רש"י על דברים ל״ב:כ״א

« רש"י על דברים ל״ב:כ׳ רש"י על דברים ל״ב:כ״ב »

21 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נתיבות עולם פתח ↗

130 אודות שהתורה אהני כנגד מחשבת זנות, כן אמרו חכמים ע"ז יז. "רבי חנינא ורבי יונתן הוו קאזלי באורחא, מטו להנהו תרי שבילי, חד פצי אפיתחא דעבודת כוכבים, וחד פצי אפיתחא דבי זונות... אמר ליה אידך ניזיל אפיתחא דבי זונות, ונכפייה ליצרין, ונקבל אגרא. כי מטו התם חזינהו לזונות איתכנעו מקמייהו. אמר ליה מנא לך הא, אמר ליה משלי ב, יא 'מזימה תשמור עליך תבונה תנצרכה'... מדבר זימה תשמור עליך תורה", ופירש רש"י שם "תשמור עליך תורה - מזימה תשמור עליך מכל דבר רע והרהור חטא, ואנו הולכין הלוך ודבר בדברי תורה". והרמב"ם בסוף הלכות איסורי ביאה פכ"ב הכ"א כתב: "ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים, שאלו גורמין גדולים והם מעלות של עריות... מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה". ובאבות דר"נ פ"כ מ"א אמרו "כל הנותן הרהורי תורה על לבו, מבטלין ממנו... הרהורי זנות". ובהעמק דבר ויקרא יח, ה, כתב: "בא אזהרה זו דעסק התורה כאן בפרשת עריות... שעלולים להגיע לידי פרעות התאוה להפר חוק, כמו מצרים וכנענים, על זה הזהירה תורה שיהיו עוסקים בחקות התלמוד, ובזה יהיו נשמרים מהרהורי עריות". ואודות שהתורה אהני כנגד קנאה, הנה "הקנאה היא ענף מהכעס" לשון ראשית חכמה, שער הענוה, פרק שביעי, ואורחות צדיקים שער הארבעה עשר. וכן נאמר דברים לב, כא "הם קנאוני בלא אל", ופירש רש"י שם "קנאוני - הבעירו חמתי". וכתב באבן שלמה לגר"א פרק ב אות ה: "למוד האגדה טוב לכבוש בו יצר הרע של תאוה, ובלמוד הלכות, שנמשלו לאש... טוב לכבוש על ידו את הכעס". ובנתיב כח היצר פ"א כתב: "ובפ"ק דקידושין ל., תנא רבי ישמעאל, בני, אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא, נימוח ואם ברזל הוא, מתפוצץ... בא להודיע מעלת התורה, שעל ידי התורה מסולק מן האדם היצר הרע, שהוא פחיתות האדם, וכאשר מסולק מן האדם הפחיתות הזה, שהוא היצר הרע, אז נשאר האדם במדריגת המלאך לגמרי, כאשר מסולק מאתו יצר הרע, וכאילו היה האדם כולו שכלי... משכהו לבית המדרש, כי אין היצר הרע רק מצד החסרון הדבק באדם, ואילו התורה היא תמימה בלי חסרון, ואין חסרון מצד התורה כלל. ולפיכך מה שהאדם יש לו חבור אל התורה, מצד הזה אין היצר הרע שולט באדם. ואמר 'אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ', כי באדם יש יצר הרע בגופו, והוא שקראו חכמים 'יצר הרע דערוה'... שהאבן הוא קשה ביותר, והוא כנגד יצר הרע שהוא דבוק בחומר, שאין החומר פועל כלל... אבל הברזל הוא הפך זה, שהוא פועל שממנו חרב וקורדם וכל כלי המשחיתים, והוא כנגד יצר הרע בנפש, שהנפש הוא כח פועל, כמו שידוע מענין הנפש. ולכך יצר הרע שבנפש הוא ברזל, שהוא כח פועל רע. ולכך אמר 'אם ברזל הוא מתפוצץ', ופירוש זה ברור מאוד". הרי שחבור לתורה מהני כנגד יצה"ר דעריות ויצה"ר דע"ז מבואר בח"א לקידושין שם ב, קלו:, והם הם כנגד תאוה וקנאה, ודו"ק.

21 גור אריה פתח ↗

באומה שאין לה שם שנאמר הן ארץ כשדים זה העם לא היה. פירש הרמב"ן, שלא היה נחשב לגוי, והקדוש ברוך הוא הגדיל אותם. אבל עיקר הפירוש מה שכשדים אינו עם, שאינו בכלל שבעים אומות. שנאמר פסוק ח "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", וזה לא היה משבעים אומות. וראיה לזה שלא היה משבעים אומות, כי שבעים אומות היה שפילג לשונם בדור הפלגה, ונאמר בראשית י, יא "מן הארץ ההיא יצא אשור", ופירשו רז"ל ב"ר לז, ד שלא היה רוצה להיות בדור הפלגה, ויצא מעצתם, שלא רצה לבנות המגדל. וכתיב בראשית שם "ויבן את נינוה וגו'", נמצא כי אלו המקומות לא היו בעצת דור הפלגה, ואלו הם כשדים. שכן כתיב ר' ישעיה כג, יג "הן כשדים עם לא היה אשור יסדה וגו'", נתן טעם למה אינם ראוים לעם, כי אשור – אשר יצא מעצת דור הפלגה – הוא יסדה, ואין זה עם. אף על גב דכשדים הם מבני נחור, דכתיב ר' בראשית כב, כב "ואת כשד ואת פלדש", הם כבשו אותו הארץ שבנה אשור, לכך כתיב "הן ארץ כשדים זה העם לא היה אשור יסדה וגו:'"לפיכך דרשו רז"ל מגילה יג ע"ב שאין להם לא כתב ולא לשון. שהלשונות נתן הקדוש ברוך הוא לשבעים אומות, ולא היה אשור בכללם. נמצא כי לא נקרא לשון, שלא היה מן אותם הלשונות שפילג הקדוש ברוך הוא לשונם, ולא נקרא לשון. וכן יש לפרש גבי אדום, שדרשו רז"ל ע"ז י. שאין להם לא כתב ולא לשון מן ע' לשון, שנתן לכל אומה ואומה לשון מיוחד, ובכלל זה לא היה אדום. כי שר שלהם סמאל, והוא אינו בכלל ע' מלאכים הסובבים כסא כבודו יתברך. וכמו שפילג אותם בלשון שהיו ע' לשונות, כן חילק אותם בכתב, שלכל אומה יש כתב:

22 שפתי חכמים פתח ↗

בכם עד היסוד. הוסיף מלת בכם וכן מלת ארצכם, דבלאו הכי לא היינו יודעים את מי תיקד או לאיזה הארץ:

22 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה ותיקד, בכם עד היסוד. ע"כ. לכאורה גם כאן צריך להוסיף "וגו'", שהרי רש"י מבקש לבאר את המילים "עד שאול תחתית". פ' האזינו תשס"ד

23 שפתי חכמים פתח ↗

ד"א אספה אכלה כו'. כלומר כל רעות אכלה בם, שלא תשאר שום רעה מהרעות אלא כלם יכלו עליהם, ע"ד חצי אכלה בם שכל חצי אזרוק בם. והוצרך לד"א, כי לטעם ראשון קשה היה לו ליכתוב אספו מלשון ספו שנה על שנה, ולא אספה בה"א מלשון תספה. ולד"א לחוד נמי קשה, דהא כתיב אחריו חצי אכלה בם, דהא החצים נמי בכלל רעות הם. ויש מקשים לעיל בפ' אתם נצבים כט יח פירש"י ספות הרוה לפי שאוסיף לו וכו', וכאן פי' ספות הרוה מלשון חיבור. וי"ל דכל הוספה שהוא מוסיף על דבר אחר, ממילא הוא מתחבר אליו. ולפי זה יהיה הוספה וחיבור פי' אחד, וענין אחד להם. ופי' לעיל לשון הוספה, לפי עניינו, דלא שייך לומר אחביר, דהא אין לו עונש על השוגג, ואיך יאמר אחביר פורענות לפורענות, משום הכי פירש לשון הוספה, וכאן שלא הזכיר שום שוגג אלא המזיד, פירש לפי עניינו לשון חיבור. ועוד נ"ל ליישב די"ל דפשוטו של אספה הוא בכ"מ לשון הוספה הוא, אך כאן א"א לפרש לשון הוספה, דהוי משמע הקב"ה יוסיף עליהם פורענות יותר ממה שחטאו, וזה אינו, דאין הקב"ה נפרע אלא כפי שהרשיע האדם לפניו. לכן הוכרח לפרש כאן שהוא לשון חיבור. ולכן הביא רש"י כל הני קראי ופירש אותן מלשון חיבור, כדי שלא תקשה בתחלת המחשבה על פירושו שפי' מלת אספה מלשון חיבור מכל הני מקראות שהביא ודו"ק. וכעין זה פרשתי לעיל בראשית יד יד גבי וירק את חניכיו ע"ש:

24 שפתי חכמים פתח ↗

דהוה מהפך במזיא. זה לשון הגמרא מגילה יח.. ורצונו בזה שיש לו ראייה לפירושו של רבי משה הדרשן:

24 מזרחי פתח ↗

ושן בהמות מעשה היה כו'. בספרי דאל"כ ושן חיות מיבעי ליה שהם נושכים וממיתי' לא הבהמות אלא רבותא קמ"ל שאף הבהמות יהיו נושכי' וממיתי':

21 קנאוני. הִבְעִירוּ חֲמָתִי:

22 בלא אל. בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ אֱלוֹהַּ:

23 בלא עם. בְּאֻמָּה שֶׁאֵין לָהּ שֵׁם, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיהו כ"ג הֵן אֶרֶץ כַּשְׂדִים זֶה הָעָם לֹא הָיָה, בְּעֵשָׂו הוּא אוֹמֵר עובדיה א' בָּזוּי אַתָּה מְאֹד:

24 בגוי נבל אכעיסם. אֵלּוּ הַמִּינִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר תהילים י"ד אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים ספרי; יבמות ס"ג:

21 רמב"ן על דברים פתח ↗

הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל, בְּדָבָר שֶׁאֵין אֱלוֹהַּ, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על דברים ל"ב:כ"א. וְאִם כֵּן יִרְמֹז לַשֵּׁדִים הַנִּזְכָּרִים. וְהַנָּכוֹן שֶׁיֹּאמַר הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל אֱמֶת, כִּי אֵין אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי ה' וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתּוֹ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר דהי"ב טו ג וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת:

21 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה בלא עם, באומה שאין לה שם, שנאמר "הן ארץ כשדים זה העם לא היה" ישעיה כג, יג, ובעשו הוא אומר "בזוי אתה מאד" עובדיה א, ב. ע"כ. כלומר הכתוב מבשר כאן על חורבן הבית הראשון בידי הכשדיים הבבלים, ועל חורבן בית שני בידי רומי, היא מלכות אדום בני עשו. פ' האזינו תשנ"ו

22 מזרחי פתח ↗

ותיקד בכם עד היסוד. הוסיף מלת בכם בין ותיקד ובין עד שאול תחתית כי לולא זה לא יובן באי זה מקום תהיה היקידה:

23 משכיל לדוד פתח ↗

אספה וכו׳ ד״א וכו׳. דאילו לפי׳ קמא נמצא שהוא מנחי פ״ה יו״ד ששרשו יסף ולא שייך אספה הול״ל אוסיף ולר״א אתי שפיר המשקל דאפשר שיהיה שרשו שפה ואינו מל׳ סוף אלא ענין בפ״ע ולהיותו מנחי למ״ד ה״א שפיר כתיב אספה על משקל אגלה אבל ק׳ דא״כ הרי הוא כפול שזה עצמו הוא מ״ש אח״ז חצי אכלה בם:

24 רש"י על ויקרא פתח ↗

והשלחתי. לְשׁוֹן גֵּרוּי: ושכלה אתכם. אֵין לִי אֶלָּא חַיָּה מְשַׁכֶּלֶת שֶׁדַּרְכָּהּ בְּכָךְ, בְּהֵמָה שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ בְּכָךְ מִנַּיִן? תַּ"לֹ "וְשֶׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם" דברים ל"ב, הֲרֵי שְׁתַּיִם. וּמִנַּיִן שֶׁתְּהֵא מְמִיתָה בִנְשִׁיכָתָהּ? תַּ"לֹ "עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר" שם, מָה אֵלּוּ נוֹשְׁכִין וּמְמִיתִין אַף אֵלּוּ נוֹשְׁכִין וּמְמִיתִין, כְּבָר הָיוּ שָׁנִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲמוֹר נוֹשֵׁךְ וּמֵמִית, עָרוֹד נוֹשֵׁךְ וּמֵמִית: ושכלה אתכם. אֵלּוּ הַקְּטַנִּים: והכריתה את בהמתכם. מִבַּחוּץ: והמעיטה אתכם. מִבִּפְנִים: ונשמו דרכיכם. שְׁבִילִים גְּדוֹלִים וּשְׁבִילִים קְטַנִּים; הֲרֵי שֶׁבַע פֻּרְעָנֻיּוֹת: שֵׁן בְּהֵמָה, וְשֵׁן חַיָּה, חֲמַת זוֹחֲלֵי עָפָר, וְשִׁכְּלָה, וְהִכְרִיתָה, וְהִמְעִיטָה, וְנָשַׁמּוּ:

24 דברי דוד פתח ↗

ושן בהמות, מעשה היה והיו הרחלים נושכים וממיתין אין הוכחה לזה מלשון בהמות והא חיה בכלל בהמה ותו דבהמה טמאה ודאי ג"כ נושך וממית לפעמים כגון הכלב שהוא בהמה כדאיתא במסכת כלאים ספ"ח אלא נראה דזה נלמד מדאמר עם חמת זוחלי עפר משמע דבהמות עצמם אין להם ארס רק שהקללה תגרום שיהיה להם ארס כמו זוחלי עפר וא"כ אף מבהמה טהורה ידבר:

« רש"י על דברים ל״ב:כ׳ רש"י על דברים ל״ב:כ״ב »