רש"י על כתובות י׳ ב:ז׳

7 הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי בָּעַלְתִּי וְלֹא מָצָאתִי דָּם, אָמְרָה לוֹ: רַבִּי עֲדַיִין בְּתוּלָה אֲנִי. וּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת הֲוָה, רָאָה רַבִּי שֶׁפְּנֵיהֶם שְׁחוֹרִים. צִוָּה עֲלֵיהֶן וְהִכְנִיסוּם לַמֶּרְחָץ, וְהֶאֱכִילוּם וְהִשְׁקוּם, וְהִכְנִיסוּם לַחֶדֶר. בָּעַל, וּמָצָא דָּם. אָמַר לוֹ: לֵךְ זְכֵה בְּמִקָּחֶךָ. קָרֵי רַבִּי עֲלֵיהֶם: ״צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ״.