רש"י על שמות י״ט:י״ב

« רש"י על שמות י״ט:י״א רש"י על שמות י״ט:י״ג »

12 שפתי חכמים פתח ↗

הגבול אומר להם וכו'. הרא"ם פי' שלא יתכן לומר והגבלת את העם שתאמר השמרו, כי ההגבלה המקומיית לחוד והאזהרה לחוד. לכן לאמר מחובר עם הגבול, לא עם משה. ומפני שלא ענש אלא א"כ הזהיר, לכן הוסיף רש"י ואתה תזהירם על כך, שגם משה אמר להם השמרו. ואע"פ שאין לאמר דבוק עם משה, מכל מקום כיון שהעונש הכתוב מורה על אזהרת משה, א"כ בהכרח שמלת לאמר תשוב על הגבול, וגם על משה:

12 משכיל לדוד פתח ↗

לאמר הגבול אומר וכו׳ אין הכוונה שהגבול עצמו מדבר דרך נס דמ״נל הא הרי במכילתא לא דרשו הכי אלא רש״י מדידיה מפ׳ כן ע״פ פשוטו משום דק״ל מאי לאמר הול״ל לשון ציווי ואמרת השמרו וכולי שכך כתיב בכל מקום דבר ואמרת ואחר כך כתיב לאמר כמו דבר אל בני ישראל לאמר אבל לאמר לבד לא משתמע ציווי ולכך מפ׳ דה״ק והגבלת וכולי כלומר קבע להם גבול דבהכי הוי כאילו הגבול מזהירם ואומר להם השמרו מלעלות שע״י הגבול זוכרי׳ אבל מ״מ צריך אתה להזהירם תחלה על כך ובזה הגבול יהיה להם לזכר על האזהרה. א״נ יש לפ׳ הן אמת שהגבול מזהיר אותם שלא לעלות מ״מ אתה הזהירם ונגוע בקצהו אפילו בקצהו וכו׳ וגם העונש כי סקול יסקל וכולי דלהא לא מהני הגבול בעצמו רק לסימן שלא יעלו אמנם במכילתא דרשו לאמר מלמד שהתרו זה בזה ואפי׳ דלא משמע ליה לרש״י הכי ע״פ הפשט:

12 גור אריה פתח ↗

הגבול אומר להם. ואין לפרש שמשה היה אומר להם "השמרו לכם" קושית הרא"ם, דלמה הוצרך להאריך ולמכתב "והגבלת את העם סביב לאמר", וכך הוי ליה למכתב 'והגבלת את העם סביב וישמרו מעלות בהר ונגוע בקצהו', כי בודאי אחר שכתב "והגבלת את העם" יאמר משה דבר זה לישראל, ולמה הוצרך להאריך שיגביל את העם לאמר להם השמרו, אלא "לאמר" דכתיב אגבול קאי, שהגבול היה מזהיר אותם. ומה שהוצרך להוסיף 'ואתה הזהירם על כך', דאם לא כן מה היה צריך לומר למשה שהגבול יאמר להם "השמרו לכם עלות בהר", דמה צריך לומר למשה דבר זה, אלא שילמד משה קל וחומר, אם הגבול מזהיר אותם, כל שכן שיש לך להזהיר אותם:

13 שפתי חכמים פתח ↗

מכאן לנסקלין כו'. מדכתיב ירה יירה שני פעמים:

13 ברטנורא על התורה פתח ↗

ירה יירה מכאן לנסקלים שהן נדחין למטה צריך לישב שא"כ הל"ל כי ירה יירה או סקול יסקל שהרי היו משל כין אותו מבית הסקילה ולמטה ואם מת מוטב ואם לאו היו סוקלין אותו וי"ל דאי הוה כתו' הכי הוה אמינא כי ירה יירה או סקול יסקל או זה או זה שירצה אבל לא שניהם ואם לא מת בירייה לא היו סוקלים אותו אבל השתא דכתב כי סקול או יירה דרשינן ליה הכי כי סקול יסקל אם ירה יירה דאז נמי משמע אם כדכתי' או נודע כי שור נגח הוא כמו אם והכי פי' סקול יסקל אם לא מת בירייה ושמעינן נמי דסגי ליה בירייה לחודה מדלא כתיב סקול ויירה. ומריבוייא דסקול או יירה דרשינן לדורות בסנהדרין. מהר"ר:

13 לבוש האורה פתח ↗

רש"י יירה מכאן לנסקלין שהם נדחין למטה כו' פי' אפי' לדורות מדכתיב יסקל יורה לשון עתיד והכי תניא בהדיא בפ' נגמר הדין מניין שאף לדורות כן ת"ל סקול יסקל ופרש"י לשון עתיד ולא כתוב סקול סקל או ירה ירה ע"כ וה"ק הרג"א וז"ל ולא ידעתי להבין זה דודאי לשון עתיד הוא זה לומר כשיעשה מעשה זה יסקל ולא מצי למכתב לשון אחר עכ"ל ושכח הרב צרור את המדינים שהוא צווי והוא מקור ופירושו עליכם לאייב אותם כמו זכור שמור כמו שפרש"י שם ה"נ הכא אי הוי כתיב סקל סקל או ירה ירה הי' פירושו עליכם לסקול אותו ולירה אותם ואפי' אי לא כתיב אלא יסקל או ירה הוי דרשינן כך מדלא כתיב סקול ירה בלשון מקור כמו צרור את המדיני' ולא מריבוי דסקול יסקל וירה יירה דרשינן לה דריבוי דסקל וירה למילי אחריני דרשי לה בפר' נגמר הדין דהיינו להיכא שדחפוהו ולא מת שלא נאמר הואיל ויצא ידי דחייה נפטור אותו ת"ל סקול יסקל מ"מ כו' כמו שביאר הכל יפה הרא"ם ז"ל עיין בדבריו כי כולם ישרים ונכוחים למבין ומדרשו שנתלש ההר ממקומו ונכפה עליהם כגיגית פי' ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם וא"ת אם כן מצינו מודעה רבה לאורייתא שאם יזמין הש"י ישראל לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם יש להם להשיב שקבלום באונס כבר תרצו בגמרא אעפ"כ הדור קבלוהו בימי אחשורוש כדכתיב קימו וקבלו היהודים קימו מה שקבלו כבר עכ"ל הרא"ם ואע"פ שדברי התלמוד באמת דברים תמוהים הם חדא שאם כן עד ימי אחשורוש למה נענשו בכמה עונשים על עברם את התורה שאין לומר כשקימו וקבלו בימי אחשורוש נתבטלו המודעת למפרע כי מאין להם כח לאותו הדור לבטל המודעת למפרע על כל הדורות שעברו ואפילו אם היה הדור הראשון שבטלו המודעת אחר כמה שנים ודאי לא היו מבטלים אלא שמהיום והלאה תהיה המודעה בטלה וקיבול המצות קיימים אבל שתהיה המודע' בטלה מעיקרה ויחולו כל העונשים למפרע על מה שעברו זה הוא דבר שאין הדעת סובלו דאטו בשופטני עסקינן ואם כן גם גלות בבל הוא שלא כדין יהיה כיון שהיו יכולין לטעון טענת אונס ומודעה רבה וכ"ת מ"מ הם לא טענו חלילה דקודשא בריך הוא יעביד דינא כו' שאם לא היו יודעין אותו הדור מאותו אונס הקב"ה שהוא דיין האמת היה לו להודיע ולטעון בעדם דהא מטעם זה טוענין ליורש ואם היו יודעים האונס ולא היו יודעים לטוענו ודאי בכגון דא פתח פיך לאלם הוא ועוד דהא בקימו וקבלו אין עיקר משמעו אלא שקבלו עליהם קריאת המגילה והיאך משמע שהוא כולל כל התורה כולה והנה דברים אלו אף על פי שהם כבשונו של עולם ואין לאיש כמוני עסק בנסתרות כאלו מכל מקו' אחוה אומד דעתי הקלישה ואומר ראשונה כי מגלות בבל נ"ל שאין כאן קושיא כלל ע"פ מאמרם ז"ל שאמרו דשבעים שנה של גלות בבל לא היה אלא כנגד שבעים שנות שמטות ויובלות שבטלו וכמו שכתב בפי' אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו' כל ימי השמה אשר לא שבת' וגו' ושם פרש"י חשבון הע' שנה דודאי על זה לא שייך מודעה דאטו אם אחד יתן מתנה לחבירו ע"מ שאם יעשה לו דבר כך וכך תהיה מתנתו מתנה ואם לא יעשה יחזיר לו מתנתו והמקבל ימסור מודעה על התנאי אטו תהיה מודעתו מודעה זה ודאי אי אפשר ואם כן ה"נ הש"י נתן להם הארץ ע"מ שישבתו בה שבת לה' שמטות ויובלות והם לא קיימו התנאי א"כ בדין היה לדיין האמת לומר תחזור לי מתנתי כי אין לכם בה חלק ונחלה ואתם תלכו בגולה לשבת בארץ איביכם ושם תהיו בהסתר פנים כי ודאי הכל דין אמת ואין שייך בה שום מודעה ועל שאר העונשים שנענשו קודם הגלות על עברם התורה נ"ל דודאי לא היה להם לטעון שום טענת אונם דודאי קודשא בריך הוא לא עביד דינא בנא דינא וגלוי וידוע לפניו שבעודם במאמר הקדוש ההוא בעת שקיבלו התורה אחר שראו האש הגדול ההוא וכפיית ההר כגיגית עליהם וזה אין ספק שבשעה שהתחיל לדבר עמהם עשרת הדברות כבר חזר ההר למקומו וירד ה' עליו באש והם אמרו אל משה אחר כך דבר אתה עמנו ונשמעה ותרגומו ונקבל א"נ כשכרת משה ברית עם ישראל והשביעם על כך א"נ בהר גריזים ובהר עיבל או בימי יהושע שכרת עמם ברית ודאי בטלו המודעא ומה שאמרו בגמרא שבימי אחשורוש הדור קבלוה דכתוב קימו וקבלו ה"ק כיון שבימי אחשורוש ע"י נס אחר שראו וקימו וקבלו עליהם מצות קריאת המגילה הרי יש לנו גלוי דעת שע"י עשיית הקב"ה נס הדעת נותן שמקבלין המצות כמו שעשו בימי אחשורוש ולא אמרינן שנותנין הודאה על מה שעבר אבל לא יקבלו מצוה לעתיד ה"נ נאמר כשקבלו המצות במתן תורה ע"י הניסים שראו ביציאות מצרים וכמ"ש בפי' אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וגו' ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו' אעפ"י שיש להם טענות מודעות בכפיית הר כגיגית וראותם האש הגדולה מ"מ כשחזרו אחר כך לקבלה עליהם באמרם דבר אתה עמנו ונשמעה שתרגומו ונקבל א"כ בכריתות הבריתו' השלש שהזכרנו ודאי קבלוהו עליהם ברצון טוב ובביטול כל מודעות כמו שעשו בימי אחשורוש קימו וקבלו ואי לאו קימו וקבלו כו' דאחשורוש היינו אומרים שכל מה שעשו אחרי כן אפי' בכריתת הבריתות היה בעל כרחם מאימת כפיית ההר כגיגית אלא שמקימו וקבלו דאחשורוש יש לנו גילוי דעת למפרע שדרך לקבל מצות ע"י ניסים ברצון טוב ומעכשיו ודאי ראויין היו לכל העונשים שבאו עליהם אחרי כן וזה נ"ל נכון בפשט דברי הגמרא ואשר הרחיב כאן הרג"א פיו בדברים סתומים הם כולם דברים מותרים שאין אנו צריכים להם ואין כאן מקומם:

14 רש"י על ויקרא פתח ↗

לא תגנבו. אַזְהָרָה לְגוֹנֵב מָמוֹן, אֲבָל לֹא תִגְנֹב שֶׁבַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת אַזְהָרָה לְגוֹנֵב נְפָשׁוֹת, דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ — דָּבָר שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין:

12 והגבלת. קְבַע לָהֶם תְּחוּמִין לְסִימָן, שֶׁלֹּא יִקְרְבוּ מִן הַגְּבוּל וָהָלְאָה:

13 לאמר. הַגְּבוּל אוֹמֵר לָהֶם הִשָּׁמְרוּ מֵעֲלוֹת מִכָּאן וּלְהָלְאָה, וְאַתָּה הַזְהִירֵם עַל כָּךְ:

14 ונגע בקצהו. אֲפִלּוּ בְקָצֵהוּ:

12 מזרחי פתח ↗

לאמר הגבול אומר להם השמרו מעלות מכאן ולהלן ואתה תזהירם על כך. ונ"ל שמה שהכריחו לפרש שמלת לאמר דבקה עם הגבול ולא עם משה הוא מפני שלא יתכן בלשון לומר והגבלת את העם סביב שתאמר השמרו כי ההגבלה המקומיית לחוד והאזהרה לחוד ומה שאמר ואתה הזהירם על כך ששם גם משה באזהרת השמרו הוא מפני עונש כל הנוגע בהר מות יומת וכל הנמשכים אחריו שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר והיה פירושו כאילו אמר והגבלת את העם בגבול שיהיה רומז בו השמרו לכם עלות מכאן ולהבא וגם אתה הזהירם על מה שרמוז הגבול ואמרת להם השמרו לכם עלות בהר כו' כי כל הנוגע כו' ואע"פ שאין בפסוק רמז על אזהרת משה שהרי כל המאמר הזה אינו כי אם על הגבול ולא יתכן שתשוב מלת לאמר לכאן ולכאן גם א"א לשוב על משה כמו שקדם מ"מ כיון שהעונש הכתוב בה מורה על אזהרת משה הנה בהכרח שנפרש מלת לאמר שהיא שבה אל הגבול ואל משה כאלו אמר לאמר הגבול השמרו ולאמר משה השמרו:

12 דברי דוד פתח ↗

לאמר, הגבול אומר להם. פירש הרא"ם כאילו אמר והגבלת את העם בגבול שיהיה רומז בו השמרו לכם עלות מכאן, וגם אתה הזהירם על מה שרומז הגבול ואמרת להם השמרו לכם עלות בהר כו' בהכרח שנפרש מלת לאמר שקאי על הגבול כאילו אמר הגבול השמרו ואמר משה השמרו ע"כ. ולי נראה דאין צריך לזה דודאי לאמר לא קאי רק על הגבול אלא הענין הוא כך דודאי לא היה הגבול אומר כן בפועל דלא מצינו זה אלא בחלוקת א"י דכתיב שם על פי ה'. אלא כאן הכוונה שהגבול מגלה לנו שיש איסור לעלות מכאן ולהלאה דהיינו מכח הסימן וכן משמעות דברי הרא"ם שזכרתי, וזה פשוט שאין הסימן מורה אלא על הבדל המקום דהיינו השמרו אבל לא על מאמר כל הנוגע בו יומת ושאר מה שנזכר בעונש, אלא ע"כ תרי בבי יש כאן דהגבול אומר השמרו מעלות בהר ונגוע בקצהו ואח"כ מתחיל מה שיזהיר לישראל שאמר כל הנוגע בו יומת לא תגע כו', דלכאורה קשה כיון דהשמרו הוא גם כן לאו דכל השמר הוא לאו א"כ ל"ל לא תגע בו יד אלא ודאי דהשמרו אינו אלא אזהרה דגבול מכח הרמז לא בפירוש אמירה ואח"כ יזהיר משה לישראל ממש כנ"ל:

12 ברטנורא על התורה פתח ↗

ונגוע בקצהו קשה מאי קאמ' ומאי קמ"ל. י"ל לפי שכל לשון קץ סוף הוא והייתי יכול לפרש בקצהו בראש גבנוניתו של הר וכן הסברא נוטה לומ' שהרי שם קדושה כדכתי' וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר וג"כ בשולי ההר כלומ' בתחתיתו יהיו מותרים לכך כתב רש"י אפי' בקצהו כלומ' אפי' בשוליו אסורים:

13 מזרחי פתח ↗

מכאן לנסקלין שהן נדחין למטה מבית הסקילה שהיה גבוה שתי קומות. במכילתא ומייתי לה בסנהדרין פרק נגמר הדין ואע"ג דאיכא למימר סיני שאני אפי' למאן דיליף דורות משעה בריש הקומץ רבה מ"מ מדכתב קרא יסקל ויירה לשון עתיד ש"מ דאף לדורות קאמר והכי תניא בהדיא בפ' נגמר הדין מניין שאף לדורות כן ת"ל סקול יסקל ופר"י לשון עתיד ולא כתב סקול סקל או ירה ירה וא"ת כיון שכל הנסקלין נדחין ה"ל למכתב סקול יסקל וירה יירה בוי"ו דלשתמע מיניה דאין סקילה בלא דחייה י"ל דאי כתב ויירה בוי"ו ה"א אפילו מת בדחיי' לא יצא עד שיסקל משום הכי כתב בדחייה יצא והכי תני' התם מנין שאם מת בדחייה יצא תלמוד לומר או ירה יירה ופי' רש"י או לחלק משמע וליכא למימר כיון דאו לחלק משמע לומר דבדחייה לחודה סגי נימא נמי דבדחייה לחודה סגי אפילו דחפוהו ולא מת דא"כ סקול ויירה למה לי הל"ל יסקל או יירה השתא דכתיבי הני לא כתבינהו אלא לרבוייא לומר לך דתרויהו בעינן סקילה ודחייה ואהני או לחלק ולומר לך דביריי' לחודיה סגי להיכא דמת בה ואהני רבוייא דסקל וירה לומר דביריי' לחודיה לא סגי להיכ' דלא מת בה והכי תני' התם מניין שבדחיה תלמוד לומר סקול מניין שבסקילה ובדחייה תלמוד לומר סקול יסקל או ירה יירה ופירש רש"י מניין שבדחייה נדונו הנוגעים בהר תלמוד לומר ירה לא תגע בו יד וגומר ירייה לשון השלכה כמו ירה בים ומשמעות' דריש ולא רבוייא מניין שסקילת אבנים הוזכרה שם ת"ל סקול והוא לשון אבנים כדכתיב וסקלוה כל אנשי עירה באבנים מניין שבסקילה ובדחייה אם הוצרך לשתיהן כגון שדחפוהו ולא מת ת"ל סקול הרי רבויא הוא דאי חדא מיניהו סגי או הא או הא לכתוב יסקל או יירה מדכתיב הני אינו אלא לרבוייא אבל סקילה לחודיה בלא מיתה לא משכחת לה דהא כתיב קרא בהדיא יד העדים תהיה בו בראשנה להמיתו ויד כל העם באחרונה ותניא נמי ר' שמעון בן אלעזר אומר אבן היתה שם משאוי שני בני אדם נוטלה ונותנה על לבו אם מת בה יצא ואם לאו רגימתו בכל ישראל ואם כן לא צריך קרא לרבויי דחייה וא"ת כיון דאו לחלק משמע או הא או הא נימא נמי דהיכא דנסקל ומת יצא ולא בעינן דחייה ואמאי קאמרי כל הנסקלין נדחין דמשמע דלא סגי בלא דחייה י"ל עליך אמר קרא או ירה יירה דלא סגי בלא דחיה דאל"כ במאי מוקמינ' להאי בשנסקל ולא מת הא לא משכחת לה דהא כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה כו' אלא עכ"ל דאפילו בנסקל ומת קמיירי דלא סגי בלא דחייה וא"ת כיון שהדחייה קודמת לסקילה לא ה"ל למכתב סקילה ברישא י"ל משום דעקר מיתת הנסקלין היא הסקילה ולא הדחייה שרוב הפעמים לא היו מתים בדחייה והיו צריכין סקילה נקט סקילה ברישא:

13 משכיל לדוד פתח ↗

ירה יירה מכאן וכולי ואם לא מת בדחייה אז סקול יסקל ע״י האבן על לבו כדאי׳ בפ׳ נגמר הדין והק׳ הרא״ם ז״ל דכיון דדחייה קודמת הול״ל דחייה ברישא ולכתוב כי ירה יירה או סקל יסקל. ולעד״ן דאי הוה כתיב הכי הוה משמע דכי היכי דירייה לחוד סגי ה״נ סקילה לחוד סגיא דאו לחלק אתא ודינא לאו הכי אלא דחייה דוקא בעי׳ מש״ה שינה הכתוב וכתב סקילה ברישא וכאילו כתיב ירייה לפניה וה״ק כי גם סקול יסקל לבד מן הירייה אם לא מת בה או ידה ידה לחוד אם מת בה. והרא״ם תירץ דרוב פעמים לא היו מתים בדחייה והיו צריכים סקילה לכך נקט ברישא ע״כ ולא ידענא מנ״ל אדרבא נר׳ מהש״ס דהתם דודאי רוב פעמים מתים בירייה מיד דהא פריך מההיא דבור דבעשרה עומק סגי להמית ומשני דהכא בעי ב׳ קומות גבוה לבד מקומתו דה״ול ג׳ קומות כדי שימות מהר מיד מד״רנ דאמר ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה:

13 דברי דוד פתח ↗

ירה יירה, מכאן לנסקלין שהן נדחין. בפ' נגמר הדין דף מ"ה ת"ר מנין שבדחייה נדונו הנוגעים בהר סיני ת"ל ירה, ומנין שסקילת אבנים הוזכרה שם ת"ל סקל דהוא רגימת אבנים כדכתיב וסקלוה כל אנשי עירה באבנים, ומנין שבסקילה ודחיה, פירש"י אם הוצרך לשתיהן כגון שדחפוהו ולא מת, ת"ל סקל יסקל או ירה יירה, פירש"י רבויא דאי חדא מינייהו דוקא או הא או הא לכתוב כי יסקל או יירה ומדכתיב הני לרבויי כתבינהו, שאם מת בדחיה יצא לכך נאמר או לחלק, וכתבו התוספות סקילה נאמרה תחילה ואפ"ה עבדינן לה בסוף משום דאשכחן, קרא דסמיך סקילה למיתה דכתיב וסקלתם באבנים ומתו. וק"ל על דברי התוס' האלו דודאי בהכרח יש דחייה תחילה דבסקילה יש ודאי מיתה וא"א בלא מיתה דהא מצות סקילה היא כן דהא תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר אבן היתה שם משאוי שני בני אדם נוטלה ונותנה על לבו אם מת בה יצא ואם לאו רגימתו בכל ישראל, מה שאין כן בדחייה שאפשר שלא מת ואז הלכה כבר מצות דחייה וכיון דילפינן שיש סקילה ודחייה ע"כ שהדחייה צריכה להיות תחלה, ואפשר דהתוס' נייח להו לתרוצי מכח הפסוק. וכתב הרא"ם וא"ת כיון דאו לחלק משמע או הא או הא נימא נמי דהיכא דנסקל ומת יצא ולא בענין דחייה ואמאי קאמר כל הנסקלים נדחין דמשמע דלא סגי בלא דחייה, וי"ל כיון דכתיב או ירה יירה לא סגי בלא דחייה דאל"כ במאי מוקמינן להאי דאי בשנסקל ולא מת הא לא משכחת לה כו', אלא ע"כ דאפילו בנסקל ומת מיירי דלא סגי בלא דחייה עכ"ל. ואשתומם כשעה חדא על המראה הזה, דס"ל להרא"ם דאם נסקל ומת בעינן אח"כ דחייה, ומבואר הוא שאינו כן דמאי שנא מדחייה ומת דדי בכך ה"נ אם נסקל ומת. ותו דא"כ למה פירש"י על מ"ש ומנין שבסקילה ודחייה היינו אם לא מת בדחייה ולא פירש כפשוטו שאם מת בסקילה צריך אח"כ דחייה אלא ברור דאם סקלוהו ומת יצא, והא דכתב רש"י כאן מכאן שכל הנסקלים נדחים, פירושו קודם הסקילה הם נדחים ואם ימות די בכך ואם לאו יסקל, אבל אם אירע שלא דחוהו ונסקל ומת ודאי אין עליו דחייה אח"כ, ואע"ג דגבי לשון המשנה שם כל הנסקלים נתלים פירושו אחר הסקילה נתלים מ"מ לשון רש"י כאן אינו מתפרש כן, דלא נקט רש"י כל הנסקלים נדחים אלא הנסקלים שהן נדחים ר"ל שהם נדחים כבר. והרא"ם העתיק בלשון כל הנסקלים נדחים והוא שלא בדקדוק. ואפילו אם היה גם כאן הלשון כך אינו דומה לההוא דנסקלים, נתלים דשם הוה עיקר הדין כן בכל פעם משא"כ בנסקלין, קודם הדחייה זה א"א דהדחייה קודמת, אלא אם אירע שלא נדחה ונסקל ועל זה ודאי לא התנו רבותינו כלל, אלא ברור הוא דלא דק כאן הרא"ם ז"ל:

« רש"י על שמות י״ט:י״א רש"י על שמות י״ט:י״ג »