא - היכא דטבחוה אם הניח להן אביהן אחריות נכסים משלמין תשלומי מעליא ולא בזול דאיבעי להו למידק:

250 אבל ארישא - אם מתה לא מיחייבי לשלומי ולא אמרינן אישתעבוד נכסי דאבוהון משעת שאלה:

251 והיינו דרב פפא - דאמר לעיל לא אמרינן משעת שאלה רמו עליה תשלומין אלא משעת אונסין ואילך וההיא שעתא ליתיה לשואל דליחייב:

252 בשלמא רבי יוחנן - דמוקי מתניתין בשלא התרו בו:

253 לא אמר כריש לקיש - דאוקמיה כר' מאיר:

254 כי לא אתרו ביה נמי פטור - הואיל ואיכא צד מלקות:

255 שוגגין - שלא התרו בהן:

256 ודבר אחר - ממון ואכולה מילתא קאי כלומר חייבי מיתות שוגגין וממון או חייבי מלקיות שוגגין וממון:

257 ר' יוחנן אומר חייב - בתשלומין:

258 דהא לא אתרו ביה - ואין אתה מחייבו אלא משום רשעה אחת דממון:

259 כי לא אתרו ביה נמי פטור - ולקמן כתובות לה. יליף טעמא:

260 מאי לאו אסון ממש - אם לא מתה האשה יענש הנוגף בדמי ולדות הא אם מתה לא יענש ואפי' לא התרו בו וקשיא לר' יוחנן:

261 לא דין אסון - הכי קאמר קרא אם אין משפט מות לנוגף כגון שלא מתה האשה או מתה ולא התרו בו ענוש יענש:

262 מכה אדם ומכה בהמה - מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם לא ישלם אלא יומת הקיש פטור ממון דמכה אדם לחיוב ממון דמכה בהמה מה מכה בהמה אין לך בו חילוק לחיוב אף מכה אדם אין לך בו חילוק לפטור מכה בהמה לעולם חייב דאמרי' בב"ק דף כו: פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון:

263 שאין מתכוין - אין בו חיוב מיתה באדם:

264 דרך עלייה - שהכהו בהגבהת ידו או שחתכו בחרבו מלמטה למעלה:

265 בין דרך ירידה לדרך עלייה - משום דגבי גלות דהורג בשוגג איכא חילוק בין דרך ירידה לדרך עלייה כדאמרי' במכות דף ז: כל שבדרך ירידתו גולה דכתיב ויפל עליו עד שיפול כדרך נפילה:

266 כולי עלמא לא פליגי דפטור - מדתנא דבי חזקיה:

267 חייבי מיתות איתקוש - למכה בהמה:

268 אתיא רשע רשע - נאמר בחייבי מיתות אשר הוא רשע למות ונאמר בחייבי מלקות והיה אם בן הכות הרשע:

269 רבא אמר אתיא מכה מכה - דמלקות נמי איתקוש למכה בהמה ולאו מגזרה שוה דחייבי מיתות ילפינן:

270 ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו - והאי יעשה לו מלקות קאמר ולקמן פריך והא חובל בחבירו בתשלומין ולא מלקות:

271 והאי - מלקות לאו מכה כתיב אלא כי יתן מום ומאי אתיא מכה מכה דקאמר רבא:

272 הכאה הכאה קאמרינן - ומום ע"י הכאה הוא ניתן:

273 וחובל בחבירו בר תשלומין הוא - והיכי מוקמת ליה את במלקות ופטור ממון:

274 אם אינו ענין - האי קרא:

275 להכאה שיש בה שוה פרוטה - ולתשלומין דהא מקרא דבתריה ילפינן דכתיב ביה כן ינתן בו דבר הניתן מיד ליד:

276 תנהו ענין - להאי כן יעשה לו:

277 להכאה שאין בה שוה פרוטה - ולמלקות ואיתקיש למכה בהמה שלא תחלוק בו:

278 סוף סוף - האי לא תחלוק בו לחייבו ממון טעמא משום דאין בו כדי תשלומין ולא משום היקישא אבל היכא דיש בה שוה פרוטה אימא תחלוק:

279 לא צריכא - להכי איתקש:

280 דבהדי דמחייה קרע שיראין וכו' - כלומר ואשמועינן דלוקה משום חבלה ופטור מתשלומי קריעה לא שנא התרו בו ולא שנא לא התרו דלא לקי פטור מתשלומין מהיקישא דלא תחלוק:

281 ממאי דבחול כתיב - דפשיטא ליה דמכה בהמה בין שוגג בין מזיד חייב לשלם:

282 דלמא בשבת כתיב - ועל כרחך אשוגג כתיב קרא דאי במזיד הו"ל מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין:

283 איכא לאיפלוגי - בין שוגג למזיד:

284 לא ס"ד - דבשבת כתיב ובשוגג:

285 ואי בשבת מכה בהמה ישלמנה - בתמיה:

286 אלא לאו בחול - דליכא לפלוגי ואיתקש לה מכה אדם שלא תחלוק בו ואפי' אינו חייב מיתה:

287 לרבה דאמר - לרבי מאיר חדוש הוא כו':

288 מתניתין כמאן מוקים - לשנויי רומיא דרמינן עלה דאלו הן הלוקין וקיימא לן דאין לוקה ומשלם:

289 אי כר' מאיר - דאמר לוקה ומשלם וכדשנינהו ריש לקיש:

290 קשיא בתו - דבשלמא לריש לקיש דאוקמה לההיא דגנב וטבח בשבת בטובח על ידי אחר אבל בטובח על ידי עצמו לא משלם לא קשיא דמת ומשלם לית ליה לר' מאיר אפי' בקנס אלא לרבה קשיא בתו דקנס הוא וקתני מתניתין פטור:

291 ואי כר' נחוניא בן הקנה - דאית ליה נמי לוקה ומשלם כר' מאיר מדקאמר יום הכפורים כשבת יה"כ הוא דפטור מתשלומין ומשום כרת דאית ביה ומג"ש דאסון אסון אבל משום לאו ומלקות דאית ביה לא פטר ומתניתין נמי דאית ליה לוקה ומשלם דידיה הוא ומת ומשלם לית ליה אפי' בקנס:

292 קשיא אחותו - נהי נמי דמשום מלקות לא פטר ליה ליפטריה משום כרת:

293 ואי כרבי יצחק - תוקמה דאמר במסכת מכות דף יד. אין חייבי כריתות בכלל מלקות מ' ולית ליה האי דאלו הן הלוקין הבא על אחותו ומשום הכי חייבין בתשלומין:

294 קשיא ממזרת - דהכל מודים שהוא במלקות וקתני אית לה קנס:

295 הניחא אי סבר - רבה כר' יוחנן לד: כשלא התרו בו דמשלם דחייבי מלקיות שוגגין ודבר אחר חייב:

296 איהו נמי – מוקי למתני' בשלא התרו בו כר' יוחנן:

297 אלא אי סבר לה - בממון ומלקות דאפי' לא התרו בו פטור מממון ופליג אדרבי יוחנן וכל שכן אדעולא דאמר לב. אפילו התרו בו משלם ממון ואינו לוקה:

298 היכי מתרץ לה - לא כר' יוחנן ולא כעולא ולא כריש לקיש:

299 על כרחך - אי סבירא ליה בממון ומלקות דלוקה ואינו משלם כרבי יוחנן סבירא ליה בשוגגים דמשלם ממון ומוקי לה בשלא התרו בו:

300 לריש לקיש דאמר בפירוש ריבתה תורה כו' - דחייבי מלקיות שוגגין פטורין מלשלם:

301 מאן תנא דפליג אדר' נחוניא - ומחייב תשלומין בחייבי כריתות כגון ההיא דשבועות ושהדליק גדיש ביה"כ חייבין בפרק שבועת העדות שבועות לג. ומתני' דהכא דקנסה באחותו ונהי נמי דלית ליה אסון אסון למיפטריה משום כרת ליפטריה משום לאו בין התרו בו בין לא התרו בו דאין כרת בלא לאו חוץ מפסח ומילה דבשלמא ר' יוחנן מוקי לה אפילו כרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר דאמרי אין לוקה ומשלם והני בשלא התרו בו אלא לריש לקיש כמאן מוקי לה:

302 אי רבי מאיר - דאמר לוקה ומשלם:

303 אי רבי יצחק - דאמר לא שייך מלקות בחייבי כריתות וג"ש דאסון אסון לית ליה ובמאי ליפטר הילכך מתניתין דהכא על כרחך ר"מ היא ולא רבי יצחק משום דקשיא ממזרת אבל ההיא דשבועות בין כר"מ בין כרבי יצחק:

304 עריות ושניות - לקמן מפרש להו:

305 קנס - דאנוסה:

306 פיתוי - דמפותה:

307 הממאנת - בבעלה כגון יתומה קטנה שהשיאתה אמה ומיאנה בבעלה:

308 אין לה קנס - שאינה בחזקת בתולה הואיל וניסת:

309 איילונית - שאין לה סימני נערות לעולם ואינה יולדת לשון איל זכר דוכרניתא דלא ילדה לעיל כתובות דף יא.:

310 אין לה קנס - לפי שאין קנס אלא לנערה וזו שלא תביא שערות לעולם כל כ' שנה היא בחזקת קטנה ומשם ואילך בוגרת:

311 והיוצאת משום שם רע - קס"ד שלא מצא לה בעלה בתולים ולקמן פריך בת סקילה היא:

312 עריות ממש - המפורש באחרי מות והן בכריתות:

313 שניות - שגזרו חכמים על שניות להן להרחיק מן העבירה כגון אם אמו ואם אביו ושאר עריות השנויות בפרק ב' דיבמות דף כא.:

314 כיון דשניות חזיין ליה מדאורייתא - קרינן ביה ולו תהיה לאשה:

315 אמאי אין לה קנס - בשלמא בעריות איכא למימר כשמעון התימני דלית ליה נערה נערה הנערה אלא שניות קשיא:

316 שמעון התימני - בריש פירקין דאמר אשה שיש בה הויה:

317 ר"ש בן מנסיא - דאמר אשה הראויה לקיימה:

318 רבנן היא - דפליגי אדר"מ בריש פירקין:

319 ובממאנת סבר לה כר' יהודה - דאמר נערה ממאנת והכי תידוק מינה נערה ממאנת אין לה קנס הא נערה בעלמא יש לה קנס:

320 עד שתביא שתי שערות - ומשהביאה אינה ממאנת ואפילו לא בעל לאחר מיכן:

321 רבי יהודה אומר - אם לא בעל לאחר שגדלה ממאנת:

322 עד שירבה שחור על הלבן - ובנדה מפרש שתי שערות שוכבות ונראה כמו שירבה השחור:

323 אלא ר' יהודה היא - ובממאנת נערה אשמעינן דאין לה קנס ולא תדוק הא קטנה יש לה קנס וגבי אילונית דתנא נמי אין לה קנס משום דבקטנה סבר כר"מ וזו מקטנותה יצאת לבגר:

324 זו דברי כו' - לקמן בפרקין כתובות דף מ::

325 סבר לה כר' מאיר - דקטנה אין לה קנס משום הכי אין קנס באילונית:

326 ופליג עליה - בממאנת ואמר עד שירבה השחור וכי תנא הממאנת אין לה קנס הא הראויה למאן יש לה קנס בנערה קאמר:

327 מאי ממאנת הראויה למאן - כלומר כל קטנה קאמר וכולה ר"מ היא:

328 ויש להן טענת בתולים - להפסידה כתובה:

329 הא ר"מ - דאמר קטנה אין לה קנס ואילונית מקטנותה יצתה לבגר:

330 ודקארי לה מאי קארי לה - מי שהשיב תשובה זו בבית המדרש מה עלתה על רוחו ולא סבירא ליה דאיכא לאוקמינהו כר"מ ורבנן:

331 משום דאית ליה למירמא אחריתא עליה - לא הביאה לבית המדרש אלא לפי שיש להשיב אחרת על זו חרשת ושוטה אחרשת ושוטה:

332 בוגרת - בתוליה כלים מאיליהן:

333 הא רבן גמליאל - דאמר בפ"ק דף יב: היא אומרת משאירסתני נאנסתי נאמנת הכא נמי אין לה טענת בתולים להפסידה כתובתה דאמרינן אי הוה פקחת לטעון הוה טענה משאירסתני נאנסתי ומהימנא:

334 הא רבי יהושע - דאמר לא מפיה אנו חיין הכא יש לה טענת בתולים דאי נמי הוה טענה קמן לא מהימנינן לה:

335 נותנין לה לילה הראשון - ובועל כמה בעילות ותלינן כל דמים של אותו הלילה בדם בתולים אלמא אית לה דם בתולים לבוגרת דאי לא לא הוה בעי למיתב לה אלא בעילת מצוה וכיון דאית לה בתולים היכא דבעל ולא מצא דם תפסיד כתובתה דהא כנסה בחזקת בתולה ומצאה בעולה:

336 ה"ג אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי הב"ע דקטעין טענת פתח פתוח - אי דקאמר בעלתי ולא מצאתי דם ודאי טענה מעלייתא היא והכא דקתני אין לה טענת בתולים דקטעין ואמר פתח פתוח מצאתי ודם לא בדקתי אם נמצא בה אם לאו בנערה וקטנה טענה היא כדאמרינן בפ"ק ואע"פ שאין יכול לברר דבריו בפנינו אמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה אבל משבגרה אין רחמה צר כבתחילה ודומה לו כאילו פתח פתוח:

337 שנחבטה - ובתוליה נושרין:

338 כולהו רואות - אם נשרו בתוליהן רואות דם:

339 ומראות לאמן - ופוסקות עליהן שאינן בתולות ואם לא הודיעתו הטעתו:

340 וזו אינה רואה ואינה מראה לאמה - וזה שכנסה בחזקת נחבטת כנסה ואין אדם פוסק עליה ולאו טעות הוא:

341 ריעא - שיצא עליו שם זיוף:

342 אין חוששין לה - אפי' לכהונה:

343 אלא - יצא עליה שם רע היכי דמי כגון בעדים ולא שאמרו עליה שנבעלה דא"כ מאי למימרא הא לאו בתולה היא אלא אמרי לדידהו תבעתנהו לאיסורא הפקירה עצמה לכך ולא שמענו לה:

344 בשלמא התם כו' - היכי גמר רב פפא מינה דלא מגבינן בשטרא כי האי בשלמא התם שכיחי פרוצין וכיון שיש עדים שהיתה מחזרת אחר הזנות הרבה מצאה לה משום הכי אין לה קנס לאחר זמן דלאו בחזקת בתולה הואי:

345 אלא - לגבי שטר:

346 אם הוא הוחזק - לחזור אחר עידי שקר:

347 כל ישראל מי הוחזקו - להיות שומעין לו לזייף:

348 אימר זיופי זייף - הוא עצמו למד לכוין כתב הדומה לכתב ידי עדים שחתם בו:

349 מתני' יתירות על בנות שלש שנים - דכיון דראויות לביאה בחזקת הפקר הן ונבעלות בנכריותן והשבויה בשבויתה:

350 ולא יהיה אסון ענוש יענש - הא אם יהיה אסון לא יענש:

351 גמ' שבויה - בת כהן:

352 אוכלת בתרומה - ולא מחזקינן לה בחזקת בעולה לפסול לה המחללה בביאתו:

353 מפני שמיעך לה - כלומר אין נוהגין בהן הפקר לאונסן בבעילה אלא לשחק עמהן:

354 רבנן פליגי אדרבי דוסא ואמרו יש שבויה אוכלת ויש שאינה אוכלת כיצד האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני אוכלת ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה אוכלת במסכת עדיות:

355 אלא בתרומה בזמן הזה דרבנן - דכיון דאפילו נבעלה איסורא דרבנן בעלמא הוא לא גזרו על ספיקה אבל קנס דאפוקי ממונא הוא אימא לך ספק בעולה היא ומספיקא לא מפקינן ממונא:

356 דלמא ממנעי ולא נסבי לה - אי פחתת כתובתה משוית לה בחזקת בעולה ומרחקי לה אפילו ישראל:

357 מעיד בה - קא סלקא דעתין דאפודה קאי שאם היה מעיד בה שלא נבעלה לעובד כוכבים לא ישאנה אם כהן הוא:

358 משום דמעיד בה וכו' - והא אמרו הפודה את השבויה ישאנה:

359 הפודה את השבויה ומעיד בה ישאנה - דאי לאו דקים ליה בגוה לא שדי זוזי בכדי שהרי לישאנה פדאה:

360 מעיד בה כדי לא ישאנה - שמא עיניו נתן בה:

361 וראתה דם - בו ביום:

362 דיה שעתה - ולא גזרו בה טומאת מעת לעת לטמא טהרות שנגעה בהן משעת טבילה עד שעת ראייה דהא אפי' יצא דם זה מאתמול והעמידוהו כותלי בית הרחם שזהו הטעם של מעת לעת בבנות ישראל הלא דם כנענית כדם בהמה ואם תאמר ניחוש שמא משטבלה נעקר ויצא מיד טומאה למפרע דרבנן היא והיכא דאיכא למיגזר מעת לעת שלם גזור מפקידה לפקידה והיכא דלא גזור מעת לעת לא גזור מפקידה לפקידה:

363 וצריכה להמתין ג' חדשים - שלא תנשא להבחין בין זרע הנזרע בקדושה לזרע הנזרע שלא בקדושה:

364 רבי יוסי מתיר - לקמיה מפרש טעמא:

365 צריכות להמתין - ואף על פי שקטנה אינה מתעברת גזירה קטנה אטו גדולה:

366 משמשת במוך - נותנת מוך לאחר בעילה ושואבת הזרע:

367 מנטרא נפשה - ומזמנת לה מוך:

368 דלא ידעה היכא ממטו לה - שבאים למוכרה וסברה דלמא ממטו לה לגבי ישראל ופרקו לה ומנטרא נפשה לשמש במוך:

369 אלא יוצאה בשן ועין - שפחה שסימא אדוניה את עינה ויצאה לחירות מנא הות ידעה מעיקרא דתיפוק לחירות דמנטרא נפשה לזמן מוך לשימושה:

370 כל ממילא - מידי דליכא לאיזדהורי ביה מעיקרא דתיפוק לחירות מודה רבי יוסי:

371 הרי אנוסה דממילא - דלא הות ידעה דליסליק בה הכי ותזמן לה מוך:

372 מתהפכת - שיצא הזרע ולא יקלוט והא אפילו במידי דממילא מצו למיעבד וכולן עושות כן:

373 משום דאיכא איבוד נשמה - יש כאן עונש חמור ודיו בכך אם ענשתו לאבד נשמה ליהרג:

374 אימא לא - אין זה עונש יתירה וליעביד ביה תרתי:

375 דלא חמיר איסוריה - לא עבר עבירה חמורה ודיו שתענשנו עונש אחד:

376 לא תקחו כופר - משמע נמי אם תהרגנו לא תענשנו ממון:

377 דאמר רחמנא - שנויא הוא דמשנינן לאו לאשמעינן דלא תעביד ביה תרתי אלא לאשמועינן בחיוב מיתה לבדה שלא יפדה בממון:

378 לא תקחו כופר לנוס - קא ס"ד לא תעביד ביה תרתי להורג בשוגג גלות וממון:

379 וצריכי דאי אשמעינן מזיד - דלא ליפרוק נפשיה בממון הוה אמינא משום דחמיר איסוריה אבל בשוגג ליפרוק נפשיה בממון מגלות:

380 ואי אשמעינן שוגג - דמשום דאין בגלותו איבוד נשמה להכי לא לפטריה בממון אלא ליגלי:

381 אבל מזיד - משום איבוד נשמה אימור נישקול ממונא ונקיים נפש בישראל:

382 כי אם בדם שופכו - ולא בפדיון ממון למה לי מלא תקחו כופר נפקא:

383 שאין פוטרין אותו - לומר כבר נתכפר בעודו ספק שהעגלה מכפרת על הספק:

384 ואתה תבער - בתר עריפה כתיב:

385 מיתה יפה - בסייף ומצד הסימנים שימות מהר:

386 כל חרם וגו' - משמע לשון חייבי מיתות כמו זובח לאלהים יחרם שמות כ״ב:י״ט:

387 ערכו עלי - ואע"פ שערך אינו לפי דמים אלא לפי שנים לא אמר כלום דמעטיה קרא הכא והאי חרם לשון הקדש הוא:

388 שדמיו קצובין - בתורה לפי שנים ולא דמי לאומר דמיו עלי דדמים אין לו אבל ערך יש לו:

389 למומתין בידי שמים - כגון מי שהרג שורו את הנפש דכתיב ביה יומת ולא מיתת בית דין דנפקא לן בסנהדרין דף טו: מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו והאי יומת בידי שמים:

390 יכול אף - חייבי מיתות ב"ד יפדו בממון:

391 חרם מן האדם - אדם שמחויב חרם:

392 אלא מיתות חמורות שלא ניתנה שגגתן לכפרה - כיון דקרא לא פריש כל מיתות מיסתייך אי שדית הך חומרא דאין ממונו מצילו אמיתות חמורות ומאי נינהו כגון העושה חבורה באביו או גונב נפש מישראל שאין כפרה כתובה בשגגתו שאין כרת בזדונו דליחייב חטאת בשגגתו:

393 מיתות קלות - היינו כל מיתות האמורות בהן כרת על זדונו בלא התראה יש כפרה בשגגתה בחטאת כגון עבודת כוכבים ושבת ועריות א"נ רוצח שיש כפרה לשגגתו בגלות:

394 ולא ממילא - שמעת לה מלא תקחו כופר הא גבי רוצח כתיבא וניתנה כפרה לשגגתו ואשמעינן קרא שלא יציל את עצמו בממון ולמה לי תו כל חרם:

395 הני מילי - דלא תקחו כופר לפטור רוצח מזיד מקטלא:

396 היכא דהרגו - במזיד דרך עלייה בהנפת ידו הכהו מאחריו דדכוותה בשוגג לא ניתן לכפרת גלות כדכתיב ויפל דרך נפילה:

397 מדתנא דבי חזקיה נפקא - שאין חילוק בין דרך עלייה לדרך ירידה:

398 לחייבו ממון - והוא הדין לפדותו ולא יהיה אסון מיהא איצטריך דאי מהיקישא הוה אמינא אדרבה לאידך גיסא מה מכה בהמה לעולם ישלם אף מכה אדם ישלם והשתא דנפקא לן פטור תשלומין למזיד מלא יהיה אסון על כרחך היקישא לפטור שוגג דרך עלייה:

399 הכי גרסינן אלא אמר רמי בר חמא כו' - איצטריך חד מהני קראי לאשמועינן דלא ליעביד ביה תרתי ואף על גב דנפקא לן מולא יהיה אסון:

400 הני מילי - דלא ענשינן ליה בתרתי היכא דסימא את עינו והרגו בה באותה מכה ומת:

401 בדבר אחר - במכה אחרת ובבת אחת:

402 אימא - ניענשיה דמי עין ומיתה בשביל ההריגה:

403 הא - דסימא עינו והרגו בה:

404 מאידך דבי חזקיה נפקא - דלא תיענשיה:

405 ולא עין ונפש תחת עין - מיניה קיימא לן בהחובל דעין תחת עין לאו ממש דאי אמרת ממש דלמא בהדי דסמינן לעיניה מיית והוה ליה עין ונפש תחת עין מיהו שמעינן מינה דלא תעביד ביה תרתי לא שנא מת באותה מכה לא שנא לא מת:

406 סלקא דעתך אמינא חידוש הוא שחידשה תורה - בכל תשלומי קנס שאינו דין אלא גזרת מלך בעלמא וכיון דחידוש הוא וגזירת חוק אימא אע"ג דאיכא בהדיה מיתה לשלם:

407 קמ"ל - חד מהנך קראי יתירא שאינו ענין לממון תניהו ענין לקנס:

408 כתנא קמא - ודריש ליה באומר ערכו של יוצא ליהרג עלי:

409 מתני' שנתארסה ונתגרשה - דאילו ארוסה שלא נתגרשה חייב מיתה ואין שם קנס:

410 אין לה קנס - טעמא מפרש בגמרא ורישא דקתני אשת אחיו ואשת אחי אביו דבנתארסה ונתגרשה עסקינן וקתני יש להן קנס ר' עקיבא היא:

411 גמ' אלא מעתה - לר' עקיבא הא דכתיב נערה למעוטי בוגרת ובתולה למעוטי בעולה:

412 הכי נמי - דלא ממעט לגמרי ותדרוש נערה לאביה הא בוגרת לעצמה הא לא אשכחן דאישתמיט תנא ומתני בוגרת יש לה קנס ונימא רבי עקיבא היא:

413 וקנסה לאביה - ולקמן כתובות לח ע"ב מקשינן דר"ע אדר"ע:

414 הואיל ואביה זכאי בכסף קידושיה - שלו הוא בנערותה ולקמן יליף לה בפרק נערה שנתפתתה כתובות דף מו::

415 מה כסף קידושיה אף על פי שנתארסה ונתגרשה - מאחר כשחוזרת ומתקדשת בתוך נערות:

416 לאביה הוי - דהא כל קידושי נערות ילפינן לאביה דגבי קידושין לא כתיב מיעוטא דאשר לא אורסה כי הכא:

417 נאמר כאן - באונס:

418 להלן - במפתה:

419 מה להלן - במפתה שקלים דכתיב ישקול:

420 אימא בתולה לגזירה שוה - ולאו למעוטי בעולה ויהא קנס לבעולה:

421 מסתברא אשר לא אורסה לגזירה שוה - ואפי' אורסה אית לה קנס:

422 שהרי אני קורא בה נערה בתולה - אע"פ שנתארסה ונתגרשה דהא נערה בתולה היא כדכתיב קרא אבל בעולה שאין אני קורא בה נערה בתולה אין לה קנס:

423 אדרבה בתולה לגזירה שוה - ולאו למעוטי בעולה בזנות אלא יש לה קנס לבעולה בזנות שהרי אני קורא אותה נערה אשר לא אורסה:

424 מסתברא - ארוסה יש לה קנס ובעולה אין לה:

425 דהא אישתני גופה - ופגמה אין רב כל כך:

426 והא - דנתארסה ונתגרשה לא נשתנה גופה:

427 הא סברא - דחמשים כסף דאונס שקלים הן וכסף ישקול דמפתה יהו חמשים:

428 כמוהר הבתולות - מנין המפורש אצל אונס דהיינו חמשים:

429 ומוהר הבתולות - יהיו שקלים:

430 כזה - שכתוב בו ישקול:

431 קשיא דרבי עקיבא - דברייתא דאמר קנסה לאביה:

432 אדרבי עקיבא - דמתני':

433 לא אתיא גזירה שוה ומפקא לקרא מפשטיה לגמרי - דאתא פשטיה לאשמועינן הא ארוסה לעצמה וחד מתרוייהו לאפנויי אי נמי לא מופני ליכא למיפרך מידי:

434 אלא לרבי עקיבא דברייתא וכי אתיא גזירה שוה ומפקא מפשטיה לגמרי - דלא דריש פשטא דאשר לא אורסה כלל ומשוי אורסה כלא אורסה ואם כן מיעקר משמעותיה:

435 קרי ביה - בפשטיה אשר לא ארוסה למעוטי ארוסה:

436 בת סקילה היא - ומלא יהיה אסון נפקא פטורא מתשלומין:

437 קנסה למי - קא סלקא דעתך בסתם אנוסה קאי:

438 בא עליה ומתה - לא הספיק האב להעמידו בדין עד שמתה:

439 יש בגר בקבר - אם מתה בנערותה עד שלא עמדה בדין והגיע זמן בגרותה בקבר מי חשיב בגר או לא ולקמיה מפרש ואזיל למאי הלכתא:

440 יש בגר בקבר - וכי היכי דאם לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה תנן לקמן בפרק נערה שנתפתתה כתובות דף מא: דהרי הן לעצמה ולא לאביה והשתא נמי בגר בקבר מפקיע כח האב ובנה ירית לה אם יש לה בן:

441 ומי מעברא - בקטנות או בנערות כשהיא בת קנס שתלד בנערות:

442 משמשות במוך - מותר להן לשמש במוך ואינן כמשחיתות זרע:

443 שמא יעשה עוברה סנדל - שאם תתעבר עובר שני פוחת השני את צורת הראשון ודומה לסנדל שהוא דג שבים:

444 שמא תגמול את בנה - מפני שהחלב נעכר כשמתעברת ואינו טוב ליונק ותצטרך להעתיקו משדים וימות:

445 פחות מכאן - מבת אחת עשרה שנה משמשת כדרכה לפי שלא תתעבר:

446 ויתר על כן - על בת שתים עשרה שנה משמשת כדרכה שאם תתעבר לא תמות אלמא בקטנות לא מיעברא שיבא לכלל לידה דהא ותמות קתני:

447 וכי תימא - מבת שתים עשרה ויום אחד שהגיעו ימי הנעורים נתעברה וילדה בנערות ומתה בנערות הא נמי ליתא דאמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים משתביא שתי שערות הויא נערה באותן שתביא משתים עשרה שנה והלאה ומשתביאם עד שתבגור ששה חדשים ותו לא ומתניתא דקתני מבת שתים עשרה ואילך אי מעברא לא מתה במביאה שתי שערות קודם שתתעבר קאמר אבל כל זמן שלא הביאה קטנה היא והאי דנקט מנין שנים משום דבבציר משתים עשרה ויום אחד אפילו הביאה שערות אינו אלא שומא כדאמרינן במסכת נדה ובקדושין:

448 ופקע אב - פקעה תביעת אב וזכה הלה במה שבידו שאין בעל דינו קיים וקנס לאו ממון הוא להורישו לאביה בתורת ירושה כל כמה דלא גבתיה:

449 או אין בגר בקבר - לאפקועי תביעת אב:

450 מר בר רב אשי - לא בעי לה בעיא דרבא משום בגר בקבר אלא אם מתה בנערותה מי פקעה כי בגרות דמחיים או לא ולהאי לישנא דמר בר רב אשי אליבא דרבא אמרו לעיל מילתא דפשיטא ליה לאביי מיבעיא ליה לרבא דאילו ללישנא קמא מפשט פשיטא ליה לרבא דמיתה לא מפקעא ודלא כאביי כל זמן שלא בגרה וכי קא מיבעיא ליה בבגר בקבר קמבעיא ליה אבל במיתה כל זמן שלא בגרה פליג אדאביי ואמר לא מפקעא וחייב:

451 מיתה עושה בגרות - עושה דין בגרות דמפקעא כח אב כי בגרות:

452 מהו - מי הוי לאביה או לעצמה:

453 בגרות מוציאה מרשות אב - דלא מצינו שזיכתה לו תורה בבתו אלא מכר בקטנות ושאר שבח כגון קנסה ומעשה ידיה בנערות כדילפינן בפרק נערה לקמן כתובות דף מו: אבל בבגרות לא אשכחן וכיון דלא זיכתה לו תורה אנן מהיכא תיתי לן לזכותו בשלה:

454 ונשואין מוציאין מרשות אב - כדאשכחן בהפרת נדרים דכל זמן דלא ניסת אביה מיפר ומשניסת אין יכול להפר:

455 בא עליה - כשהיא נערה ובגרה:

456 לעצמה - דכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה אם נערה היא בשעת נתינה:

457 אביה ובעלה - ואינו מופר עד שיפרו שניהם:

458 מתני' בושת ופגם - במתני' לקמן כתובות לט ע"ב מפרש להו:

459 האונס נותן מיד - לאביה אע"פ שכונסה:

460 לכשיוציא - בגמרא פריך ע"ב אטו אשתו היא ומפרש לה לכשלא יכנוס דאם כנסה אינו נותן קנס כדכתיב מהר ימהרנה לו ואם מאן ימאן וגו' כסף ישקול אבל אונס כתיב ונתן חמשים כסף ולו תהיה לאשה:

461 שותה בעציצו - בכלי שבחר לו לשתות בו כלומר על כרחו ישאנה כדכתיב לא יוכל לשלחה דברים כ״ב:י״ט:

462 שסופה להצטער כו' - ואי חיבוט על גבי קרקע הוא וכי סופה ליחבט על גבי קרקע תחת בעלה:

463 שלי – בתמיה:

464 דאבוה הוא - דהא כל שבח נעורים ילפינן לקמן כתובות דף מו: לאביה והיאך היא יכולה למחול:

465 אמרה לי אם - אומנתו היתה:

466 בת רב חסדא - אשתו של רבא:

467 ריבדא דכוסילתא - פוצטוייר"א דפלמוא"ה בלע"ז:

468 ריבדא - ניקור:

469 כוסילתא - כלי אומן מקיז ואית דגרסי כי תרפתא דסיכורי והיא היא:

470 בת אבא סוראה - דביתהו דרב פפא:

471 נהמא אקושא בחינכי - כלחם קשה שגורר את החיך:

472 אשתו היא - וכי אשתו היא כבר דקאמר לכשיוציא:

473 לכשלא יכנוס - שתמאן היא או אביה או המפתה עצמו:

474 יכולין לעכב - שלא יכניסנה:

475 תהיה - משמע היא מהוה את עצמה לו:

476 מצי מעכב - שאם רצה אינו כונס כדאמרינן לקמן ימהרנה לו מדעתו:

477 אביה נמי לא מצי מעכב - אי לאו שלא יהא חוטא נשכר:

478 אע"פ שאמרו אונס נותן מיד כשיוציאנה אין לה עליו כלום - ולא אמרינן אין קנסה תחת כתובתה שהרי לאביה נותן מיד אלא כסף קנסה הוא כתובתה וכן אם מת יצא כסף קנסה בכתובתה:

479 מי מצי מפיק לה - לא יוכל לשלחה כתיב:

480 כשתצא היא - אם יצתה מאליה ותבעה הימנו גט:

481 טעמא מאי תקינו רבנן כתובה - לשאר נשים:

482 מיגמר גמרי מהדדי - אונס ממפתה לשקלים ומפתה מאונס לחמשים:

483 להא מילתא - שיהיה מפתה נושא על כרחו:

484 עשה - לו תהיה לאשה:

485 ונדחה את לא תעשה - דאינה ראויה לבא בישראל כגון ממזרת:

486 מי איתיה לעשה כלל - השתא נמי מלמדין אותה לומר איני רוצה:

487 מתני' יתומה שנתארסה ונתגרשה האונס חייב והמפתה פטור - דכיון דיתומה היא וקנס שלה היא ואחילתיה דמדעתה נתפתתה לו פטור ובגמרא מפרש דנתארסה ונתגרשה מילתא אחריתי היא ולא איתומה קאי:

488 גמ' בשיטת ר"ע רבו אמרה - דאמר במתני' נערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה והך נתארסה ונתגרשה דר' אלעזר כשאביה קיים וקרי לה יתומה משום דפקע זכות אב מינה לגבי קנסא:

489 ממאי - דכר"ע סבירא ליה:

490 מדקתני אונס חייב ומפתה פטור - אלמא יש לה קנס ולעצמה הלכך מפתה פטור דמדעתה עבד ואונס חייב ואפילו אביה קיים דאי יתומה כדקתני פשיטא דמפתה פטור אלא הא קמ"ל כו':

491 יתומה פשיטא - מסקנא דמילתא דר' יוחנן היא:

492 טובינא דחכימי - מאושר שבחכמים אשרי מתרגמינן טובאי. ר' אלעזר הוא ר' אלעזר בן שמוע ותלמידו של ר"ע היה כדאמרינן ביבמות בהבא על יבמתו יבמות דף סב: והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ור"ש ורבי אלעזר בן שמוע:

493 מתני' הכל לפי המבייש - אדם בינוני המבייש בושתו קשה מאדם זולל ומאדם חשוב:

494 והמתבייש - לפי חשיבותו בושתו:

495 כאילו היא שפחה - בגמרא מפרש מאי גריעותא מחמת בעילה:

496 גמ' יאמרו כו' - והיכן הוא חילוק שביניהן אצל בושת הלכך יהיב בושת:

497 גבי עבד - שנגחו שור שנתנה תורה קצבה ל' שקלים:

498 מעשה מחט - חייט תופר:

499 אלא אמר רבי זירא - מהכא מסתברא שאין בושת בכלל חמשים דאם כן אין הפרש בין בעל שלימה לבעל פגומה שנבעלה שלא כדרכה והיכן הוא הפרש שביניהם ש"מ גבי בושת כיון שנפגמה כבר אין בושתה רב כשלימה:

500 תחת אשר עינה - גבי חמשים כסף כתיב:

501 מכלל דבושת ופגם - שאינם משום עינוי שהרי ישנן בשאר חובלין אינו בכלל זה. פגם הוא נזק הנישום נמי בשאר חבלות:

502 ואימא לדידה הוי - דבשלמא קנס כתיב ביה ונתן לאבי הנערה אלא הני ליהוו לדידה:

503 בנעוריה בית אביה - גבי נדרים כתיב ומיהו איכא למשמע מינה דבימי נעוריה תלאה הכתוב בבית אביה:

504 בתו לאמה - הקיש בת לאמה:

505 תיפוק ליה כו' - אלא על כרחך מהתם לא מצי למילף דההוא בהפרת נדרים כתיב:

506 נילף מקנסא - מה קנסה לאביה אף שאר שבח ממון נעורים לאביה:

507 אלא מסתברא - דבושת ופגם דאב הויא שהרי בידו לביישה בבושת בעילה ולפוגמה בפגם בעילה:

508 דאי בעי מסר לה - לקדשה בביאה:

509 למנוול ומוכה שחין - כדתנן לקמן האב זכאי בבתו בקידושי' בכסף ובשטר ובביאה וכיון דבידו ליטול ממון לפוגמה ולביישה בושה זו השתא אפסדיה האי דפגמה:

510 מאי נפקא ליה - לכל אדם בבעילתה אם בעולה היא הואיל ולמלאכה קיימא:

511 ולעבדו מאי נפקא ליה - למריה מינה אם בעולה היא מי קפיד מריה אלא שיהו להן ולדות:

512 קורת רוח - שזהיר בעבודתו ואף הוא רוצה לעשות לו נחת רוח להטעימו טעם בתולה:

513 מתני' כ"מ שיש מכר - לאב בבתו דהיינו בקטנותה:

514 אין לו בה קנס - דאין קנס לקטנה:

515 כל מקום שיש קנס - משהיא נערה:

516 אין מכר - דתניא ערכין דף כט: יכול ימכור אדם בתו כשהיא נערה אמרת מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר:

517 גמ' זו דברי ר"מ - דאמר אין קנס לקטנה:

518 מבת ג' שנים - שביאתה ביאה ואין בתוליה חוזרין:

519 מכר לא - בתמיה:

520 אף קנס במקום מכר - משתהא ראויה לביאה עד שתביא שתי שערות הוו תרוייהו ומשהביאה שערות עד שתבגר קנס ולא מכר:

521 מאי טעמא דר"מ - דאמר קטנה אין לה קנס:

522 דאמר קרא - גבי קנס ולו תהיה לאשה:

523 במהוה עצמה - במי שיש בידה להקנות עצמה לאישות הכתוב מדבר:

524 אהא מתניתו לה - להא דריש לקיש דאמר כ"מ שנכתב נער בלא ה' וקרינן נערה ללמד על הקטנה בא:

525 שם רע - לא מצאתי לבתך בתולים:

526 פטור - דוענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה מלא כתיב:

527 אלא כאן נערה - האי דכתיב נערה מלא לאו לגלויי עליה אתא אלא על כל מקום שנאמר נער חסר ויליף הכי כאן שאי אפשר אלא בנערה כתיב נערה מלא וללמדך דכל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע:

528 מתני' פתיתי - בגמ' מפרש אמאי לא תנא אנסתי:

529 ואינו משלם קנס - בבבא קמא נפקא לן מודה בקנס פטור מאשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו:

530 המית שורי את פלוני - והריני חייב בכופר:

531 הרי זה משלם ע"פ עצמו - קסבר כופרא ממונא:

532 עבדו של פלוני - והריני חייב שלשים סלע:

533 אינו משלם - דקנס נינהו שאפי' אין יפה דינר נותן שלשים:

534 גמ' דלא פגים לה - אין לעז של אנוסה גדול כלעז של מפותה וכיון דלאו פגם דילה הוא מהימנינן ליה למשקל מיניה בושת ופגם על פיו:

535 אימא לא - נהימניה להחזיק את הלעז:

536 לא כל הימנו - שיוציא עליה לעז מזנה בעיר:

537 ניחא לה לדידה - לשאת את הלעז כדי להשתכר הממון:

538 לא ניחא להו לבני משפחה - וב"ד אין עליהם לעשות דבר להחזיק בושתם:

539 ממונא - ומשלם ע"פ עצמו:

540 לאו בחזקת שימור קיימי - אם לא ישמרום בעלים שלא יזיקו אינם בחזקת משתמרים מאליהם שלא יזיקו אלא מזיקין אפי' ניזקא דלאו אורחיה הלכך על מרייהו רמיא לנטורינהו וזה שלא שמרו בדין הוא דלישלם כולה אלא דרחמנא חס עליה ומיהו מה שמשלם בדין משלם:

541 כי היכי דנינטריה - שיוסיף שמירה על שמירתו:

542 תנן - בבבא קמא:

543 הניזק והמזיק בתשלומין - שניהם מפסידין בדבר ס"ד דהכי קאמר תרוייהו מטי להו בהאי פסידא דניזק מפסיד פלגא ומזיק פלגא:

544 היינו דשייך ניזק בתשלומין - דמפסיד פלגא בממוניה:

545 דלאו דידיה שקיל - דמה שנוטל בחנם נוטל:

546 בתשלומין איתיה - בתמיה:

547 לא נצרכא אלא לפחת נבילה - הא דקתני ניזק בתשלומין לאו בפלגא דקא שביק קאמר אלא בההוא פלגא ניזקא נמי דקני ליה רחמנא מפסיד כל פחת שפחתה נבילה מדמיה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין ששמין את הנבלה כמה היה יפה השור בחייו וכמה היתה נבילה יפה בשעת מיתה ומשלם החצי אבל מה שהוזלו דמי נבילה משעת מיתה עד שעת מכירה אין המזיק משלם כלום באותו פחת ובבבא קמא דף י: יליף לה מקראי ואשמעינן האי תנא דפחת נבילה דניזק הוי:

548 תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה - תנא דברייתא דריש לישנא דמתניתין דתנן בבבא קמא משלם תשלומי נזק במיטב הארץ ותנא עלה בברייתא דהאי דנקט תנא דמתני' תשלומי נזק ולא תנא משלם את הנזק לאשמועינן אתא שהניזק נוטל את נבילתו ומטפל בה ומוכרה והמזיק משלים עליה מה שחייבתו תורה אם תם חצי ואם מועד הכל ותרתי למה ליה לרבי למיסתם במתני' דבעלים מטפלין בנבילה:

549 דקא משלם כוליה - ודיו בהפסד זה:

550 מגופו - אינו גובה אלא מגוף השור ואם אין בו כדי חצי נזקו יפסיד המותר:

551 מן העלייה - מן המיטב שבנכסי מזיק דגבי תם כתיב שמות כ״א:ל״ו וחצו את כספו מגופו ובמועד כתיב שם שלם ישלם שור ואם איתא דפלגא ניזקא קנסא ניתני נמי שהתם אינו משלם על פי עצמו ומועד משלם על פי עצמו דמועד ודאי בדין משלם שהרי התרו והעידו בו לשמור שורו:

552 שייר חצי כופר - לא שנה כל החילוקים שביניהם שהרי אף יש חילוק זה ביניהם שהמועד שהמית את האדם משלם כופר שלם ותם שהמית אפילו חצי כופר כדינו בניזקין לא משלם דכתיב שמות כב בעל השור נקי ודרשינן ב"ק דף מא: נקי מחצי כופר:

553 הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר - דדריש להאי נקי לדרשה אחריתי לדמי ולדות אם נגח אשה ויצאו ילדיה הלכך לא הוה ליה לפלוגי בינייהו בכופר וכי תימא הוה ליה לפלוגי דהאי פלגא והאי כוליה ההיא בכלל רישא היא דקתני תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם ותנא בניזקין והוא הדין לכופר:

554 מאי לאו בתם - ואי משום דקתני בה המית שורי את פלוני דחיובו כופר ותם לאו בר כופר הוא הא מני רבי יוסי הגלילי היא:

555 אדתני עבדו של פלוני כו' - דלא אשכח פטור על פי עצמו אלא בעבד:

556 ניפלוג בדידה - בבן חורין ובבהמה נמי הוה מצי לשנויי חילוק ולמיתני דאיכא דלא משלם על פי עצמו:

557 בד"א - דמשלם ע"פ עצמו במועד כו':

558 כולה במועד קמיירי - במועד אתא לאשמועי' דאף הוא יש בו חילוק דאיכא ביה מידי דלא משלם על פי עצמו ומאי ניהו נגיחת עבד ואי הוה תני כדקאמרת הוה שביק נמי לאורחיה דרישא איירי במועד וסיפא ניתני תם ומה לי שבקה תנא לאורחיה גבי ניזק לדלג מבן חורין לעבד מה לי שבקה במזיק ולדלג ממועד לתם:

559 יתר על מה שהזיק - כגון נגיחת עבד וכן אונס ומפתה ומוציא שם רע ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה:

560 הא פחות ממה שהזיק - כגון חצי נזק דתם:

561 הכי גרסינן ליתני כל שאינו משלם כמה שהזיק אינו משלם ע"פ עצמו:

562 והלכתא פלגא ניזקא קנסא - דהואיל וכל חצי נזק אינו אלא בניזקא דלאו אורחיה לאו על מריה הוה רמיא למינטריה בהכי אלא קנסא הוא כי היכי דלוסיף ביה נטירותא:

563 טעמא מאי איתותב - כלומר תיובתא מאי היא:

564 משום דלא קתני כל שאינו משלם כמה שהזיק אינו משלם על פי עצמו - דלישתמע מינה נמי חצי נזק הא לאו תיובתא היא:

565 כיון דאיכא חצי נזק - דמשתלם בנזקי בהמה במהלכת והתיזה צרורות מתחת רגליה והזיקה דתנן בבבא קמא דף יז. דמשלמת חצי נזק ובההוא חצי נזק קיימא לן בב"ק דהלכתא גמירי לה מסיני שהוא תולדה של רגל ופטורה ברה"ר כי רגל וניזקי רגל לאו קנסא נינהו אלא ממונא שהרי מועדת מתחילתה וגבי צרורות הוא דאקיל רחמנא וכיון דממונא הוא משלם ע"פ עצמו משום הכי לא פסיקא ליה למיתני כל שאינו משלם כמה שהזיק דהא איכא האי:

566 דאכיל אימרי - שחנק טלאים חיים ואכלם:

567 משונה הוא - אין דרכו בכך וכל נזק משונה בבהמה הוי תולדה דקרן תמה שאף היא משונה שאין דרכה בכך וחצי נזק הוא דמשלם וכיון דקנסא הוא לא מגבינן ליה בדייני בבל שאין שם סמיכה בזקנים ולא מקרו מומחים וגבי קנס כתיב שמות כב ירשיעון אלהים:

568 אורחיה הוא - והוו להו נזקי דשן ושן משלמת נזק שלם וממונא הוא וגובין אותו בבבל:

569 ואי תפס - ניזק ממונא דמזיק גבי קנסא דחצי נזקו דאין צריך לצעוק לפנינו:

570 לא מפקינן מיניה - וגבי פלגא נזקיה:

571 ואי - לא תפיס ואמר קמן קבעו לי זמנא בארעא דישראל השיאוהו לילך עמי לדון לפני דייני ארץ ישראל קבעינן ליה:

572 בין כך ובין כך - בין שרוצה ניזק לילך לארץ ישראל בין שאינו רוצה:

573 משמתינן ליה - למזיק מיהא להרוג אותו כלב ולסלק היזיקיה:

574 הדרן עלך אלו נערות