רש"י על בראשית ט״ו:ו׳

« רש"י על בראשית ט״ו:ה׳ רש"י על בראשית ט״ו:ט׳ »

1 שפתי חכמים פתח ↗

לא שאל לו אות על זאת וכו'. ר"ל וכי תעלה על דעתך שאברהם לא האמין בהקב"ה ובנבואת עצמו והלא אברהם נביא היה וא"כ ל"ל למכתב והאמין בה' ומתרץ ולא שאל לו אות. ואין להקשות למה לא בקש אות על בשורת הבנים כמו על ירושת הארץ כבר תירץ הרמב"ן. ורא"ם תירץ כי ירושת הארץ לא היה עתה הבטחה אלא ספור דברים בעלמא אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים על דעת לתת לך את הארץ הזאת לרשתה משום הכי בקש ממנו אות על ספק הבטחתו אבל הבנים היה הבטחה גמורה מ"ה לא בקש שום אות. ול"נ דגבי בנים לא בקש אות לפי מדרש רז"ל שבת קנו. שהוציא אותו החוצה ואמר לו צא מאיצטגנינות שלך וכו' אברם אינו מוליד וכו' וזה ראה אברהם משום הכי לא בקש אות כי אין לך אות גדול מזה משא"כ גבי הבטחת הארץ משום הכי בקש ממנו אות על זה. ועי"ל דמשום הכי נכנס ספק לאברהם על הבטחת ירושת הארץ כיון שלא כלל הבטחת ירושת הארץ עם הבטחת הבנים אלא חלקן לשנים מ"ה נכנס ספק בלב אברם על ירושת הארץ נראה לי וק"ל. מנח"י: אמר זה לפי שנראה ממלת והאמין הוא מיותרת שאחר שאברהם לא דבר כלום על מה שא"ל הש"י כה יהיה זרעך פשיטא שהאמין לז"א שמלת והאמין לאו לגופי' איצטרך אלא למידק מינה ר"ל ע"ז דוקא האמין ולא שאל אות אבל וכו'. רי"ק:

1 גור אריה פתח ↗

ולא שאל לו אות על זאת. פירוש אבל אין האמנה הזאת שיאמין שכך יהיה הדבר, דאיך סלקא דעתך שלא יאמין הנביא לדברי השם יתברך, אלא שלא שאל לו אות כמו ששאל על ירושת הארץ, וזה היה האמנה בה' ובוטח לגמרי והולך בתומו ובאמונתו כ"ה ברא"ם. שאין לומר שעדין יקשה למה צריך לו אות, אחר שהוא מאמין בה', דודאי האות – שלא יגרום החטא שלא תתקיים ההבטחה, כי החטא בודאי גורם שלא תתקיים ברכות סף ד.. והקשה הרמב"ן מי שהציל אותו מכבשן האש ב"ר לח, יג לא יאמין בדבר זה שיתן לו השם יתברך בנים, ואין זה קשיא, דודאי אף על גב שהיה שואל אות – אין זה שלא יאמין, רק שלא יגרום החטא, ומכל מקום יש בזה קצת בלתי מאמין:והקשה הרמב"ן פסוק ז למה שאל אות בירושת הארץ ובנתינת זרע לא שאל אות, ותירץ משום דירושת הארץ תולה בדעת אחרים, דשמא ישובו הכנעניים בתשובה ויקוים בהם "רגע אדבר על גוי להרוס ולעקר ושב אותו הגוי ונחמתי" ראה ירמיה יח, ז-ח, ושמא גם כן כאן ישובו, או שיגרום חטא זרעו, אבל דבר זה שהוא נתינת הזרע לא שאל אות, דהוא תולה בעצמו, ולפיכך לא שאל אות. והקשה הרא"ם לדברי הרמב"ן למה לא שאל אות כשאמר למעלה יב, ז "לזרעך אתן את הארץ הזאת" וכאן שאל אות, ולפיכך פירש הרא"ם דכאן היה מסופק בנתינת הארץ, דשמא אחר כל הניסים שנעשו לו וניצול מן הרעב לעיל יב, י, והציל את אשתו מתוך בית פרעה שם שם כ, שמא קבל שכרו, ולא יבא לו ההבטחה שאמר לו הקב"ה בתחלה "לזרעך אתן את הארץ", דהשתא לא הבטיחו רק שאמר "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך הארץ הזה" ראה פסוק ז, ספור דברים בעלמא, כלומר מתחלה הוצאתיך כדי ליתן לך את הארץ, ועתה לא הבטיחו, לכך שאל לו אות. אבל בנים – הבטיחו עתה, שאמר לו "כה יהיה זרעך" פסוק ה, ולפיכך לא שאל לו אות, כך תירץ הרא"ם. וכל זה אין בו ממש, דאם כן למה הוצרך לשאל אות, ישאל הקב"ה אם יתן לו הארץ, ולא יהיה צריך לאות. ועוד שהקב"ה אמר לו "שכרך הרבה מאוד" פסוק א, אם כן לא קבל שכרו. ומה שהקשה למה לא שאל אות על זה כאשר אמר לו "לזרעך אתן את הארץ הזאת", אין זה קשיא, שכאשר ראה שעה רצוייה אצל הקב"ה שאמר "שכרך הרבה מאד", שזה לא נאמר לו מעולם, לפיכך אמר להקב"ה "במה אדע", ושאל אות:אך אשר הוקשה לי על דברי הרמב"ן, דפירש ששאל אות מפני שהדבר תולה באחר שמא יעשו תשובה הכנעניים, אם כן היה אברהם מבקש אות ואף אם יעשו תשובה ישאל את הארץ, וזה דבר פלא איך היה חפץ שיעשה לו אות ליתן לזרעו הארץ אף אם יעשו הכנעניים תשובה, וכי עביד הקב"ה דינא בלא דינא ברכות ה ע"ב:אך הנראה שהאות הוא שעל כל פנים תתקיים ההבטחה ואין צריך לירא שמא יגרום החטא, כי האות הוא שכך יהיה בודאי. ולא שאל אות על נתינת הזרע, מפני שחילוק גדול יש ביניהם, דבזרע אין חידוש שיהיה לו זרע, ואין כאן דבר מעשה כלל רק חדוש המזל רש"י פסוק ה, והקב"ה אמר לו שיהיה לו זרע – והאמין בה' שכך יהיה לו לעתיד, אבל בנתינת הארץ, דהוא מעשה שהקב"ה יבטיח אותו שיתן מתנה כזאת לבניו, וסבור היה שמא לא יבא המעשה על כל פנים אלא על תנאי הבטיח לו, כי כל מעשה כל זמן שלא יצא לפועל יכול להשתנות. אבל מה שהבטיחו על הבנים, שאין כאן מעשה, בודאי הבטחתו תתקיים, כיון שלא נתן לו דבר שאין לשאר בני אדם, שאף אנשים רשעים יש להם בנים, כדאמרינן מועד קטן כח. 'בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא אלא במזלא תליא', ובזה לא היה ירא שמא יגרום החטא, ולא שאל אות. אבל נתינת הארץ – מתנה כזאת היה ירא בודאי שמא יגרום החטא, וחשב אברהם כיון שלא אמר רק "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך וגו'" פסוק ז, חשב דאין זה רק ליתן, ואין כאן רק הבטחה על הנתינה, והבטחה על הנתינה אינה נתינה ממש, כמו שאין אדם קונה כשיאמר לו 'אתן לך מתנה' ב"מ מט., כך לא נקנה לאברהם המתנה, ואם הוא צדיק בודאי "לא איש אל ויכזב" במדבר כג, יט, אבל אם יגרום החטא תשתנה ההבטחה, ולפיכך שאל אות, אבל בזרע לא שאל אות דאין כאן מתנה, והיה בוטח בה'. ולפיכך אחר כריתות הברית נאמר פסוק יח "לזרעך נתתי", דבברית בין הבתרים כבר נתן לו הארץ, ואינו עוד הבטחה על הנתינה, ואין צריך לירא שמא יגרום החטא, שכבר זכה אברהם בארץ, ודברים ברורים הם אלו למבין:ואני תמה על דברי הרא"ם שהקשה למה לא שאל אות על זה מיד שאמר "לזרעך אתן את הארץ" לעיל יב, ז, הלא לדברי רז"ל היה ברית בין הבתרים קודם שאמר "לזרעך אתן את הארץ", כמו שפירשו בסדר עולם פ"א, והביאו הרמב"ן פרשת בא שמות יב, יח, אבל לפי סברתו השבנו. וזו פלא מדברי הרמב"ן, כי יסוד הכל הוא האמונה, ואיך היתה בעיניו מלתא זוטרתא, והנה במשה נאמר במדבר כ, יב "יען אשר לא האמנתם בי להקדישני", ואין ספק כי משה אדון הנביאים לא היה מסופק בו יתברך:

1 משכיל לדוד פתח ↗

והאמין בה׳ וכו׳ אבל על ירושת וכו׳ וא״ת ומ״ש דעל זאת לא שאל אות ועל ירושת הארץ שאל. ותו אמאי לא שאל אות בראשונ׳ בצאתו מחרן שא״ל לזרעך אתן את הארץ הזאת ומ״ש השתא ונר׳ משום דאותה הבטחה הבטיחו השם יתברך בהיות שמו אברם והוא שהיה רואה באצטגנינותו שלא היה עתיד להוליד בן משרה היה נדחק לפרש על זרעו מהגר או מאשה אחרת א״נ על אליעזר שגידלו בביתו ואז לא הוצרך לשאול אות כלל אדרבא בנה מזבח על שתי הבשורות שהיה מאמין מבלי אות אמנם עכשיו שא״ל הקב״ה צא מאצטגנינותך אברם אינו מוליד אברהם מוליד נמצא שהרי הוא כאיש אחר וכבריה חדשה ומעכשיו חשש שמא תתבטל בשורת הארץ דההיא לא היתה אלא לאברם ומעתה נימא נמי אברם יורש את הארץ אברהם אינו יורש ובשלמא אם עכשיו הקב״ה היה חוזר ומבטיחו הבטחה חדשה על ירושת הארץ לא הו״ל שום ספק ולא הי׳ שואל אות כלל כמו שלא שאל על הבנים אמנם לא א״ל השי״ת אלא אני ה׳ אשר הוצאתיך וכו׳ לתת לך את הארץ הטובה וכו׳ נמצא שאין זו הבטחה חדשה אלא סיפור ההבטחה הראשונה וההיא איכא למיחש שנתבטל בהשתנות השם דהוי כגברא אחרינא ולכך שאל במה אדע וכו׳ כלו׳ מאן יימר דאע״ג שישתנה שמי לשנות מזלי בענין הבנים לו׳ אברהם מוליד ה״נ לא ישתנה למימר אברהם אינו יורש:

2 שפתי חכמים פתח ↗

הקב"ה חשבה לאברהם וכו'. פי' דמלת ויחשבה וגו' שבה אל הש"י ומלת לו שבה אל אברהם לא שמלת ויחשבה שבה אל אברהם ומלת לו שבה אל הש"י והוכחתו כי מלת צדקה אינה נופל אלא מהגדול להקטן שהגדול מתחסד עם הקטן ולא מהקטן אל הגדול. רא"ם: אמר זה לפי שאם היה חוזר לאברהם פשיטא שאפי' שלא היה רואה במזלו שאינו מוליד היה מחשבה לצדקה ולא שהיה ראוי לכך כ"ש שמזלו מנגד לו לזה אמר הקב"ה וכו'. רי"ק:

2 מזרחי פתח ↗

הב"ה חשבה לו צדקה וזכות על האמונה שהאמין בו פי' מלת ויחשבה שבה אל השם ומלת לו שבה אל אברם לא מלת ויחשבה שבה אל אברם ומלת לו שבה אל השם כי כנוי ויחשבה אינו שב רק אל האמונה הנכללת במלת והאמין לא אל ההבטחה הבלתי נזכרת גם אין טעם לומר שאברהם חשב הבטחת הזרע לצדקה ולא הבטחת ירושת הארץ ומפני שאין מלת צדקה נופלת רק מהגדול אל הקטן כי הגדול הוא אשר מדרכו לעשות חסד ומשפט וצדקה למי שהוא קטן ממנו ולא ההפך העתיק פירוש הצדקה מעניינה ואמר צדקה וזכות כי הזכו' נופל מהקטן אל הגדול ממנו: והרמב"ן ז"ל טען ואמר איני מבין מה הזכות הזאת כי למה לא יאמין באלוה אמן והוא הנביא בעצמו ולא איש אל ויכזב ומי שהאמין לשחוט בנו היחיד האהוב ושאר הנסיונות איך לא יאמין בבשורה טובה: ונ"ל שאינה טענה כי כבר פירש והאמין בה' שלא שאל לו אות על זאת כמו ששאל על ירושת הארץ וחשב זה לאברהם לזכות על שלא בקש ממנו אות כמו שבקש על ירושת הארץ ומה שכתב הרב על האמונה שהאמין בו פירושו שהאמין ולא בקש ממנו אות וסמך על פירושו דלעיל והרמב"ן ז"ל לא השגיח בדברי הרב וחשב שהזכות שלו הוא מפני שהאמין בו וטען מה שטען:

2 משכיל לדוד פתח ↗

ויחשבה וכו׳ לזכות ולצדקה וכו׳ הקדים רש״י לפ׳ זה קודם הד״א אע״ג דהד״א קאי אדלעיל לומר דדוקא לפי׳ זה הראשון דוהאמין בה׳ ר״ל שבזה לא שאל אות לכך שייך לפ׳ ויחשבה הקב״ה לאברהם לזכות ולצדקה אבל לפי׳ הב׳ ה״פ כשהבטיחו על הזרע אע״פ שהוא היה מחזיק עצמו משולל מזכות האמין בה׳ כלו׳ לא שאל באיזה זכות אלא חשבה להקב״ה לצדקה כלו׳ שיחוננו זה בצדקה בלא זכות וגם נתינת הארץ יכול להיות בצדקה אבל על הקיום להתקיים זרעו בה שאל באיזה זכות דהכי מסתבר ליה דודאי א״א להתקיים בה אם לא ע״י זכות שהשיבו בזכות הקרבנות. ומה שהוצרך רש״י לד״א ה״ט דלפי׳ ראשון שא״א שאל אות א״כ מהו זה שהשיבו הקב״ה קחה לי עגלה משולשת וכו׳ וכי זהו אות או מופת. ואם ר״ל קחה לי וכו׳ שע״י שיבתר אותם בתוך יעבור שליח השכינה בין הבתרים לכרות עמו הברית והוא האות מ״מ תיקשי מ״ט דוקא כל אלו המינים עגלה משולשת ועז וכו׳ דלפי׳ שני ניחא הכל שהוא לרמוז בו הקרבנות וכדלקמן בדברי רש״י. ואמנם גם לד״א ק׳ דא״כ לא שייך תיבת אדע הול״ל במה אירשנה א״נ במה יירשוה:

1 והאמין בה'. לֹא שָׁאַל לוֹ אוֹת עַל זֹאת; אֲבָל עַל יְרֻשַּׁת הָאָרֶץ שָׁאַל לוֹ אוֹת וְאָמַר לוֹ בַּמָּה אֵדַע.

2 ויחשבה לו צדקה. הַקָּבָּ"ה חֲשָׁבָהּ לאַבְרָם לִזְכוּת וְלִצְדָקָה עַל הַאֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִין בּוֹ. דָּבָר אַחֵר בַּמָּה אֵדַע, לֹא שָׁאַל לוֹ אוֹת אֶלָּא אָמַר לְפָנָיו, הוֹדִיעֵנִי בְּאֵיזֶה זְכוּת יִתְקַיְּמוּ בָּהּ, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה, בִּזְכוּת הַקָּרְבָּנוֹת:

1 יריעות שלמה פתח ↗

בד"ה שאל לו אות כו' ניסים רבי' שהציל כו' נ"ב ולי נראה דירושת הארץ שתלוי בקילקול מעשה האומות כמו שאמר הכתוב לא בצדקתכם כ"א ברשעת הגוים האלה וא"כ היה מתיירא שמא יעזבו מעט ממעשיהם וה' ירחם עליהם וק"ל ומה שמסיק אח"כ ד"א ה"פ לעולם אפי' ירושת הארץ האמין אלא ששאל אות במה יתקיימו שלא תקיא הארץ אותו מהרה ודוק מהרש"ל ומ"ש ולי נראה דירושת הארץ כו' תימה למה תלה דבר זה בדברי עצמו הלא כבר קדמוהו הרמב"ן ז"ל שכתב כן והיותר תימה עליו וכי לא שפיל לסיפא דדברי הרא"ם ז"ל שכתב להדיא הכי בשם הרמב"ן ז"ל וסותר דבריו כמו שהוא מבואר בהדיא בדבריו דהכא וצ"ע כנ"ל:

1 מזרחי פתח ↗

שאל לו אות על זאת. פי' על הבטחת הזרע ועל רבויו ואין כונת הרב בזה להודיענו שבקשת האות לא היתה בעד הבטחת הזרע אלא בעד הבטחת ירושת הארץ דמאי קמ"ל מקרא מלא הוא במה אדע כי אירשנה אלא ה"פ דהאי והאמין ביי' אינו רוצה לומר שהאמין בנבואתו שאיך לא יאמין בנבואתו הנביא בעצמו ולא איש אל ויכזב ומי שהאמין בנבואתו לשחוט את בנו יחידו האהוב לו איך לא יאמין בנבואתו על בשורתו הטובה אלא ה"ק שפי' והאמין בה' הוא שלא שאל אות על זה כמו ששאל על ירושת הארץ ואין לשאול למה בקש אות על ירושת הארץ ולא על בשורת הזרע כי י"ל שעתה שכבר נעשו לו נסים רבים שהציל את לוט בן אחיו והוציאו מעבדות לחירות עם כל רכושו והרג כל אותם המלכים ונוצל מן הרעב והציל את אשתו מתוך בית פרעה התנין הגדול פחד שמא קבל שכרו ולא יזכה בירושת הארץ שהבטיחו קודם הנסים הללו ועתה לא הבטיחו בירושת הארץ אלא ספור דברים עוברים בעלמא אני ה' אשר הוצאתיך מאז מאור כשדים על דעת לתת לך את הארץ הזאת לרשתה אבל על הבטחת הבנים ורבויי' שהבטיחו עתה אחר כל הנסים שנעשו לו לא נשאר לו שום ספק בהבטחתו זאת ולפיכך לא בקש ממנו אות אבל מה שהשיב הרמב"ן ז"ל שהבטחת הבנים שאינה תלויה בדעת אחרת האמין בה ולא בקש ממנו אות אבל על הבטחת ירושת הארץ שהיא תלויה בדעת אחרת כי שמא ישובו הכנעניים בתשובה שלימה ולא תקיא אותם הארץ כי יתקיים בם מאמר רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהרוס ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי על הרעה פחד שמא ישובו הכנעניים בתשובה שלימה ונחם ה' על רעתם ולא תקיא הארץ אותם ולא יזכה בה אברהם וזרעו אחריו או מה שאמר שהצדיקים לא יאמינו בעצמם בחטאם בשגגה כמו שארז"ל בב"ר ויירא יעקב מאד וייצר לו מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה איננה תשובה כי למה לא חשש בראשונה כשהבטיחו על ירושת הארץ שמא ישובו הכנעניים ולמה לא האמין עתה בעצמו והאמין בראשונה כשנאמר לו לזרעך אתן את הארץ ופעם אחרת כי את כל הארץ אשר אתה רואה וגו' ולא בקש אות על זה:

1 לבוש האורה פתח ↗

רש"י והאמין בה' וגומר לא שאל לו אות על זאת כו' ופירש הרא"ם שדעת רש"י הוא דהאי והאמין בה' אינו רוצה לומר שהאמין בנבואתו שאיך לא יאמין בנבואתו הנביא בעצמו ולא איש אל ויכזב כו'. וסיים ואמר אלא ה"ק שפי' והאמין בה' הוא שלא שאל אות על זה כו' ובזה השיב גם כן לטענת הרמב"ן שטען על רש"י ז"ל שפי' גבי ויחשביה לו צדקה הקב"ה חשב לו לצדקה וזכות על האמונה שהאמין בו ע"כ: וטען עליו הרמב"ן ואמר איני מבין מה הזכות הזה כי למה לא יאמין באלקי אמן והוא הנביא בעצמו ולא איש אל ויכזב כו' והשיב הרא"ם ז"ל שאינה טענה כי כבר פי' והאמין בה' שלא שאל לו אות על זאת כמו ששאל על ירושת הארץ וחשב זה לאברהם לזכות על שלא בקש ממנו אות כו' והרמב"ן ז"ל לא השגיח בדברי הרב וחשב שהזכות שלו הוא מפני שהאמין בו וטען מה שטען עכ"ל ואני תמה מאד על הרא"ם ז"ל שחשב בתשובה קלושה כזאת לדחות דברי הרמב"ן ז"ל וזה שהרי הוא עצמו כבר הניח ליסוד מוסד דברי הרמב"ן ז"ל אשר כן הוא האמת שאיך לא יאמין בנבואתו הנביא בעצמו ולא איש אל ויכזב כו' וא"כ מה השיב לטענת הרמב"ן ז"ל שטען מה זכות הזה כו' בתשובתו שזה היה הזכות שלא ביקש ממנו אות כו' ולמה היה לו לבקש אות כיון שהאמין אמונה שלימה בהבטחה מה לו לאות אין דרך לבקש אות אלא מי שמסופק בהבטחה כעניין גדעון וחזקיה ואם כן הדרא קושי' הרמב"ן לדוכתא מה הזכות הזה שהאמין כי למה לא יאמין כו' שדעתו לומר וכ"ת הזכות הוא על שלא בקש אות אזי יטעון ג"כ ויאמר ולמה לו לבקש אות אם האמין באמונה שלימה אלא עכ"ל הזכות הוא שהאמין דהא בהא תליא והדרא קושיא לדוכת' למה לא יאמין כו' וחזר הדין ואשוב אתפלא בי' ותימהני על שניהם יחד על הרמב"ן ז"ל ועל הרא"ם ז"ל שיבינו דברי רש"י ז"ל שאמר לא שאל אות על זאת שכוונתו לומר שזאת היה אמונתו וזאת היא צדקתו וזכותו על שהאמין בהבטחת ריבוי זרעו להרמב"ן ולהרא"ם אמונתו וצדקתו וזכותו הוא על שלא שאל לו אות על הבטחת ריבוי זרעו אשר בזה דחה טענת הרמב"ן ז"ל כי ממקום שבאו היו להם להשיב ולדקדק ברש"י שלא היתה זו כוונתו אלא כמו שאבאר בע"ה גם הרג"א הסכים עם הרא"ם בזה והרגיש בקושיא זו ודחה אותה בקש ואמר ודאי האמין בה' וזכותו הוא שלא שאל אות אלא ששאלת האות יהיה שלא יגרום החטא שלא תתקיים הבטחה זו ע"כ ונמשך בזה אחר דברי הרמב"ן שאמר גבי אות הירושה ואינו כשאלת מה אות וגם הקב"ה לא הראה לו אות או מופת בדבר נפלא אבל אברהם בקש שידע ידיעה אמיתות שירשנה ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם או שמא יעשו הכנעניים תשובה ויקיים בהם רגע אדבר כו' ושב הגוי מרעתו ונחמתי על הרעה והקב"ה כרת עמו ברית שיירשנה על כל פנים אבל גם הוא לא דקדק בעומק הדבר ועד היכן מגיעי' ויותר תמיהני על הרמב"ן ז"ל שיכתוב כזאת וזה כי יש לדקדק איך תהיה איכות שאל' האות שלא יגרום החטא אם ישאל אות שאעפ"י שיחטא לא יזיק לו חטאו כלום ולא יגרום חטאו לבטל הבטחתו זאת תהיה שאלה בלתי הגונה כי הוא ית' לא ישא פנים ולא יקח שוחד לתת לו אות על זה אם לא בדרך תפילה שיתפלל על חטאו לכפר עליה שלא תבטל הבטחתו ואם תהיה הכוונה באות שאם יחטא ויתחייב עונש מה שיהא העונש בעניין אחר ולא בבטלת ההבטחה גם זו יראה שאלה בלתי הגונה כי הוא ית' יודע מתן שכרן של מצות ועונשן ולא אנחנו כמו שאמרו רבותי' ז"ל הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה כו' ואם תהיה שאלת האות שלא יחטא ואז ממילא לא יגרום החטא כו' גם זו אינה הוגנת כי אין זה ממדתו של הקב"ה להבטיח האדם שלא יחטא כי הרשות נתונה והבחירה קיימת וזה מבואר הוא וא"כ מה שייך לומר שלא שאל אות אלא הוא שלא יגרום החטא ועוד מה היה לו לשאול אות אם יגרום החטא ישאל לו ית' אם יגרום החטא אם לא מה צורך לאות כמו שהוקשה עצמו על דברי הרא"ם שאמר דגבי נתינת הארץ היה אברהם מסופק שמה שאמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת אם הוא ספור דברים בעלמא או דברי הבטחה ולכך שאל אות לידע אם הם דברי הבטחה ע"כ והקשה הוא עליו למה הוצרך לשאול אות ישאול הקב"ה ואם יתן לו הארץ ולא יהיה צריך לאות ה"נ תקשה לדידיה גבי אמרו ששאל אות שלא יגרום החטא שהרי ע"כ לא היה צריך להודע' אלא אם יגרום אם לא יגרום כפי הקושיות החזקות שהקשתי וא"כ לא היה לו לשאול אלא אם על כל פנים תקיום הבטחתו זו ולא יגרום החטא אם לא כי הוא ית' יודע הכל ואעפ"כ טבע הבחירה קיימת כידוע כללא דמילתיה חששא דשמא יגרום החטא אינה שייך אלא בלב הנביא או הצדיק שהבטיחו הש"י על דבר והוא ירא וחרד ומפשפש במעשיו שלא יגרמו לבטל ההבטחה אבל שאילת אות אינו שייך אלא על דבר שאינו מאמין באומד כעניין שנאמר בנביא שקר יתן אות או מופת אם אינו בטוח באותו עניין ששואל עליו את האות וע"י האות יהיה בטוח בו יותר לכך אני אומר בכוונת רש"י שפירש על והאמין בה' לא שאל לו אות על זאת מפני שקשה לו איך ישבח הכתוב את אברהם ויחשב לו לצדקה בהאמינו בריבוי זרעו ואיך לא יאמין ולא איש אל ויכזב ולא אדם להתנחם וכמו שכתוב הרא"ם לכך אמר רש"י שאין זאת מן האמונה המשובח בה אברהם אבינו ושנחשב לו לצדקה רק מה ששובח עליו הוא עניין אחר והוא דבר שהיה לו רשות לשאול עליו אות בלי עון ופשע כמו שאבאר והוא לא שאל לו אות עליו ולכך ויחשביה לו צדקה וזה שאעפ"י שהבטיחו הש"י בריבוי זרעו היה לו לחשוב לאברהם מפני שהזרע הזה אינו דבר טבעיי לא לו ולא לשרה כי שניהם היו עקרים כי גם ישמעאל עדיין לא נולד וארז"ל אברהם ושרה טומטמין היו וא"כ לא יהיה אצלו הבטחת הזרע טבעיים רק יהיה דבר ניסיי וידוע הוא שהדברים הנסיים לא יתמידו והיה לו לאברהם לספק באיכות ההבטחה הזאת דאעפ"י דודאי האמין בה' שיהיה זרעו ככוכבי השמים לרוב שמא לא יתמידו ח"ו זמן רב רק להפיס דעתו של אברה' על שהתרעם לומר ואנכי הולך ערירי הבטיחו כן לא להיות גוי לפניו ית' כל הימים שיהיו אומה באומות לעולמי עד מפני שהם דבר נסיי שדרכו שלא יתמיד והי' לו לשאול אות בו יוודע לו איכות ההבטחה אם יתקיימו לפניו ית' כדמיון הכוכבים ממש שהם לרוב וקיימים לעד וכמו שהבטיח אותנו ישעי' הנביא כי כאשר השמים החדשים וגומר כן יעמוד זרעכם ושמכם ואברהם תלה בטחונו בו ית' ואמר וודאי הוא ית' ימשוך עליהם חוט של חסד ויקיימו לפניו לעולמי עד כמו שדימה אותה לככבים והאמין שיהיו ככוכבים ממש בכל עניניהם בריבויים וקיומם לעד וזה נחשב לו לצדקה שהאמין בה' ובטח עליו אפי' בדבר שלא הבטיחו עליו בפירוש אלא שמשמעות לשון ההבטחה שאמר וספור הכוכבים וגומר כה יהיה זרעיך סובל משמעה שידמו להם בשני דברים ברבוי ושיהיו כמו כוכבים הקיימים לעד אבל יכול להיות ג"כ שלא היתה הכוונה אלא על הריבויי לבד וזהו לשון והאמין כי לדבר זה יקרא אותם ככבים לשניהם אבל לא היה בטוח בקיום לעד כמו שהיה בטוח בריבוי מפני שהריבוי נאמר לו בפי' בפשט הכתובים וספור את הככבים משמע להראות לו מספר הריבוי הוציאהו החוצה אבל בקיום היה לו להסתפק ולא היה בטוח כל כך והיה לו לשאול עליו אות בפני עצמו ולא שאל ויחשביה לו צדקה שהאמין בה' בכל מה שמורה עליו הדמיון שדימה את זרעו לככבים ממש בשני העניינים בריבוי ובקיום וזהו שסיים רש"י ז"ל ואמר אבל בירושת הארץ שאל לו אות ואמר לו במה אדע כי שם גם לא שאל אות על נתינת הארץ כי וודאי גם שם האמין בה' שיקיים הבטחותיו שאמר לו כמה פעמים לזרעך אתן את הארץ וגומר וגם עכשיו אמר לו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ לרשתה שחשבה אברה' להבטחה ממש ולא לסיפור דברים כמו שכתב הרא"ם והאמין בה' כי לא איש אל ויכזב ובוודאי יתנה לזרעו וגם לא חשש שמא יגרום החטא שלא תתקיים כי לא אדם הוא להתנחם אבל מה ששאל אות על הבטחת לרשתה היתה אם יתקיימו בה כלומר אם ר"ל שירשוה לעולמי עד ממש כתורת היורש שיהיה להם קיום הארץ לעולם או שיהיה להם הארץ בעודה בידם בתורת ירושה ולא בתורת לוקחים שיש חילוק בכמה דינים בניהם בעניין זה אם הוא בתורת ירושה או בתורת לוקח אבל שמא לא יתמיד בידם אלא יהיו כמו לוקח לזמן מוגבל וזהו שאמר במה אדע כי אירשנה לא אמר במה אדע כי תתננה כי לא היה מסופק בזה רק במלת לרשתה היה מסופק באיזה אופן תהיה הירושה ומה ששאל אות על הבטחת הירושה באיזה אופן תהיה יותר מהבטחות הככבים שהרי גם שם היה מסופק בפירוש לשון ההבטחה אומר אני שבזה יש להשיב כעין תשובת הרמבן וזה שהבטחת הבנים שהיתה מצדקת ומנדב' הש"י ואינה תלויה בדעת אחרת לכך האמין בה' בכל משמעותיה בריבוי ובקיום כמו שאמרנו אבל הבטחת ירושת הארץ שהיא תלויה בדעת אחרת ברשעת הגוים כמו שנאמר בפירש לא בצדקתך כי אם ברשעת הגוים וגומר חשש אברהם שמא יחזרו בתשובה ויקיים בהם מה שקיים לשאר אומות בעתיד ושבתי שבות בני עמון וגומר ושבתי שבות מצרים וגומר ושבתי שבות בית ישראל וגו' וע"י תשובתם תהיה מתנת הארץ לבניו לזמן כאחד משני הפירושים של ירושה לכך שאל אות על אופן הירושה ואיכותה אם יתקיימו בה אם לא ומעתה לא תקשי הקושיא שהקשה הרג"א על הרמב"ן שהבאתי למעלה שפירש ששאל אות מפני שחשב שמא יעשו הכנעניים תשובה ויקיים בהם רגע אדבר כו' ושב הגוי מרעתו ונחמתי על הרעה והקב"ה כרת עמו ברית שיירשוהו על כל פנים עכ"ל והקשה הרג"א א"כ היה אברהם מבקש אות שאף אם יעשו תשובה יתן לו את הארץ וזה דבר פלא איך היה חפץ שיעשה לו אות ליתן לזרעו את הארץ אף אם יעשו הכנעניים תשובה וכי עביד קודשא בריך הוא דינא בלא דינא עכ"ל ומתוך קושיא זו הניחו בתירץ הראשון של הרמב"ן שאמר שהיה שאלת האות מפני שהיה חושש שמא יגרום החטא ואני כבר דחיתי טעם דשמא יגרום החטא ואומר אני דלדידי לא תקשה הקושיא השנייה כלל דוודאי לפי סברת רמב"ן שנתן הטעם על שאלתו האות אם יתן לו הארץ אם לא ויהיה נתינת האות שעל כל פנים יתנה לו וודאי יקשה לו זה כשיעשה תשובה למה יהא הדין נותן שיגרשו הם מארצם וישבו ישראל תחתם והם יהיו צדיקים כמותם אבל לפי מה שפרשתי שאברהם לא היה חושש לזה כי בטוח היה שיתן להם את הארץ אלא שחשש שמא יעשו הכנעניים תשובה וישיב אלקים את שבותם וירחמם להשיבם לארצם לא היתה בקשת אברהם שאלה בלתי הגונה שאף אם יעשו תשובה יניח ישראל לשבת בארצם ויתן לכנעניים ארץ אחרת כזה אם יזכו בה דהואיל שמחמת רשעתם כבר נדחו מארצם נדחו ויונחו ישראל על מקומם שכיון שקנו קנו והם ירשו ארץ אחרת אם יעשו תשובה והש"י נשא פניו גם לזה וכרת עמו ברית שבניו יונחו בארצם על כל פנים אפילו יעשו הכנעניים תשובה ואין זה שום עול בדין הש"י חלילה כי יש לאל ידו ית' לתת לכנעניים ארץ כארצם אם ישובו אלא שבלאו הכי נ"ל שאין קושיא הרג"א על הרמב"ן קושיא כלל שהרמב"ן לא אמר ששאל אות שאף אם יעשו הכנעניים תשובה ינתן לישראל ארצם לא כיון הרמב"ן לזה אלא ששאל אות להודיעו אם יעשו תשובה אם לא אעפ"י שהרשות נתונה והבחירה קיימת וא"כ היאך ידע כביכול מה יעשו זה אינו כי מ"מ גם הידיעה אמת ועוד כי זהו אחת ממדותיו ית' שעונש קצת חטאים הם שיסלק הבחירה מן האדם שאעפ"י שהיה חפץ לעשות תשובה ימנע אותו ממנו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בח' פרקים גבי ואני אקשה את לב פרעה וגו' ע"ש ולפי זה שלא היתה שאלות אות במה אדע כי ארשנה רק אם יתקיימו בה אין הפרש בין פירוש הזה ובין פירוש הד"א שפרש"י בסמוך אלא שבפי' זה שאל אות אם יתקיימו בה אם לא ולפירש הד"א לא היה מסופק אם יתקיימו בה כי וודאי יתקיימו בה רק ביקש לידע באיזה זכות יתקיימו בה למען ידע גם הוא מה יעשו בניו ויתקיימו בארץ ולפי הד"א שגם על ירושת הארץ לא שאל אות יש לדקדק לכל הפירושים וא"כ מה היה זכותו של אברהם שהאמין בה' ולא שאל אות על ריבוי זרעו שעליו אמר הכתוב ויחשביה לו צדקה ולמה לא יחשוב לו לצדקה גם כן שלא שאל אות על ירושת הארץ אבל לפי מה שכתבתי אין כאן קושיא כלל כי גבי ריבוי זרעו שהיה לספק באמרו כה יהיה זרעיך ר"ל כככבים אם הכוונה לשני הדמיונות לככבים בריבוי ובקיומם והוא לא נסתפק בזה והאמין בה' שיקיים לו שניהם חשבה לו השי"ת לצדקה אבל גבי הירושה לא היה מקום להסתפק בו כי לפי הד"א יהיה לשון לרשתה כפשוטו בלי שום ספק ולא היה לו מקום לשאול אות לכך לא היה להש"י לחשוב לו לצדקה של כלום כי למה לא יאמין בדבריו הפשוטי' ולא איש אל ויכזב ודברי הרא"ם גם דברי הרג"א מגומגמים מאוד באלו הדברים בפרט במה שאמרו שלפי פשט הד"א נשאר אברהם כמבוכה בירושת הארץ באיזה זכות יתקיימו בה ומשמע לפי דבריהם שהיה נבוך עדיין אם יתקיימו בה אם לא כלומר שאם יהיה אותו זכות של קרבנות יתקיימו ואם לא יהיה לא יתקיימו ובריבוי זרעו לא נשאר לו מבוכה והאמין בה' שיזכה בהבטחת הזרע וא"כ לא יצאו בירושת הארץ מכלל שאלת אות אם יתקיימו אם לא ומה זה התחיל רש"י בלשונו ד"א במה אדע לא שאל אות כו' אבל לדידי אין זה קושיא דאדרב' בריבוי הזרע נשאר לו מבוכה בלשונו של השי"ת והאמין בה' ולא שאל אות אעפ"י שהיה לו לשאול ויחשביה לו לצדקה אבל בירושת הארץ לא היה מבוכה ולא הי' צריך לשאול רק שחשק' נפשו בידיעת הזכות מה הוא והנלע"ד כתבתי ויתורצו בזה כל הספקות והקושיות שהקשו הרא"ם והג"א גם הרמב"ן על רש"י דו"ק ותמצא ואין לתמוה על רש"י לפי פי' זה שקיצר בלשונו כל כך שרש"י סמך על סוף דבריו שאמר אבל על ירושת הארץ שאל לו אות שאותו האות אי אפשר לפרש רק על אם שיתקיימו בארץ אחר שיבואו שמה לא על נתינת הארץ מתחלה שא"כ יש לשאול למה לא האמין בו על נתינתו ולא איש אל ויכזב כמו שקשה לו לרש"י כאן על והאמין בה' וגו' אלא עכ"ל שאותו האות לא היה רק על הקיום בה אם כן ה"נ באומרו לא שאל לו אות על זאת רצה לומר על התקיימם בריבויים וכמו שכתבתי:

2 גור אריה פתח ↗

באיזה זכות יתקיימו בה. ואם תאמר למה בזכות הקרבנות, והלא "לא על דבר זבח ועולה צוותי אבותיכם" ראה ירמיה ז, כב, ויש לומר כי ראה אברהם את הכנעניים גולים ממנה, אמר "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" קהלת ז, כ, ושמא ישראל יהיו גם כן גולים ממנה בשביל חטא, אמר הקב"ה בזכות הקרבנות, שהם כפרת ישראל על חטאתיהם – יתקיימו. ואף על גב דהרבה חטאים יש שאין להם כפרה בקרבן, לא היה ירא אברהם אלא מעבירות שוגגים ועבירות קלות, מפני "כי אדם אין צדיק בארץ", אבל בעבירות זדונות – דין הוא שיגלם אם יחטאו, לכך אמר עבירות שוגגים יש להם כפרה. אי נמי כיון שהקב"ה מכפר לישראל, אם כן רוצה בכפרתן של ישראל, ומכפר להם גם כן בכפרות אחרות; יום הכפורים, ותשובה, ותפילה. ועיין בפרק בני העיר במגילה. ואין כאן מקום להאריך, ובספר גבורות ה' פרק ח התבאר באריכות:

2 רמב"ן על בראשית פתח ↗

וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לוֹ צְדָקָה פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י רש"י על בראשית ט"ו:ו', הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָשַׁב לוֹ צְדָקָה וּזְכוּת עַל הַאֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִין בּוֹ. וְאֵינִי מֵבִין מָה הַזְּכוּת הַזֹּאת, לָמָּה לֹא יַאֲמִין בֵּאלֹהֵי אָמֵן וְהוּא הַנָּבִיא בְּעַצְמוֹ, וְלֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב, וּמִי שֶׁהֶאֱמִין לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ הַיָּחִיד הָאָהוּב וּשְׁאָר הַנִּסְיוֹנוֹת אֵיךְ לֹא יַאֲמִין בִּבְשׂוֹרָה טוֹבָה. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי יֹאמַר שֶׁהֶאֱמִין בַּה' וְחָשַׁב כִּי בְּצִדְקוֹ שֶׁל הקב"ה יִתֵּן לוֹ זֶרַע עַל כָּל פָּנִים, לֹא בְּצִדְקַת אַבְרָם וּבִשְׂכָרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ "שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד", וּמֵעַתָּה לֹא יִירָא פֶּן יִגְרֹם הַחֵטְא, וְאַף עַל פִּי שֶׁבַּנְּבוּאָה הָרִאשׁוֹנָה חָשַׁב שֶׁתִּהְיֶה עַל תְּנַאי כְּפִי שְׂכַר מַעֲשָׂיו, עַתָּה כֵּיוָן שֶׁהִבְטִיחוֹ שֶׁלֹּא יִירָא מִן הַחֵטְא וְיִתֵּן לוֹ זֶרַע הֶאֱמִין כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים, אֱמֶת לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה, כִּי צִדְקַת ה' הִיא וְאֵין לָהּ הֶפְסֵק, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב ישעיהו מה כג בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' יָצָא מִפִּי צְדָקָה דָּבָר וְלֹא יָשׁוּב. אוֹ יֹאמַר כִּי אַבְרָהָם הֶאֱמִין שֶׁיִּהְיֶה לוֹ זֶרַע יוֹרֵשׁ עַל כָּל פָּנִים, והקב"ה עוֹד חָשַׁב לוֹ הַהַבְטָחָה הַזּוֹ שֶׁהִבְטִיחוֹ צְדָקָה, כִּי בְּצִדְקַת ה' יַעֲשֶׂה כֵּן, כְּמוֹ "אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטוֹבָה" בראשית נ':כ', וְכֵן "וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה" תהלים קו לא דְּפִנְחָס, שֶׁחָשַׁב לוֹ הַבְטָחָתוֹ זוֹ שֶׁבָּטַח בַּשֵּׁם בַּמַּעֲשֶׂה הַהוּא לִצְדָקָה לְדוֹר וָדוֹר, כִּי לְעוֹלָם יִשְׁמֹר לוֹ הָאֵל בַּעֲבוּרָהּ צִדְקָתוֹ וְחַסְדּוֹ, כְּדֶרֶךְ "לְעוֹלָם אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי" שם פט כט:

2 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה ויחשבה לו צדקה, הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו. ע"כ. וראה "חזקוני" המפרש: אברהם חשב לו לעצמו, שאין הקב"ה נותן לו בזכותו זרע, אלא צדקה עושה עמו. ע"כ. ודברי שפתי חכמים אות י "והוכחתו" וכו'. אינם הוכחה, שכן גם לפי פירושו של "חזקוני" צדקה מוסבת על הגדול, כלו' על הקב"ה הגומל צדקה לאברם. פ' לך תשמ"ח, ע"פ פתק ישן

« רש"י על בראשית ט״ו:ה׳ רש"י על בראשית ט״ו:ט׳ »