רש"י על בראשית ג׳:ט״ז

« רש"י על בראשית ג׳:ט״ו רש"י על בראשית ג׳:י״ז »

1 יריעות שלמה פתח ↗

בד"ה עצבונך כו' בעל הערוך כו' נ"ב ולי נראה לפרש עצבונך צער וסת והרונך כפשועו והיינו שכתב אחריו בעצב תלדי בנים כלומר דאי אפשר לפתיחת קבר בלא דם מהרש"ל. ואין להקשות לפירש רש"י הל"ל בתחילה הרונך ואחר כך עצבונך כסדר משום דגבי חוה הוה צער גידול בנים קודם צער העיבור דהא כבר היה נולד קין כדאיתא בסנהדרין שעה ח' עלו למטה שנים וירדו ארבעה שמעתי:

1 מזרחי פתח ↗

עצבונך זה צער גדול בנים והרונך זה צער העבור. בערובין פרק המוצא תפלין אבל בב"ר אמרו עצבונך זה צער העבור והרונך זה צער העדוי פי' צער הוסתות שפי' היתה לי עדנה תרגם אותו יונתן ב"ע עדויין כמו שכתב בעל הערוך:

1 לבוש האורה פתח ↗

רש"י עצבונה זה צער גידול בנים כו' לשון הג"א ומה שלא פירשו עצבונך זה צער הוסתות של האשה משום דלא שייך בזה הרבה ארבה עצבונך שאין הש"י מביא על האדם דבר שהוא רע לגמרי כמו דם נדות שאין בו תועלת רק רע כו' עכ"ל ואינו נכון שהרי כבר ארז"ל כל המרובה בדמים מרובה בבנים ומטעם זה דרשו בב"ר על והרונך זה צער וסתות כלומר שהוא דבר שמביא לידי הריון וא"כ תהיה הקללה ג"כ דב' שישבו תועלת אם היה דורשי' בו צער הוסתו' בעצבונך והרונך היה כפשוטו ומה שלא דרשו כן נ"ל משום דהכי דייק פשטי' דקרא משום דכתיב הרבה ארבה עצבונך משמע שירבה עצבונה יותר מעצבון בעלה ואין זה שייך אלא בגידול בנים שהבעל יש לו ג"כ צער בגידול בנים כמו שאחז"ל גבי יעקב אבינו ע"ה שהיה לו צער גידול בנים כו' אלא שצער האשה הוא גדול יותר בטיפול וביניקה שצריכה לעשות לולד יותר מן האיש א"נ י"ל דה"פ דהרבה ארבה משמע שירבה לה מעכשיו בעונש עבירה זו צערה יותר ממה שהיה לה צער כבר ואלו הג' עניינים שפרש"י על עצבונך והרונך וגומר כולם מצינו שהיו לה כבר קודם עבירה זו כדאמרינן פ"א דיני ממונות שמינית עלו למיטה שנים וירדו ארבע כו' וילפינן לה מקרא דהאדם ידע וגומר עשירית סרח והרי הרתה ממנו וילדה וגדלה בניה קודם שחטאה אע"פ שבודאי בלי שום צער היה לה כל זה מ"מ אי אפשר שלא היו בה קצת טורח וצער מעט מפירוק אבריה בהריון ובלידה גם בגידול מעט ועכשיו שחטאה היתה קללתה שירבה לה צערה כמה כפלים הרבה מאד לאלו הג' עניינים ממה שהיו לה כבר מטבע היצירה בהם צער מעט ועכשיו כפל לומר הרבה ארבה עצבונך וגומר אבל דם וסת לא מצינו שראתה כבר מטבע היצירה שיאמר עליו הרבה ארבה וגו' אדרבה מצינו בזוהר ומביאו ברקנ"טי בפסוק ותרא האשה מה ראתה. ראתה דם ופי' שם מפני שהיא סחטה ענבים אירע בה מדה כנגד מדה הרי משמע שקודם לכן לא ראתה דם נדות עד עכשיו ולא שייך לומר עליו הרבה ארבה וגומר אבל בב"ר לא חש לקושיא זו דהרבה ארבה ורש"י אזיל לשיטתיה לפרש מה שהוא יותר קרוב לפשוטה:

3 עירובין פתח ↗

דְּלָא קָא עָבֵיד אִיסּוּרָא, אֲבָל הָכָא דְּקָא עָבֵיד אִיסּוּרָא, הָכִי נָמֵי דְּיֵרֵד. תָּנֵי חֲדָא: אֶחָד אִילָן לַח וְאֶחָד אִילָן יָבֵשׁ, וְתַנְיָא אִידַּךְ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּלַח, אֲבָל בְּיָבֵשׁ — מוּתָּר. אָמַר רַב יְהוּדָה, לָא קַשְׁיָא: כָּאן — בְּשֶׁגִּזְעוֹ מַחְלִיף, כָּאן — בְּשֶׁאֵין גִּזְעוֹ מַחְלִיף. גִּזְעוֹ מַחְלִיף יָבֵשׁ קָרֵית לֵיהּ! אֶלָּא לָא קַשְׁיָא: כָּאן — בִּימוֹת הַחַמָּה, כָּאן — בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. בִּימוֹת הַחַמָּה, הָא נָתְרִי פֵּירֵי! בִּדְלִיכָּא פֵּירֵי. וְהָא קָא נָתְרִי קִינְסֵי! בְּגִדּוּדָא. אִינִי?! וְהָא רַב אִיקְּלַע לְאַפְסַטְיָא, וַאֲסַר בְּגִדּוּדָא! רַב בִּקְעָה מָצָא, וְגָדַר בָּהּ גָּדֵר. אָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא אָמַר רַב אַסִּי: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּהַלֵּךְ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא״. תָּנֵי חֲדָא: מוּתָּר לֵילֵךְ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים בְּשַׁבָּת, וְתַנְיָא אִידַּךְ: אָסוּר. לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּלַחִים, הָא — בִּיבֵשִׁים. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, הָא וְהָא בְּלַחִים, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן — בִּימוֹת הַחַמָּה, כָּאן — בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, הָא וְהָא בִּימוֹת הַחַמָּה, וְלָא קַשְׁיָא: הָא — דְּסָיֵים מְסָאנֵיהּ, הָא — דְּלָא סָיֵים מְסָאנֵיהּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דְּסָיֵים מְסָאנֵיהּ, וְלָא קַשְׁיָא: הָא — דְּאִית לֵיהּ עוּקְצֵי, הָא — דְּלֵית לֵיהּ עוּקְצֵי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, הָא וְהָא דְּאִית לֵיהּ עוּקְצֵי: הָא — דְּאִית לֵיהּ שְׁרָכָא, הָא — דְּלֵית לֵיהּ שְׁרָכָא. וְהָאִידָּנָא דְּקַיְימָא לַן כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, כּוּלְּהוּ שְׁרֵי. וְאָמַר רָמֵי בַּר חָמָא אָמַר רַב אַסִּי: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיָּכוֹף אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא״. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַכּוֹפֶה אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה הָוְיָין לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִין. אָמַר רַב אִיקָא בַּר חִינָּנָא, מַאי קְרָאָה: ״גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב״. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב״ — זֶה הַכּוֹפֶה אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה. ״וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא״ — זֶה הַבּוֹעֵל וְשׁוֹנֶה. אִינִי?! וְהָאָמַר רָבָא: הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כׇּל בָּנָיו זְכָרִים יִבְעוֹל וְיִשְׁנֶה! לָא קַשְׁיָא: כָּאן — לְדַעַת, כָּאן — שֶׁלֹּא לְדַעַת. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל אִשָּׁה שֶׁתּוֹבַעַת בַּעְלָהּ לִדְבַר מִצְוָה הוֹוִין לָהּ בָּנִים שֶׁאֲפִילּוּ בְּדוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לֹא הָיוּ כְּמוֹתָן. דְּאִילּוּ בְּדוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה כְּתִיב: ״הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים וִידוּעִים לְשִׁבְטֵיכֶם״, וּכְתִיב: ״וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידוּעִים״, וְאִילּוּ נְבוֹנִים לָא אַשְׁכַּח. וְאִילּוּ גַּבֵּי לֵאָה כְּתִיב: ״וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכוֹר שְׂכַרְתִּיךָ״, וּכְתִיב: ״וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכׇל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם״. אִינִי?! וְהָאָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: עֶשֶׂר קְלָלוֹת נִתְקַלְּלָה חַוָּה, דִּכְתִיב: ״אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה״, אֵלּוּ שְׁנֵי טִפֵּי דָמִים — אַחַת דַּם נִדָּה, וְאַחַת דַּם בְּתוּלִים. ״עִצְּבוֹנֵךְ״, זֶה צַעַר גִּידּוּל בָּנִים. ״וְהֵרוֹנֵךְ״, זֶה צַעַר הָעִיבּוּר. ״בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָּנִים״, כְּמַשְׁמָעוֹ. ״וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ״, מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה מִשְׁתּוֹקֶקֶת עַל בַּעְלָהּ בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ. ״וְהוּא יִמְשׇׁל בָּךְ״, מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה תּוֹבַעַת בַּלֵּב וְהָאִישׁ תּוֹבֵעַ בַּפֶּה. זוֹ הִיא מִדָּה טוֹבָה בַּנָּשִׁים. כִּי קָאָמְרִינַן, דְּמַרְצְיָא אַרְצוֹיֵי קַמֵּיהּ. הָנֵי שֶׁבַע הָוְויָן! כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: עֲטוּפָה כְּאָבֵל, וּמְנוּדָּה מִכׇּל אָדָם, וַחֲבוּשָׁה בְּבֵית הָאֲסוּרִין. מַאי מְנוּדָּה מִכׇּל אָדָם? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דַּאֲסִיר לַהּ יִיחוּד, אִיהוּ נָמֵי אֲסִיר לֵיהּ יִיחוּד. אֶלָּא דַּאֲסִירָא לְבֵי תְרֵי. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: מְגַדֶּלֶת שֵׂעָר כְּלִילִית, וְיוֹשֶׁבֶת וּמַשְׁתֶּנֶת מַיִם כִּבְהֵמָה, וְנַעֲשֵׂית כַּר לְבַעְלָהּ. וְאִידַּךְ? הָנֵי שֶׁבַח הוּא לָהּ. דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא, מַאי דִּכְתִיב: ״מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ״. ״מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת״ — זוֹ פְּרֵידָה, שֶׁכּוֹרַעַת וּמַשְׁתֶּנֶת מַיִם. ״וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ״ — זֶה תַּרְנְגוֹל, שֶׁמְּפַיֵּיס וְאַחַר כָּךְ בּוֹעֵל. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִילְמָלֵא לֹא נִיתְּנָה תּוֹרָה, הָיִינוּ לְמֵידִין צְנִיעוּת מֵחָתוּל, וְגָזֵל מִנְּמָלָה, וַעֲרָיוֹת מִיּוֹנָה. דֶּרֶךְ אֶרֶץ מִתַּרְנְגוֹל — שֶׁמְּפַיֵּיס וְאַחַר כָּךְ בּוֹעֵל. וּמַאי מְפַיֵּיס לַהּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, הָכִי קָאָמַר לַהּ: זָבֵינְנָא לִיךְ זִיגָא דְּמָטוּ לִיךְ עַד כַּרְעָיךְ, לְבָתַר הָכִי אָמַר לַהּ: לִישְׁמַטְתֵּיהּ לְכַרְבַּלְתֵּיהּ דְּהָהוּא תַּרְנְגוֹלָא אִי אִית לֵיהּ וְלָא זָבֵינְנָא לִיךְ.

4 שפתי חכמים פתח ↗

הכל ממנו ולא ממך. הא דמאריך רש"י אף על פי שלא לצורך היא שהרי כבר פי' אין לך מצח וכו' אלא לכך נקטו לומר לך דהכל תלוי בו אע"פ שהיא אינה רוצה אלא הוא רוצה יכול לכופה או אם הוא אינו רוצה אף על פי שהיא רוצה אינה יכולה לכופו וזהו שנקט רש"י ממנו ולא ממך:

4 מזרחי פתח ↗

תשוקתך לתשמיש ואף על פי כן אין לך מצח לתובעו בפה אלא הוא ימשול בך הכל ממנו ולא ממך. שאין לך קללה גדולה מזו דאל"כ מה ענין תשוקתה בתשמיש אצל קללותיה. אבל הרמב"ן ז"ל טען ואמר ואין זה נכון כי זה שבח באשה כמו שאמרו וזו מדה יפה בנשים ואני תמה מאד איך לא השגיח להבדיל בין מדה יפה לברכה כי אף על פי שהיא מדה יפה שלא יהיה לה מצח לתובעו מכל מקום קללה היא לה שתהא משתוקקת ולא יהא לה מצח לתובעו:

4 משכיל לדוד פתח ↗

ואל אישך תשוקתך לתשמיש ואעפ״כ וכו׳ אכולה מלתא קמהדר אעפ״י שכל הצער שליך אעפ״כ תשוקתך בו לתשמיש ואפ״ה אין לך מצח לתובעו ואע״ג דמדינא היה ראוי שיהי׳ להיפך שהאיש לא יהי׳ לו מצח לתובע׳ הואיל וכל צערא דידה הוי אפ״ה הכל ממנו ולא ממך והיינו שהאריך רש״י בדבריו:

1 עצבונך. זֶה צַעַר גִּדּוּל בָּנִים עירובין ק':

2 והרנך. זֶה צַעַר הָעִבּוּר:

3 בעצב תלדי בנים. זֶה צַעַר הַלֵּדָה:

4 ואל אישך תשוקתך. לְתַשְׁמִישׁ, וְאַעַפִּ"כֵּ אֵין לָךְ מֵצַח לְתָבְעוֹ בַּפֶּה, אֶלָּא הוּא יִמְשָׁל בָּךְ, הַכֹּל מִמֶּנּוּ וְלֹא מִמֵּךְ:

5 תשוקתך. תַּאֲוָתֵךְ, כְּמוֹ נֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה ישעיהו כ"ט:

1 גור אריה פתח ↗

עצבונך זה צער גדול בנים. כך דרשו בעירובין פרק המוצא תפילין עירובין ק ע"ב. ומה שלא פרשו "עצבונך" זה צער הוסתות של האשה, משום דלא שייך בזה "הרבה ארבה עצבונך" שאין השם יתברך מביא על האדם דבר שהוא רע לגמרי, כמו דם נדות שאין בו תועלת רק רע, ולפיכך דרשו "הרבה ארבה עצבונך" 'זה צער גדול בנים', שהשם יתברך נותן לה בנים ומרבה עצבון שלה, וזהו כמו "הרונך" ו"בעצב תלדי בנים", שכל אלו הדברים הם דברים טובים, רק שהשם יתברך נותן הטוב דרך צער ועצבות. אבל בב"ר דרשו אותו על צער הווסתות, ולא חשו לקושיא זאת:

1 משכיל לדוד פתח ↗

עצבונך וכו׳ והרנך וכו׳ וכסדרא דקרא אפ׳ לומר דהקדים הגידול שהוא נמשך לזמן מרוב׳ אחר כך העיבור שאינו אלא ט׳ חדשי׳ ואח״ז הליד׳ שהוא לשעה א״נ מוסיף והולך בענין הצער שצער העיבור גדול מהגידול וחבלי יולדה קשים מכלם:

1 דברי דוד פתח ↗

עצבונך, זה צער גידול בנים הא דגידול בנים לצערא יהא, יש לי לתת טעם משום דבאותו פעם היו לה כבר בנים כמו שפירש"י על והאדם ידע מש"ה נתקללה תחילה על צער גידול בנים שיש לה כבר ואח"כ על מה שתתעבר ותלד אחר זה:

4 יריעות שלמה פתח ↗

בד"ה תשוקתך כו' הכל ממנו כו' נ"ב פירש מ"ה אינה יכולה לתבעו שבלתי תאוותו וקישויו א"א לשמש מש"כ בו דכשהוא מתאוה לתשמיש אף על פי שהיא אינה מתאוה יכול לשמש וזהו הכל משלו וממנו ודוק מהרש"ל:

4 רמב"ן על בראשית פתח ↗

וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ לְתַשְׁמִישׁ, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין לָךְ מֵצַח לְתָבְעוֹ בַּפֶּה, אֶלָּא הוּא יִמְשָׁל בָּךְ, הַכֹּל מִמֶּנּוּ וְלֹא מִמֵּךְ, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על בראשית ג':ט"ז. וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן, כִּי זֶה שֶׁבַח בָּאִשָּׁה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ עירובין ק וְזוֹ מִדָּה יָפָה בַּנָּשִׁים. וְרַבִּי אַבְרָהָם אָמַר אבן עזרא על בראשית ג':ט"ז "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ" מִשְׁמַעְתֵּךְ, וְהַטַּעַם שֶׁתִּשָּׁמְעִי אֶל כָּל אֲשֶׁר יְצַוֶּה עָלַיִךְ, כִּי אַתְּ בִּרְשׁוּתוֹ לַעֲשׂוֹת חֶפְצוֹ. וְלֹא מָצָאתִי לְשׁוֹן תְּשׁוּקָה רַק בְּחֵשֶׁק וְתַאֲוָה. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי שֶׁהֶעֱנִישׁ אוֹתָהּ שֶׁתִּהְיֶה נִכְסֶפֶת מְאֹד אֶל בַּעְלָהּ, וְלֹא תָּחוּשׁ לְצַעַר הַהֵרָיוֹן וְהַלֵּדָה, וְהוּא יַחֲזִיק בָּהּ כְּשִׁפְחָה, וְאֵין הַמִּנְהָג לִהְיוֹת הָעֶבֶד מִשְׁתּוֹקֵק לִקְנוֹת אָדוֹן לְעַצְמוֹ, אֲבָל יִבְרַח מִמֶּנּוּ בִּרְצוֹנוֹ. וְהִנֵּה זוֹ מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, כִּי הִיא נָתְנָה גַּם לְאִישָׁהּ וַיֹּאכַל בְּמִצְוָתָהּ, וְעָנְשָׁהּ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הִיא מְצַוָּה עָלָיו עוֹד, וְהוּא יְצַוֶּה עָלֶיהָ כָּל רְצוֹנוֹ:

4 גור אריה פתח ↗

אף על פי כן לא יהיה לך מצח וכו'. דאם לא כן לא יהיה "אל אישך תשוקתך" קללה, אבל ברכה ותשוקה. ועוד מה ענין לכאן "והוא ימשול בך", דהא אף קודם הקללה נאמר לעיל א, כח "וכבשה" חסר – ללמדך שהאיש כובש את האשה שלא תהיה יצאנית רש"י שם, אלא שאמר אף על פי כן לא יהיה לך מצח לתובעו בפה, על זה אמר אלא "הוא ימשל בך", כלומר שיהיה הכל ממנו ולא ממך שום דבר, וזה הוא הקללה, כי לא יהיה לה מצח לתובעו, רק הכל ממנו ולא ממך:

« רש"י על בראשית ג׳:ט״ו רש"י על בראשית ג׳:י״ז »