רש"י על שמות כ״א:ל״ב

« רש"י על שמות כ״א:ל״א רש"י על שמות כ״א:ל״ג »

32 שפתי חכמים פתח ↗

כנעניים. מדכתיב כסף ל' שקלים יתן וגו' ואי בעבד עברי איירי כופר בעי שלומי:

32 דברי דוד פתח ↗

אם עבד או אמה כנענים. דאילו בעבריים דינן כישראל בכופר ולא בשלשים שקלים:

32 משכיל לדוד פתח ↗

שלשים וכו׳ גזירת הכתוב וכו׳ הק׳ מוהרא״ם ז״ל לא ידעתי מה בא להודיענו הרב בזה שהרי מקרא מלא הוא כסף ל׳ שקלים לא פחות ולא יותר וכו׳ ע״ש. ולפע״ד הוצרך רבינו לזה משום ששנינו בברייתא דר׳ ישמעאל כל שהיה בכלל ויצא לטעון וכו׳ כעניינו יצא להקל ולא להחמיר וכל דבר וכו׳ שלא כעניינו יצא להקל ולהחמיר ואצטריך ללמד דהך לא מיקרי טעון אחר כעניינו ונימא שיצא להקל דוקא ולא להחמיר דהא דכתיב כסף שלשים שקלים היינו דאם שוה אלף זוז לא יתן אלא שלשים שקלים אבל לעולם אם אינו שוה רק דינר לא יתן אלא דינר שדינו להקל מבישראל ולא להחמיר מש״ה קמ״ל דליתא אלא דיינינן ליה בדבר שלא כעניינו דיצא להקל ולהחמיר ג״כ והילכך דינו בל׳ שקלים לעולם אפי׳ אינו שוה אלא דינר והיינו דק״מל וע׳ בדברי הג״רש בס׳ כריתות דכ״הג הו״ל שלא כעניינו עיין שם:

33 שפתי חכמים פתח ↗

כורה אחר כורה שהוא חייב. פי' שאם חפר אחד בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשר האחרון חייב בין מת בו השור בין הוזק מפני שבתשלום העשרה יש בו מיתה ונזקין והראשון פטור מכלום אף מן הנזקין דאי ממיתה לא איצטריך קרא דהא לא עבד שיעור מיתה ופשיטא דפטור ממיתה:

33 לבוש האורה פתח ↗

רש"י וכי יפתח איש בור וגו' אלא להביא כורה אחר כורה שהוא חייב כתב הרא"ם ז"ל ותימה דהא סברא זו נתבטלה בגמר' ממה שאמרו שם מצריך צריכי להו ואי כתב רחמנא כי יפתח ה"א הוא דסגי בכיסוי אבל כורה לא סגי ליה בכיסוי עד שיסתמנו וימלאנו עפר ואי כתב רחמנא כי יכרה ה"א כריה הוא דבעי כיסוי משום דעביד מעשה אבל פותח דלא עביד מעשה אימא כיסוי נמי לא בעינן קמ"ל עכ"ל והרג"א חשב לתרצו וז"ל ויש לומר דהא דקאמר התם כך היינו קודם דידעינן כי יכרה איש דילפינן מיניה דכורה אחרון חייב אבל כיון דידעינן קרא דכי יכרה איש דילפינן איש כורה ולא שנים ומהך למדנו דאחרון חייב אם כן אין צריך לתירוץ הראשון דתרצינן דקרא נכתב בשביל להודיע דסגי ליה בכיסוי רק דקרא אתא ללמוד דיש כורה אחר כורה ודרך התלמוד לומר כך מנא לן למילף דאחרון חייב עד דמסיק תלמודא הדרשה דממנה יליף דאחרון חייב אבל השתא דיש קרא דאחרון חייב אם כן קרא כולו להכי הוא דאתא ואף על גב דהוי מצי לתרוצי דלא קשיא דצריך כי יכרה דאף כורה סגי ליה בכיסוי כיון דהאמת הוא דהך כי יכרה לכורה אחר כורה דאתא כדילפינן מאיש בור ולמה נפרש דקרא אתא לדיוקא לומר דאף כורה סגי ליה בכיסוי זהו דעת רש"י עכ"ל ולא דק במאי דקאמר כיון דהאמת הוא דהך כי יכרה הוא לכורה אחר כורה כו' דמנ"ל שהאמת הוא כך דהא לא שמעינן מאיש אחד כורה כו' רק שאחד חייב אבל עדיין לא ידעינן איזהו אם הראשון או האחרון עד דילפינן מוהמת יהיה לו מי שהמיתה שלו דהיינו האחרון שעשה שיעור מיתה ונזקין ואם כן עיקר דרשה דהאחרון חייב מתרוייהו מוהמת יהי' לו ומאיש נפקא ותרוייהו צריכי ומחד לא נפקא וע"כ כי יכרה לגופיה הוא דאתא דסגי לי' בכיסוי דלאחרון חייב לא משמע מיני' בכי יכרה איש דהוינן יכולין למימר מנ"ל לתלמודא לומר דהאחרון חייב שמא הראשון חייב וכי יכרה לגופיה הוא דאתא דסגי ליה בכיסוי וכל שכן דמוהמת יהיה לו לחודיה לא הוה שמעינן כלום בלא איש ואם כן ע"כ כורה אחר כורה לא מכי יכרה נפיק וישאר התימה על רש"י במקומו והרג"א בחינם טרח ואין להקשות דהא והמת יהיה לו לשור פסולי המוקדשין הוא דאתא מי שהמת שלו כלומר שראוי לו שמותר בהנאה לאפוקי פסולי המוקדשין שאסור בהנאה א"נ לפחת נבילה הוא דאתא דאם כן השור יהיה לו או הנופל יהיה לו מבעי ליה ומדכתיב והמת וגו' ש"מ מי שהמיתה שלו דהיינו כורה אחר כורה:

33 משכיל לדוד פתח ↗

או כי יכרה וכו׳ אם על הפתיחה וכו׳ אע״ג דבמכילתא אי׳ מכאן שאין עונשין מן הדין מ״מ תלמודא דידן דדריש כדברי רש״י אין סובר כן כמו שאמר התוס׳ בפ׳ הפרה דמ״ט והביאו הרא״ם ז״ל ומ״מ לא ביאר הרב דבריהם דצריכין ביאור מ״ט אינו סובר כן דודאי הכלל אמיתי ומוסכם דאין עונשין מן הדין ואלא מיהא בכה״ג סבר הש״ס דלא שייך אין עונשין מ״ה דאינו אלא גילוי מלתא בעלמא דכשהוא כורה הרי הוא פותחו ג״כ ממילא ועדיף נמי הוי מעושה מעשה והילכך שפיר אתי כורה מפותח אלא כי אצטריך לדרשה דכור׳ אחר כורה והיינו שאם הראשון כרה ט׳ טפחים דליכא שיעור מיתה ובא השני וכרה טפח והשלימו לעשרה הראשון עכשיו פטור אפי׳ מנזיקין והשני חייב אפי׳ במיתה וכ״ש בנזיקין. והיינו כרבנן דפליגי עליה דר׳ שם דף נ״א. ואמנם הק׳ הגאון הר״אם ז״ל איך הניח רבינו המסקנא שהעלו שם דכורה אחר כורה דחייב האחרון נפקא לן מכי יכרה איש א׳ ולא שנים וכו׳ ותפס ההוא דמפיק ליה מ״קו דאם על הפתיחה וכו׳ שכבר נתבטלו דבריו ממה שהקשו עליו והא מצרך צריכי דאי כתב רחמנא כי יפתח ה״א פותח סגי בכיסוי אבל כורה בעי סתימה שימלאנו עפר. ואי כתב כורה ה״א משום דעבד מעשה אבל פותח אפילו כיסוי לא ליבעי ע״כ והניחו חלק. והנה הך צריכותא דכתב הרב לא אמרוה שם בגמ׳ בהדיא אלא הכי אמרי׳ התם מ״ט דרבנן אמר קרא כי יפתח וכו׳ אם על הפתיחה וכו׳ אלא להביא כורה אחר כורה. ור׳ אמר לך הנהו מצרך צריכי כדאמרינן ורבנן נמי מצרך צריכי אלא ה״ט דרבנן אמר קרא כי יכרה איש וכו׳ וצריכותא זו שכתב הרא״ם ז״ל אמרה רב יוסף לעיל דף נ׳ אליבא דר״ע דפליג עליה דרבי ישמעאל דרב יוסף מוקי פלוגתייהו דכ״ע סברי דבור ברה״י חייב מ״ט אמר קרא בעל הבור ישלם כי פליגי בר״ה ר״י סבר בר״ה נמי חייב דכתיב כי יפתח וכי יכרה אם על פתיחה חייב על כרייה לכ״ש אלא שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה בא לו ור״ע הנהו מצרך צריכי דאי כתב רחמנ׳ כי יפתח הוה אמינא פותח הוא דסגי ליה בכיסוי וכו׳ אבל רבה פליג עליה דרב יוסף וסבר בר״ה כ״ע לא פליג דחייב מ״ט אמר קרא כי יפתח וכו׳ שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה וכו׳ כי פליגי ברשותו ואפקריה ר״ע סבר ברשותו נמי חייב כי אפקריה לרשותיה מ״ט דכתיב בעל הבור וכו׳ ורבי ישמעאל סבר בעל הבור בעל התקלה ולעולם בר״ה דוקא ע״ש. מעתה ניחזי אנן דבשלמא לרב יוסף אליביה דר׳ עקיבא דמצריך לקרא לאותה צריכותא. כדלעיל פשיטא דתו ליכא למדרש מיניה להביא כורה אחר כורה אבל אליביה דר״י וכן לרבה בין אליבא דר״י ובין אליבא דר״ע דלא דרשי מההוא קרא אלא לו׳ שעל עסקי פתיחה וכרייה בא לו מצינן למימר שפיר דעיקר קראי דכתב או כי יכרה להביא כורה אחר כורה. ומיהו ממילא ש״מ דעל הפתיחה והכרייה לבד חייב אפילו אינו ברשותו אלא בר״ה ובכ״הג שפיר שמעי׳ מיניה תרתי. ודומה לזה ממש אי׳ התם כי אמרי׳ דנ״פל כורה אחר כורה שהשני חייב מדכתיב והמת יהיה לו ההוא דקא עביד מיתה ופריך והא מיבעי ליה לכדרבא לפטור שור של פסולי המוקדשין שנאמר והמת יהיה לו במי שהמת שלו ומשני ולאו ממילא שמעת מינה דבההוא דעבד מיתה עסיקי׳ ע״ש וכי אמרי׳ התם ורבנן נמי מצרך צריכי אלא ה״ט וכו׳ אה״נ דהוה מצי לשנויי כדאמרן דרבנן לא דרשי לקרא כההיא צריכותא אלא כדלעיל וממילא ש״מ תרתי כה״ג אלא דבעי לשנויי בשינוי מרווח דאפי׳ את״ל דרבנן דר׳ סברי כר״ע אליביה דרב יוסף אפ״ה שפיר מצי סברי שהשני חייב מכח לימוד אחר אבל רש״י נסיב ליה אי כרבא אליבא דכ״ע ואי כרב יוסף אליביה דר״י ועיין עוד לקמן ועפ״י דרכנו למדנו להבין נועם שיח רבינו ז״ל דאח׳ שכתב כאן להביא כורה אחר כורה כתב בדיבור שא״חז ובחופר בר״ה דיבר הכתוב ולכאורה ק׳ שדברים אלו חוץ למקומן הן דלעיל ברישיה דקרא הול״ל כי יפתח איש בור בר״ה ובהכי היה מקצר בדברים ג״כ. אבל לדרכנו ניחא דמתחל׳ כתב או כי יכרה להביא כורה וכו׳ ואחר כך כתב ובחופר בר״ה דיבר הכתוב כלומר לזה לא צריך לימוד בפ״ע דממילא ש״מ דבהכי דיבר הכתוב דעל עסקי פתיחה או כרייה לבד חייב אף על פי שאינו ברשותו ואע״ג דעיקר הכתוב אצטריך לכדלעיל האי ממילא ש״מ:

32 אם עבד, או אמה. כְּנַעֲנִיִּים:

33 שלשים שקלים יתן. גְּזֵרַת הַכָּתוּב הוּא, בֵּין שֶׁהוּא שָׁוֶה אֶלֶף זוּז בֵּין שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא דִּינָר. וְהַשֶּׁקֶל מִשְׁקָלוֹ אַרְבָּעָה זְהוּבִים שֶׁהֵם חֲצִי אֻנְקִיָא לְמִשְׁקָל הַיָּשָׁר שֶׁל קוֹלוֹנְיָ"א:

32 מזרחי פתח ↗

אם עבד או אמה כנעניים. שכך שנו במכילתא בכעניים הכתוב מדבר או אינו אלא בעברי כשהוא אומר כסף שלשים שקלים הרי בכנענית הכתוב מדבר דאילו העבריים דינן כישראל בכופר לא בשלשים שקלים:

32 גור אריה פתח ↗

עבד ואמה כנעניים. דהא כתיב בתריה "כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו", ואם בעבד עברי, מה ענין זה לרבו, דיתן לרבו ולא ליורשיו, דהא לאו עבד לו רק עד שש פסוק ב, ולמה יתן לרבו. ועוד, למה הקיל עליו הכתוב משאר ישראל דלא יתן כופר שלם:

32 לבוש האורה פתח ↗

רש"י שלשים שקלים והשקל משקלו ארבע זהובים כתב הרא"ם וז"ל לא מצאתי זה בשום מקום אבל נראה שהיה סובר שמשקל דינר של כסף כמשקל דינר של זהב ולפיכך נקראו שניהם בשם דינר וכשמצא בתלמוד שהסלע שהוא השקל ארבע דינרים הוציא מזה שהשקל של זהב גם כן משקלו ארבע דינרים של זהב ולפיכך צריך לומר דאין הכא נמי שדינר של זהב לא היה משקלו שוה לדינר של כסף כו' עד אלא שעם כל זה מאחר שנקראו שניהם בשם דינר כשמצא שהדינר של כסף הוא רביעית של סלע שהוא השקל הוציא מזה שהדינר של זהב הוא רביעתו של שקל זהב וא"כ השקל משקל ארבע זהב אע"פי שהשקל של זהב אין משקלו שוה לשקל של כסף כו' עכ"ל ותמיהני מאד דמשמע מלשונו שרש"י בא לפרש כאן כמה הוא שקל של זהב ושקל זהב מאן דכר שמיה בפסוק זה דהא כסף שלשים שקלים וגו' בשקל של כסף מיירי שאין לומר שהוא מפרש הפסוק כסף שלשים שקלים יתן שיתן כסף שלשים שקלים של זהב דמנ"ל לרש"י לפרש כן לכך נ"ל דמה שפירש רש"י ונקט בלשונו זהובים רצה לומר דינרין וכוונתו על דינרין של כסף אלא לישנא דלשון הקודש נקט כי דינרין לשון התלמוד היא א"נ ר"ל ארבע דינרין זהוב קולוניא שהוא ז"ל ידע בבירור שמשקל חצי אונקיא של קולוניא הוא משקל ארבע דינרי צורי שבתלמוד והודיע לנו שזהו המשקל של שקל כסף שהוזכר בכל התורה כי כן קיבל מרבותיו ז"ל:

33 יריעות שלמה פתח ↗

בד"ה שור או כו' וקושיא זו הקשו התו' בב"ק דף י' בד"ה שהשו' כו' ותירצו שם ב' תירוצי' אחרי' ע"ש:

33 מזרחי פתח ↗

או כי יכרה למה נאמר אם על הפתיחה חיב על הכרייה לכ"ש אלא להביא כורה אחר כורה שהוא חייב. אבל במכילכא אמרו אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר או כי יכרה ללמדך שאין עונשין מן הדין והגמרא שלנו אינו סובר כן כדכתבו התוספות בפרק שור שנגח את הפרה ולפיכך הוצרך להעמידו בכורה אחר כורה ללמדנו שהחופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב בין מת בו השור בין הוזק בו מפני שבתשלום העשרה יש בו מיתה ונזקין והראשון פטור מכלום אף מן הנזקין דאי ממיתה לא איצטריך קרא דהא לא עבד שיעור מיתה אבל זהו דבר תימה איך הניח המסקנא שהעלו בפרק שור שנגח את הפרה שהכור' אחר כורה האחרון חייב מדכתיב כי יכרה איש בור אחד ולא שנים ואמר קרא והמת יהיה לו ההוא דקא עביד מיתה והוא האחרון ותפש ההוא דמפיק ליה מק"ו דאם על הפתיחה חייב על הכרייה לכ"ש אלא להביא כורה אחר כורה שכבר נתבטלו דבריו ממה שהקשו עליו והא מצרך צריכי להו דאי כתב רחמנא כי יפתח ה"א פותח הו' דסגי ליה בכסוי אבל כורה לא סגי ליה בכסוי עד שיסתמנו וימלאנו עפר ואי כתב רחמנא כי יכרה ה"א כרייה הוא דבעי כסוי משום דעבד מעשה אבל פותח דלא עבד מעשה אימא כסוי נמי לא בעי קמ"ל:

33 דברי דוד פתח ↗

או כי יכרה, אם על הפתיחה חייב כו'. קשה ע"ז מן הגמרא ע"כ אביא תחילה הגמרא ואבאר אותה ומתוך זה יתבארו דברי רש"י ממה שקשה לכאורה עליו אמרינן בפרק הפרה דף נ"א דתניא אחד החופר בור תשעה ובא אחר והשלימה. לעשרה האחרון חייב רבי אומר אחר אחרון למיתה אחר שניהם לניזקין מ"ט דרבנן דאמר קרא כי יפתח וכי יכרה אם על פתיחה חייב על כרייה לא כ"ש אלא להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון והאחרון חייב ורבי אמר לך הנהו מצרך צריכי, כדאמרן דהיינו בכי יפתח קמ"ל דאפ"ה צריך לכסותו אע"פ שלא עשה אלא פתיחה ובכי יכרה קמ"ל דסגי בכיסוי דהו"א עד דטאים לה קמ"ל ורבנן נמי מצרך צריכי אלא טעמא דרבנן אמר קרא כי יכרה איש בור ולא שנים, פירש"י מעטיה קרא לראשון כדמפרש לקמיה וכי מעטיה לניזקין מעטיה דאי למיתה ל"צ קרא דהא לא עביד, שיעור מיתה וממאי דלחיובי בתרא דילמא לחיובי קמא לא ס"ד דאמר קרא והמת יהיה לו ההוא דעביד מיתה, וקשה דלמה לי קרא דוהמת יהיה לו לזה הא פירש"י מסברא דאין לחייב הראשון דלא עביד שיעור מיתה וצ"ל דרש"י לא אמר כן מסברא אלא סמך עצמו על פסוק זה דתלוי במאן דעביד שיעור מיתה, וא"כ קשה לפי המסקנא מנלן בניזקין דדוקא האחרון חייב דלא מצינו זה רק במיתה דשם יש ג"כ סברא, אבל בנזקין יש סברא לחייב הראשון דהא עבד עכ"פ שיעור נזקין. ונראה בזה דיש לימוד מן להביא, כורה. אחר כורה דהאחרון חייב דהכתוב קורא להאחרון כורה ממילא הוא עיקר החייב. וא"ל א"כ והמת והיה לו ל"ל הא ל"ק דאיצטריך לדרשה אחריתי כדאמרי' שם בגמרא לכדרבא לענין פסולי המוקדשין אלא דדבר זה דהאחרון חייב ממילאשמעת מיניה. אבל באמת לענין נזקין ילפינן מן כי יפתח וכי יכרה, ואע"ג דיש צריכותא לכי יפתח כו' כמו שזכרנו מ"מ כיון שאנו רואים בפסוק דאיש אחד ולא שנים שאחד מהם פטור ולא גילתה התורה מי הוא הפטור, ע"כ סמכה התורה על לימוד אחר דהיינו כי יפתח וכי יכרה ואי מהא לחוד ה"א דלא אתא אלא בשביל הצריכותא. ועכשיו מתורץ מה דקשה לכאורה על רש"י שמביא הלימוד דלהביא כורה אחר כורה מה שנדחה בגמרא מכח, הצריכותא, והרא"ם אסיק זה בקושיא, וראיתי מי שתירץ ע"ז דהצריכותא היא אליבא דרב יוסף שם לפני סוגיא זו, אבל רבה לא ס"ל צריכותא זו ורש"י ס"ל כרבה, ואינו נכון דא"כ מאי מקשה בגמרא ורבנן נמי הא מצרכינן כו' דדילמא לא ס"ל הצריכותא. ואחר זה יתבאר בס"ד דכ"ע ס"ל הצריכותא אלא כדפרישית דגם בגמרא במסקנא נשאר הלימוד דכי יפתח כו' לענין זה שנדע מי הוא החייב מכח הקושיא דאמרה תורה כי יפתח איש אחד ולא שנים ולא בא הכתוב לסתום מי החייב, ע"כ יש לימוד מן כי יפתח וכי יכרה כו' וע"כ כתב רש"י כורה אחר כורה שהוא חייב כלומר והראשון הוא פטור אפילו בנזקין:

« רש"י על שמות כ״א:ל״א רש"י על שמות כ״א:ל״ג »