רש"י על שמות כ״ב:ז׳

« רש"י על שמות כ״ב:ו׳ רש"י על שמות כ״ב:ח׳ »

1 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה אם לא ימצא הגנב, ובא השומר הזה שהוא בעל הבית. ע"כ. לכאורה היה מוטב לכתוב להיפך - ובא בעל־הבית הזה שהוא השומר, שהרי בעל־הבית הוא נושא הכתוב והוא הטעון ביאור. ומכל מקום קשה, למה הכתוב מכנה אותו "בעל־הבית" ולא: "האיש" כבפסוק הקודם, שהרי היותו בעל־הבית או שמירתו דווקא בבית אינם מוסיפים כאן. פ' משפטים תשנ"א, תשנ"ו וראה "העמק דבר" שכתב: שהפקיד בידו משום שיש לו בית, משום הכי נקרא הנפקד בעל הבית.

2 רש"י על שמות פתח ↗

כי יתן איש אל רעהו חמור או שור. פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה נֶאֶמְרָה בְּשׁוֹמֵר חִנָּם, לְפִיכָךְ פָּטַר בּוֹ אֶת הַגְּנֵבָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר פסוק ו וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ, אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת לִשְׁבוּעָה, לָמַדְתָּ שֶׁפּוֹטֵר עַצְמוֹ בִּשְׁבוּעָה זוֹ. וּפָרָשָׁה זוֹ אֲמוּרָה בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, לְפִיכָךְ אֵינוֹ פָּטוּר אִם נִגְנְבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב פסוק יא אִם גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם, אֲבָל עַל הָאֹנֶס, כְּגוֹן מֵת מֵעַצְמוֹ, אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה בְּחָזְקָה עַל יְדֵי לִסְטִים, וְאֵין רוֹאֶה שֶׁיָּעִיד בַּדָּבָר:

2 לבוש האורה פתח ↗

רש"י ונקרב אל הדיינים לדון עם זה ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו כתב הרא"ם והרמב"ן ז"ל כתב בזה והנכון שיקרב אל האלקים לישבע שנגנבה כמו שהוא טוען כו' עכ"ל ר"ל ובזה קשה על רש"י שפי' שהשבועה היא שלא שלח ידו שהרי עיקר היא על טענותו שטוען שגונב ועל זה צריך לישבע והשיב הרא"ם בעבור רש"י שמה שאמר לישבע שלא שלח ידו בשלו היה מכוין בו גם כן לכלול בו גם הגניבה וז"ל שכיון שגנבו הרי שלח ידו בשלו יותר ממי ששלח ידו להשתמש בו לצרכו בלבד עכ"ל והקשה עליו הרג"א וז"ל והרא"ם רצה ליישב דברי רש"י הא דכתיב אם לא שלח ידו היינו בכלל זה גם כן השבועה דאינה ברשותו ושנגנבה ממנו ודבר זה לא יתכן דמה ענין שאינה ברשותו אל שלא שלח בו יד שהרי אף על גב שלא שלח בה יד אפשר שהוא ברשותו וכפר בה ועוד דלא הועיל כלום דאף אם נודע שאינה ברשותו מנ"ל שגנבה שמא פשע בה ושומר חנם חייב בפשיעה עכ"ל הרג"א ובאמת נפלאתי על הרב האריה מאד כי ישאג חנם ולא דקדק בדברי הרא"ם ויבא בעקיפין עליו להחליף דברו ונשינו במה שלא היה כן דעת הרא"ם ז"ל ולא עלה על דעתו מעולם והוא שינה לשונו כדי לסותרו וכשיכניס הוא אחר כך בדוחקין שלו שכתב בשם הרא"ם איך שאמר שכולל בה שבועה שאינו ברשותו וחשב לסותרו כדי שיפלו עליו הקושיות שהקשה וזה הלשון לא בא מעולם בדברי הרא"ם ז"ל אלא כמו שכתבתי לשונו שכיון שגנבו הרי שלח ידו בשלו יותר ממי ששלח ידו להשתמש בו לצרכו בלבד וה"פ כשישבע בלשון שלא שלח בו ידו בפקדון יש ממשמעות לשונו זה שתי ענינים האחד שלא שלח בו ידו להשתמש בו לצורכו אע"פ שלא היה דעתו אז להחזיק בו להיותו שלו אלא היתה כוונתו להחזירו אחר כך לבעליו אפי' הכי גזלן הוא וחייב אפי' באונסין וגם כלול במשמעות לשון זה שלא שלח בו ידו להחזיק בו להיות שלו לחלוטין כגון שהחביא אותו מפני בעליו שלא יראוהו ויוכל לטעון נגנבה ממנו אע"פ שלא נשתמש בה אלא שהיה מתכוין באותו שליחות יד להחזיק בה כשלו ושלא להחזירו לבעליה ועל אותו המעשה הוא טוען שנגנבה ממנו ואם כן הוא עצמו הגנב לפי דבריו זה הוא משמעות לשון הרא"ם ולא הזכירו בלשונו שבועה שאינה ברשותו ולפי זה אין כאן שום מקום לקושיית הרג"א שהקשה על הרא"ם ז"ל כי ודאי כל דבריהם ברורים ונכוחים למבין אין בהם נפתל ועיקש ולפי זה שפיר כתב רש"י אחרי כן במאמר על כל דבר פשע שימצא שקרן בשבועתו שיעידו עדים שהוא עצמו גנבו כו' כלומר והיינו שקרנותו שהוא כבר נשבע שלא היתה כוונתו להחזיק בה כשלו וטוען שנגנבה ממנו ואף על פי שיהיה נמשך ממנו שאינה ברשותו מ"מ אין נופלת עליו הסתירות שכתב עליו הרג"א:

2 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

1589 "והגישו אדוניו אל האלהים וגו'" שמות כא, ו, ופירש רש"י שם "לבית דין". וכן נאמר שמות כב, ז "ונקרב בעל הבית אל האלהים וגו'", ופירש רש"י שם "אל הדיינין". ובגו"א בראשית פ"א אות טז כתב: "'אלקים' זה מדת הדין, שכן מספרו 'הוא דיין'". ובח"א לשבת נו: א, לו: כתב: "'אלקים' בגמטריא 'זה דיין'". ובסנהדרין ז: אמרו "כל המעמיד דיין על הצבור שאינו הגון, כאילו נוטע אשרה בישראל", וביאר שם בח"א ג, קלג:: "כי הדיין נקרא 'אלקים' בכל הכתוב, מפני 'כי המשפט לאלקים' דברים א, יז, ולכך זה שהוא דיין ראוי שיהיה נקרא 'אלקים'... ולכך דיין שאינו הגון נקרא 'אשירה', כי האשירה היא אל זר. וכיון שהדיין נקרא 'אלקים', כאשר אינו הגון הוא אל זר, ולכך אמר 'כאילו נטע אשירה'". וכשם שדיין נקרא "אלקים", כך "אלקים" מורה על מדת המשפט של הקב"ה, וכפי שכתב רש"י שמות כ, א "אין 'אלקים' אלא דיין". וכן כתב בגו"א במדבר פט"ו אות לג. ובגו"א בראשית פ"ב אות יד ביאר מדוע שם "אלקים" הוא בלשון רבים, וז"ל: "וזה מפני שהוא משפיל ומרומם במשפט, כדכתיב תהלים עה, ח 'כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים', כי יש לו חלוף כחות להשפיל זה ולהרים זה במשפט, לכך הוא לשון רבים. וכל משפט יש בו חילוף וריבוי כוחות, לעשות לזה כך, ולשני אשר כנגדו כך, ולפיכך נקרא 'אלקים' בלשון רבים" הובא למעלה הערה 551. וראה להלן ציון 1639, ופ"ב הערה 839.

1 אם לא ימצא הגנב. וּבָא הַשּׁוֹמֵר הַזֶּה, שֶׁהוּא בַּעַל הַבַּיִת:

2 ונקרב. אֶל הַדַּיָּנִין, לָדוּן עִם זֶה וְלִשָּׁבַע לוֹ שֶׁלֹּא שָׁלַח יָדוֹ בְּשֶׁלּוֹ שם:

2 מזרחי פתח ↗

ונקרב אל הדיינים לדון עם זה ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו. הרמב"ן ז"ל כתב בזה והנכון שיקרב אל האלהים לישבע שנגנב כמו שהוא טוען אם לא שלח הוא יד להשתמש לצרכו במלאכת. רעהו כי השולח יד בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין עכ"ד. וכונתו בזה לומר שאין השבועה הרמוזה במלת ונקרב על שלא שלח ידו בשלו כמו שפירש רש"י אלא על הגנבה שטען בה ולא הוצרך הכתוב לפרש אותה מפני שהוא מבואר בעצמו שהשבועה לא תהיה כי אם לקיים טענתו וכאילו אמר זה בפי' ומאמר אם לא שלח ידו הוא מאמר תנאיי כאילו אמר שמה שהצריך הכתוב להשבע בטענת הגניבה כדי ליפטר הוא אם לא שלח ידו בפקדון אבל אם שלח בו יד להשתמש לצרכו קודם שטען שגונב כבר נעשה עליו גזלן וחייב לא על הגנבה בלבד אלא אף של האונסין ואני תמה מאד היאך לא השגיח בדברי הרב שבפסוק ונקרב בעל הבית אל האלהים אמר לדון עם זה ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו ובפסוק על כל דבר פשע אמר שימצא שקרן בשבועתו שיעידו עדים שהוא עצמו גנבו ואם לא היה מכוין במאמר ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו לכלול בו גם הגנבה שכיון שגנבו הרי שלח ידו בשלו יותר ממי ששלח ידו להשתמש לו בצרכו בלבד לא היה אומר בפסוק על כל דבר פשע שימצא שקרן בשבועתו שיעידו עדים שהוא עצמו גנבה דמשמע ששבועתו היתה על הגנבה. עצמה ועוד למה לא השגיח בדברי הרב בפירושו בגמרא שבפרק מרובה גבי דכ"ע מיהת אם לא ימצא הגנב בטוען טענת גנב כתיב מאי משמע אמר רבא אם לא ימצא כמו שאמר אלא שהוא עצמו גנבו שפירש רש"י אם לא ימצא כמו שאמר שטוען נגנבה כדכתיב וגונב מבית האיש אלא שהוא עצמו גנבו ונקרב בעל הבית כלומר והוא כבר נשבע בדבר שלא שלח ידו מה כתיב אחריו על כל דבר פשע וגו' ישלם שנים ואילו לא היה מכוין במאמר לא שלח ידו לכלול בו גם הגנבה איך תהיה שבועת לא שלח ידו שקרית כשימצא שהוא עצמו גנבו ובפרק הכונס צאן לדיר כתב בהדיא דכפל אינו בשומרין עד שישבע לשקר שגנבה הימנו ואח"כ באו עדים הרי לך בהדיא שמאמר והוא כבר נשבע בדבר שלא שלח ידו כולל גם הגנבה עצמה כלומר שלא שלח ידו לגנבה אלא שנגנבה הימנו וכן בריש פרק השואל כתב ג' פרשיות הן סמוכות כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ובה פטור על הגניבה דכתיב וגונב מבית האיש שטוען שנגנבה הימנו וכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים ואוקימנא לשבועה שנשבע שלא שלח בה ידו ואחר זה כתב טוען טענת גנב שטוען שנגנבה הימנו ונמצא שהוא עצמו גנב חייב בה בכפל בפרש ראשונה דכתיב אם לא ימצא הגנב וסמיך ליה על כל דבר פשע ישלם שנים ואוקימנא בפרק מרובה אם לא ימצא כמו שאומר אלא הוא עצמו גנבו ישלם שנים וכגון שנשבע תחלה לשקר שנגנבה הימנו וכתב בו בפרק עצמו גבי רמי בר חמא דאמר ד' שומרים צריכים כפירה כגון שומר חנם לישבע שנגנבה ושומר שכר לישבע שנאנסה ושואל שמתה מחמת מלאכה:

2 דברי דוד פתח ↗

ונקרב כו' ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו הרמב"ן כתב והנכון שיקרב אל האלהים לישבע שנגנב כמו שהוא טוען, אם לא שלח ידו להשתמש לצרכו במלאכת רעהו כי השולח יד בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין עכ"ל פירוש דלרש"י הוה השבועה בזה שלא שלח ידו מבוארת בפסוק ממילא הוה היא שבועת התורה, אבל לרמב"ן הוה עיקר השבועה דאורייתא שנגנב ממנו ותו לא, אלא דהפסוק מתנה תנאי ע"ז לומר שדין זה הוא אם לא שלח ידו הא אם שלח ידו אז חייב באונסין וחייב כמו גזלן ולא מהני ליה שבועה שנגנבה. וזה פשוט לפי דעתי דגם לרש"י ודאי צריך שישבע שנגנבה ואינה ברשותו כדאמרינן בפרק הגוזל דף ק"ז: שלש שבועות משביעין אותו שבועה שלא פשעתי שבועה שלא שלחתי בה יד שבועה שאינה ברשותי, ורש"י נקט לרבותא כאן שבועה שלא שלח בה יד ושבועה שנגנבה הוא פשוט וא"צ להזכירה וכן להרמב"ן ודאי צריך ג"כ שבועה שלא שלחתי בה יד אלא דלרש"י הוה שבועה דשליחות יד ג"כ מן התורה, ולרמב"ן הוה זה מדרבנן ומן התורה א"צ כי אם שבועה שנגנבהוהרבה חלוקים יש בין שבועה דאורייתא לדרבנן, ונראה שגם גבי שומר שכר שאחר זה הוה הפלוגתא כן. והרא"ם הבין דלדעת הרמב"ן א"צ לרש"י לישבע כלל על שנגנבה אלא על שליחות יד ולכך האריך בזה. והדברים ברורים כמו שזכרנו:

2 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה פתח ↗

860 "והגישו אדוניו אל האלקים וגו'" שמות כא, ו, ופירש רש"י שם "לבית דין". וכן נאמר שמות כב, ז "ונקרב בעל הבית אל האלקים וגו'", ופירש רש"י שם "אל הדיינין". ובגו"א בראשית פ"א אות טז כתב: "'אלקים' זה מדת הדין, שכן מספרו 'הוא דיין'". ובח"א לשבת נו: א, לו: כתב: "'אלקים' בגמטריא 'זה דיין'". ובסנהדרין ז: אמרו "כל המעמיד דיין על הצבור שאינו הגון, כאילו נוטע אשרה בישראל", וביאר שם בח"א ג, קלג:: "כי הדיין נקרא 'אלקים' בכל הכתוב, מפני 'כי המשפט לאלקים' דברים א, יז, ולכך זה שהוא דיין ראוי שיהיה נקרא 'אלקים'... ולכך דיין שאינו הגון נקרא 'אשירה', כי האשירה היא אל זר. וכיון שהדיין נקרא 'אלקים', כאשר אינו הגון הוא אל זר, ולכך אמר 'כאילו נטע אשירה'". וכשם שדיין נקרא "אלקים", כך "אלקים" מורה על מדת המשפט של הקב"ה, וכפי שכתב רש"י שמות כ, א "אין 'אלקים' אלא דיין". וכן כתב בגו"א במדבר פט"ו אות לג. ובגו"א בראשית פ"ב אות יד ביאר מדוע שם "אלקים" הוא בלשון רבים, וז"ל: "וזה מפני שהוא משפיל ומרומם במשפט... וכל משפט יש בו חילוף וריבוי כוחות, לעשות לזה כך, ולשני אשר כנגדו כך, ולפיכך נקרא 'אלקים' בלשון רבים".

« רש"י על שמות כ״ב:ו׳ רש"י על שמות כ״ב:ח׳ »