רש"י על שמות ב׳:י״ב

« רש"י על שמות ב׳:י״א רש"י על שמות ב׳:י״ג »

1 מזרחי פתח ↗

ראה מה עשה לו בבית. בש"ר ראה משה ברו' הקד' מה שעשה לאשתו בבית דאל"כ ויפן כה וכה למה לי ממשמע שנ' וירא כי אין איש איני יודע שפנ' כה וכה:

1 גור אריה פתח ↗

ראה מה עשה לו בבית. דאם לא כן "ויפן כה וכה" למה לי, דכבר כתיב "וירא כי אין איש":

2 שפתי חכמים פתח ↗

עתיד לצאת ממנו שיתגייר. מדכתיב וירא כי אין איש וכו', דהוה ליה למימר וירא כי אין אדם וגו'. לפשוטו, שפנה כה וכה, שהיה מתיירא שלא יראה אותו שום אדם, מה לי איש או אשה. לכן פירש שאין איש עתיד להתגייר וכו'. ולכן אמר איש, ר"ל צדיק, שעתיד להתגייר. ע"ד שפירש רש"י בפ' שלח לך במדבר יג, ג ופ' דברים דברים א, יג אנשים צדיקים. ולא לאפוקי נשים. מהרמ"ש ע"ש. ואם תאמר, ולקמן בפ' אמור ויקרא כד, י פי' רש"י עצמו על פסוק בתוך בנ"י, מלמד שנתגייר, וקאי על המצרי, דכתיב הכא עם שלומית בת דברי. וי"ל דבשעה שהרג משה את המצרי היתה כבר מעוברת ממנו, אבל היה רואה שאין עתיד עוד לצאת איש ממנו שיתגייר:

2 משכיל לדוד פתח ↗

וירא וכו׳ עתיד לעמוד וכולי דאי כפשוטו הול״ל כי אין שם איש ותו דודאי ישראל היו התם וכדאי׳ בהדיא במד׳ שזהו ויטמנהו בחול דאל״כ היאך נתפרסם הדבר דלא מסתבר כלל שזה היהודי שהצילו שלם רעה תחת טובה לגלות הדבר. ומיהו במד׳ אי׳ שזה היה דתן. והטעם שהוצרך לראות אם היה עתיד לעמוד ממנו מי שיתגייר ה״ט הואיל ולא היה דמו כ״כ מסור בידו אע״ג דהוו תרי טעמי דאי משום ג״ע הרי לא הוו עדים ואי משום רציחה הו״מ למעבד כדלעיל מש״ה קאמר דכיון שנסתכל שאין עתיד לצאת ממנו מי שיתגייר ומצא מקום להרגו לכך הרגו אלא מיהא משום שאין דינו ברור להרגו לכך לא שלח בו יד רק הרגו בשם. ומ״ש שאין עתיד לצאת וכולי כוונתו ברורה דעתיד הוא דליכא הא מאותם שכבר הוליד אה״נ שנתגייר וכדכתב רש״י בפ׳ שלח גבי בן איש מצרי:

2 גור אריה פתח ↗

כי אין איש לצאת ממנו שיתגייר. אף על גב שיצא ממנו המקלל והוא עברי, אין זה קשיא, שפירוש הענין שלא יתגייר אחד מהם אחר הכאה זאת, שמאותו המקלל כבר נתעברה שלומית. ועוד, שפירוש שאין יוצא ממנו איש – שראוי לצאת על פי הדין, כי זה שהיה ממזר אין זכות לו בו, כיון שבאיסור נולד הימנו. ועוד דלא היה מקפיד משה רק אם היה זרעו מתגייר מורה על שיש בו דבר טוב, אבל בן הישראלית לא היה מ ת גייר רק שנולד מן הישראלית, והוא בעצמו רשע גמור כאשר ידוע, ואיך נאמר שיהיה מגין עליו איש כזה, ופשוט הוא:והקשה הרא"ם דמשמע אם יהיה איש טוב יוצא ממנו שיתגייר – לא המיתו, ולמה, אחר שהיה המצרי חייב מיתה, שאם לא היה חייב מיתה לא המיתו, ואם כן לא יציל אותו מה שעתיד לצאת ממנו בן טוב, דאם לא כן לא היה נהרג אחד בבית דין, ותירץ מפני שלא ידע זה משה בעדים שבא על אשתו, אלא שידע זה ברוח הקודש, וכיון שברוח הקודש ידע לא היה רשאי להמיתו אם היה יודע שיצא אחד טוב ממנו, דבשאר חייבי מיתות כיון שהוא חייב מיתה בעדים – אין אנו רואים את הנולדות, אבל זה שלא נתחייב בעדים, אם היה רואה שהיה יוצא ממנו בן אחד טוב – לא היה הורגו, כי הנבואה שהיתה על משה שחייב מיתה – אותה הנבואה גם כן הצילו אם היה זרע הגון טוב יוצא ממנו לעתיד, כך תירץ, אף על גב שלא פירש זה הטעם:

1 ויפן כה וכה. רָאָה מֶה עָשָׂה לוֹ בַּבַּיִת וּמֶה עָשָׂה לוֹ בַשָּׂדֶה שם. וּלְפִי פְּשׁוּטוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ:

2 וירא כי אין איש. עָתִיד לָצֵאת מִמֶּנּוּ שֶׁיִּתְגַּיֵּר ת"י:

1 משכיל לדוד פתח ↗

ויפן כה וכולי מה עשה לו וכו׳ הקדים הדרשה משום דלפי פשוטו ק׳ דהוה סגי דלכתוב וירא כי אין איש ויפן כה וכה למה לי ועוד דמאי כה וכה דמשמע דבב׳ צדדין נסתכל וה״ול להסתכ׳ לארבעת רבעיו לכך הוצרך לאגדה. וא״ת ואמאי הוצרך לפנו׳ ולהסתכל במה שעשה לו בבית ובשדה והא בחד מנייהו סגי דב״נ מצווה על ש״ד ועל ג״ע ואזהרתן זו היא מיתתן ולא בעי התראה א״כ בשביל מה שעשה בבית הוה סגי וה״נ כדי להציל הישראל שלא יהרגנו פשיטא דשרי להורגו דהאי רודף הוא וניתן להצילו בנפשו ולא עדיף מישראל. ונר׳ דא״עג דב״נ נהרג על ג״ע מ״מ צריך לדונו בב״ד ובעי׳ לפחו׳ עד א׳ וכאן לא הוה אפי׳ עד א׳ רק שמ״ר היה העד הוא עצמו שנסתכל ברוח הקדש ואנן קי״ל דאין עד נעשה דיין וא״כ לא היה דמו מסור למרע״ה מש״ה הוצרך למה שעשה לו בשדה דהו״ל רודף ודמו מסור ביד כל אדם הרואהו דכתיב לא תעמוד על דם רעך ואי משום הא לחוד ה״ול להצילו בא׳ מאיבריו ולא להורגו לכך הוצרך לתרווייהו:

2 מזרחי פתח ↗

כי אין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר. בש"ר כרבנן דאמרי ראה שאין תוחלת של צדיקים עומד ממנו ולא מזרעו עד סוף כל הדורות ולפי הלשון הזה ליכא לאקשויי מקרא דוהוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל ופרש"י בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר כי אע"פ שנתגייר רשע היה והם לא אמרו אלא שאין תוחלת של צדיקים עומדת ממנו אבל לפירוש רש"י שפי' כאן שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר צ"ל דה"ק שום איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר ויהי' צדיק שהרי אותו שנתגייר רשע היה א"נ מכאן ולהבא הוא דקאמר כדמשמע מלשון עתיד לצאת ולא באותו שנתעבר' כבר שאפי' אם היה צדיק לא היה נמנע מלהורגו דמאי דהוה הוה וכו':

2 דברי דוד פתח ↗

וירא כי אין איש שאין איש עתיד לצאת ממנו להתגייר אע"ג דמאותו זנות שבא עליה המצרי נולד המקלל כמ"ש והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל, ופירש"י שם מלמד שנתגייר הכא אמר שמהיום והלאה לא יצא ממנו אבל זה כבר יצא ממנו. ועוי"ל שלא יצא ממנו גר שיהיה בתוך עם ישראל לעם אחד כמ"ש על ונשיא בעמך לא תאור היינו בעושה מעשה עמך אבל רשע לא נקרא עמך. והקשה הרא"ם דכאן משמע דאם היה איש עתיד לצאת ממנו להתגייר לא היה הורגו ואמאי הא כבר נתחייב מיתה ממה שעשה בבית ובשדה כמו בכל חייבי מיתות שאין משגיחין על מה שעתיד לצאת ממנו, ועוד הביא מה דאמרי' בפ' שור שנגח גבי אל תצר את מואב דהיה משה סבור שחייבים מואב הריגה מכח הצווי של צרור המדינים ואמר הקב"ה ב' פרידות טובו' יש לי להוציא מהן רות המואביה ונעמה העמונית ע"ה אמר הקב"ה שלא יכה את מואב אע"פ שנתחייבו במה שנלחמו עם ישראל, ועוד הביא מהריגת אנשי שכם מחמת שעברו על הדין ולא מיחו בשכם ולא השגיחו אם יצא מהם זרע כשר. ודחק לחלק בזה. ולעד"נ דאין כאן קושיא, דיש חילוק בין מיתה בידי שמים דנתחייב מיתה מדין שמים או מי שנתחייב בדיני אדם, דהמתחייב בידי שמים לא נתחייב אם סופו להוליד זרע כשר אבל מי שנתחייב בידי אדם אין משגיחין בזה. מש"ה גבי מואב דחיוב שלו מכח חיוב בידי שמים ע"כ הועיל דבר זה, וכן משה שהרג המצרי בשם המפורש הוא כמו דיני שמים שהרי מיתתו בידי שמים, אבל באנשי שכם לא היתה מיתתם רק שבני יעקב דנו אותם מכח הטעמים שכתב הרמב"ן בפ' וישלח בזה לא הקפידו על זרע שלהם:

« רש"י על שמות ב׳:י״א רש"י על שמות ב׳:י״ג »