רש"י על שמות כ״ב:כ״ו

« רש"י על שמות כ״ב:כ״ה רש"י על שמות כ״ב:כ״ז »

26 מזרחי פתח ↗

במה ישכב לרבות את המצע. ובמכילתא להביא עוד מצע:

27 שפתי חכמים פתח ↗

ואזהרה לקללת דיין. נח"י סנה' ס"ו ר"י סבר אלהים חול ואזהרה לדיין ור"ע סבר אלהים קדש ואזהרה לברכת השם ובין למ"ד חול ובין למ"ד קדש גמרי' תרווייהו מדלא כתיב לא תקל ופרש"י תקלל שתי קללות במשמע ואלהים נמי שתי לשונות יש בו הלכך דרשי' תקלל אתרווייהו ע"ש:

27 מזרחי פתח ↗

אלהים לא תקלל הרי זו אזהרה לברכת השם ואזהרה לקללת דיין. אבל במכיל' שנינו אלהים לא תקלל למה נאמר לפי שהוא אומר ונוקב שם ה' יומת עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת"ל אלהים לא תקלל מ"מ דברי ר' עקיבא ר' ישמעאל אומר בדיינין הכתוב מדבר שנ' עד האלהים יבא דבר שניהם ויש לתמוה מהרב איך תפש דברי שניהם אחר שהם חולקים גם אונקלוס שתרגם אותו דייניא לא תקלל איך הניח דברי רבי עקיבא שהלכה כמותו מחברו ותפש דברי ר' ישמעאל לכן ל"ל לפרש שרבי עקיבא שאמר אלהים לא תקלל מכל מקום נראה שהוא סובר שהאזהרה הזאת היא כוללת אזהרת ברכת השם ואזהרת קללת הדיינין שלשון מ"מ יורה על זה ור' ישמעאל סובר שהאזהרה הזאת אינה לקללת הדיינים ולפיכך כתב רש"י ז"ל אזהרה לברכת השם ולקללת הדיינים כדברי ר' עקיבא שהלכה כמותו מחבירו וכן כתב גם הרמב"ם ז"ל שזו האזהרה כוללות שתיהן ברכת השם וקללת הדינים ואנקלוס שתרגם אותו על קללת הדיינים אינו אלא מפני שעקר האזהרה ופשטה היא על קללת הדיינים אבל אזהרת ברכת השם הנכללת בה היא על צד הרמז לבד מפני שהשרש שבידינו הוא שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר חוץ ממילה ופסח וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המצות שזה הענין אשר יכנו אותו בברכת השם הנה העונש לעובר בו הוא מבואר בתורה והוא אמרו ונוקב שם ה' מות יומת ואולם האזהרה הזו לא באה בכתוב אזהרה מיוחדת בו לבדו אבל כוללת העניין הזה וזולתו והוא אמרו אלהים לא תקלל ודע שהיות המין הזה מן האזהרות על שני דברים או שלשה אינו מחויב שיהיה ממין לאו שבכללות בשביל שהכתוב כבר באר העונש בכל עניין ועניין מהם וידענו בהכרח שכל עניין מהם מוזהר ממנו ושהוא מצות לא תעשה ובעבור היות העקר אצלנו לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר נתפש אחר האזהרה בהכרח ופעמים יצא בהקש ופעמים יהיה בכלל דבר אחר ולא נקפיד אם תהיה האזהרה בביאור או בא' משני אלו הדברים בפרט או בכלל ודע זה:

27 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם פתח ↗

96 ויקרא פכ"ד אות יג ר., וז"ל: "הסמיכה על ראשו הוא מיסודי התורה; בודאי שהמיתות בתורה לפי ערך החטא, כי מי שחלל את השבת, שהוא חייב מיתה בבית דין סנהדרין נג., אין המיתה דבוקה בו כל כך הוא, רק שעשה שהשם ציוה לבית דין שימיתו אותו שמות לא, יד, ולפיכך לא שייך 'דמך בראשך', שהרי מיתתו על ידי בית דין. וכל זה בעבירות שתמצא עבירה יותר חמורה ממנו, שמאחר שתמצא עבירה חמורה, אין כאן רק שבית דין ימיתו אותו, אבל לא שייך 'דמו בראשו'. אבל מברך השם, שאי אפשר שתהיה עבירה יותר חמורה, שהרי הוא פוגם בעיקר לברך השם, לא כמו עבודה זרה שמוסיף אלוה, ומכל מקום בעיקר אינו פוגם. לכן סומכים ידיהם על ראשו, שאתה גרמת לך, שאין המיתה בא לך מן הבית דין שדנין אותך למיתה, אבל כיון שחטא בראש החטאים, ואין חטא למעלה מזה, הרי הוא גרם לעצמו. וזהו שאמרו 'דמך בראשך', שהמיתה בך בעצמך". ומה שכתב בגו"א שהקולא בשאר עבירות היא משום ש"שתמצא עבירה יותר חמורה ממנו", ואילו כאן כתב שהקולא היא משום ש"כל שאר החטאים יש בו זכות מה", הוי טעם אחד, כי ברי הוא שהחטא החמור ביותר היא ברכת השם "אי אפשר שתהיה עבירה יותר חמורה, שהרי הוא פוגם בעיקר לברך השם" לשונו בגו"א, וכל עוד שיש חטא חמור יותר, זהו גופא סימן שלא פגם בעיקר, ומחמת כן נשארה לחוטא זכות קיום. ודו"ק. ובגו"א שם הוסיף לבאר בזה"ל: "ויש רמז עוד במה שאומרים לו 'דמך בראשך', ורוצה לומר כי הוא פוגם בעיקר, שהוא ראש לכל, כי המברך השם הרי כופר בעיקר, ולפיכך 'דמך בראשך', כי בראש שלך המיתה גם כן, כאשר חטא הזה הוא בראש ובעיקר גם כן, ולפיכך בא המיתה בראשך, ואין לך חיות". ויש להעיר על דבריו הראשונים בגו"א שכתב "שאי אפשר שתהיה עבירה יותר חמורה", מדבריו בגו"א דברים פי"ב אות ה רא., שנאמר דברים יב, ד "לא תעשון כן לה' אלקיכם", ופירש רש"י שם: "אמר רבי ישמעאל, וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות, אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב". ובגו"א שם אות ה ר: כתב: "ואם תאמר, מאי שנא זה משאר עבירות, שהרי כתיב שמות כב, כז 'אלקים לא תקלל' ופירש רש"י שם "הרי זו אזהרה לברכת השם", ולמה לא קשיא 'וכי תעלה על דעתך שישראל מברכין השם'. ונראה... אף על גב שהמברך השם הוא כופר בעיקר... אבל מכל מקום הוא אינו מכוין לכפור בשביל כך בעיקר, רק שיצרו גובר עליו מפני כעסו, ולפיכך הזהיר הכתוב עליו. אבל הכתוב בכאן לפני זה דברים יב, ג 'ואבדתם שמם מן המקום ההוא', ורוצה לומר שיכוין לבטל, ועליה אמר שם פסוק ד 'לא תעשו כן', ולפיכך מקשה חס ושלום שיהיה אחד מישראל מכוין לאבד ולבטל המזבח". הרי שמצא אף במברך השם צד קולא "הוא אינו מכוין לכפור בשביל כך בעיקר, רק שיצרו גובר עליו מפני כעסו" לעומת מי ש"מכוין לאבד ולבטל המזבח". וקצ"ע.

28 שפתי חכמים פתח ↗

כשתתמלא תבואתך כו'. לא שכל אדם לא יאחר לכן פי' כשתתמלא וכו' ר"ל כשיהיה לך:

28 רמב"ן על שמות פתח ↗

מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר מָצִינוּ מְלֵאָה בַּזֶּרַע, "פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע" דברים כב ט, וְעוֹד "כַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב" במדבר יח כז, הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר" יואל ב כד. וְהַנִּרְאֶה לִי בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה כִּי יִקָּרֵא פְּרִי הַשָּׂדֶה וְהַכֶּרֶם תְּבוּאָה, בַּעֲבוּר שֶׁיָּבִיאוּ אוֹתָהּ כְּאַחַת אֶל הַבָּתִּים. וְתִקָּרֵא ג"כ אָסִיף, "אֹסֶף בְּלִי יָבֹא" ישעיה לב י, "וְחַג הָאָסִיף" שמות כ"ג:ט"ז, וּלְכָךְ תִּקָּרֵא "מְלֵאָה", כִּי לְאֹסֶף הַדָּבָר וְקִבּוּצוֹ יִקָּרֵא מִלּוּי, "אֲשֶׁר יִקָּרֵא עָלָיו מְלֹא רֹעִים" ישעיה לא ד, "קָרְאוּ אַחֲרֶיךָ מָלֵא" ירמיה יב ו, "יַחַד עָלַי יִתְמַלָּאוּן" איוב טז י, יֵאָסְפוּ וְיָבֹאוּ, וְכֵן "וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם" בראשית מח יט, קִבּוּץ וְרִבּוּי עַמִּים:וְעוֹד יִתָּכֵן שֶׁתִּקָּרֵא מְלֵאָה, בְּכִנּוּי לִבְרָכָה, שֶׁיִּמָּלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהַיְּקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר, וּמִלֵּא יָדוֹ קוֹצֵר וְחִצְנוֹ מְעַמֵּר וּבוֹצֵר, כִּי כַאֲשֶׁר תְּקֻלַּל חֶלְקָתָם, יֹאמַר "יִהְיוּ כַּחֲצִיר גַּגּוֹת שֶׁקַּדְמַת שָׁלַף יָבֵשׁ שֶׁלֹּא מִלֵּא כַפּוֹ קוֹצֵר וְחִצְנוֹ מְעַמֵּר" תהלים קכט ו-ז, וְהַמִּתְבָּרֶכֶת יִקְרְאוּ מְלֵאָה. וְיִהְיֶה "דִּמְעֲךָ" רֶמֶז לְתִירוֹשׁ וְיִצְהָר, מֻשְׁאָל מִן דִּמְעַת הָעַיִן, בַּעֲבוּר שֶׁיִּדְמֶה לָהּ בְּרִדְתּוֹ טִפּוֹת, אוֹ שֶׁכָּל טִפּוֹת הַיּוֹרְדוֹת שְׁמָם דִּמְעָה, "וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה" ירמיה יג יז טִפּוֹת מַיִם, וְאֵינֶנּוּ שֵׁם לַבֶּכִי בִּלְבַד. וְעִנְיַן הַכָּתוּב, כִּי כַּאֲשֶׁר תֶּאֱסֹף פְּרִי הַשָּׂדֶה וְיִמָּלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר, וְתִדְרֹךְ הַנִּסְחָטִים שֶׁתִּזַּל דִּמְעָתָהּ, וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר, לֹא תְּאַחֲרֵם בְּיָדְךָ, כִּי בְּרֵאשִׁיתָם תִּתְּנֵם לִי, כְּמוֹ שֶׁאָמַר "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" דברים יח ד: וְעַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל במכילתא כאן "לֹא תְאַחֵר" שֶׁלֹּא תְּאַחֵר הַמֻּקְדָּם, וְלֹא פֵּרֵשׁ אֵיזֶהוּ, כִּי בְּכָאן יַזְהִיר בַּמִּצְוֹת דֶּרֶךְ כְּלָל וְאַחַר כֵּן יְבָאֲרֵם. וְהֵם סִדְּרוּ בִּכּוּרִים וּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, מִטְּעָמִים שֶׁדָּרְשׁוּ בָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ תרומות פ"ג מ"ז מִנַּיִן שֶׁיִּקְדְּמוּ בִּכּוּרִים לִתְרוּמָה, זֶה קָרוּי תְּרוּמָה וְרֵאשִׁית וְזֶה קָרוּי תְּרוּמָה וְרֵאשִׁית, אֶלָּא יִקְדְּמוּ בִּכּוּרִים שֶׁהֵם בִּכּוּרִים לַכֹּל, וּתְרוּמָה לָרִאשׁוֹן שֶׁהִיא רֵאשִׁית, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רֵאשִׁית:וְאוּנְקְלוֹס תרגום אונקלוס על שמות כ"ב:כ"ח תִּרְגֵּם "בִּכּוּרָךְ וְדִמְעָךְ", וּפירש"י רש"י על שמות כ"ב:כ"ח מְלֵאָתְךָ, חוֹבָה הַמֻּטֶּלֶת עָלֶיךָ כְּשֶׁתִּתְמַלֵּא תְבוּאָתְךָ וְתִתְבַּשֵּׁל וְהֵם בִּכּוּרִים. וְדִמְעֲךָ, הִיא תְּרוּמָה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ לְשׁוֹן דֶּמַע. וְכֵן בַּמְּכִילְתָּא כאן "מְלֵאָתְךָ", אֵלּוּ בִּכּוּרִים הַנִּטָּלִין מִן הַמָּלֵא, "וְדִמְעֲךָ" זוֹ תְּרוּמָה. וְאוּלַי כַּאֲשֶׁר יִקְרְאוּ לְדַעְתָּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה הַבִּכּוּרִים מְלֵאָה בַּעֲבוּר שֶׁנִּטָּלִין מִן הַמָּלֵא, יִקְרְאוּ הַתְּרוּמָה דִּמְעָה בַּעֲבוּר שֶׁיָּבִיאוּ אוֹתָהּ תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר, לֹא פְּרִי: וְהִזְכִּיר שְׁנֵי הַמִּינִין מִמֶּנָּה, לִרְמֹז כִּי דִּינָהּ לְהַפְרִישָׁהּ תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר, אֵין חִיּוּב לְהַקְדִּימָהּ בַּעֲנָבִים וְזֵיתִים. וְהִנֵּה לֹא יַזְכִּיר הַמִּצְוֹת בְּכָאן רַק בְּרֶמֶז, כְּאוֹמֵר הִזָּהֵר בַּמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ בָּהֶם, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר שמות כ"א:י"ג "וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם", כִּי הָיָה זֶה לְכָתְבָם לְאֵלּוּ הַמִּצְוֹת בְּסֵפֶר הַבְּרִית אֲשֶׁר יַזְכִּיר בַּפָּרָשָׁה הָאַחֶרֶת שמות כ"ד:ז', וְעוֹד יַחְזֹר וִיבָאֲרֵם כֻּלָּם בְּמָקוֹם אַחֵר כָּל אַחַת:

28 משכיל לדוד פתח ↗

ודמעך התרומה ואיני יודע וכו׳ עיין לרבינו בחיי ז״ל דמפ׳ ל׳ דמעה בתרומת תירוש ויצהר הוא משקה היוצא מפרי דוגמת הדמעה מן העין:

26 כי הוא כסותה. זוֹ טַלִּית:

27 שמלתו. זֶה חָלוּק:

28 במה ישכב. לְרַבּוֹת אֶת הַמַּצָּע מכילתא:

26 משכיל לדוד פתח ↗

במה ישכב לרבות את המצע אינו ר״ל מצע של מטה לשכב ולישן עליו דההוא מיוחד ללילה ונפקא לן מקרא אחרינא השב תשב לו את העבוט כבוא השמש אלא הכא מיירי במצע המיוחד להסב עליו ביום כגון לאכילה:

27 גור אריה פתח ↗

הרי זו אזהרה וכו'. ד"אלקים" כתיב, והכל נקרא "אלקים", בין שם של קודש ובין דיינין, ולפיכך פירש אותו על שניהם, וזהו דעת רבי עקיבא במכילתא. אבל רבי ישמעאל סובר דהוא אזהרה לדיין, וזהו דעת אונקלוס שפירש אותו אזהרה לדיין:

27 דברי דוד פתח ↗

אלהים לא תקלל כו' ואזהרה, לקללת דיין, במכילתא שנינו אלהים לא תקלל למה נאמר לפי שהוא אומר ונוקב שם ה' יומת, עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת"ל אלהים לא תקלל מ"מ דברי ר"ע ר' ישמעאל אומר בדיינים הכתוב מדבר שנאמר עד האלהים יבא דבר שניהם, והקשה הרא"ם איך תפס רש"י דברי שניהם כו'. ונראה שלשון רש"י מדוקדק שלא תפס דברי שניהם דא"כ למה עשה תרי בבות שכתב ואזהרה כו' ולא כלל אותו בבבא ראשונה ולומר אזהרה לברכת השם ולקללת דיין כמ"ש רש"י אחר זה אזהרה למקבל לשון הרע ולדיין כו' אלא כוונת רש"י שיש כאן שני פירושים על אזהרה זו, האחד לברכת השם והאחד לקללת דיין ואין כאן הכרע:

27 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה אלהים לא תקלל, הרי זו אזהרה לברכת השם ואזהרה לקללת דיין סנהדרין סו ע"א. ע"כ. ראה "שפתי חכמים" אות ב. וראה תרגום אונקלוס שנראה קרוב יותר לפשוטו של מקרא, משום שהוא שומר על הסימטריה בין רישא לסיפא - הרישא בדיין והסיפא בנשיא. ורשב"ם כתב: דבר הכתוב בהווה, לפי שהמלכים והדיינים דנים דיני ממונות ונפשות, רגילין בני אדם לקללם וכו'. דברים אופייניים לפשטן. פ' משפטים תשמ"ט, תשנ"ז

28 מזרחי פתח ↗

מלאתך חובה המוטלת עליך כשתתמלא תבואתך להתבשל והם הבכורים. במכילתא וכאילו אמר חובת מלאתך לא המלאה עצמה שהיה התבואה בכללה ולא ידעתי למה לא פי' מלת מלאתך על הבכורים שהם ממהרים להתמלאת ולהחבשל תחלה ויהי' פירושו מלאת' הראשונה שיותר נכון הוא לפרש מלאתך הראשונה שהוא בכח המאמר ממה שיפר' חיבת מלאתך שאינו בכח המאמר:

28 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה מלאתך, ...והם ביכורים. ודמעך, התרומה, ואיני יודע מהו לשון דמע. ע"כ. והנה במסכת תמורה ד ע"א מפרש רש"י: לפי שהיא מדמעת ועולה באחד ומאה, מפיק לה קרא בלשון דימוע. היינו: אם התערב חלק אחד תרומה במאה חלקים חולין, נוטל חלק אחד מתוך התערובת לתרומה והשאר חולין. ולשון דימוע הוא: עירוב - התרומה מתערבת ושוב עולה מן התערובת. וראה "אמרי שפר" שמה שכתב רש"י שאינו יודע הוא גם לפירושו בתמורה, שאינו יודע איך דימוע לשון תערובת. ובעל "תורה תמימה" מסתייע מכאן לדעה שהפירוש למסכת תמורה המיוחס לרש"י, אינו שלו, משום שכאן רש"י כותב שאינו יודע פירוש "ודמעך", ושם פירשו. והנה אף כי בענוותו אומר רש"י "איני יודע", מפרש מלאה ודמע בקטגוריות של מצוות, בניגוד לכל יתר המפרשים על אתר, שכל אחד מהם מוכיח פירושו. פ' משפטים תשמ"ח

28 גור אריה פתח ↗

ואיני יודע מה לשון דמע. והרא"ם פירש כי לשון 'דמע' – הזרע יקרא 'דמע', כדכתיב דברים כב, ט "פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע", ותרגם אונקלוס שם 'דילמא תסתאב דמעת זרעא דתזרע וגומר', ופירוש "דמעך אל תאחר" החובה המוטל על הזרע, הנקרא 'דמע'. אבל רש"י הוקשה לו מה ענין 'דמע' אל הזרע. ונראה שהתבואה כאשר היא באביה נקראת 'מליאה', מפני שהגרעין ממלא את הקש, ואז מצות בכורים, ולפיכך "מלאתך" רוצה לומר המצוה שמוטלת עליך כאשר התבואה במלואה. ו"דמעך" המצוה שהיא מוטלת עליך כאשר נבדל הגרעין מן הקש כמו הדמע שנבדל מן העין, וזהו מצות התרומה, ולא תליא כאשר התבואה במלואה, רק אחר שנקצרת התבואה, ואז נבדל הגרעין מן הקש:

« רש"י על שמות כ״ב:כ״ה רש"י על שמות כ״ב:כ״ז »