רש"י על שמות כ׳:ה׳

« רש"י על שמות כ׳:ד׳ רש"י על שמות כ׳:ו׳ »

מקור: שמות כ׳:ה׳

1 שפתי חכמים פתח ↗

מקנא ליפרע כו'. ר"ל שדעתו ליפרע ואם פרע הרי קנאה לפניו דעל ידי קנאה הוא פרע לו:

1 הערות ומקורות על תפארת ישראל פתח ↗

רש"י שמות כ, ה "אל קנא - מקנא ליפרע ואינו עובר על מדתו למחול על עבודה זרה".

2 שפתי חכמים פתח ↗

כשאוחזין מעשה כו'. דאם לא כן הרי כתיב דברים כד, טז לא יומתו אבות על בנים:

2 גור אריה על ויקרא פתח ↗

רבי אליעזר אומר שתויי יין נכנסו וכו'. פירוש, מפני שהיו שתויי יין היה האש שבידם זרה, לפי שלא היה עבודתם עבודה רש"י פסוק י. ומה שאמר הכתוב אשר לא "ציוה אותם" פסוק א, מפני שהיו שתויי יין היה האש זרה אשר לא ציוה ה'2, ולפיכך היו חייבים שריפה. אי נמי, שגם רבי אליעזר מודה שהכניסו אש זרה, אלא שסובר שמשום אש זרה לא היו מתים פתאום מיד, כי כל מיתה בידי שמים אינה ממהרת לבא כל כך כמו שהיה בא עליהם, ולפיכך סובר שנכנסו שתויי יין, ודבר זה הוא גורם מיתה פתאום, כי אין המקדש סובל השכרות, לפי שהוא הפך הקדושה. וכן מי שסובר מפני שהורו הלכה מודה גם כן שהכניסו אש זרה, אלא שלא היו מתים כל כך פתאום, אלא שהורו הלכה בפני רבם, שממהר לבא כפי מדתו, שהוא קופץ וממהר להשיב בפני רבו. ולפיכך אמר רבי אליעזר לאותו תלמיד שהורה הלכה בפני רבו שלא יוציא שנתו, כדאיתא בעירובין סג., והיינו מטעם זה כי ממהר לבא עליו הפורענות. ומכל מקום, אי לאו אש זרה לא היה יוצא אש לשרוף אותם, רק בשביל שחטאו באש – לקו באש:ואף על גב שכתב רש"י שהיו חייבים מיתה בשעה שהציצו בשכינה, כמו שפירש רש"י "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" שמות כד, י כמו שפירש רש"י שם, אין זה קשיא, דכיון דעברו פנים של זעם, כמו שכתוב ישעיה כו, כ "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", ועברו פנים של זעם של אותו שעה, אף על פי שהיו חייבים מיתה באותה שעה, שהיה כעס עליהם מאת המקום, כיון שעבר אותו פנים של זעם, צריך להגרמת המיתה ענין אחר. דאם לא כן, למה לא מתו כל אותו שנה ממתן תורה עד הקמת המשכן, אלא כיון שלא רצה הקב"ה להמית אותן במתן תורה, אם כן נתבטלה המיתה, וכיון שנתבטלה המיתה, אם כן צריך להגרמת המיתה חטא אחר. ואם תאמר, אם כן לא הגיע להם עונש על הסתכלות בשכינה, שהרי היו מתים בלאו הכי מפני שחטאו בהקמת המשכן, אין זה קשיא, דזאת עבירה גררה העבירה בהקמת המשכן, כך יראה נכון ועיקר:ואף על גב שמתו בשביל עונש אהרן, שהקב"ה משלם חטא האבות לבנים, יש לומר, דכמו שאצל הרשע כשאוחזין מעשה אבותם משלם להם הקב"ה מעשה אבותם רש"י שמות כ, ה, כך בצדיק גמור, אם בנו עשה שום חטא משלם לו מעשה אביו אם הקב"ה רוצה שיביא חטא הצדיק על בנו, ואם לא חטא הבן כלל אין מביא על בנו חטא הצדיק, לכך צריך גם כן שיהיה חטא לבנים, וכאשר יש חטא לבנים אז יתוסף על זה חטא האבות ונענשו הבנים, ולפיכך חטא האבות וחטא הבנים גרם זה בודאי ביחד, וזה נכון:ומה שפירש רש"י פסוק ג שאף קודם החטא היה השם יתברך אומר "ונקדש בכבודי" שמות כט, מג, ואמר לו משה לאהרן 'אהרן, הייתי יודע שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, אמרתי או בי או בך, עכשיו אני יודע שהם גדולים וכו", דמשמע שלא בשביל שום חטא מתו, אלא בשביל שיתקדש הבית על ידם קושית הרא"ם, זה לא קשיא, דהכי קאמר, יודע הייתי שהבית יתקדש בשביל אחד מיודעיו שיעשה דבר שלא כהוגן – ויהיה נענש. ואף על גב שעדיין לא עשה אחד מהם החטא, ואם כן איך יבטיח הקב"ה שיהיה אחד מהם חוטא, שאם כן יהיה אותו האדם מוכרח להיות חוטא, אין זה קשיא, שכבר אמרו חז"ל אבות פ"ג מט"ו 'הכל צפוי והרשות נתונה', פירוש, שאף על גב שהקב"ה צופה העתידות כולם, מכל מקום אין האדם מוכרח במעשיו, אלא הרשות נתונה לו לעשות מה שירצה. וזה נמצא בכמה מקומות:

1 אל קנא. מְקַנֵּא לִפָּרַע וְאֵינוֹ עוֹבֵר עַל מִדָּתוֹ לִמְחֹל עַל עֲבוֹדַת אֱלִילִים; כָּל לְשׁוֹן קַנָּא אנפרי"מנט בְּלַעַז – נוֹתֵן לֵב לִפָּרַע:

2 לשנאי. כְּתַרְגּוּמוֹ, כְּשֶׁאוֹחֲזִין מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם.

1 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה פתח ↗

346 כן פירש רש"י שמות כ, ה: "אל קנא - מקנא ליפרע, ואינו עובר על מדתו למחול על עבודה זרה. כל לשון 'קנא' נותן לב להפרע". ובשמות לד, יד כתב זאת להדיא: "קנא שמו - מקנא ליפרע ואינו מוותר, וזהו כל לשון 'קנאה'". וכן פירש בגו"א בראשית פ"ו אות יב את הפסוק בראשית ו, ו "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו", וז"ל: "כל התעצבות מביא התעוררות לפעולה, כדכתיב בראשית לד, ז 'ויתעצבו האנשים מאד', והביא זה להם להתעורר לנקמה, ולכך ההתעצבות בכאן הביא לנקום מהם, וזה נקרא 'ויתעצב'... כי הענין הוא הפעולה אשר נגזר ממנו... והכל נאמר על הפעל, לכן לא יקשה לך כאן 'ויתעצב אל לבו', כי הוא נאמר על הפעל אשר בא מן העצבות, והוא התעוררות אל הנקמה... כי האדם כאשר מתעצב, אף על גב שהוא אדם גשמי, אין התעצבות רק פועל נמשך ממנו, יהיה האדם נפעל או לא נפעל, אין הכוונה על התפעלותו שהוא מתפעל, רק על הפעל שהוא נמשך ממנו. כן אצל השם יתברך כאשר היה נמשך ממנו ונתחייב ממנו פעולת התעצבות, יאמר 'ויתעצב', אף על גב שהוא אינו מתפעל, אין בזה כלום... כי הונח הלשון על הפעולה הנגזרה, ולא הונח הלשון מצד התפעלות האדם כלל. אם כן אין צורך להרחיקו מן השם יתברך, אחר שעיקרו על הפעולה". ולכך מה שנאמר על הקב"ה שהוא נוקם ונוטר, מוסב על הפעולה ולא על ההתפעלות. שבודאי אין הקב"ה משתנה ומתפעל, אך מ"מ באות ממנו פעולות הדומות לאדם מתנקם ונוטר, לומר שאינו מוותר. וראה ציון 364, ולהלן בבאר הרביעי הערה 196.

2 רש"י על שמות פתח ↗

ועל רבעים. דּוֹר רְבִיעִי; נִמְצֵאת מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה עַל מִדַּת פֻּרְעָנוּת אַחַת לַחֲמֵשׁ מֵאוֹת, שֶׁבְּמִדָּה טוֹבָה הוּא אוֹמֵר נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים תוספתא סוטה ד':

2 גור אריה פתח ↗

כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. דאם לא כן הרי כתיב דברים כד, טז "לא יומתו אבות על בנים", אלא כאן כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. ואם תאמר, וכי בשביל שחטא יוסף לו עונש, דסוף סוף "איש בחטאו יומתו" שם, דע כי זה דבר נפלא, כי הבן הוא ענף האב, כמו שהענף הוא חלק מן השורש היוצא ממנו, ולפיכך כאשר אוחז מעשה אבותיו בידיו – הרי הוא נחשב חלק אחד מן האב, דהבן הוא כרעיה דאבוה, ולא שייך בזה "איש בחטאו יומת", כיון דהוא חלק האב, כמו שהענף הוא חלק השורש, ויוצא ונמשך הימנו הבן. אבל אם אין אוחז מעשה אבותיו בידיו, הרי הוא נפרד מן השורש, וכאילו היה ענף שהוא כבר נפרד מן השורש, ושוב לא נענש בחטא אבותיו. ויש בזה עוד דבר נפלא מאוד:

« רש"י על שמות כ׳:ד׳ רש"י על שמות כ׳:ו׳ »