רש"י על שמות ד׳:כ״ו

« רש"י על שמות ד׳:כ״ה רש"י על שמות ה׳:א׳ »

1 שפתי חכמים פתח ↗

הבינה כו'. וא"ת הא לעיל פסוק כד פי' רש"י ובלעו מראשו ועד יריכו וכו' עד הבינה צפורה שבשביל המילה בא, וכאן פי' שבשביל שהרף ממנו עתה. וכן הקשה נמי הרא"ם, שכתב, לא הבנתי דעת הרב בזה וכו'. עיין שם כי האריך עוד בקושיא והניח הדבר בקושיא:

1 מזרחי פתח ↗

וירף המלאך ממנו אז הבינה שעל המילה בא להרגו. לא הבנתי מאמר הרב בזה כי אם כיון לומר שבעת שהיה בולעו מראשו עד ירכיו וחוזר ובולעו מראשו ועד אותו מקום לא הבינה שבא להרגו אלא חשבה שבא להורות לו שימול בנו בלבד וכשהרף ממנו אז הבינה שבא להורגו על שלא מל אוחו איך הבינה ממה שהרף ממנו שבא להורגו דילמא לא בא אלא להורות לו שימול את בנו וכשראה שלקחה צפור' צור ותכרות את ערלת בנה מיד הרף ממנו והלך לו עוד אחר שלא הבינה שבא להרגו אלא ממה שהרף ממנו למה אמרה טרם שהרף ממנו הורג אישי אתה לי ואם כיון לומר שבע' שהיה בולעו מראשו עד ירכיו הבינ' מיד שבא להרגו אבל לא ידעה למה וכשראתה שתכף שכרתה את ערלת בנה מיד הרף ממנו אז הבינה שבעבור המילה בא להרגו למה אמר על בנה קודם שהרף ממנו הורג אישי אתה לי והלא לא הבינה שמסב' מילתו בא להרגו אלא אחר שהרף ממנו ועד שהוא עצמו כתב שמהבליעה שהיה בולעו מראשו ועד ירכיו הבינה שבשביל המילה הוא ולכן ותקח צפורה וכו':

1 לבוש האורה פתח ↗

רש"י וירף המלאך ממנו אז הבינה שעל המילה בא להורגו כתב הרא"ם לא הבנתי מאמר הרב בזה כי אם כיון לומר שבעת שהיה בולעו מרגלו עד יריכו וחוזר ובלעו מראשו ועד אותו מקום לא הבינה שבא להורגו הלא חשבה שבא להורות לו שימול בנו בלבד וכשהרף ממנו אז הבינה שבא להורגו על שלא מל אותו איך הבינה במה שהרף ממנו שבא להורגו דלמא לא בא אלא להורות לו שימול את בנו וכיון שראה שלקחה וציפורה צור ותכרות את ערלת בנה מיד הרף ממנו והלך לו ועוד אחר שלא הבינה שבא להורגו אלא ממה שהרף ממנו למה אמרה טרם שהרף ממנו הורג אישי אתה לי ואם כן לומר שבעת שהיה בולעו מראשו עד יריכיו הבינה מיד שבא להורגו אבל לא ידעה למה וכראות שתכף שכרתה ערלת בנה מיד הרף ממנו אז הבינה שבעבור המילה בא להורגו למה אמרה על בנה קודם שהרף ממנו הורג אישי אתה לי והלא לא הבינה שבסבת מילת בא להורגו אלא אחר שהרף ממנו ועוד שהוא עצמו כתב שמהבליעה שהיה בולעו מראשו עד יריכיו הבינה שבשביל המילה הוא ולכן ותקח ציפורה צור וכו' עכ"ל ואני אומר שמעתי דברי רש"י ז"ל ואבינם וכולם דברי אלקים חיים הם וכן הוא פי' דבריו של רש"י ז"ל שהרי בתחלה כתב שהיה משה מסופק בדבר איזה מהם קודם אם המילה ושימתין ג' ימים לעכב השליחות כדי שלא לסכן הולד או השליחות למצרים קודם ולדחות המילה עד מצרים ובלי ספק בדברים אלו היה מתייעץ ונושא ונותן גם עם צפורה בתוך המלון ובתוך כך ויפגשהו ה' כלומר בא המלאך פתאום ובלעו מרגליו ועד יריכו וחוזר ובולעו מראשו ועד אותו מקום ואז הבינה מיד ציפורה שהמלאך הזה בא להרוג את משה בסבת המילה כלומר אמרה ודאי שלולי סבת המילה שנזדמנה לו למשה בדרך לא היה בא המלאך להורגו שהרי בשליחות המקום הלך אבל עדיין לא ידע מה היה אמתית טעם שלו הריגה זו שנתחייב בה בעלה אם בשביל שעיכב את המילה ולא מל מיד אעפ"י שהיה צריך להתעכב ג' ימים עוד בשליחותו למצרים או שמא היה חייב הריגה משום שעיכב בשליחות עם היותו במלון להתבונן איזה מהם יקדים המילה או השליחות ולא היה לו להתעכב במלון הואיל והיה בשליחות זה שתלה בו גאולת כל ישראל אעפ"י שתדחה המילה בעבורו כי גם משה עדיין לא היה לו בזה הכרע איזה מהן עדיף או המילה שיש בה כרת או השליחות שתלוי בו גאולת כל ישראל אלא שבתוך כך בא המלאך פתאום ובלעו וטעם הבליעה היה גם כן בה הכרע על שתי הצדדין האחד כפשוטו כמו שהבינה ציפורה והשני שמא בא המלאך להורות לו מפני מה זה אתה מתעכב במלון ומתבונן איזה תקדים ומתוך כך אתה בא לעכב גאולת ישראל שיש לומר במה שבלעו מראשו עד יריכו ואחר כך מרגליו עד אותו המקום ובמילה לא נגע להזיקו היה בו סימן לך אתה לדרכך ודע שאין המילה ניזוקת בהתעכבך עד מצרי' וזה הרגישה ציפורה שעכ"פ סיבת הריגה זו שנתחייב בעלה באה לו בסיבת המילה אך לא ידעה מה טעם הריגה זו אם בשביל עיכוב המלה או בשביל עיכוב השליחות ע"י התבוננות והתייעצות ועיכוב במלון בסבת המילה בחשבו ועיונו אם המילה קודמת אם לא אלא שהיא בטוב דעתה ושכלה התבוננה והכריעה מצד עצמה בסברא חזקה שבשביל עיכוב המילה שהיא בכרת הוא נענש ולכך להצלת בעלה מהריגת ודאי ע"י מילה מסופקת ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי כלומר אמרה על בנה על כל פנים הורג אישי אתה כי עליך ובסיבתך בא לו ההריגה ההוא ומי יודע אולי ינצל על ידי מעשה המילה הזאת שהוא זמנה ואם משו' הסכנה שאחריה נדע מה לעשות כי לולא נולדת לא היה בא בעלי לסכנה גדולה כזאת אך עדיין לא ידעה בבירור אם כונה האמת בהכרתת ערלת בנה לומר בודאי שזו היתה הסיבה האמיתית מההריגה שעדיין לא היתה יודעת הכרעה ברורה וחלוטה כי יש לומר גם כן להפך שבסיבת עיכוב השליחות הוא והכרתת המילה לא תועיל לו להצילו מעונש עיכוב השליחות אך כשראתה שהרף ממנו אז אמרה חתן דמים ודאי למולת ובתחלה לא אמרה למולת כי עכשיו ראתה כי וודאי כונה האמת שעיכוב המילה היתה סבת ההריגה ולא דבר אחר וזה שפרש"י גבי וירף ממנו אז הבינה שעל המילה בא להורגו והתבונן בעומק דקדוק לשונו של רש"י שלמעלה אמר הבינה שבשביל המילה הוא וכאן אמר שעל המילה בא להורגו שודאי כן פירוש לשונו שבתחילה הבינה שבשביל המילה קרה לו עניין זה אבל לא ידעה ההריגה במה היתה או בשביל עיכוב המילה או בשביל עיכוב השליחות בסבת התבוננות ועיון במילה אבל כשהרף ממנו ראתה והבינה באמת שכונה דעת העליון וידעה בודאי שעיקר ההריגה היתה על המילה ודברים אלו דברי אלקים חיים ואחר שנתגלה לי זה אומר אני שמעכשיו גם התמיה שהתמיה הרב הזה הרא"ם ז"ל על דברי רש"י ז"ל בדיבור שקודם זה אין כאן שום מקום לתמיהתו וזה שהוא תמה על דברי רש"י שאמר בסמוך ומפני מה נענש שנתעסק במלון תחלה וז"ל תימא דמהכא משמע שכוונתו היתה למול את בנו מיד אחר עסק המלון ואפ"ה נענש מפני שהקדים עסק המלון לעסק המילה ומרישא דברייתא דקתני ח"ו לא נתרשל אלא אמר אם אמול ואצא לדרך סכנה הוא לתינוק עד ג' ימים כו' משמע שהיתה כוונתו שלא למול אותו אלא אחר שיהי' במצרים וקשיא רישא מסיפא עכ"ל ואני אומר לפי מה שאמרתי בהבנת ציפורה בחטאו של משה אין כאן תימא כלל על דברי רש"י ז"ל כי דעתי לומר שמתחלה כשהיה משה מעיין ומתבונן בשכלו איזה מהם תקדים השליחות או המילה ומתוך העומק העיון מהתבוננות שלא היה יכול להכריעה בדעתו איזה תקדים נתעכב במלון ושהה בה זמן רב יותר מן השיעור כי לא נתבררה לו עדיין הכרעה אם לצאת לדרכו או לא ובמילה גם כן לא עסק ואולי בתוך כך צוה גם כן לתת מספוא לחמורו יותר מן הצורך או לפורקו והיה זה סיבה שהיו שתי המצות מעוכבת המילה והשליחות והיה ממ"נ חייב לעונש כי וודאי בעוד שהיה מסופק בדבר ולא ידע להכריע איזה מהם תקדים אין סברה לומר שיהא נענש עליו אבל בהתעכבו במלון ולשהות שם שלא לצורך המלון רק לעיין בדבר ושלא לעסוק לא במילה ולא בשליחו' זה וודאי יביאו לידי עונש כי היה לו ללכ' לדרכו ולעיין בדרך ואם יסכים בדעתו בהליכתו בדרך למול ימול אותו במלון אחרת ראשונ' הסמוכה לה כי כל היום הוא זמנה לא לשהות במלון ולישב בטל ולעכב שתי המצות המילה והשליחות ועל זה היה נענש ולשון תחלה שאמר רש"י לא תחלה למילה קאמר ושהיה דעתו אחר כך למול את בנו מיד כי עדיין לא היה לו הכרע על איזה מהם אלא תחלה לשניהם קאמר כלומר נתעסק במלון ולא עסק לא במילה ולא בשליחות:

2 דברי דוד פתח ↗

אז הבינה שעל המילה בא להרגו. הקשה הרא"ם למה לא הרגישה כן בשעת, הבליעה אלא חשבה שלא בא להמיתו רק להראות שימול אותו ולמה לא חשבה כן אחר שהרפה ממנו ונ"ל דה"ק דודאי חשבה שבא להמיתו דאם לא בא אלא להראות שימול בנו לא היה לו לבלעו אלא מקום המילה בלבד אלא שביקש להמיתו, אלא דבשעת הבליעה חשבה שכבר נתחייב מיתה מחמת עבירה זו ואין לו עוד תקנה ע"כ אמרה חתן דמים אתה לי שאתה גרמת מיתת בעלי, אבל כשהרפה ממנו ראתה כי לא בא להמיתו תיכף אלא יש לו עוד תקנה במילה, אז אמרה חתן דמים למולות, שהמלאך הראה עונש מיתה אם לא תמול א"כ חתן שלי נתרפא על דבר המילה, כלומר שיש עוד תקנה:

3 שפתי חכמים פתח ↗

על דם המילה. אבל לפי פי' רש"י ל' מקרה מות הוא ול' רציחה:

3 מזרחי פתח ↗

ואנקלוס תרגום דמים על דם המילה. גם בזו אני נבוך שאם פירו' אנקלוס בחתן דמים למולות הוא על דם המילה כמו שפי' הרב את דברי ואם כן זה שאמר אתחייב חתנא קטול מהיכא מפיק לה ועוד אם הוא על דם המילה תרי זימני חתן דמים למה לי וגם לפרש"י שפי' תרויהו על דמי ההריגה תרתי למה לי לכן עכ"ל שאין פירו' אנקלוס בחתן דמים למולות על דם המילה כמו שחשב רש"י ז"ל אלא בדמי הריגה ולולא דמא דמהולתא דקאמר אינו אלא פירוש מלת למולות כלומר היה חתני חתן דמים פי' בן הריגה לולא דם המולות אבל בחתן דמים אתה לי לא הזכיר אנקלוס קטול כמו שהזכיר פה אלא דם המילה משום דדמים דהתם בדמי מילה קמיירי ולא בדמי הריגה וזהו ההפר' שבין תתן דמים אתה לי ובין חתן דמים למולות אלא שמאמרו אתיהב חתנא לנא משמע שלולי זה אתחייב חתנא קטול והדרא קושיא לדוכתא וצ"ע:

1 וירף. הַמַּלְאָךְ ממנו, אז הֵבִינָה שֶׁעַל הַמִּילָה בָּא לְהָרְגוֹ:

2 אמרה חתן דמים למולת. חֲתָנִי הָיָה נִרְצָח עַל דְּבַר הַמִּילָה:

3 למולת. עַל דְּבַר הַמּוּלוֹת. שֵׁם דָּבָר הוּא, וְהַלָּמֶ"ד מְשַׁמֶּשֶׁת בִּלְשׁוֹן עַל, כְּמוֹ "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" שמות י"ד, וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם דָּמִים עַל דַּם הַמִּילָה:

1 יריעות שלמה פתח ↗

בד"ה וירף המלאך כו' נ"ב ולי נראה דה"פ מתחילה היתה סוברת שעון אחר בידו שראוי למות עליה אבל לא מחמת המילה בפרט מאחר שהיה דעתו למולו אלא שהראה לו המלאך שאם היה נזהר במילה בשעתה היתה מתכפרת עליו עד שישוב בתשובה ועכשיו שנתרשל גרם לו המיתה הראשונה שנתחייב בה ומ"ה פירש רש"י את היית גורם לי כו' ועכשיו שראתה שלא הזיקו ויצא חי א"כ הרגישה שעל המילה בא להרגו ודוק מהרש"ל:

1 משכיל לדוד פתח ↗

וירף ממנו אז הבינה וכולי הק׳ הרא״ם ז״ל דהיכי קאמר אז הבינה והרי לעיל אמר מר דכשהיה המלאך בולעו מראשו עד המילה וחוזר ובולעו מרגליו עד המילה מיד הבינה שבשביל המילה היא והניח בקו׳ ע״ש. ולעד״ן לדקדק דלעיל לא קאמר רש״י אלא דהבינה שבשביל המילה היא וכאן כתב אז הבינה שעל המילה בא להורגו ומפני זה נ״ל לומר דודאי בשעת הבליעה הבינה דענין מילה איכא וז״ש שבשביל המילה הוא. אלא דנסתפק׳ כוונת המלאך היתה לומר שחייב מיתה על עסקי המילה או דילמא איפכא שכוונתו הוא דחייב מיתה על איזה דבר אחר אלא שבזכות המיל׳ הוא ניצול שמגינה עליו והיה מקום ופנים לחוש לזה בראות שכשהי׳ מגיע המלאך למקום המיל׳ לא היה בולעו ואי בשביל התרשלות המיל׳ אדרבא אותו מקום דוקא הו״ל לבלוע. ולכך נתחכמ׳ וחשב׳ למול את הבן מיד ואז בזה תדע האמת שאם המלאך ירפה ממנו בזה תדע שבא להורגו ע״ע המיל׳ ואם תתמיד הבליע׳ אז תדע שהוא בשביל דבר אחר ואזי תחקור לתקן וכיון שראת׳ שהלך לו המלאך אז הבינ׳ דבאמת על המיל׳ בא להורגו. ונ״ל שז״מש בש״ר בא המלאך ובלעו וכו׳ כיון שראת׳ צפור׳ וכו׳ הכיר׳ שעל עסקי המיל׳ הוא ניזוק וידע׳ כמה גדול כח המיל׳ שלא הי׳ יכול לבולעו יותר מכאן מיד ותכרות וכו׳ מיד וירף וכו׳ אז אמרה כמה גדול כח המיל׳ שחתני הוא חייב מיתה שנתעצל במצות המיל׳ לעשותה ולולי היא לא הוה ניצול עכ״ל והכוונ׳ דבתחל׳ הבינה בחד מתרי אנפי או שע״ע המילה הוא ניזוק א״נ שגדול כח המילה שבבשרו שאינו יכול לבלעו טפי ולעולם על איזה עון הוא בולע. וכיון שראתה דנתרפה ממנו אז הבינה האמת דלעולם היה בשביל שנתעצל במיל׳ תדע דהא השתא אזל ליה ומה שהי׳ מניח מלבלוע אותו מקום היה לומר דלולי שהוא עצמו היה חתום באות ברית קדש לא הי׳ ניצול אלא הי׳ הורגו מיד:

1 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה וירף, המלאך ממנו, אז הבינה שעל המילה בא להרגו. ע"כ. וקשה לי, והרי כבר אמר רש"י קודם כד, ד"ה ויבקש המיתו: ...הבינה ציפורה שבשביל המילה הוא. ע"כ. והראיה שהבינה היטב היא, שאכן עשתה כפי שעשתה. וכבר שאל רא"ם והניח בקושיא. והנה "דעת זקנים מבעלי התוספות" משיבים יפה, וכמו כן מיישב את הקושיא ר' דוד פארדו ב"משכיל לדוד", וזו לשונו: נראה לי לומר דוודאי בשעת הבליעה הבינה דענין מילה איכא... אלא דנסתפקה אם כוונת המלאך היתה לומר שחייב מיתה על עסקי המילה או דילמא איפכא, שכוונתו הוא דחייב מיתה על איזה דבר אחר, אלא שבזכות המילה הוא ניצול, שמגינה עליו... ולכך נתחכמה וחשבה למול את הבן מיד ואז בזה תדע האמת, שאם המלאך ירפה ממנו, בזה תדע שבא להורגו על ענין המילה, ואם תתמיד הבליעה, אז תדע שהוא בשביל דבר אחר וכו'. עיין שם.

3 יריעות שלמה פתח ↗

בד"ה ואונקלוס תרגם כו' קשיא לדוכת' כו' נ"ב ואני אומר שלכך פירש התרגום מתחילה גבי חתן דמים אתה לי כי בדמים דמהילת' אתיהב חתנה לנו כלומר בודאי יחזיר לי אישי שהרי מהלתי אותו וסברה שאם לא היתה מוהלת אותו לא ימיתנו אלא ישליכו למקו' אחר כמו אשמדאי לשלמה או כה"ג ואח"כ כשראתה כשהניח אותו והיה מוטל כמת בהתעלפות והא ראייה דלא מצינו שדיבר משה מאומה א"כ הרגישה שאם לא היתה מוהלת היה מת ועבר מן העולם ע"כ אמרה חתן דמים למולות ולא אמרה לי אלא כלומר החתן שהוא בעולם בעבור דמים למולות וממילא אי לא היה דמים למולות אתחייב קטלה ואם כן אתחייב חתנ' קטול שאז התרגום הוא נופל לתואר הענין ודוק ולרש"י אינו קשה תרי זימני דמים למה דאחת לגורם מיתה ולבסוף חייב מיתה כדפי' מהרש"ל:

3 גור אריה פתח ↗

ואונקלוס תרגם דמים על דם המילה וכו'. והקשה הרא"ם דאם "חתן דמים" הוא רוצה לומר דם המילה, אם כן מה שתרגם 'אתחייב חתנא קטול' באיזה מקום נזכר, ויראה לומר כי מתחלה אמרה פסוק כה "חתן דמים אתה לי", ומדאמרה "אתה לי" כך אמרה 'בדמי דמהולתא אתיהב חתנא לנו', ואחר כך לא אמרה "אתה לי" אלא "חתן דמים אתה למולת", לכך פירשו אלמלא דם המילה, שבו נשאר חיים, היה חייב מיתה בשביל המילה, שעכב המצוה. לכך בזה שאמרה "למולת" הזכיר הכתוב שהיה חייב מיתה. והבן כי אצל הצלתו מן המיתה פסוק כה הזכיר הכתוב דמי המילה, שבשביל דמו של בן היה ניצול מן המיתה. ואצל העונש פסוקנו הזכיר "למולת", שבשביל מצות המילה שעכב חייב מיתה. ומה שתרגם אונקלוס פסוק כה 'אתיהב חתנא לנו', אין פירושו דודאי אתיהב לה, אלא דרך תפילה אמרה זה, דעדיין לא ידעה עד שניצול, ואחר כך אמרה – זה בודאי שבשביל דם המילה ניצול, שאם לא היה דם המילה – היה חייב מיתה, לכך הוצרכה לומר שנית:

« רש"י על שמות ד׳:כ״ה רש"י על שמות ה׳:א׳ »