רש"י על שמות ד׳:ט״ז

« רש"י על שמות ד׳:י״ד רש"י על שמות ד׳:י״ח »

16 שפתי חכמים פתח ↗

וזה יוכיח כו'. כלומר שזה אחד מן המוכיחים, כי יש לו הרבה הוכחות שכלם ל' "על" הם, פי' ל' בשביל, שאם הי' פה פירוש כמשמעו שידבר לך ממש, מה טעם אל העם הבא אחריו. ולכן יחוייב שפירושו הוא בשבילך, כלומר במקומך:

16 משכיל לדוד פתח ↗

ודבר הוא וכולי וזה יוכיח וכו׳ ק׳ דהרי בפ׳ ויצא על פ׳ את אשר דברתי לך שם כתב רש״י וזה יוכיח שהרי עם יעקב לא דיבר קודם לכן והרא״ם ז״ל ביאר דר״ל זה א׳ מן המוכיחים והוא דוחק עצום ונ״ל דהתם לא כתב רש״י אלא דההוא קרא מוכיח שאין פירושו כמו אליך שהרי עמו לא דבר קודם לכן אבל אין משם הכרח דר״ל בשביל דמצינן שפיר לפרושיה בא׳ משאר שמושי הל״מד והיינו למ״ד במקום מ״ם כמו שאמר הרב ערוגת הבשם כגון וכל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה דר״ל מהעוף ומהבהמה והתם נמי יש לפ׳ את אשר דברתי לך ממך כלו׳ מצרכך דברתי עם אברהם אבל כאן כתב וזה יוכיח דהפי׳ הוא דוקא בשביל דהכא לא שייך לפר׳ ודבר הוא מצרכך שאין זה מצרכי עצמו אלא מצורך ישראל אלא ע״כ לפ׳ בשבילך ובמקומיך. והיינו דקא מסיים הכא רש״י וזה יוכיח שכלם לשון עליהם:

18 יריעות שלמה פתח ↗

בד"ה שירדו מנכסיהם כו' זה לשון הר"ן אע"ג דאמרינן דד' חשובין כמת עני וסומא ומצורע ומי שאין לו בני' הכא וודאי מעניות קאמר דא"ל שנסמו דהכתיב במחלוקתו של קרח העיני האנשים ההם תנקר וליכא למימר נמי מצורעים דהא כתיב בקרב המחנה וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה דהא חזרו למומן במעשה העגל וליכא למימר דמשום שלא היו להם בנים נחשבו כמתו דא"כ היאך א"ל הקב"ה מפני זה שוב מצרימה וכי מפני שאין להם בנים לא יהיו דבריהם נשמעים למלכות להלשינו אלא וודאי שירדו מנכסיהם ולא היו דבריהם נשמעין מהרש"ל:

18 גור אריה פתח ↗

ליטול רשות שהרי נשבע לו. והקשה הרא"ם דהכא משמע דלא היה צריך רק ליטול רשות בעלמא ולא צריך כלל התרה, וכן משמע לעיל ב, כא גבי "ויואל" פירש גם כן רש"י שם שהיה נשבע שלא יצא שלא ברשותו, ובפרק אלו נאמרים במסכת סוטה משמע דהיה צריך התרה, דקאמר אמר רב נחמן ואיתימא ר' יוחנן "ויאמר ה' במדין לך שוב מצרימה" ר' פסוק יט, אמר הקב"ה במדין נדרת במדין התר נדרך. מוכח דהיה צריך התרה גמורה, ולא ליטול רשות, ויראה לי דבשביל שני דברים היה השבועה; האחד – שלא יזוז ממדין כי אם ברשות יתרו, שלא היה רוצה לתן בתו לארץ אחרת, ולא צריך התרה לזה רק נטילת רשות. והשני – שלא ישוב מצרימה שבו מבקשים נפשו, ובזה היה שבועה גמורה. וכן מוכח מן המקראות, דהרי כתיב לעיל ב, כא "ויואל משה לשבת את האיש", משמע דהיה השבועה להיות אצלו ולא יזוז מרשותו, וזה בודאי לא היה צריך רק רשות, דאין סברא לומר שהיה נשבע להיות יושב במדין עם יתרו ולא אמר שלא יצא כי אם ברשותו, דלמה ליתרו להשביע דבר שאין צריך, דדי בכך שלא יצא כי אם ברשותו. אבל שבועה זאת שלא יחזור למצרים הוי שבועה גמורה, דהיה מתיירא שמא כשיתן לו רשות לדור כאשר ירצה – יחזור למצרים, ובהא ליכא למימר שישביעוהו שלא ילך למצרים כי אם ברשותו, דמאי רשות שייך בזה כיון דאיכא סכנה לו. בשלמא שלא יזוז ממדין – זהו להנאת ולטובת יתרו, שלא רצה ליתן בתו לארץ נכריה, אם ימחול על זה ויתן לו רשות משום דטוב לו לדור במקום אחר – שפיר דמי, אבל לא שייך ליתן לו רשות על מילתא דאית ביה סכנה. ולהא מלתא דווקא קאמר ליה הקב"ה "לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים וגו'" פסוק יט, כלומר שתוכל להתיר השבועה מפני שמתו כל האנשים. ומשמע דהיתה השבועה שלא יחזור מצרימה מפני האנשים מבקשים נפשו, והרי השבועה היתה שישב עם יתרו, כדכתיב "ויואל משה לשבת את האיש", אלא על כרחך הכי פירושו שכך היתה השבועה – שלא יחזור למצרים על כל פנים, ושלא יזוז ממדין כי אם ברשות יתרו. ובפירוש אמרו בשמות רבה א, לג שהשביעו יתרו למשה שלא יעשה לו כשם שעשה יעקב ללבן שיצא ממנו בלא רשותו בראשית לא, כ, משמע בפירוש שהקפיד יתרו שלא יצא ממנו כמו לבן שהקפיד על יעקב שם שם כז, ולא משום סכנה של מצרים:

18 משכיל לדוד פתח ↗

וישב וכו׳ שהרי נשבע וכו׳ דאל״כ לא היה רשאי לאחר שליחותו בחזרתו למדין ועיין מ״ש הר״אם בזה ובי״פת:

16 ודבר הוא לך. בִּשְׁבִילְךָ יְדַבֵּר אֶל הָעָם. וְזֶה יוֹכִיחַ עַל כָּל לְךָ וְלִי וְלוֹ וְלָכֶם וְלָהֶם הַסְּמוּכִים לְדִבּוּר שֶׁכֻּלָּם לְשׁוֹן עַל הֵם:

17 יהיה לך לפה. לְמֵלִיץ, לְפִי שֶׁאַתָּה כְבַד פֶּה:

18 לאלהים. לְרַב וּלְשַׂר:

16 מזרחי פתח ↗

וזה יוכיח על כל לך ולי ולו ולהם הסמוכים לדבור שכלם לשון על הם. פי' לשון בשביל שאם היה כמשמעו שידבר לך ממש מה טעם אל העם הבא אחריו ולכן יחויי' מזה שיהיו פיר' לך בשבילך שהדברים שאתה רוצה לדבר אל העם ודבר אותם הוא בשבילך כלו' במקומך ופיר' וזה יוכיח וזה אחד מן המוכיחים לא שזה לבדו היא המוכיח כי כבר כתב רש"י בפרשת ויצא גבי את אשר דברתי לך לצרכך ועליך וכו' וכן כל לי ולך ולו ולהם הסמוכים אצל דבור משמשים לשון על וזה יוכיח שהרי עם יעקב לא דבר קודם לכן:

16 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה ודבר הוא לך, ...וזה יוכיח על כל לך ולי... שכולם לשון על הם. ע"כ. הפירוש וההוכחה מבוארים ב"שפתי חכמים" אות ב. פ' שמות תשס"ו

18 רש"י על שמות פתח ↗

מבנות פוטיאל. מִזֶּרַע יִתְרוֹ שֶׁפִּטֵּם עֲגָלִים לַעֲ"זָ, וּמִזֶּרַע יוֹסֵף שֶׁפִּטְפֵּט בְּיִצְרוֹ סוטה מ"ג:

18 מזרחי פתח ↗

אל יתר חותנו ליטול רשות שהרי נשבע לו. מהכא משמע שבנתינת הרשות די בלא התורה שכשהשביעו לא השביעו אלא על מנת שלא ילך בלתי רשותו ואלו מההיא דסוטה פרק אלו נאמרין דאמר רב נחמן ואיתמא ר' יוחנן ויאמר יי' אל משה במדין לך שוב מצרימה במדין נדרת לך התר נדרך במדין מכאן שהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו ומההיא דש"ר שאמר ויאמר יי' אל משה במדין לך שוב מצרימה א"ר יוחנן למדך תורה דרך ארץ שהנשבע בפני חבירו לא יתירנו אלא בפניו שכן אתה מוצא שמשה נשבע ליתרו והלך למדין והתיר שבועתו בפניו דכתיב ויאמר יי' אל משה במדין לך היתר שבועתך משמע שלא הלך במדין אלא לבקש התרה וליכא למימר דהאי ליטול רשות דקאמר היינו ליטול רשות להתרה דהמשביע חבירו אין מתירין לו אלא בפניו דהיינו מדעתו ומרצונו כמו אין חבין לו לאדם אלא בפניו משום דמההיא דכתב רש"י לעיל גבי ויואל משה לשון אלה שנשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו משמע שבנטילת הרשות די ואם כן לא הלך שם ליטול רשות להתרה וכן משמע נמי מההיא דתנן ועוד אמר רבי אליעזר פותחין בנולד וחכמים אוסרים ומפרש הגמרא מ"ט דרבי אלעזר אמר רב חסדא אמר קרא כי מתו כל האנשים והא מיתה נולד היא אלא מכאן שפותחין בנולד ורבנן דהלכתא כותייהו סברי הנהו כבר מתו כלומר קודם שנשבע ומשה לא הוה ידע דמיתו והויא שבועה בטעות ואינה צריכה התרה משמע שלא הלך שם ליטול רשות להתרה ואע"ג דפריך עלה והא אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי כל מקום שנאמר נצים ונצבים אינן אלא דתן ואבירם ומשני לא שמתו אלא שירדו מנכסיהן והעני חשוב כמת מכל מקום במלתייהו קיימי דקסברי הנהו כבר ירדו מנכסיהן ובשעה שנשבע משה ליתרו לא הוה ידע והויא לה שבועה בטעות ואינו צריכה התרה אלמא לא הלך שם אלא ליטול רשות בלבד ולהודיעו שהשבועה שנשבע לו בטעות היתה ואינה צריכה התרה. ושמא יש לומר דההיא דרב נחמן ואיתימא רבי יוחנן דקאמר במדין נדר לך התר נדרך במדין הכי פירושה במדין נדרת וצריך אתה ללכת שם להודיעו שהשבועה ההיא בטעות היתה ואינה צריכה הרתרה ופי' התר נדרך במדין תודיענו שהיא מותרת כדי שלא יחשוב שאתה גוזלו במה שנשבעת לו שלא לעשותו ועכשיו אתה עושה אותו וליכא לאקשויי אי הכי איך למדו מכאן המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו הא הכא לא בהתרה קמיירי דאיכא למימר כיון דשבועה זו בטעות היתה ואינה צריכה התרה ואפילו הכי לא סגי בלא שילך שם להודיעו כי היכי דלא יחשוב שהוא גוזלו במה שנשבע לו שלא לעשותו ועכשיו עושה אותו שמועינן מינה דהיכא דצריכה התרה ודאי לא מצי להתירו אלא בשילך ליטול רשות להתירו מאחר שגוזלו ממה שנשבע לו שלא לעשותו ועכשיו עושה אותו ולפי זה צ"ל דפי' ליטול רשות דרש"י ז"ל הוא להודיעו בלבד שהוא הוליד כי השבועה ההיא בטעות הואי ואינה צריכה התרה. אך קשה דמלישנא דרש"י ז"ל דכתב גבי ויואל משה משמע שלא נשבע רק שלא ילך בלתי רשותו אבל ברשותו יוכל ללכת בלי שום התרה ואם כן מאי כי מתו דקאמר משמע דבלאו הכי לא הוה מצי למיזל. ושמא י"ל דאף על פי כן הוצריך הקב"ה להודיעו שבאותה שעה שנשבע כבר מתו האנשים ושבועה בטעות הוי ואינה צריכה התר' משו' דמשה רבי' היה ירא שמא לא יתן לו רשות לא להליכ' ולא להתרה אבל לא ידעתי מי הגיד לו לרש"י ז"ל לומר שהשבועה היתה שלא יזוז כ"א ברשותו דילמא לא היתה אלא בסתמא שלא יזוז במדין כלל דהכי משמע נמי מלישנא דויואל משה לשבת את האיש השביעו לשבת עמו שלא יזוז משם לעולם דהשתא אתיא שפיר הא דהוצרן. הקב"ה להודיע ששבועתי בטעות הואי דמשמע דלולא זה לא היה יכול לצאת משם אלא בהתרה אבל ברשות לחודיה לא י ושמא י"ל שהוציא זה ממה שמצא בש"ר גבי ויואל משה אין ויואל אלא לשון שבועה ולמה השביעו א"ל יודע אני שיעקב אביכם כשנתן לו לבן בנותיו נמלך והלך לו חוץ מדעתו שמא אני נותן לך בתי ואתה עושה לי כך מיד נשבע לו ונתן לו את בתו דמסתמא לא נשבע לו אלא במה שהיה חושדו שילך חוץ מדעתי כיעקב אבינו ע"ה ולפיכך הוציא מכאן שנשבע לו שלא ילך חוץ מדעתו וגבי וילך משה וישב אל יתר חתנו אמרו בפירוש ולא נשבע למרמה זה משה שכשהלך אצל יתרו נשבע לו שלא ילך חוץ מדעתו:

18 לבוש האורה פתח ↗

רש"י וישב אל יתר ושבע שמות היו לו כו' מקשין דבפרשת בהעלותך ביש נוסחאות אמר רש"י שני שמות היו לו כו' נ"ל דלא ק' מידי דודאי שבע שמות היו לו כמו שמצינו בכתובים אבל משה כשהיה מדבר עמו לא מצינו שקראו רק בשני שמות מיוחדים והם חובב ויתרו שכן מצינו ויאמר משה אל חובב בן רעואל וגו' וכתיב אני חותנך יתרו בא אליך הרי כשמצינו שדבר עם משה או משה עמו לא מצינו אלא אלו שני שמות ולכך לקמן בפרשת בהעלותך שדיבר משה עמו פי' שני שמות היה לו ואפשר לומר דלו דהתם לא קאי על יתרו אלא על משה כלומר לו למשה היה שני שמות מיוחדים לדבר עמו בהן והן חובב ויתרו אבל לשאר העולם היו שבע שמות שקראוהו בו ומה שכתב כאן וישב משה אל יתר חותנו וגו' דברי התורה הם שספרה המעשה הזה וקראתהו יתר לא שקראו משה כן:

« רש"י על שמות ד׳:י״ד רש"י על שמות ד׳:י״ח »