רש"י על שמות כ״א:י׳

« רש"י על שמות כ״א:ט׳ רש"י על שמות כ״א:י״א »

10 שפתי חכמים פתח ↗

שייעד לו כבר. פירוש דלא יגרע משמע מאותה שהיתה לה כבר כדכתיב כמשפט הבנות יעשה לה קודם שלקח עליה האחרת. רא"ם:

10 מזרחי פתח ↗

אם אחרת יקח לו עליה אז חייב בשארה כסותה ועונתה של האמה. אבל אילו לא רצה ליעדה ולקח לו אשה אחרת אין לומר שחייב בשארה כסותה ועונתה של האמה שאין עונה אלא באשתו וא"ת מנא ליה לרש"י לפרושי קרא דאם אחרת יקח לו עליה דילמא בלא רצה ליעדה ולקח לו אשה אחרת קמיירי ושארה כסותה ועונתה לא יגרע אאשה אחרת שלקח לו קאי דאי אפשר זה דאם כן אינו חייב בשאר כסות ועונה אלא לאשה האחרת בלבד ולא אמה העבריה אפילו אם יעדה והכתוב אמר בפירוש שאם יעדה כמשפט הבנות יעשה לה דהיינו שאר כסות ועונה:

10 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה שארה כסותה וענתה לא יגרע, מן האמה שייעד לו כבר. ע"כ. וראה "שפתי חכמים" אות ה, אך אולי רש"י רוצה לפרש שאסור לו לבעל האמה לגרוע שלש אלה מן האשה הנוספת אשתו הראשונה - שהרי כך משתמע מן הכתוב, כלומר שארה וגו' מוסב על האחרת, ופירוש דבריו הוא - אל לו לגרוע לגבי האחרת בהשוואה לאמה. פ' משפטים תשמ"ט וראה "משכיל לדוד" שאם היתה הכוונה שלא יגרע מהאחרת, היה לו לומר "לא ימנע".

11 שפתי חכמים פתח ↗

אם אחת משלש אלה כו'. דאי כל שלשתן דוקא למה אמר ויצאה חנם אין כסף אם מועדה לו או לבנו הרי אשתו היא וצריכה גט או אם מגרע לה מפדיונה הרי צריכה לתת השאר. א"נ דאיך אפשר שיעשה שלשתן יחד ליעדה לו ולבנו. רא"ם:

11 ברטנורא על התורה פתח ↗

ואם שלש אלה אחת משלש אלה יעדנה לו או לבנו משום דעל כרחך אינו רוצה לומ' ואם שלש אלה שאר כסות ועונה דסמכין ליה דלא הויא שייך לומ' ויצאה חנם דכיון דאשתו היא לא תצא חנם שהרי צריכה ממנו גט כריתות. מהר"ר:

11 גור אריה פתח ↗

אם אחת משלש אלה וכו'. אבל אין לפרש שלא יעשה לה כל אלה שלשה, דאי אפשר שיקח אותה לו ולבנו, לפיכך פירושו אחת משלש אלה. ומה שלא פירש על אחת משלשה הסמוכים, דהיינו שאר כסות ועונה, מפני שלא יתכן לפרש "ויצאה חנם אין כסף", דהיה משמע שתצא בלא גט בשביל שלא עשה לה שלשה דברים, וזה לא יתכן, דהא גיטא בעי אחר שייעדה כ"ה ברא"ם:

12 שפתי חכמים פתח ↗

בלא מיתה כו'. הקשה הרא"ם יש לתמוה איך יהא נהרג בהכאה בלא מיתה והכתיב ונקה המכה רק שבתו יתן והניח הדבר בצ"ע. וי"ל כיון שמצינו גבי אביו ואמו שחייב מיתה על ההכאה אפילו שלא המית א"כ ה"א אפילו אחר נמי ועל אביו אפילו הכאה בלא חבורה אבל אחר דוקא הכאה בחבורה והא דכתיב פצע תחת פצע ופירש"י פצע מכה שמוציא דם היינו בשלא בכוונה אבל בכוונה חייב מיתה והא דכתיב והאלהים אנה לידו דמשמע דבלא כוונה חייב גלות היינו דמתכוין להכות את זה והכה את זה אבל בלא מתכוין כלל אינו חייב גלות וקרא ולא ימות ה"א הכאה דלא שייך בו מיתה דהיינו בלא חבורה ודו"ק קצ"מ ועי"ל דה"א דהיכא דלא רצה לשלם חייבה התורה מיתה דכה"ג אמרינן פ"ק דסנהדרין דף ט"ו גבי כופר ע"ש ובזה מיושב כל קושיות הרא"ם:

12 מזרחי פתח ↗

כמה כתובים נאמרו במיתת רוצחים ומה שבידי לפרש למה באו כולם אפרש. לא ידעתי למה ייחס הפירוש הזה לעצמו והוא מועתק מהמכילתא ומייתי לה בפרק אלו הן הנחנקין ולמה פתח ואמר שבא לפרש כל הכתובים שנאמרו במיתת הרוצחים ולא פירש מהם רק קרא דמכה איש ומת וקרא דאיש כי יכה כל נפש אדם. ושמא יש לומר שלא כוין בזה רק על הפירוש שפי' כל אחד במקומו ובאר פה שני המקראות ואחר זה קרא דוכי יזיד איש על רעהו:

12 דברי דוד פתח ↗

מכה איש ומת כו', שומע אני הכאה בלא מיתה. הרא"ם הקשה היאך ס"ד לומר כן דהא כתיב וכי יריבון אנשים וכו' ונקה המכה וכו' רק שבתו יתן כו', ורש"י עצמו כתב שם וכי תעלה על דעתך שיהרג זה שלא הרג וכתיב פצע תחת פצע, ועוד מכה אביו ואמו ל"ל, וכי ס"ד דגרע מאחר, והאריך בזה ולבסוף הביא המכילתא דקתני בזה שומע אני אפי' סטרו כו' דמשמע אפילו הכאה בעלמא והניחו בצ"ע. ונ"ל לתרץ דמה שהקשה ממ"ש רש"י וכי ס"ד כו' ל"ק דכי אמרת דהתורה קמ"ל דאם לא מת דיהיה המכה נקי ממיתה ודאי יש להקשות ל"ל זה דסברא הוא אבל כאן נימא אדרב' דהתורה קמ"ל נגד הסברא דחייב מיתה אפילובהכאה בעלמא והיינו מדזכר הכתוב ואיש כי יכה כו' ולא זכר מיתה, ומה שהקשה משבתו יתן דמשמע שאין חייב מיתה בשביל הכאה בלא מיתה, י"ל דהו"א דשם מיירי במקום שאין חייב מיתה דאית' במשנה פ' הנשרפין דף פא: ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ עד שכריסו נבקעת, ואמרינן בגמרא מנא ידעינן אמר רב בעדות מיוחדת דשנים מעידין עליו אלא שאין מיתתו מסורה לב"ד כגון ששנים רואין אחד מחלון זה ואחד מחלון זה דלא מיקטיל עילויה, וקאמר הכא דמכניסין אותו לכיפה, ושמואל אמר שלא בהתראה נמצא דשפיר היה אפשר לטעות דשומע אני הכאה בלא מיתה חייב מיתה והיינו בעדות גמורה והתראה דאז חייב מיתת סייף ופטור מממון אבל קרא דשבתו יתן מיירי בדרך שזכרתי שאין שם מיתת סייף אלא מכניסין אותו לכיפה ובזה לא נפטר מתשלומי ממון דלא אמרו זה אלא באחד מארבע מיתות בית דין, ובזה אמר הכתוב וכי יריבון אנשים כו' והכה איש כו' בענין שאין שם חיוב מיתת ב"ד אלא דמ"מ חובשין אותו דשמא ימות ויכניסוהו לכיפה, בזה אמר שאם יתרפא יתן שבתו כל זה הייתי טועה לומר כן בהכאה בלא מיתה קמ"ל קרא מכה איש ומת כו' שאין מיתה בלא מיתה. עוד יש להקשות דכיון דפסוק ומכה איש ומת מורה קולא דוקא מיתה ופסוק ואיש כי יכה מורה חומרא אפילו בלא מיתה מאי חזית דאזלינן בתר הקולא דשמא פסוק של חומרא עיקר. ומ"ש בסמוך אח"כ גבי וגונב איש ומכרו דמורה חומרא אפילו טומטום ואשה שגנבו חייבים ופסוק כי ימצא איש גונב מורה קולא איש ולא טומטום ואזלינן בתר החומרא וטומטום חייב. וכן גבי איש כי יכה מורה קולא לקטן שהכה דפטור ופסוק ומכה איש מורה חומרא דאפילו קטן שהכה חייב ואזלינן לקולא דקטן שהכה פטור. מנ"ל למדרש פעם לחומרא ופעם לקולא והרא"ם הקשה דברים אלו וסיים עליהם ושמא יש לומר שכל אלו אינם אלא על פי, קבלתם שקבלו הפירושים כך, ובג"א האריך לתרץ זה ע"ש אם תרצה אבל נ"ל דאין כאן אפי' ריח קושיא, דבכ"מ אנו הולכים אחר המסתבר כגון בהכאה בלא מיתה מסתבר דפטור אלא דהו"א דמשמעות הכתוב סתם ואיש כי יכה מורה נגד הסברא ולחייבו לזה בא הפסוק מכה איש ומפרש הפסוק הכתוב סתם, ונשאר הסברא קיימת. וכן לענין טומטום ואנדרוגינוס הסברא נותנת לחומרא דהא בר עונשין הוא אלא דהו"א דפסוק ואיש כי יכה סותר הסברא ולהקל ע"כ אתא פסוק השני ומפרש, הפסוק הראשון, ממילא הסברא קיימת, וכן לענין קטן שהכה הסברא נותנת לפטור דלאו בר עונשין הוא אלא דהו"א לחייבו מכח פסוק ומכה איש נגד הסברא ואתא פסוק השני ומפרש בענין שהסברא תשאר קיים דפטור, והכלל בזה שבודאי אזלינן אחר הסברא הן לקולא הן לחומרא, אלא שפסוק אחד מורה נגד הסברא ואותו פסוק צריך לפרש כן עכ"פ משום מידי אחרינא אלא שיש בו מקום לטעות לזה בא פסוק השני ומבטל הטעות והסברא נשארה קיימת, וזה כלל בכ"מ דוק ותמצא. ובזה מתורץ ג"כ אמאי לא אמרינן כאן אילו כתיב ואיש כי יכה הו"א ולא אשה ת"ל ומכה איש אפילו אשה שהכתה חייבת משום דתקשה לך מנלן למעוטי אשה מכח ואיש כי יכה כיון דיש לפרש המיעוט של ואיש למעוטי קטן שהוא מסתבר למעוטי, והכל ניחא בס"ד:

13 שפתי חכמים פתח ↗

כתרגומו ודלא כמן ליה. כי תרגום של וארב לו וכמן ליה והכי נמי תרגם על ואשר לא צדה ודלא כמן ש"מ דלא ארב הוא:

13 ברטנורא על התורה פתח ↗

ואשר לא צדה לא ארב ולא יתכן לומר לשון הצד ציד ומנחם חברו וכו' ואם יש לחברו בא' ממחלקות של צד סוף דבר לשון ארב הוא. נ"ל כל זה האריכות שעשה רש"י לפי שאינו רוצה לפרשו מלשון צדה משום דהיינו יכולין לומר הא אם צדה כלומר שהיו אורבים אנשים אע"פ שלא נתכוון לומר לפלוני יהא חייב מיתה כמו צידת חיות והעופות שפעמים שמתכוין לצוד את זו וצד את זו. וזה תלוי בפלוגתא בפסוק ולא יהיה אסון כמו שנפרש לקמן ובזה הפסוק לא פליגי וכן אינו רוצה לפרש הפי' השני אשר לא צדד למצוא צד מיתה משום דהוה משמע הא מתכוין הוא להכותו ואם כן הוה שוגג קרוב למזיד ולא סגי ליה בגלות אע"פ שאינו חייב מיתה דשלש שגגות הנה שוגג גמור כגון סותר כותלו לאשפה שאין דרך בני אדם ליפנות שם לא ביום ולא בלילה ונפנה שם אפי' בלילה פטור מכלום דהוי אונס ואם סתר כותלו לאשפה שדרך בני אדם ליפנות שם בין ביום בין בלילה לא מיפטר בגלות דהוה שוגג קרוב למזיד ואם סתר כותלו לאשפה שדרך בני אדם לפנות שם בלילה ואיקרי דניפנה שם ביום זהו שוגג שחייב גלות. מהר"ר:

13 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה ואשר לא צדה, לא ארב לו ולא נתכוין. ע"כ. ובמסכת מכות ב ע"ב ד"ה ואשר לא צדה רש"י מפרט יותר - "שלא נתכוין לזרוק בצדו ובסמוך לו אלא למקום שזרק, אבל לא היה יודע שיש שם אדם". פ' משפטים תש"ד

14 שפתי חכמים פתח ↗

ת"ל וכי יזיד כו'. וא"ת הא כל חייבי מיתות צריכים עדות והתראה ושוגג אין שייך בו התראה דאי התרו בו אין זה שוגג. וי"ל דמיירי בחבר שאין צריך התראה וק"ל. וא"ת ולמה לי מיעוט לשוגג והלא כתיב ואשר לא צדה וגו'. הרא"ם י"ל דמייר בשוגג קרוב למזיד כגון שנתכוין להרוג את זה והרג את זה שאין גלות מכפרת לו מפני שהוא פושע:

14 ברטנורא על התורה פתח ↗

וכי יזיד למה נאמר לפי שנאמר מכה איש ומת שומע אני וכו' והשוגג. קשה דהא שוגג כבר שמעינן ליה דהוא גולה והיכי תיסק אדעתן דבר מיתה הוא ואמאי איצטריך קרא למעוטי. י"ל דאתא למעוטי שוגג שקרוב למזיד שהשוגג אינו גולה כמה דכתבינן לעיל. מהר"ר:

14 גור אריה פתח ↗

והשוגג. כלומר אותו שוגג דלא סגי ליה בגלות, כלומר שוגג דהוא קרוב למזיד כ"ה ברא"ם, כגון הנכנס לחנות של נגר ונתזה בקעת וטפחה על פניו, דלא סגי ליה בגלות, כדאיתא בפרק המניח ב"ק לב ע"ב, והווה אמינא כיון דלא סגי ליה בגלות יהא חייב מיתה. אי נמי, באומר מותר, שסובר שמותר להרוג, דזה נקרא גם כן קרוב למזיד באלו הן הגולין מכות ט., ואינו בר גלות:

10 אם אחרת יקח לו. עָלֶיהָ:

11 שארה כסותה וענתה לא יגרע. מִן הָאָמָה שֶׁיָּעַד לוֹ כְבָר:

12 שארה. מְזוֹנוֹת:

13 כסותה. כְּמַשְׁמָעוֹ.

14 ענתה. תַּשְׁמִישׁ כתובות מ"ז:

10 גור אריה פתח ↗

יקח לו עליה. דאין פירושו יקח לו אחרת ולא זאת, דאם כן מאי "שארה כסותה ועונתה לא יגרע", הא לא נשאה:

10 ברטנורא על התורה פתח ↗

אם אחרת יקח לו עליה נראה דרש"י בא לישב מה טעם כתב אם שלש אלה לא יעשה לה אחר פסוק ואם לבנו יעדנה שהרי קאי אל ג' דברים הנז' לעיל ייעוד האב וייעוד הבן וסיוע פדיונה ולא היה לו להפסיק בפסוק ואם אחרת יקח לו ולכך אמר שר"ל אם אחרת יקח לו על האמה עבריה שאין לו לגרוע מהאמה שאר כסות ועונה. ואם היה כותבו אח"כ הייתי אומ' דלא קאי אל האמה רק ר"ל אם יקח לו אשה ע"י קדושין גמורים לא יוכל לגרוע ממנה שאר כסות ועונה אפי' יתנה עמה בשעת קדושין על מנת שאין לה עליו שאר כסות ועונה ולכך נקט ואם אחרת לרבותא דלא מיבעיא מן האמה שבשעת קדושין לא התנה שאינו יכול לגרוע אפי' מאשה אחרת שמתנה בשעת קדושין אינו יכול לגרוע וזה אינו כי לפי דברי רש"י שפי' שארה מזונות הלכה היא דבשאר וכסות שהם דברים שבממון יכול להתנות דדוקא בעונה שהיא צערא דגופה אינו יכול להתנות כדאית' בכתובות. מהר"ר:

10 משכיל לדוד פתח ↗

שארה וכו׳ מן האמה וכו׳ דליכא לפ׳ דה״ק אם אחרת יקח לו שארה וכו׳ לא יגרע מהאחרת דא״כ הול״ל לא ימנע דל׳ לא יגרע משמע דר״ל לא יגרע ממה שהיה עושה לה בתחלה כדאיתא במכילתא:

11 מזרחי פתח ↗

ואם שלש אלה אם אחת משלש אלה לא יעשה לה. פירש אם שום אחת משלש אלה לא יעשה לה לא אם לא עשה כל שלשתן ועשה מקצתן כי איך אפשר לומר שאם לא עשה פל שלשתן אלא מקצתן שתצא לחירות בהבאת הסימנים וכי אם יעדה לו או לבנו ולא גרע מפדיונה תצא לחירות בהבאת הסימנים והלא אשת איש גמורה היא שכסף קנייתה היא כסף קדושיה ואי אפשר שתצא מתחת רשות אדניה אלא בשיתן לה גט ועוד איך אפשר שיעשה שלשתן יחד וכי אפשר הוא שייעדנה לו ולבנו יחד וכן הא דפרש"י שהשלש אלה הן שיעדנה לו או לבנו או שיגרע מפדיונה ולא השאר כסות ועונה הסמוך לו הוא מפני שאי אפשר לומר שאם לא עשה לה שאר כסות ועונה שתצא לחירות בהבאת הסימנים בלבד מבלתי שיתן לה גט כדמשמע מן ויצאה חנם וכך הוא שנוי במכילתא:

11 משכיל לדוד פתח ↗

ואם שלש וכו׳ ומה הן הג׳ וכו׳ דהא ליכא לפ׳ ואם ג׳ אלה שאר כסות ועונה דא״כ הול״ל שלש השי״ן קמו״צה ומה שלש בשי״ן שוואי״ת דמשמע שהוא סמוך ואין לו הבנה אלא מוכח דקאי אג׳ יעוד וכו׳ דהשתא נקט הכי להשמיע שיש חסרון וכאילו אמר אחת מג׳. כן היה נרא׳ לכאורה אבל במכילתא הכי תנינא ואם שלש אלה ייעד לך או לבנך או פרה אתה אומר וכו׳ או אינו אלא שארה כסותה ועונתה אמרת אין דבר אמור אלא בעבריה. ותו איתא בתר הכי ואם ג׳ אלה וגו׳ שומעני חנם מן הגט. ומה אני מקיים וכתב לה וכו׳ בשאר הנשים חוץ מעבריה. או בעבריה ת״ל ואם שלש אלה וגו׳ חנם מהכסף ולא חנם מהגט עכ״ל. ונ״ל דה״פ דאם איתא דקאי אהנהו תלת שאר וכו׳ לא הול״ל אלא לא יעשה ומדכתיב לא יעשה לה משמע דמיירי במילי דלא שייכי אלא בדידה דהיינו באמה העבריה ואי בשאר וכו׳ הנהו מילי שייכי בכל אשה ואמאי כתיב לה והיינו נמי דקאמר בתר הכי שומעני חנם מן הגט משום דמלת חנם משמע דאתא לאפוקי אי זה מעשה ולומר דלא צריכא. ולכאורה משמע מזה שצריך לפ׳ ואם שלש אלה אהנהו תלת שאר וכו׳. וה״ק שאם ייעדה לו ולא עשה לה שאר וכו׳ ויצאה מאתו וקאמר חנם לומר שזו אינה צריכה גט שאין קדושיה קדושין גמורין ומסיק כדלעיל דמדכתיב ואם ג׳ אלה לא יעשה לה מוכח דמשום שמנע אלה הג׳ הוא דגזר הכתוב יציאת חנם א״כ על כרחין צריך לפרש דלא מיירי בשכנסה אלא אדרבא היא גופה קאמר קרא שאם לא ייעדה וכו׳ ויצאה חנם אם כן בהכרח לפרש חנם מהכסף וזהו המעשה דאתא לאפוקי ולומר דלא צריכא:

11 דברי דוד פתח ↗

ויצאה חנם, ריבה לה יציאה כו'. נראה דעת רש"י דלכאורה הוה פסוק ויצאה חנם כו' דרך קנס על שלא עשה אחת משלש אלה וזה א"א דהא אחת מן הג' הוא שלא היה בידה לפדות עצמה ובזה אין עליו תרעומת, וא"ל דקאי על שאינו רוצה לסייע בפדיונה ולגרוע כסף דע"ז אין שייך ויצאה חנם דודאי יותר ניחא ליה לקבל כסף בגרעון מלהוציאה בחנם אין כסף, וג"כ א"ל דקאי על שארה כסותה ועונתה שהם בידו דאם לא יקיים אותם ויצאה חנם אין כסף, דכיון דאשתו, היא אע"פ שלא יקיים ג' אלו היאך תצא בלא גט, אלא בודאיהתורה חשבה עוד יציאה לה לחירות אם לא היה לה יציאה לחירות מחמת ג' הנזכרים דהיינו ועוד לו או לבנו או גרעון כסף תהיה לה יציאה לחירות מחמת סימנים וא"כ הנך ג' לאו בחד גוונא נינהו, דשנים הראשונים דהיינו יעוד לו או לבנו היא נשארת אצלו לגמרי ולא מהני שום סימנים או בגרות אבל בשלישי שהוא גרעון כספה יש לה יציאה לחירות מחמת זה אלא שאם אין לה אז יש לה יציאה לחירות מחמת סימנים:

12 רש"י על ויקרא פתח ↗

ומכה בהמה ישלמנה. לְמַעְלָה דִּבֵּר בְּהוֹרֵג בְּהֵמָה וְכָאן דִּבֵּר בְּעוֹשֶׂה בָהּ חַבּוּרָה:

12 ברטנורא על התורה פתח ↗

מכה איש ומת למה נאמ' לפי שנאמ' ואיש כי יכה שומע אני אפי' בהכאה בלא מיתה וכו' קשה איך הייתי יכול לסבור שבהכאה בלא מיתה יהא חייב הא כתי' בהדיא וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו שהוא בתשלומין ולא במיתה. י"ל שהייתי יכול לומ' שזה שאמ' הכתו' שהוא בתשלומין היינו בהכאה שאין בה חבורה אבל בהכאה שיש בה חבורה הייתי אומ' שהוא חייב מיתה עליה לכך הוצרך מכה איש ומת. וקשה עוד היאך הייתי יכול לסבור שבהכאה שיש בה חבורה אעפ"י שאין בה מיתה יהא נהרג עליה הלא במכה אביו ואמו שהוא חמור יותר מהמכה את חבירו אינו נהרג אלא בהכאה שיש בה חבורה ומינה שמעינן דבעלמא אינו נהרג בהכאה שיש בה חבורה ואיך הייתי יכול לטעות בזה. י"ל שהייתי אומר שבאביו ואמו יהא חייב בהכאה ואפי' הכה אותם בדבר שאין בו כדי להמית ובאבר שאין בו כדי להמית אבל בחברו לא יהא חייב עד שיעשה בו חבורה בדבר שיש בו כדי להמית ובאבר שהוא כדי להמית והייתי מפרש חלוקי הפרשיות כך החובל בחבירו בלא חבורה יהא בתשלומין החובל באביו ואמו בחבורה ואפי' באבר ובדבר שאין בו כדי להמית יהא במיתה החובל בחברו בחבורה ובאבר ובדבר שיש בו כדי להמית יהא במיתה וא"כ הייתי סובר שהמכה את חברו אפי' בלא מיתה יהא חייב לכך הוצרך מכה איש ומת שאינו חייב אלא בהכאה של מיתה. וקשה על מה שכתב אלו נאמ' מכה איש הייתי אומ' אינו חייב עד שיכה איש הכה את האשה ואת הקטן מנין וכו' דהא היינו יכולין להוכיח דבר זה ממה שכתו' בשור הנסקל או בן יגח או בת יגח וכו' ומשם הייתי יכול לומ' שדין הקטן כדין הגדול. י"ל שהייתי אומ' שאר עונש שורו מעונש גופו ואעפ"י שהשור יסקל על הקטנים כגדולים שמא הוא עצמו לא ומה שאמר אלו נאמר מכה איש שומע אני אפי' קטן שהכה יהא חייב איך הייתי יכול לטעות בדבר זה הרי אין קטן בר עונשין לשום אסור שבתורה. י"ל שהייתי סובר שהחמירה תורה בעבירה זו דשפיכות דמים יותר משאר עבירות וכשם שמצינו שהחמיר בה שענש גלות להורג שוגג מה שאין כן בשאר עבירות שאין בשגיגתן אלא חטאת בלבד אף בזה הייתי סובר שהחמירה תורה לחייב את הקטנים. וכתב מהר"ר שזה שכתב רש"י ועוד אלו נאמר מכה איש שומע אני אפי' קטן שהכה וכו'. נראה דבא לישב שלפי הפי' הראשון שפי' אלו נאמר מכה איש הייתי אומר אינו חייב עד שיכה איש הכה את האשה ואת הקטן מנין וכו'. קשה דהוה ליה למכתב מכה איש או את אשה ומת או בן יכה או בת יכה כדכתיב גבי שור הנסקל לכך אמר או בן. ועוד אלו נאמר מכה איש הייתי אומר אפי' קטן שהכה וכו' ואח"כ ועוד אלו נאמר כי יכה כל נפש אפי' נפלים במשמע משום דבא לישב לכתוב קרא ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת והוה שמעינן שהמכה צריך שיהיה איש ולא קטן והמוכה בין איש בין אשה בין קטן לכך אמר דהוה אמינא אפילו נפלים. ואין להקשות דאי הוה כתיב הכי הוה אמינא האשה או טומטום או אנדרוגינוס שהרגו לא יהיו חייבים מיתה דהא שמעינן בעלמא במקום אחר שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה לחיובינהו. מהר"ר:

12 משכיל לדוד פתח ↗

מכה איש וכו׳ שומע אני הכאה בלא מיתה וכו׳ הקשה הגאון מוהרא״ם ז״ל דהיאך יעלה על הדעת שיהא נהרג בהכאה בלא מיתה והכתיב והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות וכו׳ ונקה המכה רק שבתו יתן וכו׳ ואף רש״י עצמו כתב שם וכי תעלה על דעתך שיהרג זה שלא הרג וכתיב פצע תחת פצע וכו׳ ופירש״י פצע מכה המוציאה דם וכו׳ ועוד אם הוא נהרג אפילו בהכאה בלא מיתה ל״ל קרא דמכה אביו ואמו מות יומת השתא בהכאת חבירו חייב כ״ש אביו וכו׳ והניח בצ״ע. ואני ארבה ולו אשור דהיכי תסיק אדעתין לפ׳ דכי יכה כל נפש אדם בהכאה בלא מיתה הרי בהדיא פירש״י בפ׳ וישב על פ׳ לא נכנו נפש מכת נפש זו היא מיתה ונראה דמוכרח הוא. ועיינתי במכילתא ומצאתי דתנינן בה הכי שומעני אפילו סטרו סטירה ת״ל מכה איש ומת מגיד שאינו חייב עד שתצא כל נפשו ע״כ. ונלע״ד לפ׳ דודאי מכת נפש זו מיתה כדאמרן דהיינו הוצאת נפש ואלא מהא אי לאו קרא דמכה איש ומת סד״א דכיון דכתיב כי יכה כל נפש אדם ולא כתיב כי יכה נפש אדם משמע דר״ל כל שהוא מהנפש דהיינו הוצאת דם כי הדם הוא הנפש וכיון דקי״ל מקצת נפש הרי הוא ככל הנפש נימא דגזרת הכתוב הוא לחייבו מיתה כיון שהוציא מקצת דמו דהיינו שעשה בו חבורה והוציא מקצת דמו והיינו ריבוייא דכל נפש. ואע״ג דכתיב פצע תחת פצע דמוכח דבחבלה אפילו בהוצאת דם דינו בממון נימא דההיא כשלא התרו בו לקטלא דלא מיקטול ומחייב ממון דומיא דאחותו נערה דאמרי׳ בר״פ אלו נערות לרבי יוחנן דכי אתרו ביה מלקא לקי ולא משלם ואי לא אתרו ביה למלקות משלם. וה״נ הוה בעי׳ למימר לדידיה בחובל בחבירו דאי אתרו ביה לוקה ואינו משלם ואי לא אתרו ביה משלם ולא לוקה אי לאו אשתכח דבהדיא ריבתא תורה חובל בחבירו לתשלומין ע״ש. ועד״ז שפיר הוה ס״ד לאוקמי קרא דמות יומת כשהתרו ביה למיתה. ופצע תחת פצע כשלא התרו ביה למיתה. ומעתה מתפרשי שפיר דברי המכילתא שומעני אפי׳ סטרו סטירה באופן שהוציא ממנו דם וחייב משום דהוי מקצת נפש. וקרא דונקה המכה רק שבתו וכו׳ נימא דההוא בשלא הוציא ממנו דם דלא עביד חבורה דליכא אפילו מקצת נפש. והשתא שפיר אצטריך קרא גבי אביו ואמו לחייב בהם אפילו ליכא חבורה דהיינו הוצאת דם. ותדע דהא לא כתיב בהו ל׳ נפש כלל לא מינה ולא מקצתה אלא מכה אביו ואמו מות יומת. ת״ל ומת אינו חייב עד שתצא כל נפשו כלו׳ ולא מקצת נפשו אלא מיתה ממש. ומ״ש רש״י על ונקה המכה וכי תעלה על דעתך וכו׳ לאו מכח הסברא קאמר אלא מאחר דמצינו מכה איש שאינו חייב אלא בהכאה של מיתה א״כ וכי תעלה על דעתך וכו׳. ואמאי אצטריך ונקה המכה אלא דחובשין אותו וכו׳. ולפי דרכנו למדנו תירוץ למה שהק׳ עוד הרא״ם ז״ל דנדרוש איפכא לפי שנאמר מכה איש ומת שומע אני דוקא הכאה של מיתה ת״ל ואיש כי יכה אפי׳ הכאה שאינה של מיתה ע״ש. ולפי האמור ניחא דא״כ לא לכתוב כלל מכה איש ומת דהא הכאה של מיתה נמי התם כתיבא דאיכא למדרש נפש וכל נפש נפש להכאה של מיתה וכל נפש לרבות הכאה שאינה של מיתה דהיינו הוצאת דם כדלעיל א״ו הך קרא דוקא דמיתה בעיא: עוד הק׳ הרב ז״ל על מ״ש רש״י ועוד אילו נאמר מכה איש שומע אני אפילו קטן שהרג וכו׳ דהיכא אשכחן דענש הכתוב את הקטן דאצטריך קרא למעוטיה וכו׳ ע״ש. ולע״דן דכי היכי דאמרי׳ בר״פ בן סורר ומורה שהוא נידון ע״ש סופו ה״נ אשכחן דאיכא שינוייא בין רוצח לשאר עוברי עבירה דהא תנן בפ׳ הנשרפין ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה וכו׳ ומשמע שם בגמרא דהך דכיפה הל״מ וכתב הרמב״ם בחבו׳ דאף על פי שיש עונות חמורות מש״ד אין עושין להם כך אפי׳ עע״ז לפי שזה יש בה השחתת ישובו של עולם ומה״ט נמי פ׳ הרמב״ם בספ״ג מה׳ מלכים שיש רשות למלך להרוג למי שרצח בלא התראה או בלא ראיה ברורה או בעד א׳ וכיוצא משום ישובו של עולם ע״ש ונמצא שהריגת הרוצחים היא דומיא דהריגת בן סורר ומורה שגם זה ע״ש סופו משום יישובו ש״ע. והילכך שפיר ס״ד לחייב בו גם כן את הקטן משום יישובו ש״ע ואצטריך קרא למעוטיה ומה״ט גופה דריש נמי כה״ג במכילתא לקמן גבי גונב נפש שגם הוא מעין הרוצח והה״נ במקלל אביו ואמו הוה ס״ד נמי לחייב את הקטן מה״ט גופה דדמי לבן סורר ומורה: תו הק׳ הרב ז״ל מנ״ל לרבות מרבוייא דנפש אשה וקטן ולמעוטי נפלים מאיש נימא דאיש להוציא את הקטן ונרבה מנפש אשה טומטום ואנדרוגינוס. וי״ל דטומטום ואנדרוגינוס בכלל אשה הן והתם איכא תרי ריבויי נפש כל נפש נפש לרבות אשה וממילא אתרבו טומטום ואנדרוגינוס ואייתר ליה כל לרבות את הקטן שסופו להיות בכלל איש ולית לן למעוטי מאיש אלא נפל שאין סופו לבא בכלל איש:

13 מזרחי פתח ↗

ואשר לא צדה לא ארב לו ולא נתכוון לאו דוקא דאי דוקא א"כ אם לא ארב לו כגון שכיון להרוג את זה והרג את זה הוא בר גלות ואין הדבר כן דהא קי"ל המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד ומן התשלומים ומן הגלו' כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות רוצח וכתב עוד בפ"ו שאם נתכוון להרוג את זה והרג את זה אפילו נתכוון להרוג בהמה ונמצא ישראל הרי כל אלו קרובום למזיד ואינן נקלטין וכל זה מבואר בריש פ' אלו הן הגולין אלא עכ"ל לאו דוקא אלא לישנא דקרא נקט דכתיב וארב לו דהתם אצטריך לו לומר דוקא בשנתכוון להרוג אותו אז הוא מחוייב מיתת ב"ד אבל אם לא נתכוון להרוג אותו אף על פי שנתכוון להרוג ישראל אחר או בהמה אינו מחוייב מיתת ב"ד והכא אינו נופל לו דאפילו בלא נתכוון לו אם כוין להריגה לאו בר גלות הוא מפני שזהו קרוב למזיד ואין ערי מקלט קולטות אותו אבל לא כוין רש"י כאן אלא לפרש מלת צדה מענין וארב לו והראיה על זה מדברי רש"י עצמו שאחר שפי' ואשר לא צדה לא ארב לו חזר ואמר לא נתכוון ולא אמר לא נתכוון לו ואחריו מיד כתב צדה לשון ארב ש"מ שלא כוין במאמר וארב לו רק פי' מלת צדה שהוא מעניין כונה:

13 דברי דוד פתח ↗

ואשר לא צדה, לא ארב לו ולא נתכוין לשון ארב הוא פירוש על לשון צדה כמ"ש רש"י אח"כ אלא שצריך להוסיף לא נתכוין דאל"כ קשה דמשמע דבארבות תליא מילתא דהיינו שמבקש צדדים היאך ימיתנו ולא אם ימיתנו בלא זה, ובאמת אין חילוק בזה אלא בנתכוין תליא מילתא וזהו הכוונה במלת ארב:

13 משכיל לדוד פתח ↗

והאלהים אנה וכו׳ ונופל על זה שהרג וכו׳ וא״ת ולמה מת במיתה חמורה טפי ממה שהיה דינו שהרי הרוצח דינו בסייף וכאן הוא כעין סקילה ונ״ל דכיון דידוע שכל חייבי מיתות שלא מתו במיתה הראויה להם אלא בפחותא מינה לא הוי להו כפרה. ודבר ידוע שיש הפרש גדול בין מי שבאה לו המיתה פתע פתאום למי שהיה יושב ומצפה אימתי תכבה נרו דההוא ודאי מצטער טובא ומההוא מינא הוי מי שנדון בב״ד משא״כ זה כי פתע פתאום שם נפל שדוד וליכא צערא כ״כ הילכך אי נדון בכעין סייף לא הויא ליה כפרה הילכך דטבא ליה עבדין ליה מן שמיא לדונו בחמורה כי היכי דהך מיתה כעין סקילה פתאומית תהני ליה כמיתת סייף בב״ד דיושב ומצפה וסר עונו וחטאתו תכופר:

14 מזרחי פתח ↗

והשוגג ואם תאמר היכי תיסק אדעתין לחייב מיתה את השוגג והלא מקרא מלא היא ואשר לא צדה כו' ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה יש לומר דהאי שוגג לאו בשוגג שחייבה תורה עליו גלות קמיירי אלא בשוגג קרוב למזיד כגון שהיה בו קצת פשיעה או שהיה לו להזהר ולא נזהר שאינו גולה מפני שעונו אמו' ואין גלות מכפרת לו כדתני' בפרק אלו הן הגולין בשגג' פרט למזיד ותני' נמי בבלי דעת פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם שגם זה קרוב למזיד הוא שכיון שכוין להרוג היה לו להזהר ולא נזהר וזהו השוגג שהוצרך הכתוב למעוטו שלא יהיה במיתת ב"ד אעפ"י שהוא קרוב למזיד וא"ת בלאו כי יזיד נמי תיפוק לי מבערמה דממעט שליח ב"ד והרופא והרודה בנו ותלמידו שאע"פ שהן מזידין אין מערימין והה"נ השוגג הזה אע"פ שהוא קרוב למזיד אינו מערי' י"ל דהאי שוגג במי שלא התרו בו קמיירי שטוען טענת שוגג אעפ"י שהוא מזיד ומערים וקרא דבערמה לא אתא אלא למעוטי מזיד שאינו מערים כגון הרופא והאב והרב שאעפ"י שהן מזידין אינן מערימין וגם אלו כשלא התרו בהם או כשהתרו ואמרו שלא יבא לידי מיתה מאותה הכאה שזו לא תקרא התראה אבל אם התרו בהם והתירו עצמם למיתה כמשפט ההתראה ודאי בני קטלא נינהו:

14 דברי דוד פתח ↗

וכי יזיד כו' והשוגג. בפרק כיצד הרגל בסופו איתא נתכוין לזרוק שנים וזרק ד' לענין גלות אשר לא צדה אמר רחמנא פרט לנתכוין לזרוק ב' וזרק ד' ופירש"י לשון ראשון דחייבו גלות והאי פרט פירושו שאינו בתורת וכי יזיד איש אלא בתורת ושמתי לך מקום, לישנא אחרינא אשר לא צדה פרט לנתכוין כו' דפטור מגלות דהכי משמע שלא צדה שלא נתכוין לצדד ולזרוק אצלו, ינוס, פרט לזה שצדה עכ"ל. וקשה דאיזה לשון תופס רש"י כאן. אי הראשון דחייב גלות והפרט קאי על וכי יזיד דאינו בכלל כי יזיד, הא כללו רש"י כאן עם רופא ותלמיד ואב ובנו שאינם חייבים גלות ואי כלשון האחרון דהפרט קאי על אשר על לא צדה יצא זה שצדה ואינו חייב גלות למה כתב מיעוט זה על כי יזיד היה לו לכתוב זה על לא צדה. ונ"ל דהך כי יזיד הוא פירוש על אשר לא צדה דממעט צדה דהיינו נתכוין לב' וזרק ג' דאינו בר גלות וה"א שהוא בתורת כי יזיד וחייב מיתה קמ"ל וכי יזיד פרט לשוגג זה דאע"פ שאינו בר גלות מ"מ אינו במיתה וכיון דאיצטריך למעוטי שוגג, זה ממיתה ידענו שעכ"פ אינו בר גלות ועליו נאמר אשר לא צדה הא אם צדה אינו בר גלות, ובזה מתורץ ל"ל מיעוט על שוגג ממיתה הא ממילא אתמעט ממה שכתב בערמה ובשוגג זה אין ערמה, דהו"א עכ"פ יהיה בר גלות ובכלל ושמתי לך מקום:

« רש"י על שמות כ״א:ט׳ רש"י על שמות כ״א:י״א »