רש"י על שמות כ״ו:ט״ז

« רש"י על שמות כ״ו:ט״ו רש"י על שמות כ״ו:י״ז »

16 משכיל לדוד פתח ↗

עשר אמות וכו׳ למדנו גבהו וכו׳ ומוכרח מזה שהאדנים היו חלולים ומפולשים ולא היה להם שוליים:

17 שפתי חכמים פתח ↗

חרוצות משלשה צידיהן כו'. שהן צד הפנימי וצד חיצוני בעובין והצד של רוחב הקרש מצד אחד:

17 מזרחי פתח ↗

שתי ידות לקרש האחד היה חורץ את הקרש מלמטה באמצעו בגובה אמה כו': הרמב"ן ז"ל טען עליו ואמר ואני תמה בו שאם היה החריץ שבאמצ' חצי רוחב הקרש שהן ד' טפחים וחצי יצטרך שיהיה עובי שפת האדן כרביע רוחב הקרש שהם שני טפחים וגודל כדי שיהיה עובי שפת האדנים ממלא החריץ שבאמצע שהוא חצי רוחב הקרש. ולא יהיה ריוח בין אדן לאדן ואם כן כשאתה חורץ הידות משלשה צדיהן כך לא ישאר בהו כלום ושפתי האדנים שוות היו מכל צד: ולא ידעתי מהיכן למד לומר ששפתי האדנים שוות היו מכל צד ולמה לא נאמר ששפתי האדנים באותו הצד לבד שהיו בתוך החריץ שבאמצע הקרש היה עובי שפת כל אחד מהם רובע הקרש מפני שבם עקר סמך הקרש עם השתי ידות שמשני צדיהן אבל בצד האחר שהוא לצד חבור הקרש די בעובי כל דהוא שאז ישאר בחלל האדן כל רובע הקרש בלבד החריץ של שפת האדן שהוא דבר מועט וכמו שהאדן בכללו לא היה שוה ארכו לרחבו שהרי ארכו כעובי הקרש כדי שיהיה שטח האדן ושטח הקרש מבפנים ומבחוץ שטח אחד ועובי הקרש אמה אחת ויחויי' מזה שיהיה גם אורך האדן אמה אחת ורחבו ג' רביע האמה כרוחב חצי הקרש כי שני אדנים תחת הקרש האחד שהוא אמה וחצי האמה כן שפתו מסביב אינו מחוייב שיהיה שוה מכל צד וכן מה שהוסיף עוד לומר וכך שנויה משנת מעשה המשכן סדר הקרשים היה עושה את האדנים חלולים וחורץ את הקרש מלמטה רביע מכאן ורביע מכאן והחריץ חציו באמצעו ועושה לו שתי ידות כמין שני חווקי ומכניסן לתוך שני האדני' גם זו הבריית' כפי משמעה יש בה תימא גדולה כי כשחורץ מן הקרש רביע מכאן ורביע מכאן ובאמצע עושה חריץ חציו של רוחב הקרש נמצא כלו חרוץ ולא נשאר בו יד ורגל כלל אינה טענה כי כפי מה שפירש הרב אין בה תימה כלל שהרי הרב פירש רביע מכאן ורביע מכאן הוא הנשאר מהקרש לא החרוץ מן הקרש וכאילו אמר מניח רביע הקרש וכאן ורביע הקרש מכאן והן הידו' של הקרש שמכניסן לתוך האדנים אבל מה שחשב הרמב"ן ז"ל שפי' רביע מכאן ורביע מכאן הוא רביע החריץ מכאן ורביע החריץ מכאן וחצי החריץ באמצע אין הלשון סובלו כלל שאם כן לא היה לו לומר והחריץ חציו באמצע שהרי בחריץ היה עומד ומה צורך להזכיר עוד והחריץ חציו באמצע היה לו לומר רביע מכאן ורביע מכאן וחציו באמצע כמו שאמר סתם רביע מכאן ורביע מכאן ולא פירש והחריץ רביע מכאן ורביע מכאן מפני שסמך על מה שהזכיר בתחלה וחורץ את הקרש מלמטה אבל מאמר והחריץ חציו באמצע יורה בהכרח שמאמר רביע מכאן ורביע מכאן הוא על הנשאר מהקרש ולכן הוצרך לומר פה והחריץ חציו באמצע שאם היה אומר סתם וחציו באמצע היה מתפרש גם הוא על הנשאר מהקרש במאמר רביע מכאן ורביע מכוין הסמוך לו ועוד אם יהיה פי' רביע מכאן ורביע מכאן וחציו באמצע הקרש על החריץ א"כ לא הודיע לנו בזה לא שעור החריץ ולא שעור הנשאר מהקרש רק חלוק החריץ בלבד שהוא נחלק לג' חלקים חציו באמצע הקרש ורביעיתו מכאן ורביעיתו מכאן ואלה הדברים אין בהם לא יד ולא רגל. ומהתימה מהרמב"ן ז"ל איך לא השגיח במה שכתב הרב אחר זה כך שנויה במשנת מעשה סדר הקרשים במלאכת המשכן היה עושה את האדנים חלולים וחורץ את הקרש מלמטה רביע מכאן ורביע מכאן ופה כתב מניח רביע רחבו מכאן שנראה מזה שהוא היה מפרש המשנה וחורץ את הקרש מלמטה לחוד ורביע הקרש מכאן ורביע הקרש מכאן לחוד ופי' מניח רביע הקרש ורביע הקרש מכאן לא שחורץ רביע הקרש מכאן ורביע הקרש מכאן:

17 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

951 בגו"א שמות פכ"ה אות ד ד"ה והנה כתב: "ממחצית השקל נעשו האדנים רש"י שמות כה, ב. וידוע כי האדנים הם בית קבול שבו היו עומדין הקרשים רש"י שמות כו, יז, והם יסוד הבנין... אדן המקבל צורת הבנין". וכן כתב להלן פ"ה מ"ב ד"ה ואחר כך.

16 עשר אמות ארך הקרש. לָמַדְנוּ גָּבְהוֹ שֶׁל מִשְׁכָּן עֶשֶׂר אַמּוֹת:

17 ואמה וחצי האמה רחב. לָמַדְנוּ אָרְכּוֹ שֶׁל מִשְׁכָּן, לְעֶשְׂרִים קְרָשִׁים שֶׁיִּהְיוּ בַּצָּפוֹן וּבַדָּרוֹם מִן הַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב, שְׁלֹשִׁים אַמָּה:

17 רש"י על שמות פתח ↗

ויהיו. כָּל הַקְּרָשִׁים תּוֹאֲמִים זֶה לָזֶה מִלְּמַטָּה, שֶׁלֹּא יַפְסִיק עֹבִי שְׂפַת שְׁנֵי הָאֲדָנִים בֵּינֵיהֶם לְהַרְחִיקָם זוֹ מִזּוֹ, זֶהוּ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי שֶׁיִּהְיוּ צִירֵי הַיָּדוֹת חֲרוּצִים מִצִּדֵּיהֶן, שֶׁיְּהֵא רֹחַב הַקֶּרֶשׁ בּוֹלֵט לְצִדָּיו חוּץ לִידֵי הַקֶּרֶשׁ, לְכַסּוֹת אֶת שְׂפַת הָאֶדֶן, וְכֵן הַקֶּרֶשׁ שֶׁאֶצְלוֹ, וְנִמְצְאוּ תוֹאֲמִים זֶה לָזֶה; וְקֶרֶשׁ הַמִּקְצוֹעַ שֶׁבְּסֵדֶר הַמַּעֲרָב חָרוּץ לְרָחְבּוֹ בְּעָבְיוֹ כְּנֶגֶד חָרִיץ שֶׁל צַד קֶרֶשׁ הַצְּפוֹנִי וְהַדְּרוֹמִי, כְדֵי שֶׁלֹּא יַפְרִידוּ הָאֲדָנִים בֵּינֵיהֶם:

17 רמב"ן על שמות פתח ↗

שְׁתֵּי יָדוֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד כָּתַב רַשִׁ"י רש"י על שמות כ"ו:י"ז הָיָה חוֹרֵץ אֶת הַקֶּרֶשׁ מִלְּמַטָּה בְּאֶמְצָעוֹ בְּגֹבַהּ אַמָּה, וּמַנִּיחַ רְבִיעַ רָחְבּוֹ מִכָּאן וּרְבִיעַ רָחְבּוֹ מִכָּאן וְהֵן הֵן הַיָּדוֹת, וְהֶחָרִיץ שֶׁבְּאֶמְצַע הַיָּדוֹת חֲצִי רֹחַב הַקֶּרֶשׁ. וְאוֹתָן הַיָּדוֹת מַכְנִיס בָּאֲדָנִים שֶׁהָיוּ חֲלוּלִין, וְהָאֲדָנִים הָיוּ גְּבוֹהִין אַמָּה וְיוֹשְׁבִין רְצוּפִין אַרְבָּעִים זֶה אֵצֶל זֶה, וִידוֹת הַקְּרָשִׁים הַנִּכְנָסוֹת בַּחֲלַל הָאֲדָנִים חֲרוּצוֹת מִשְּׁלֹשֶׁת צִדֵּיהֶן, רֹחַב הֶחָרִיץ כְּעֹבִי שְׂפַת הָאֶדֶן, שֶׁיְּכַסֶּה הַקֶּרֶשׁ אֶת כָּל רֹאשׁ הָאֶדֶן, שֶׁאִם לֹא כֵן נִמְצָא רֶוַח בֵּין קֶרֶשׁ לְקֶרֶשׁ כְּעֹבִי שְׂפַת שְׁנֵי הָאֲדָנִים שֶׁיַּפְסִיק בֵּינֵיהֶם, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר שמות כ"ו:כ"ד "וְיִהְיוּ תוֹאֲמִים מִלְּמַטָּה", שֶׁיַּחְרֹץ אֶת הַיָּדוֹת בְּצִדֵּיהֶן כְּדֵי שֶׁיִּתְחַבְּרוּ הַקְּרָשִׁים זֶה אֵצֶל זֶה. כָּךְ מָצָאתִי לְשׁוֹן הָרַב: וַאֲנִי תָּמֵהַּ בּוֹ, שֶׁאִם הָיָה הֶחָרִיץ שֶׁבְּאֶמְצַע חֲצִי רֹחַב הַקֶּרֶשׁ, וְהֵם ד' טְפָחִים וָחֵצִי, יִצְטָרֵךְ שֶׁיִּהְיֶה עֳבִי שְׂפַת הָאֶדֶן כִּרְבִיעַ רֹחַב הַקֶּרֶשׁ, שֶׁהֵם שְׁנֵי טְפָחִים וְגוּדָל, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עֹבִי שְׁנֵי הָאֲדָנִים מְמַלֵּא הֶחָרִיץ שֶׁבָּאֶמְצַע שֶׁהוּא חֲצִי רֹחַב הַקֶּרֶשׁ, וְלֹא יִהְיֶה רֶוַח בֵּין אֶדֶן לְאֶדֶן, וְאִם כֵּן כְּשֶׁאַתָּה חוֹרֵץ הַקְּרָשִׁים מִשְּׁלֹשֶׁת צִדֵּיהֶן כָּךְ, לֹא יִשָּׁאֵר בָּהֶם כְּלוּם, וְשִׂפְתֵי הָאֲדָנִים שָׁווֹת הָיוּ בְּכָל צַד. וְעוֹד מַה שֶׁהֵבִיא הָרַב רְאָיָה כָּךְ שְׁנוּיָה מִשְׁנַת מַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן, סֵדֶר הַקְּרָשִׁים לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, הָיָה עוֹשֶׂה אֶת הָאֲדָנִים חֲלוּלִים, וְחוֹרֵץ אֶת הַקֶּרֶשׁ מִלְּמַטָּה רְבִיעַ מִכָּאן וּרְבִיעַ מִכָּאן, וְחָרִיץ חֶצְיוֹ בָּאֶמְצַע, וְעֹשֶׂה לוֹ שְׁתֵּי יָדוֹת כְּמִין שְׁנֵי חֲוָקִים, וּמַכְנִיסָן לְתוֹךְ שְׁנֵי הָאֲדָנִים:וְגַם זוֹ הַבָּרַיְתָא כְּפִי מַשְׁמָעָהּ יֵשׁ בָּהּ תֵּמַהּ גָּדוֹל, שֶׁחוֹרֶצֶת מִן הַקֶּרֶשׁ רְבִיעַ מִכָּאן וּרְבִיעַ מִכָּאן, וּבָאֶמְצַע עוֹשֶׂה חָרִיץ חֶצְיוֹ שֶׁל רֹחַב הַקֶּרֶשׁ, נִמְצָא כֻּלּוֹ חָרוּץ, לֹא נִשְׁאַר בּוֹ יָד וָרֶגֶל כְּלָל: אֲבָל לְפִי דַּעְתִּי הַבָּרַיְתָא הַזּוֹ לֹא נָתְנָה שִׁעוּר לֶחָרִיץ, לְפִי שֶׁלֹּא נָתְנָה תּוֹרָה שִׁעוּר לְעֹבִי שִׂפְתֵי הָאֲדָנִים, וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ שֶׁהָיָה חוֹרֵץ אֶת הַקֶּרֶשׁ רְבִיעַ חֲרָצוֹ מִכָּאן לְכַסּוֹת שָׂפָה אַחַת שֶׁל אֶדֶן, וּרְבִיעַ חֲרָצוֹ מִכָּאן, וּבְאֶמְצָעוֹ שֶׁל קֶרֶשׁ הָיָה חוֹרֵץ חֶצְיוֹ שֶׁל כָּל הֶחָרִיץ שֶׁבְּאוֹתוֹ הַקֶּרֶשׁ לְכַסּוֹת שְׂפַת שְׁנֵי הָאֲדָנִים. וּלְדִבְרֵי הַכֹּל צָרִיךְ תַּלְמוּד שֶׁלֹּא הָיָה בַּמִּשְׁכָּן מִלְּמַטָּה בְּגֹבַהּ אַמָּה רֹחַב עֶשֶׂר אַמּוֹת, שֶׁהֲרֵי עֹבִי שְׁנֵי הָאֲדָנִים שֶׁמִּכָּאן וּמִכָּאן מְמַעֵט בּוֹ, וְאוּלַי אֵין קְפֵידָא בְּכָךְ. וּמִדִּבְרֵי רַשִׁ"י הַקֶּרֶשׁ שֶׁהָיָה עָבְיוֹ אַמָּה הָיָה חוֹרֵץ בְּעֹבִי הַיָּדוֹת מִבִּפְנִים כְּפִי עֹבִי שְׂפַת הָאֲדָנִים. וְהוּא נָכוֹן, אֶלָּא שֶׁלֹּא הֻזְכַּר זֶה בַּבָּרַיְתָא:

17 גור אריה על שמות פתח ↗

אמרו ז"ל שלש תרומות נאמרו כאן וכו'. דאם לא כן למה לי ג' פעמים תרומה; "ויקחו לי תרומה", "תקחו את תרומתי", "וזאת התרומה" פסוק ג. ואם תאמר, אחר שלא פירש כאן רק תרומה אחת, שהיא תרומת מלאכת המשכן, למה הזכיר שאר התרומות, דאינם שייכים לכאן. אמנם לפי אשר אמרנו למעלה אות ג הוי שפיר, שתרומת חובה קודמת, שאין סברא שיתן של נדבה קודם ושמא לא יהיה לו של חובה, ולפיכך כתב כאן של חובה לומר להם שעוד תתנו של חובה, שלא יתן לנדבה הכל, ולא יהיה לו של חובה, ואמר להם שיפרישו קודם של חובה:אמנם יש בזה עוד דבר מופלג בחכמה, דאלו שלש תרומות שייכים זה לזה אין האחת בלא האחרת, וכולם הם כאחת. והענין הוא, כי כאשר היה מלאכת המשכן כפרה על מעשה העגל, כמו שהוא מבואר בדברי חכמים, וחטאו ישראל בשלשה דברים שהם שייכים לאדם; אם בחלק הנפשיי שהוא המחשבה, שהיו מחשבים בעגל שיש בו ממש, ובעבודה זרה אמרו חז"ל קידושין מ. "למען תפוס ישראל בלבם" ר' יחזקאל יד, ה, במחשבה בלבד הוא נענש. ואם במעשה, שהיו זובחים לו להלן לב, ו, וידוע כי פעולת המעשה מתייחס אל הגוף הפועל. ולפיכך חטא במעשה מתייחס אל כלי המעשה, לפי שהמעשה אי אפשר בלא כלי המעשה. אבל אפשר שיחטא בלא מחשבה, כאשר יחטא בשוגג, שחוטא האדם בלא מחשבה, וכלי הגוף אשר הם גומרים המעשה. וישראל חטאו במחשבה, ובמעשה העגל, וחטאו בממונם, כמו שנתבאר בפרשת כי תשא רש"י להלן לב, לא שאמר משה "עשו להם אלקי זהב", כלומר 'אתה גרמת להם שהשפעת להם זהב הרבה וכו", כמו שנתבאר לשם. והיו ישראל בשביל זה ראויים להיות נענשים בשלשתן, לפיכך היו צריכים כפרה לשלשתן:וציוה להם לתת ג' תרומות; נגד הנפש והגוף והממון. וידוע כי כל בני אדם שוים בגוף ובנפש, אין לאחד יותר מן השני, כי כמו שיש לזה כן יש לזה, אם דל אם עשיר. לכך אמר בשני תרומות שיהיו שוים מחצית השקל. וידוע כי האדם הוא אדם על ידי נפש וגוף, וזהו השקל השלם. והנפש הוא חצי השקל, והגוף הוא חצי השקל. לכך צריך ליתן בעד כל אחד חצי שקל. וחצי שקל הוא עשרה גרה, כי השקל השלם עשרים גרה להלן ל, יג. וידוע כי יש באדם בנפש עשרה דברים, ובגוף עשרה דברים, כדאיתא בפרק המפלת נידה לא. ג' שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן שממנו; עצמות, וגידין, וצפורנים, ומוח שבראש, ולובן שבעין. אשה מזרעת אודם שממנו; עור, ובשר, דם, ושערות, ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו; רוח, ונשמה, וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, דעה, בינה, והשכל, עד כאן. הרי עשרה דברים שנותן הקב"ה, ואביו ואמו נותנים גם כן עשרה דברים. ועשרה דברים שנותן הקב"ה כולם נפשיים קדושים, ועשרה דברים שנותנים אביו ואמו הם כולם גופניים, כמו שמסיק שם נידה לא. כיון שמת האדם נוטל הקב"ה חלקו, וחלק אביו ואמו מוטל לפניהם. כי הנפש תשוב אל האלקים, והגוף מונח. ולפיכך אמרה תורה להלן ל, יג "עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'":והנה מיוחדים היו הקרבנות המכפרים על הנפשות, כדכתיב בפרשת כי תשא להלן ל, טו "לכפר על נפשותיכם", והוא מחצית השקל אשר היו מקריבים ממנו. וכן ממחצית השקל נעשו האדנים רש"י כאן. וידוע כי האדנים הם בית קבול שבו היו עומדין הקרשים רש"י להלן כו, יז, והם יסוד הבנין, וזה נאמר על החומר שהוא יסוד המקבל הכל, והוא כמו אדן המקבל צורת הבנין. והאדן הוא השפל מונח למטה, מתדמה בכל אל החומר שהוא הנושא, ודבר זה ידוע אצל חכמים, ואין כאן מקומו. והנה החומר עיקר ויסוד בנין הגוף, ולכך מחצית השקל נתנו אותו לאדנים, שהם יסוד הבנין. והיה התרומה השלישית נגד הממון, שאותה בלבד אינה שוה בבני אדם. כי ליש בני אדם הרבה וליש מעט, וציותה התורה לתת "כל איש אשר ידבנו לבו" כפי אשר יש לו לכפרה על ממונם, שלא יהיה כלה וכו':ואם תאמר, לפעמים יהיה לאדם הרבה ממון ויתן נדבה מעט, ומי שהוא עני יתן הרבה, ולא יהיה זה שוה לפי ערך הממון, והיה ראוי שיתן אותו שיש לו ממון רב – הרבה, ואותו שיש לו מעט – מעט. כי אין הענין כן, כי אותן שיש להם הרבה, והם רע עין ועיניהם צרה ליתן, אינם עשירים בממון. אבל העשיר הוא שיש לו עין טוב ולב טוב, כי הרע עין הוא חסר, אבל מי שיש לו לב טוב ונותן בעין יפה, זהו עשיר, שהרי יש לו הרבה שנותן ומשפיע לאחרים, וזהו מפני הרבוי שנמצא אצלו, וכמו שאמרו אבות פ"ד מ"א איזה עשיר השמח בחלקו. ולפיכך אמרה תורה שיתנו התרומה לפי נדבת הלב, כי כאשר צריך ליתן תרומה לפי הממון ולפי העושר, זהו לפי הנדבה, כי לאותו שיש לו נדבת לב ונתן לפי נדבת לבו – נותן לפי העושר. ואם הוא עשיר, ויש לו חסרון עין, אין זה עשיר, והרי כשנותן מעט – נותן לפי מיעוט עשירותו, והכל נכון. והנה מפני שכל אלו שלשה תרומות צריכין לשלשתן כפרה על האדם, ואין האחת בלא השנית, נכתבו כלם יחד:ויש לפרש גם כן כי כתב כל השלשה תרומות ביחד להשוות שלשתן, לומר כמו שני תרומות האחרים שבודאי צריך ליתן, אף תרומה זאת השלישית צריך ליתן, ולא תאמר כיון דנדבה באה – אם לא רצה ליתן לא צריך ליתן, לכך הקיש הכתוב שיש ליתן, דהרי מצוה הוא, אלא שיתן מה שידבנו לבו. וכן משמע מדברי רש"י פסוק ג שאמר כי התרומה השלישית היא באה 'כל איש מה שידבנו לבו', ולא אמר 'כל איש אשר נדבה לבו', משמע שהיו כולם חייבים בנדבה, אלא כל איש מה שידבנו לבו:

« רש"י על שמות כ״ו:ט״ו רש"י על שמות כ״ו:י״ז »