רש"י על עירובין ס״ד ב:ט״ז

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על עירובין ס״ד ע״ב:י״ד רש"י על עירובין ס״ד ע״ב:י״ז »

1 עירובין פתח ↗

תַּנָּאֵי הִיא. דְּאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה.

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

מי שנשבע כו'. עיין בהך דנדרים דף כ"א בהך מחלוקת דפותחין בחרטה ובהך דגטין דף פ"ג ע"ב במה דאמר שם ר"י דאין חכם מתיר אלא בחרטה ובשאלתות דר"א פ' ויצא דמבואר שם דבאמת הנדר בטל מעצמו רק החכם צריך לומר לו זה ע"ש וע' מש"כ רבינו בפיהמש"נ פ"ט דנדרים בהך מחלוקת דר"א ורבנן דר"א דס"ל פותחין בנולד א"צ כלל שאלה לחכם והוא תמוה וכן כתב בפי' המשנה נזיר פ"ה על הך דנחום המדי ע"ש אך ר"ל כך דעיין בשיטת רש"י עירובין דף ס"ד ע"ב גבי פותחין בחרטה ובנדרים דף ע"ז ע"א וע"ב ע"ש בר"ן בשם הרשב"א. ועיין בהך דשבת דף מ"ו ע"ב מה דמחלק שם בין התרת נדרים לבכור אך ר"ל כך דאם מתירין לו לא בגדר חרטה רק אדעתא דהכי אז אין ההיתר ע"י חכם רק דהחכם צריך שיאמר לו שהוא מותר כמו לשון חכמים מרפא ולכך זה די בג' הדיוטות אף לכתחלה וזה מתירין אפילו בשבת וכעין דאמרינן בהך דנדרים דף ע"ז משא"כ בנדר דההיתר הוא ע"י חרטה אז החכם הוא המתיר וצריך דוקא סמוך. ע' בר"ן דף ח' ע"ב ודף כ"ג ודף ע"ח. וכן נ"מ להך מחלוקת אם בעל יכול להתיר נדר אשתו ורבינו לא הביא זה. ג"כ כך דרק לחרטת אשתו אינו יכול. וע' מש"כ רש"י נדרים דף ס"ה דמשה התיר לעצמו והטעם דעיין בירוש' רפ"ט דנזיר דגבי ב"נ פותחין בנולד ועיין בהך דחגיגה דף י' ע"א ותוס' ב"ב דף ע"ד ע"א ע"ש וכך דגבי ב"נ אף דישנן בכלל נדר מ"מ ההיתר שלהם הוי רק בגדר גלוי מלתא ולכך די אף בנולד והוי כד' נדרים דאף דצריך שאלה מ"מ אינם בגדר נדר ועיין כאן דף ט"ו ע"א ודף פ"א ע"ב גבי הך דר"ג ע"ש. והנה ר"א סבירא ליה דאף נולד הוה כמו אדעתא דהכי ולא גדר חרטה ולכך אף בזה לא צריך חכם. ר"ל דדי בג' הדיוטות. זה כוונת רבינו בפיה"מ הנ"ל וזה מה דר"ל בגמ' שם א"כ אין נדרים נשאלין לחכם ר"ל כה"ג כמש"כ ולכך הביא הר"ן ז"ל כאן דף כ"ב ע"ב דלדידן לא פתחינן בחרטה וזהו משום דלחרטה צריך דוקא חכם מובהק ראשי המטות ולדידן ליכא זה. ובזה יתבאר לך דברי הירוש' פ"ג ה"א בהך מחלוקת דרב ושמואל ור"א ואמר שם דאילו פיתחן בצידן ר"ל דא"צ חכם רק די בג' הדיוטות לכתחילה וע' בהך דנדרים דף ס"ה ע"א גבי נעשה כתולה נדרו בר"ן שם בשם הירוש' ור"ל ג"כ כך דרק היתר חכם א"צ ועיין נזיר דף י"א ע"ב בהך מחלוקת דר"ש ורבנן ושם דף ל"ב ע"ב בתוס' ד"ה ואם לאו ובפיהמ"ש שם אם זה צריך התרה ובירוש' שם דאמר דא"צ. ועיין בתוספתא נדרים פ"ה גבי הנודר מן הבית כו' אח"כ נודע לו שקודם נדרו נפלה לו בירושה אם צריך היתר. וע"ש בנדרים דף כ"ג ע"א אך מדברי רבינו בפיה"מ בנזיר שם מוכח דזה רק לר"א הוה נדר טעות ולא לדידן. אך כאן חזר בו כמבואר פ"ב ה"ב והטעם משום דגבי נדר יש שני דברים: אחד מה שחל על החפץ. והב' שגם הוא נאסר על ידי זה והיתר חכם מועיל לגבי החפץ וממילא פקע האיסור ממנו משא"כ גבי שבועה דלא חל האיסור רק עליו אז רק אם אמר אדעתא דהכי וזה מחלוקת אם יש שאלה בשבועה או לא. ע' דף כ"ח ע"א ודף כ"ב ע"ב ובר"ן ד"ה אמר רבא. ועי' בירוש' פי"א דנדרים דהוה מחלוקת דר"י ור"ל בין בהפרה בין בחכם ור"ל כה"ג דוקא בחרטה וכן גבי הפרת הבעל דוקא משום דאף למ"ד מיעקר עקר נשאר איזה דבר עליו ולא הוה ביטול לגמרי כמש"כ התוס' נזיר דף כ"ב ע"א ע"ש ודף ל"א ע"ב. וגבי נזיר יהא ג"כ תליא אם בנזיר ג"כ אוסר עליו הדברים או זה הוה ממילא ולקמן בהל' נזירות אאריך בזה. ועיין בגמ' דנזיר דף ל"ב ע"ב שטפוהו רבנן לר"א ולכאורה קשה הא ר"א ס"ל בערכין דף כ"ג דאין שאלה בהקדש וע' נזיר דף ט' דנזירות דמי להקדש וצ"ל דזה רק היכא דלא הוה טעות מעיקרא. אבל היכא דהוה טעות מעיקרא וכמו לר"א אף בנולד שוב גם ב"ש מודה ועיין בהך מחלוקת דר"מ ורבנן גבי קרבנות נזירות אם הוה בכלל נידר ונידב כמבואר בזבחים דף קי"ז ע"ב. ועיין בהך מש"כ רש"י שם אם הדברים הם אסורים ממילא עליו או הוא עצמו אסרם עליו דרש"י כתב שם דיין ותגלחת אסרם עליו משמע אבל טומאה נאסר ממילא. ועיין בהך דנזיר דף י"ד ע"ב דריב"ח ס"ל כן ולכך אחר שכלו לו ימיו אינו לוקה על היין ועל התגלחת דזה לא קיבל עליו רק עפ"י דין לכן כ"ז שלא הביא קרבן לוקה על הטומאה אבל אינך ס"ל מטעם קבלה ולכן לאחר שכלו לו ימיו אינו לוקה. אבל אנן לא ס"ל כן ועיין בהך דמנחות דף ק"ט בפיהמ"ש גבי הריני נזיר לגלח בבית חוניו דעכ"פ בגדר נדר אסור בהני דברים. ועיין מש"כ רבינו בהל' נזירות פ"א ה"ו וכ"מ בזה ולקמן בהל' נזירות אאריך בזה ובזה תליא אם היכא שבטל הדין נזירות ע"י דבר אם שייך גם בזה הך דין דלשון חכמים מרפא דוקא וא"ש וע' ברא"ש נדרים דף ב' ע"ב ולקמן בהל' נזירות אאריך בזה וגם נ"מ למה דאמרינן בשבועות דף כ"ח ע"א וכן פסק רבינו לקמן בהל' י"ח דאפילו אכלה כולה נשאלין עליה זה רק ע"י דאדעתא דהכי לא נדרי אבל ע"י חרטה דרק ע"י החכם שמתיר הדבר בזה לא מהני כיון דאין הדבר בעין לא שייך היתר ואין לו על מה לחול. ונראה דגבי נדרי הקדש לכ"ע ההיתר לא הוה רק על הדבר והיכא דאין הדבר בעין שוב לא מהני היתר וזהו כונת תוס' כריתות דף י"ג ע"ב ד"ה ארבע ע"ש. אך נ"מ באיזה מוקדשים מיירי שם אם בקדשים כגון חטאת או בעולה דגבי חטאת המעילה הוה משום לחמו של מזבח וגבי עולה עדיין נשאר עליו משום הקדש ראשון. ועיין בהך דזבחים דף נ"ג ע"ב ברש"י ד"ה ומשנה וזהו כוונת הגמ' שם דף ט"ו מחוורתא אין חייבין משום מעילה כו' עולה ר"ל דזה היה מחמת הקדש ואינך משום קודש ונ"מ ג"כ לענין התפסה בה אם נימא דלאו בעיקרא קמתפיס וע' בנדרים דף י"ב ע"א דנקט רק כנותר של עולה ולא נקט כנותר אימורים דשאר קדשים וזה משום דזה שוב עליו שם נדר דזה קדושה חדשה ומאיליו. וע' בדברי רבינו לקמן בהל' נדרים פ"א הי"ב אך רבינו פסק בעיקרא קמתפיס ועיין בהך דנזיר דף כ"ח ע"א מה דאמר שם דלמ"ד אין תגלחת מעכבת אף דמ"מ אסור לטמא עד לערב כמש"כ רבינו בהל' נזירות פ"ח ה"ה מ"מ א"א להפר דזה אינו מחמת דבורה רק ממילא ולזה לא מהני הפרת הבעל וכעין דאמרינן בב"ק דף ק"י ע"ב גבי אדעתא דהכי ע"ש דזה הוא דין ולא מחמת ההקדש. ועיין בירושלמי נזיר פ"ד ה"ד דאמר שם גזה"כ הוא הפר נדרה כו' ר"ל כך דאף אם נימא דמיגז גייז דפסק רבינו דצריכה להביא קרבנות מ"מ לענין השער י"ל דפקע הקדושה וע"ש בירושלמי בהל' ח'. אך באמת י"ל דגבי נזיר אין ההפרה משום עינוי נפש שבא ע"י הנזירות רק משום עצם הנזירות וזהו כוונת הגמ' דנדרים דף ד' ע"ב ל"ל היקשא כו' ואמר משום דאית ליה קיצותא ע"ש ור"ל כך דלפי המבואר בספרי פ' נשא דעיקר נזירות הוא מה שיהיה לאחר הזמן הדינים שלו ונזיר עולם הוה דבר בפ"ע ע"ש בספרי פסקא כ"ה נדרו תלה בנזירותו ולא נזירותו תלה בנדרו ר"ל דכ"ז שיש עליו נזירות יש עליו הנדר ונ"מ אם לאחר שכלה ימי נזירותו ולא הביא קרבן דאם עשה אחת מהדברים לוקה אם לוקה ג"כ משום בל יחל עיין בנדרים ג' ע"ב זהו כוונת הספרי. וע"ש דמרבה דגם בנזירות עולם מיקרי קדוש וע"ש בפסקא כ"ז ובפסקא ל"ב דממעט שם נזיר עולם מקרבן טומאה ועיין בירושלמי נזיר פ"א דלא ס"ל כן ובפ"ז סה"א דאמר שם דמביא קרבנות וע' תוס' תמורה דף י"ד ע"ב דמבואר ג"כ כן. אך שם רק בלא נטמא והטעם של הספרי דס"ל דקדושת שער ליכא בנזיר עולם ונ"מ אם בשעה שהוא מקל בתער אם צריך לשלח תחת הדוד. והעיקר משום דעיקר הנזירות הוא שתשלים הנזירות ועיין במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל אם נזיר לעולם הוי כמו נזיר עולם או כמו נזיר סתם ע"ש בפ"ב מהל' נזירות הי"א וע"ש מש"כ רבינו בהל' גירושין פ"ח הי"ב וזה רק באומר זמן וא"כ נמצא דעיקר נזירות הוא הזמן וזהו דין לא נדר והוה אמינא דאינו מועיל הפרה קמ"ל דמועיל ולא משום האיסורים שנזיר אסור. ועיין בנדרים דף פ"ג מה דאמר שם ודילמא כו' ממה דלית לה צערא כו' ע"ש בר"ן ורא"ש. אך ר"ל כך דאם כוונתו ההפרה על עצם הנזירות בזה ודאי מבטל הכל אך שמא אין כוונתו רק מה שע"י הנזירות נאסרה ובזה רק דבר דהוה עינוי נפש. אך באמת זה תליא בהך דר"ש ורבנן בנזיר דף י"א אם מועיל חזרה על דבר אחד ע"ש וזהו ג"כ כוונת הגמ' בנדרים שם אין נזירות כו' ועיין בנזיר דף ס"ב ע"ב דנזירות חל על עבד אף דאין נפשו קנויה לו ולנדרים אם יש בו עינוי נפש לא חל ע"ש בתוס' ובדברי רבינו והוא כמש"כ דזה דבר ממילא. וע"ש בתוס' אך לאחר השלמת הנזירה אז ההפרה רק בגדר עינוי נפש מחמת הפרטים ולכך כתבו שם התוס' בנזיר דף כ"ח ד"ה ר"ע שמא יש כח ביד חכמים כו' דהוא לכאורה תמוה דהא זה קום ועשה אך ר"ל כך דכיון דמדרבנן לא תועיל ההפרה ותהיה אסורה לשתות יין וא"כ שוב לא פעלה ההפרה כלום כיון דאז ההפרה רק מחמת הפרטים כמש"כ וכאן אינו מועיל כלל ועיין רש"י שבת דף מ"ו ע"ב ד"ה ואמאי ור"ל שם ג"כ דכיון דאז אסורה לאכול משום מוקצה וא"כ לא פעלה הפרת הבעל כלל ולענין אח"כ עיין נדרים דף פ"ט ודף פ"ב ע"ב ודף פ"ז ודף ע"ג אם מועלת הפרה למחצה:

2 באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה פתח ↗

בפי' רש"י בעירובין דף ס"ד ע"ב ובכמה דוכתי והמרדכי בפ"ב דשבועות בשם הר"מ שהסכים לדברי רש"י ור' יוסף בכור שור שלא להתיר שום נדר בלא פתח וחרטה:

16 תנאי היא - במסכת נדרים:

17 פותחין בחרטה - צריך לחכם למצוא פתח לשואל שיהא לו פתחון פה לומר לדעת כן לא נדרתי ואילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי נודר ונמצא נדר נעקר מאליו:

1 נדרים פתח ↗

דְּמַחֵית בְּשַׂר בְּכוֹר וּמַחֵית בָּשָׂר דְּהַאיְךְ גַּבֵּיהּ, וְאָמַר ״זֶה כָּזֶה״. וְתַנָּאֵי הִיא.

2 ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה פתח ↗

וי"א דחוזרין כו' ויש מי כו'. ע' מרדכי ספ"ג דשבועות שהאריך וז"ל בקיצור כתב ר"מ וז"ל פ"ג דנדרים מסקינן הלכתא פותחין בחרטה ומשמע כולה שמעתא שם בחרטה בעלמא כדו תהית כו' ולא כמ"ש רש"י פ' הדר שצריך למצוא פתח כו' וכ"מ שם כ' א' דפותחין קולא הוא דקאמר בשלמא כו' ועתוס' דעירובין ס"ד ב' ד"ה פותחין כו' וכתב שם ור"י בכור שור כתב וז"ל ג' חרטות הן א' בנולד ואין פותחין בו ב' שהיה בעולם אבל לא ידע בו ולכ"ע פותחין בו והג' דבר שלא בא לעולם אבל רגיל לבא בעולם ובהא פליגי אם פותחין בחרטה זו ומש"ש לבך עלך אחר שמצא פתח א"ל עדיין אתה עומד כמו בשעת נדר כלומד הזהר שלא תשקר ודייק בגמ' ממ"ש לבך עלך דמשמע שאירע הדבר לאחר הנדר כו' ע"ש:

« רש"י על עירובין ס״ד ע״ב:י״ד רש"י על עירובין ס״ד ע״ב:י״ז »