רש"י על שמות י״ב:מ״ה

« רש"י על שמות י״ב:מ״ד רש"י על שמות י״ב:מ״ו »

1 מזרחי פתח ↗

תושב זה גר תושב שכיר זה הכותי. במכילתא וכגון שהן מהולין כדלקמן דאל"כ תפוק ליה משום ערל לא יאכל בו דאי אפשר לפרש הכא כמו גבי תרומה תושב זה קנוי קניין עולם שכיר זה קנוי קניין שנים דבשלמא גבי תרומה לא מצי אכיל ביה ישראל כדכתיב וכל זר לא יאכל בו וסד"א דתושבו ושכירו של כהן הוו כמו קניין כספו דכתיב בהו הם יאכלו בלחמו קמ"ל אלא הכא אמאי לא וכי משום דהוה ליה תושב או שכיר איפטר ליה מפסח והא קי"ל גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני ליה רביה ה"נ לא קני ליה רביה וישראל מעליא הוא וחייב בפסח כדאיתא בריש פר' הערל אבל בפ' הערל תרצו מכח הקושיא הזאת לאפנויי לג"ש נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו ומשמע דפליג אההיא דמכילתא דמוקי להו בגר תושב ובכותי דאי לא תימא הכי אין כאן מופנה ועוד וכי בשביל לאפנויי כתב שקר וכתב בתושב ושכיר דישראל מעליא הוא וחייב בפסח שלא יאכל בו אבל ר"י תרץ בזה דאיכא לאוקומי קרא בשכיר ותושב כותי ומ"מ לגופיה דלא אצטריך דלא עדיף מערל ובן נכר אבל לפי מה שפירשתי לעיל דנכתבו כדי ללמד לאחרים דבא זה ולמד על זה קשיא ועוד כיון דלגופיה לא אצטריך לא עדיף מערל ובן נכר ולא נכתב אלא לאפונויי לג"ש ה"ל למכתב תושב ושכיר יאכל בו ונוקמיה בישראל ולאפנויי:

2 שפתי חכמים פתח ↗

כגון ערבי מהול כו'. הרא"ם האריך בשני הדיבורים להקשות מסוגיא דגמרא ולישבה, ע"ש באריכות:

2 רמב"ן על שמות פתח ↗

תּוֹשָׁב זֶה גֵּר תּוֹשָׁב. שָׂכִיר, זֶה הַגּוֹי. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא עֲרֵלִים הֵם, אֶלָּא כְּגוֹן עֲרָבִי מָהוּל וְגִבְעוֹנִי מָהוּל. לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על שמות י"ב:מ"ה. וְלֹא יָדַעְתִּי לָמָּה יִכְתֹּב הָרַב הַדְּבָרִים הַנִּדְחִים בַּגְּמָרָא, שֶׁהֲרֵי הִקְשׁוּ עַל זֶה יבמות עא. וְהָנֵי מוּלִין נִינְהוּ, וְהָתְנַן נדרים ג יא הַנּוֹדֵר מִן הָעֲרֵלִים מֻתָּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בְּמוּלֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה ט כה "כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב", וְהֶעֱמִידוּ הַכָּתוּב בְּגֵר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל:

2 גור אריה פתח ↗

תושב זה גר תושב ושכיר זה גוי והלא ערלים הם כו'. והא דמוקי ליה בגמרא ערל שכיר ותושב לגזירה שוה ללמוד תרומה מפסח, כדאיתא בפרק הערל יבמות ע., והשתא לא יקשה 'והלא ערלים הם' דהא צריך קרא לגזירה שוה, דסוף סוף אף לרבי אליעזר צריך לאוקמי קרא בערבי מהול וגבעוני מהול דאם לא כן אף על גב דקרא אתא לגזירה שוה, סוף סוף לא יתכן לכתוב שקר בשביל הגזרה שוה, דהא משמע דוקא "תושב ושכיר לא יאכל" אבל ישראל בהאי גוונא יאכל בו, והלא אף ישראל כשהוא ערל לא יאכל בו, ולפיכך צריך לומר דקרא איירי בערבי מהול וגבעוני מהול, והשתא לא יקשה דאם היו ישראלים כהאי גוונא נמולים – יאכל בו. והשתא יתורץ קושית הרמב"ן ז"ל, שהקשה על רש"י ז"ל למה כתב דברים הנדחים בגמרא, דהא בגמרא יבמות עא. פריך על זה 'והני מולין נינהו', דערבי מהול וגבעוני מהול לא נקרא כלל מהול, דודאי הך סוגיא הוא אליבא דרבי עקיבא דמצריך קרא לגופיה, ופריך 'והני מולין נינהו', אבל לרבי אליעזר דמוקי קרא לגזירה שוה לא קשיא מידי, דודאי צריך קרא לגזירה שוה לאסור ערל בתרומה, ומכל מקום צריך גם כן לפרש קרא בערבי מהול וגבעוני מהול, דאם לא כן לא נאמר שהכתוב כתב לך דבר כזה שאין לו משמעות לגמרי, "תושב ושכיר לא יאכל בו" דמשמע תושב ושכיר אסורים בו, אבל ישראל שרי, והרי אף ישראל אסור, אלא שכך פירוש הכתוב – ערבי מהול וגבעוני מהול לא יאכל, אבל ישראל מהול יאכל. ומכל מקום הכתוב מופנה, דלמה לי קרא, דודאי ערלים נחשבים, וכאילו כתיב עוד פעם ערל, דהא דכתיב פסוק מח "וכל ערל לא יאכל בו" – ערל ישראל שלא נמול ותושב ושכיר גוי שנמול, דהוי כמו ישראל שלא נמול. ורש"י כתב אליבא דרבי אליעזר, דהוא לפי פשטיה טפי, דלא משמע פשט הכתוב בגר שמל ולא טבל. ועוד, דהרי אליבא דרבי עקיבא "תושב ושכיר" חדא אתא למעוט גר שמל ולא טבל, וחד למעט קטן שנולד כשהוא מהול, וכל זה אינו פשוטו, לכך פירש אליבא דרבי אליעזר ואליבא תנא דמכילתא כאן, וזה נכון בלי ספק:

1 תושב. זֶה גֵּר תּוֹשָׁב:

2 ושכיר. זֶה גּוֹי, וּמַה תַּ"לֹ, וַהֲלֹא עֲרֵלִים הֵם, וְנֶאֱמַר וכל ערל לא יאכל בו? אֶלָּא כְּגוֹן עֲרָבִי מָהוּל וְגִבְעוֹנִי מָהוּל וְהוּא תּוֹשָׁב אוֹ שָׂכִיר שם:

2 מזרחי פתח ↗

כגון ערבי מהול וגבעוני מהול והוא תושב או שכיר. במכילתא ובפרק הערל אליבא דרבי עקיבא: הרמב"ן ז"ל טען ואמר ולא ידעתי למה יכתוב הרב הדברים הנדחים בגמרא שהרי הקשו על זה והני מילין נינהו והתנן הנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם שנ' כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב והעמידו הכתוב בגר שמל ולא טבל: ונראה לי שאינה טענה שאם כן הקושיא הזאת נופלת גם להרמב"ם ז"ל שכתב בפרק תשיעי מהלכות קרבן פסח ואין מאכילין ממנו לכותי אפי' גר תושב או שכיר שנאמר תושב ושכיר לא יאכל בו דע"כ במהול קמיירי דאל"כ תושב ושכיר למה לי השתא ישראל ערל לא אכיל כותי מיבעיא הרי שגם הוא פסק בערבי מהול ובגבעוני מהול כדרב שמעיא אליבא דרבי עקיבא וכדרבי יצחק במכילתא ולא כפי המסקנא שהעמידו בגמרא בגר שמל ולא טבל וכן כתב גם הסמ"ג בסימן שנ"ד שלא יאכל תושב ושכיר בפסח שנאמר תושב ושכיר לא יאכל בו ותניא במכילתא תושב זה גר תושב שכיר זה הכותי ואומר שם רבי יצחק למה נאמרו והלא כתיב כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו אלא בערבי מהול וגבעוני מהול שאינו ערל וגם שומר הז' מצות ואלו נדחו דברי ר' שמעיא ודברי ר' יצחק במכילתא איך פסקו כדבריהם אלא עכ"ל שהם סוברים שרבי שמעיא שאמר לאיתויי ערבי מהול וגבעוני מהול כשהקשו לו והני מולים נינהו והתנן כו' אלמא אע"ג דמהולין הן לא יצאו מכלל ערלים חזר ותרץ קר' דתושב ושכיר דמיירי בערבי מהול וגבעוני מהול כגון שבאו להתגייר וקבלו עליה' עול מצות ועדיין לא טבלו דהשתא לא מיקרו ערלי' אע"פ שלא נמולו לשם גרות דסגי להו במילה שנמולו בכותיתן כאילו נמולו עכשו ואינן צריכין להטיף מהם דם ברית דדייק מההיא דפ' ר"א דמילה דאמר שמעול' לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד כשהו' מהול שצריך להטיף על מה נחלקו על הגר שנתגייר כשהוא מהול משמע דיותר יש להצריך הטפה לנולד מהול מלנתגייר מהול וא"כ לקמץ דפסיק רב הלכה כת"ק דארור בעלמ' כשהוא מהול א"צ להטיף כ"ש בערל שנתגייר כשהוא מהול שא"צ להטיף והה"נ בגר דעלמ' שמל ולא טבל אלא משו' דמתחלה היה סובר ר' שמעיא דאות' מילה שמלו בכותיתן אע"פ שמחזיקין תמיד בכותיתן יצאו מכלל ערלי' הוכרח לקיי' דבריו הראשון כגון שבאו אח"כ להתגיי' אבל הה"נ בשאר כותים שלא היו נמולי' ובאו להתגייר ומלו ולא טבלו וכן ממה שכתב הרמב"ם ז"ל גר שמל ונתגייר כשמטיפין ממנו דם ברית אינן צריכין ברכה משמע דרפייא בידיה א"צ הטפה אם לאו לפיכך פסק שמטיפין ואין מברכין וא"כ סד"א כיון שיצאו מכלל ערלי' אע"פ שעדיין לא טבלו וגר שמל ולא טבל לאו שמי' גר שיהא מותר להאכילו פסח קמ"ל א"ק דבשלמ' לרב שמעי' דס"ל מעיקרא דנמולו בכותיתן ועדיין מחזיקין בכותיתן הוו נמולין היינו דנקט ערבי מהול וגבעוני מהול משו' דדרכן למול בכותית' לפי שהן מבני קטורה שהן מחוייבין במלה כדגרסי' בפ"ד מיתות אלא מעתה בני קטור' לא לחייבו ומשהוקשו לו והתנן הנודר מן הערלי' כו' הוצרך להחזיק דבריו הראשוני' שאמ' בערבי מהול וגבעוני מהול ואמ' שראו להתגיי' ולא טבלו אבל הה"נ בגר דעלמ' שמל ולא טבל אלא הברית' של מכילתא אם בגר שבא להתגייר ומל ולא טבל קמיירי מ"ט נקט בלישני' ערבי מהול וגבעוני מהול לכן היותר נראה לי בזה לומר דהא דפריך בגמ' והני מולין נינהו והתנן הנודר מן הערלי' מות' בערלי ישר' ואסור במולי כותי לא קשי' ולא מידי דשאני נדרי' דאין הולכין בהן אלא אחר לשון בני אדם וכיון דל' בני אדם הוא לקרא הכותים ערלים אע"פ שהן מולין אסור במולי כותי אבל באכילת הפסח דלאו בתר ל' אדם אזלינן דאי ערל הוא ל"ש ישראל ול"ש כותי לא יאכל בו ואי נמול הוא לא שנו ישראל לא שנו כותי אוכל בו סד"א שאם היה ערבי מהול וגבעוני מהול שיאכל בו ת"ל תושב ושכיר להביא ערבי מהול וגבעוני מהול שאע"פ שהוא גר תושב או שכיר שלא יאכל בו דאי לא תימא הכי הא דכתב קרא וכל ערל לא יאכל בו בישראל למה הא תנן הנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל דאפי' ערלי ישראל מולין איקרו וליכול אלא עכ"ל דדוקא גבי נדרים הולכים אחר לשון בני אדם אבל לגבי אכילת פסח לא ואם כן מנדרים לפסח לא קשיא ולא מידי והדברים שאמר רב שמעיא מתחלה בערבי מהול וגבעוני מהול לא נדחו כלל אלא בקיומם הם עומדים והא דמשני לאיתויי גר שמל ולא טבל רבותא בעלמא קאמר דאפילו את"ל דגבי אכילת פסח נמי הולכין אחר לשון בני אדם כמו גבי נדרים א"ה מצינן לשנויי בגר שמל ולא טבל וכה"ג אשכחן בפרק הערל גבי מי ששהה י' שנים עם אשתו ולא ילדה שצריך לישא אשה אחרת והביאו ראיה מאברהם דכתיב ביה מקץ עשר שנים לשבת אברהם בארץ. ופריך התם ונילף מיצחק דכתיב ביה ויהי יצחק בן מ' שנים בקחתו את רבקה וכתיב ויצחק בן ס' שנה בלדת אותם אף על גב דגבי יצחק נמי אינם אלא עשר שהרי בת שלשה שנים היתה כשנשאה והמתין לה י' שנים שתהא ראויה להריון ועוד י' שנים כאביו וא"ה תרצו ואמרו שאני יצחק דעקור הוה ועכ"ל דלא אמר זה אלא לרבותא בעלמא דאפי' אם נאמר שנשאה גדולה והמתין לה עשרים שנה שאני יצחק דעקור הוה ולכן לא פי' רש"י גבי ויצחק בן ס' שנה מה שתרצו בגמ' דהמתין לה כ' שנה משום דעקור הה אלא פירש עשר שנה המתין לה משנשאה עד שנעשית בת י"ד שנה ראויה להריון ועשר שנים צפה והמתין לה כמו שעשה אביו לשרה כיון שלא נתעברה ידע שהיא עקרה:

2 דברי דוד פתח ↗

תושב, זה גר תושב, ושכיר, זה עכו"ם. בר"פ הערל תניא א"ר אלעזר מנין לערל שאין אוכל בתרומה נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה מה פסח ערל אסור בו אף תרומה ערל אסור בה ר"ע אומר א"צ הרי הוא אומר בתרומה איש איש לרבות ערל שאסור בתרומה ומקשינן ור"ע האי תושב ושכיר מאי עביד ביה א"ר שמעיה לאתויי ערבי מהול ומקשינן והתנן קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי עכו"ם קונם שאני נהנה, למולין מותר במולי עכו"ם ואסור בערלי ישראל ולמה לי למעוטינהו הא ערלים נינהו אלא לאתויי גר שמל ולא טבל כו'. והקשה הרמב"ן על רש"י שכתב כגון ערבי מהול לא ידעתי למה כתב דברים הנדחים בגמרא והעמידו הפסוק בגר שמל ולא טבל, ולא ידעתי למה לא הקשה כן על המכילתא בשם ר' יצחק שאמרה בפירוש דתושב ושכיר מלמד על גבעוני מהול ולא חש על מה שהקשה בגמרא מנדרים והטעם דבאמת הקושיא אינה קושיא, דבאמת הוה עכ"פ נמול אלא דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם כמו שהקשו זה בתוס' ודחקו לפרש דברי המקשן. ובעל המכילתא ודאי מתרץ כן קושיית המקשן ורש"י דעת המכילתא, ואין להקשות עכ"פ ל"ל קרא לאסור גבעוני מהול הא אתמעיט מבן נכר וערבי מהול כמ"ש רש"י לפני זה דבשלמא ערל ובן נכר צריכי כדאיתא בגמרא שם ערל משום דמאיס ובן נכר משום דאין לבו לשמים, אבל גבעוני מהול קשה. וצ"ל דהגבעוני ג"כ לבו לשמים ומחזיק שבע מצות בני נח ואפ"ה פסול דנכרי הוא וערבי וגבעוני מהול הם בני קטורה דדרכן לימול בגיותן, כדאיתא פרק ד' מיתות אלא עתה בני קטורה ליחייב:

« רש"י על שמות י״ב:מ״ד רש"י על שמות י״ב:מ״ו »