רש"י על שמות כ״א:ט״ו

« רש"י על שמות כ״א:י״ד רש"י על שמות כ״א:ט״ז »

15 שפתי חכמים פתח ↗

שיש בה חבורה. דכתיב מכה בהמה ישלמה ומכה אדם יומת מה מכה בהמה עד שיעשה בה חבורה אף מכה אדם נמי עד שיש בו חבורה:

15 רש"י על ויקרא פתח ↗

ומכה אדם יומת. אֲפִלּוּ לֹא הֲרָגוֹ אֶלָּא עָשָׂה בוֹ חַבּוּרָה, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר כָּאן נֶפֶשׁ; וּבְמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ דִּבֵּר הַכָּתוּב, וּבָא לְהַקִּישׁוֹ לְמַכֵּה בְהֵמָה, מַה מַּכֵּה בְהֵמָה מֵחַיִּים, אַף מַכֵּה אָבִיו מֵחַיִּים, פְּרָט לְמַכֶּה לְאַחַר מִיתָה; לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁהַמְקַלְּלוֹ לְאַחַר מִיתָה חַיָּב, הֻצְרַךְ לוֹמַר בַּמַּכֶּה שֶׁפָּטוּר, וּמַה בִּבְהֵמָה בְּחַבָּלָה, שֶׁאִם אֵין חַבָּלָה אֵין תַּשְׁלוּמִין, אַף מַכֵּה אָבִיו אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲשֶֹה בוֹ חַבּוּרָה ספרא; סנהדרין פ"ד:

15 מזרחי פתח ↗

ואינו חייב אלא בהכאה שיש בה חבורה. במכילתא מפיק לה מק"ו ומה אם מדת נזיקי' מרוב' אינו חייב עד שיעשה בה' חבורה מדת עונשין מעוטא לא יהא חייב עד שיעשה בהן חבורה הא מת"ל מכה אביו ואמו מכה שיש בה חבורה אבל בת"כ שנו יכול אפי' הכה ולא עשה בו חבורה יהא חייב ת"ל ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת מה מכה בהמה עד שיעשה בה חבורה אף מכה אדם עד שיעשה בה חבורה ומייתי לה רש"י שם בפסוק ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת:

16 שפתי חכמים פתח ↗

שגנב נפש כו'. רא"ם תימא דגבי קרא דמכה איש ואיש כי יכה אמאי לא דרש הכי לומר לפי שנא' ואיש כי יכה אין לי אלא איש שהכה אשה או טומטום או אנדרוגינוס מניין ת"ל ומכה וכו' ותירץ לעיל ושמא קבלה היתה וכו' ע"ש. ועוד י"ל שהתנא לא בא לפרש כל הדינין היוצאים מן המקראות ההם עד שיודיע הכל רק לתקן יותר המקראות וכשהודיעלו מקצת מהדינים שגילה זה מה שחיסר זה ולפיכך הוצרכו שני המקראות עכ"ל:

16 לבוש האורה פתח ↗

רש"י וגונב איש ומכרו אין לי אלא איש שגנב נפש אשה או טומטום או אגדרוגנוס שגנבו מניין ת"ל וגונב איש ומכרו וגו' כתב הרב ג"א וז"ל מנ"ל למדרש וגונב איש לרבות אשה שגנבה דלמא איש למעט אשה מדכתיב וכי ימצא איש גונב וקרא דגונב איש למעט נפל הוא דאתא כלומר גונב קטן בן קיימא הראוי להיות איש לאפוקי נפל אלא עכ"ל דקרא דגונב איש לא אתא למעט נפל דהוצרך לכתוב איש דאם לא כן הוה משמע אפי' גונב בהמה ואי משום דכתיב איש ולא כתיב אדם מאי שנא איש מאדם דאין קיצור לשון יותר בלשון אדם מלשון איש עכ"ל ולא דק דאם כן לעיל גבי מכה איש ומת שכתב רש"י אם נאמר איש כי יכה כל נפש אדם שומע אני הכאה בלא מיתה ת"ל מכה איש ומת אינו חייב אלא בהכאה של מיתה ואחר כך כתב ועוד כי יכה כל נפש אדם אפי' נפלים במשמע ת"ל מכה איש אינו חייב עד שיכה בן קיימא הראוי להיות איש ע"כ ומשמע דתרוייהו יליף מיניה מדכתיב ועוד ולא כתב ד"א ואם כן לפי דבריו התם נמי נימא מנ"ל למעט נפל דלמא לעולם אפי' נפלים ומכה איש ומת לאינו חייב אלא בהכאה של מיתה הוא דאתא ואי לא כתב איש ה"א אפי' מכה בהמה ומתה חייב לכך כתב איש ולא בהמה אלא על כרחך לומר מדלא כתיב נפש או אדם הוא דממעט נפלים ה"נ גבי וגונב איש עכ"ל מדלא כתיב וגונב נפש או אדם וכתב גונב איש ש"מ למעט נפלים הוא דאתא:

16 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה וגנב איש ומכרו, ...אין לי אלא איש שגנב נפש, אשה או טומטום או אנדרוגינוס שגנבו, מנין... אין לי אלא גונב איש, גונב אשה מנין וכו'. לכאורה היה מתבקש סדר דרשה הפוך, כלומר להתחיל במחצית השניה: אין לי אלא גונב איש גונב אשה מנין וכו', ורק אחר כך: לפי שנאמר, כי ימצא איש גונב נפש מאחיו, שהרי כך הוא סדר הכתובים. ודומה שאין זה המקרה היחיד ראה פסוק יז שבו דורשים במכילתא תחילה את הרחוק. וצ"ע. פ' משפטים תשס"א

17 רש"י על שמות פתח ↗

כל שכב עם בהמה מות יומת. בִּסְקִילָה, רוֹבֵעַ כַּנִּרְבַּעַת, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם דְּמֵיהֶם בָּם ויקרא כ':

17 דברי דוד פתח ↗

ומקלל אביו ואמו כו', אשה שקיללה מנין כו'. אע"ג דכבר למדנו זה גבי גונב נפש, וכן מ"ש להוציא את הקטן למדנו מן הכאה כמו שזכרנו, הוצרכה תורה לכתוב גם, גבי מקלל לפי שס"ל כמ"ד לא מקשינן הכאה לקללה דהא יש חילוק ביניהם לענין אחר מיתה כדאיתא בפרק הנחנקין דף פ"ה אבל גניבת נפש שפיר איתקש בקרא להכאה. איתא תו שם בגמ' אין לי אלא איש שגונב בין איש בין אשה דכתיב וגונב נפש, ואשה שגנבה איש דכתיב וגונב איש, אשה שגנבה אשה מנין ת"ל ומת הגנב ההוא מ"מ. והקשה בנ"א א"כ ל"ל וגונב איש ללמד על אשה שגנבה תיפוק ליה מכח ומת הגנב מ"מ, ודחק שם לתרץ. ולק"מ דאי מכח ומת הגנב הו"א דאדרבה אין אשה בכלל. דגנב משמע לשון זכר דאילו באשה שייך לשון גונבת דהיינו דהו"א שבא פסוק ומת הגנב להכריע דכתיב איש משמע ולא אשה, ואח"כ כתב גונב דהוא כולל גם אשה בא הכתוב השלישי דהיינו ומת הגנב להכריע דאיש דוקא וכ"ת א"כ גונב למה לי י"ל דבעינן אותו לאיזה דרשה אחרת, אבל אחר שאמרנו דקרא דגונב אתי לרבויי אשה ואין לנו שום דרשה אחרת א"כ ע"כ אתא ומת הגנב לרבויי אשה שגנבה אשה:

17 מזרחי פתח ↗

וכל מקום שנאמר דמיו בו סקילה הוא. במכילתא שנו אתה אומר בסקילה או אינו אלא באחת מן המיתות האמורות בתורה הרי אתה דן נאמר כאן דמיו בו ונאמר להלן דמיהם בם מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה עכ"ל המכילתא ומה שהוסיף רש"י לומר ובניין אב לכלם באבן ירגמו אותם דמיהם בם לא שמעתי פירושו כי למה לא יפרש לשון המכילתא בג"ש כפי הנהוג בלשונם תמיד לומר נאמר כאן ונאמר כאן על הג"ש אבל הוצרך לפרש המכילתא בזה על דרך בנין אב ושמא י"ל מפני שהג"ש אינה אלא ממלות דומות וכאן אינן דומות שהאחת דמיהם והאחרת דמיו ואע"פ שאמרו זו היא שיבה זו היא ביאה אין זה כל כך רחוק כמו המלות הבלתי דומות כי מצינו שאמרו איש מאיש ילפינן איש מהאיש לא ילפינן ורבים כיוצא בזה:

15 ומכה אביו ואמו. לְפִי שֶׁלִּמְּדָנוּ עַל הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא בְתַשְׁלוּמִין וְלֹא בְמִיתָה, הֻצְרַךְ לוֹמַר עַל הַחוֹבֵל בְּאָבִיו שֶׁהוּא בְמִיתָה, וְאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בְהַכָּאָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חַבּוּרָה סנהדרין פ"ה:

16 אביו ואמו. אוֹ זֶה אוֹ זֶה:

17 מות יומת. בְּחֶנֶק מכילתא:

15 רש"י על שמות פתח ↗

עין תחת עין. סִמֵּא עֵין חֲבֵרוֹ נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי עֵינוֹ כַּמָּה שֶׁפָּחֲתוּ דָּמָיו לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, וְכֵן כֻּלָּם; וְלֹא נְטִילַת אֵבֶר מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּפֶרֶק הַחוֹבֵל בבא קמא דף פ"ג:

15 יריעות שלמה פתח ↗

בד"ה יומת בחנק כו' בסופו כו' נ"ב מקשין אמאי פי' כאן יותר כל מיתה האמורה בתורה סתם היא חנק ממה שפי' לעיל אלא נ"ל דק"ל איך הפסיק בגונב איש למכה אביו בין מקלל אביו אלא שבא להשמיע לנו דמקיש מכה אביו לגונב איש שהוא בודאי בחנק משום דכל סתם מיתה היא חנק אף מכה אביו כן ולא תימא דנילף מכה ממקלל ודוק מהרש"ל:

16 מזרחי פתח ↗

לפי שנאמר כי ימצא איש גונב נפש אין לי אלא איש שגנב נפש אשה או טומטום או אנדרוגינוס שגנבו מניין ת"ל וגונב איש. תימא דגבי קראי דמכה איש ואיש כי יכה אמאי לא דריש הכי לומר לפי שנאמר ואיש כי יכה אין לי אלא איש שהכה אשה או טומטום או אנדרוגינוס שהכו מניין ת"ל ומכה ועוד גבי קראי דמכה איש ואיש כי יכה דדריש אילו נאמר ומכה איש שומע אני אפילו קטן שהכה יהא חייב תלמוד לומר ואיש כי יכה ולא קטן שהכה אמאי לא דריש נמי גבי קראי דוגונב איש וכי ימצא איש גונב הכי לומר אילו נאמר וגונב נפש שומע אני אפילו קטן שגנב נפש יהא חייב ת"ל וכי ימצא איש גונב ולא קטן שגנב אבל במכילתא שלפנינו כתוב בו וגונב איש אף הקטן במשמע ת"ל וכי ימצא איש גונב נפש מאחיו להוציא את הקטן ונראה שלא היה כתוב זה במכילתא של רש"י ז"ל דאל"כ למה השמיטו ומ"מ התימה הראשון במקומו עומד. ושמא י"ל שהתנא לא בא לפרש כל הדינים היוצאי' מן המקראות ההם עד שיודיע הכל רק לתקן ייתור המקראות וכשהודיע לנו מקצת מהדינין שגלה זה מה שחסר מזה ולפיכך הוצרכו שני המקראות די אך קשה היכי תיסק אדעתין למעט אשה וטומטום שגנבו איש אדאצטריך קרא דוגונב לרבות אשה וטומטום שגנבו והא בפ"ק דקדושין שנינו כל מצות לא תעשה בן שהזמן גרמ' בין שלא הזמן גרמ' אחד אנשים ואחד נשי' חייביין חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל תטמא למתים ואמרו בגמרא מה"מ אמר רב יהודה אמר רב וכן תנא דבי רבי ישמעאל אמר קרא איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וי"ל דהא דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אינו אלא היכא דכתיבא האזהרה בלשון זכר דה"א דוקא זכרים בכלל האזהרה ולא הנקבות קמ"ל קרא דאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם להשוות אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דהתם איכא למימר הא דנקט לישנא דזכר אורחא דמילתא הוא לדבר בלשון זכר ולא בלשון נקבה אבל היכא דכתיב איש כמו איש כי יכה ואיש כי ימצא גונב דהוה מצי למימר האזהרה בלשון גונב ומכה שכולל זכר ונקבה וכתי' איש עכ"ל שלא נכתב איש אלא למעט או את אשה או את הקטן או את שניהם כשחזר וכתב האזהרה במקום אחר בלשון גונב ומכה שכולל זכר ונקבה ע"כ לפרושי דקרא דוגונב ומכה לרבויי אשה שהיא בת עונשין וקרא דאיש למעט את הקטן שאינו בר עונשין:

16 דברי דוד פתח ↗

וגונב איש ומכרו, לפי שנאמר כי ימצא איש גונב נפש כו' קשה דגבי קראי דמכה איש ואיש כי יכה אמאי לא דריש הכי לומר לפי שנאמר ואיש כי יכה אין לי אלא איש שהכה, אשה או טומטום שהכו מנין ת"ל מכה איש אפילו אשה, ועוד גבי קראי דאיש כי יכה ומכה איש דדרשינן שומע אני אפילו קטן שהכה יהא חייב ת"ל ואיש כי יכה ולא קטן אמאי לא דריש נמי גבי וגונב איש כן דת"ל וכי ימצא איש גונב דממעט קטן. וי"ל דכבר כתבנו לעיל דבכל מקום דרשינן קרא אמסתבר רק דהו"א לטעות מכח פסוק אחד בא הפסוק השני לבטל הטעות ומש"ה כיון דכתב רחמנא במקום אחר לבטלה טעות, כגון בפסוקי הכאה דיש טעות בלשון מכה איש דהו"א אפילו קטן שהכה ובא פסוק ואיש כי יכה לבטל הטעות, ממילא נדע דהא דיש לטעות גבי וגונב נפש ולומר אפילו קטן דאין לומר כן כיון שנתבטל טעות כזה גבי הכאה. וזהו מדאקיש הפסוק גניבת נפש כאן להכאה, וכן להיפך כיון שבפסוקי גניבה נתבטל הטעות שלא לומר אשה וטומטום פטורים, ממילא נדע זה גם גבי הכאה ע"כ הוצרכו לדרוש ביטול טעות מיוחד דכל אחד ואחד וכן אין להקשות במה דדרשינן וגונב נפש אפילו אשה שגנבה הא למה לי דכבר קי"ל השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, דיש מקום לטעות כיון דכתיב כי ימצא איש גונב נפש דוקא איש, וא"ל לא לכתוב שם איש ממילא לא נצטרך כאן הפסוק של וגונב איש הא ל"ק דודאי יש שום דרשה לההוא איש בלאו הכי, וכן בכל הלימודים שבזה כן הוא, ותו לא מידי:

16 גור אריה על שמות פתח ↗

שומע אני בהכאה בלא מיתה. הקשה הרא"ם איך סלקא דעתך דבהכאה בלא מיתה, וכתיב פסוקים יח-יט "והכה באבן או באגרוף וניקה המכה", וגם שם פסוק יט פירש רש"י 'וכי סלקא דעתך שיהא נהרג זה שלא הרג', אם כן פשיטא הוא זה דבהכאה בלא מיתה אין כאן מיתה. ועוד, אם בהכאה בלא מיתה יש מיתה, למה הוצרך למכתב פסוק טו מכה אביו דחייב מיתה, וכי גרע זה מאחר דהיכה אותו דמחייב מיתה. ונדחק בתירוצים כמו שמבואר בדבריו. ולא עיין, כי מה שאמר כאן דהווה אמינא דחייב מיתה בהכאה שאין בה כדי תשלומין, דלא ניתנה לתשלומין, וחייב בה מיתה כיון דאין כאן תשלומין. והרי כך אמרינן בפרק אלו נערות כתובות לב ע"ב, הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה, כדאיתא התם, ואם כן הייתי אומר גם כן דהיה חייב מיתה אם לא היה בה תשלומין. ואין להקשות דדווקא מלקות, דהוא קל טפי מממון, אמרינן כו', אבל מיתה דהוא חמור לא אמרינן ביה, דאם כן יהיה מי שיכה את האדם הרבה קל ממי שיכה אותו מעט, דאין זה קשיא, דאין הכי נמי, דהיכי דאפשר בתשלומין לא חייבה התורה מיתה, כיון דאפשר בתשלומין. והיכא דליכא תשלומין – חייבה התורה מיתה, שזהו תשלומין שלו, דאם לא כן במה ישתלם, ופשוט הוא. ועוד, דהווה אמינא שבהכאה בלא מיתה חייב מיתה, אף על גב דאמרה תורה "רק שבתו יתן לו" פסוק יט, הכי קאמר, אם ישלם הכאתו – מוטב, ואם לא ישלם – חייב מיתה, או שאין לו לשלם חייב מיתה, וכהאי גוונא אמרינן בפרק קמא דסנהדרין טו ע"ב גבי כופר, דבעי לומר חייב מיתה, ואם נותן ממון אינו חייב:ועוד הקשה הרא"ם, דנימא איפכא, דלמה נאמר ויקרא כד, יז "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת", מפני שנאמר כאן "מכה איש ומת" שומע אני עד שימית, לכן נאמר "ואיש כי יכה כל נפש אדם", והכי נמי דרשינן רש"י פסוק טז "וכי ימצא איש גונב" דברים כד, ז, אין לי אלא איש שגנב, אשה מנין, תלמוד לומר "וגונב איש וכו'" פסוק טז. וכל דבריו אינו קושיא של כלום, דודאי בחד גופא לא יתכן לומר כך, דאם חייב בהכאה שאין בה מיתה – למה נאמר להלן מיתה, שהרי קודם שבא לכלל מיתה חייב המכה מיד. אבל גבי "וכי ימצא איש גונב" דברים כד, ז, אף על גב דאשה נמי חייבת, לא קשיא מידי, דחד מינייהו כתב בתורה, אבל לומר "ומכה איש ומת", והוא הדין בלא מיתה, דבר זה לא יתכן בשום אופן, דהא כל הכאה היא קודם מיתה, ולמה יאמר מיתה כל שחיובו מיד בהכאה, ופשוט הוא:וכן הא דדרשינן רש"י כאן "ואיש כי יכה כל נפש" ויקרא כד, יז לרבות אם הכה את הקטן ואת האשה, ליכא למדרש איפכא; דלא יהיה חייב אלא אם הכה איש, כדכתיב כאן "ומכה איש", וכדי שלא תאמר שיהא חייב אפילו אשה שהכתה, כתב לך ויקרא כד, יז "ואיש כי יכה", דהא "כל נפש אדם" רבוי הוא, דהוי למכתב 'ואיש כי יכה אדם', מאי "כל נפש אדם", אם כן מרבה לך האשה והקטן. והשתא צריך לומר הא דכתיב כאן "מכה איש ומת", לומר שלא יהא חייב עד שימית אותו, אי נמי עד שיהא בן קיימא כדלקמן רש"י כאן 'הראוי להיות איש':והשתא מה שהקשה הרא"ם פסוק טז דלמה לא אמרו בכאן גם כן אילו נאמר ויקרא כד, יז "ואיש כי יכה" הייתי אומר איש כי יכה ולא אשה, לכך כתיב כאן ומכה כל נפש אדם "מכה איש ומת" אפילו אשה וטומטום, דזה לא נוכל לומר, דמנא לן כך, דשמא אשה פטורה, דלא נוכל למילף מן מכה כל נפש אדם "מכה איש ומת", דהא איצטריך קרא ומכה כל נפש אדם לרבות קטנים, ואם כן מנא לן לרבות אשה, ודוקא לקמן גבי גניבה אמרינן כך רש"י פסוק טז אילו נאמר דברים כד, ז "וכי ימצא איש גונב נפש" הווה אמינא דוקא איש ולא אשה, לכך כתב פסוק טז "וגונב איש" שאפילו אשה נמי חייבת, דאם לא כן "וגונב איש" למה לי. ואם תאמר, אם כן מנא לן דאשה שהרגה תהא חייבת, דילמא "ואיש כי יכה" ולא אשה, ויש לומר, דגבי הכאה יש כתובים רבים, ובהדיא במכילתא כאן דרש לרבות אשה מדכתיב במדבר לה, לז "רוצח הוא", ורש"י לא בא לפרש רק יתור הכתובים, לא מהיכן אנו לומדין הכל, ולפיכך לא מייתי כאן מהיכן לומדין אשה. ומה שהקשה הרא"ם למה לא נדרש כאן לפי שנאמר ויקרא כד, יז "ואיש כי יכה" שומע אני איש ולא קטן, תלמוד לומר "ומכה איש" אפילו קטן, וכן גבי גניבה לפי שנאמר דברים כד, ז "וכי ימצא איש גונב" שומע אני איש ולא קטן, תלמוד לומר "וגונב איש" פסוק טז אפילו קטן, דזה לא קשיא, דאם כן "איש" הכתוב למה לי:

17 ברטנורא על התורה פתח ↗

ומקלל אביו למה נאמ' וכו' אשה שקללה מנין ת"ל ומקלל קשה כמו שהקשינו לעיל גבי וגונב איש תיפוק ליה שהשוה הכתו' אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ולמה הוצרך פסוק ומקלל סתם לרבות את האשה י"ל דמאחר שפי' רש"י בפרשת קדושים בפסוק איש אמו ואביו תיראו דכתי' איש ולא אשה לפי שהאיש ספק בידו לעשות אבל אשה רשות אחרים עליה הוה אמינא הואיל ואינה מוזהרת כל כך כאיש כך לא תהא חייבת על קללתן קמ"ל ומקלל סתם וקשה על מה שאמ' איש להוציא את הקטן פשיטא שהרי אין קטן בר עונשין וי"ל דמאחר שראינו שהחמירה תורה במקלל שנענש אפי' לאחר מיתה כדדרשי' מרבוייא דאביו ואמו קלל הוה אמינא שגם קטן יהא חייב על קללתן לכך כתב איש להוציא את הקטן:

17 ברכת אשר על התורה פתח ↗

17 משכיל לדוד פתח ↗

מות יומת בסקילה וכו׳ ובנין אב וכו׳ הק׳ הרב מוהרא״ם ז״ל דמלישנא דמכילתא משמע שדורשו בג״ש ומי דחקו לרש״י לפרשה ע״ד בנין אב. ות׳ דשמא ג״ש אינה אלא בתיבות דומות וכאן אינן דומות דמיהם ודמיו ואף על פי שאמרו זוהי שיבה זוהי ביאה אין זה כ״כ רחוק כמו המלות בלתי דומות וכו׳ ע״כ ואחר המחילה ק״ל דהא אמרי׳ במכות אההיא דהוה ס״ד דתלמוד׳ למימר דאין דנין לעיני מלעיניך ומאי נ״מ והא תנא דבי ר״י זוהי שיבה זוהי ביאה ע״ש. הרי דמשוה דתלמודא המלות בלתי דומות לההיא דשיבה וביאה. והאמת הוא דשפיר ילפי׳ ג״ש אפילו המלות אינן דומות לגמרי רק דלא סתרי אהדדי כל היכא דליכא דדמי ליה דאי איכא דדמי ליה ודאי מדדמי׳ ליה ילפי׳ וכמו שביאר כ״ז הג״רש בס׳ כריתות וקו׳ הרב במקומה עומדת מי לחצו לרש״י ז״ל. ונל״עד דכיון דבההיא פרשתא דבעל אוב כתיב ביה סקילה וכרת כי ליכא עדים וממילא בשגגתו חייב חטאת הילכך לא ניחא ליה לרש״י לפ׳ דבג״ש הוא דיליף דאם כן נימא אין ג״ש למחצה ונילף מקלל מבעל אוב לכל מלתא ונימא דעקימת שפתיו הוי מעשה ולחייב נמי קרבן בשגגתו לכך מייתי ליה בדרך מה מצינו:

« רש"י על שמות כ״א:י״ד רש"י על שמות כ״א:ט״ז »