רש"י על דברים י״א:כ״ט

« רש"י על דברים י״א:כ״ח רש"י על דברים י״א:ל׳ »

1 שפתי חכמים פתח ↗

כתרגומו ית מברכיא כו'. כלומר הלוים המברכים לישראל. דאם הוא קאי על הברכה ממש למה כתיב ונתת, והרי אין בה ממשות, אלא קאי על הלוים, כלומר ונתת את המברכים לישראל, וזה הלוים. ועי"ל דאי קאי על הברכה ממש, א"כ יהיו כל ישראל הנותנים הברכה כלפי הר גריזים, ואינו כן, שהרי בפרשת כי תבא להלן כז יב כתיב שנותני הברכה הם הלוים לבדם. אלא הציווי הוא לכל ישראל שהם יתנו הלוים המברכים כלפי הר גריזים, אבל לא מפני שאין נופל בה לשון נתינה, כי מצינו ויקרא טז כא ונתן אותם על ראש השעיר שפירושו ג"כ בפה. הרא"ם:

1 מזרחי פתח ↗

ונתת את הברכה כתרגומו ית מברכיא את המברכים. לא הברכה ממש כמשמעה שאם כן יהיו הנותנים הברכה כלפי הר גריזים כל ישראל בכללם שפרשת והיה כי יביאך לכל ישראל היא אמורה ואין הדבר כן שהרי בפרשת כי תבא כתיב שנותני הברכה כלפי הר גריזים הם הלוים לבדם לפיכך תרגמו המתרגם מברכיא שעכשיו יהיה הצווי הזה כללי לכל ישראל שיתנו את המברכים שהם הלוים כלפי הר גריזים ואת המקללים שהם עצמם הלוים כלפי הר עיבל כמו שכתוב בפרשת כי תבא וי"מ מפני שאין הברכה דבר שיש בו ממש עד שיפול בה לשון כלפי וגם זה נכון אבל לא מפני שלא יפול בה לשון נתינ' כי מצאנו ונתן אותם על ראש השעיר שפירושו בפה ויהיה גם זה כמוהו. והרמב"ן ז"ל טען ואמ' ואיננו נכון לפי פשוטו כי עדיין לא צוה במברכים כלומר ואיך יאמר ונתת את המברכים בה"א הידיעה שפירושו הנזכרי' לעיל. ולפי דעתי אינה טענה כי מאחר שאין ברכה בלתי מברכים הנה אם כן המברכי' הם בכח הברכה הנזכרת במאמר הנה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה שפירושו הנה אנכי מודיע ומסדר לכם היום הברכות שתברכו בהר גריזים והקללות שתקללו בהר עיבל בבואכם שמה:

1 עבודת המלך על משנה תורה, הלכות תשובה פתח ↗

ודבר זה עיקר גדול הוא עמוד התורה והמצוה שנאמר ראה וכו' כלומר שהרשות בידכם. עי' פרש"י ז"ל דקאי אברכה וקללה דגריזים ועיבל וכבר השיגו הרמב"ן ז"ל ועי' מדרש תנחומא ראה אנכי נותן לפניכם היום וכו' זהו שאמר הכתוב ואל העם הזה תאמר כה אמר ה' הנני נותן לפניכם את דרך החיים ואת דרך המות ואין פתרונים לדברי המדרש דמאי חידש ולדברי רבנו הדברים מאירים דפירוש ברכה וקללה דקרא כמו שפירש רבנו על בחירת האדם בטוב וברע ואמר זהו שאמר הכתוב ואל העם הזה תאמר הנני נותן לפניכם את דרך החיים דרך החיים והמות הלא המה מעשה בני האדם הטובים והרעים והדברים ארוכים בדרושים.

2 שפתי חכמים פתח ↗

כלפי הר גריזים כו'. דכתיב בפרשת כי תבא להלן כז יב-יג ששה שבטים יעמדו על הר גריזים וששה בהר עיבל, א"כ ש"מ שישראל היו עומדים על הר גריזים והלוים בין ההרים עמדו:

2 גור אריה פתח ↗

כלפי הר גריזים. שהרי לא היו הלוים עומדים על הר גריזים בשעת הברכה, ועל הר עיבל בשעת הקללה:

2 רמב"ן על דברים פתח ↗

וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים, כְּתַרְגּוּמוֹ יָת מְבָרְכַיָּא, אֶת הַמְבָרְכִים, עַל הַר גְּרִזִים, כְּלַפֵּי הַר גְּרִיזִים, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על דברים י"א:כ"ט. וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן כְּפִי פְּשׁוּטוֹ, כִּי עֲדַיִן לֹא צִוָּה בַּמְּבָרְכִים. אֶלָּא פֵּרוּשׁוֹ כִּי אֲנִי נוֹתֵן לִפְנֵיכֶם דֶּרֶךְ בְּרָכָה וְדֶרֶךְ קְלָלָה, וְטַעַם לִפְנֵיכֶם שֶׁתְּבָרְרוּ לָכֶם מֵהֶן מָה שֶׁתִּרְצוּ, וְאוֹדִיעַ שֶׁתִּהְיֶה לָכֶם הַבְּרָכָה כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ הַמִּצְוֹת וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תְּקַיְּמוּ אוֹתָן. וְזֶה כַּאֲשֶׁר אָמַר עוֹד דברים ל':ט"ו, רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע וְגוֹ'. וְאַחַר כֵּן אָמַר בְּכָאן שֶׁיִּתְּנוּ הַבְּרָכָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הוּא אוֹמֵר לָהֶם עַל הַר גְּרִיזִים וְהַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל, וְהִנֵּה הִיא נְתוּנָה בַּפֶּה, וְכֵן וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר ויקרא טז כא, כְּדִבְרֵי ר"א אבן עזרא על דברים י"א:כ"ט. וְהִנֵּה אָמַר בְּכָאן בְּדֶרֶךְ הָאַזְהָרָה שֶׁיִּתְּנוּ אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים, לְבָרֵךְ אֶת הָעָם אִם יִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה', וְהַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל, לֵאמֹר אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל הַמִּצְוֹת וְיָסוּר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה', וְהָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְּנוּ כָּל הַשְּׁבָטִים הַבְּרָכָה וְכֻלָּם הַקְּלָלָה, אוֹ שֶׁיֹּאמְרוּ הַלְוִיִּם הַכֹּל אוֹ אִישׁ אֶחָד מַשְׁמִיעַ לְכֻלָּם, וְאַחֲרֵי כֵן שָׁב לְבָאֵר שָׁם להלן כז יב-יד וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה, וְאָמַר וְעָנוּ הַלְוִיִּם, וּפֵרֵשׁ כָּל הָעִנְיָן כִּי בְּכָאן מִפְּנֵי אַזְהָרָתוֹ אֲשֶׁר אָמַר רְאֵה אָנֹכִי נוֹתֵן וְגוֹ', הִזְכִּיר מִקְצַת הַמִּצְוָה וְחָזַר לְבָאֵר אוֹתָהּ בִּמְקוֹמָהּ. וְיִתָּכֵן שֶׁהָיָה הַר גְּרִיזִים לַדָּרוֹם שֶׁהוּא הַיָּמִין וְהַר עֵיבָל מִצָּפוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיהו א יד מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה:

1 ונתתה את הברכה. כְּתַרְגּוּמוֹ "יָת מְבָרְכַיָּא" – אֶת הַמְבָרְכִים:

2 על הר גרזים. כְּלַפֵּי הַר גְּרִזִּים הוֹפְכִין פְּנֵיהֶם וּפָתְחוּ בִּבְרָכָה – בָּרוךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה וְגוֹ'. כָּל הָאֲרוּרִים שֶׁבַּפָּרָשָׁה אָמְרוּ תְחִלָּה בִּלְשׁוֹן בָּרוּךְ, וְאַחַר כָּךְ הָפְכוּ פְנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַר עֵיבָל וּפָתְחוּ בִּקְלָלָה סוטה ל"ג:

1 גור אריה פתח ↗

כתרגומו ית מברכיא. פירש הרא"ם, שהוצרך לומר 'מברכיא', מפני שהכתוב אל ישראל מדבר, והם לא נתנו את הברכה, רק הלוים נתנו הברכה רש"י להלן כז, יב, ולא ישראל. ושיבוש הוא פירוש זה, שהרי אף על גב שנתנו הלוים הברכה, שייך לומר "ונתת את הברכה" כלפי ישראל, כי הלוים לא היו אלא שלוחם, ובית דין היו מצוים אותם על כך, ואין צריך להשיב בזה. אבל מפני זה תרגם 'מברכיא', שלא שייך בברכה "ונתת אותה על הר גריזים", דאין בברכה ממש שיתן אותה אל מקום מוגבל, לכך צריך לפרש אותו על המברכים, ולא ברכה ממש, כי הלוים שהיו עומדים באמצע, כשהפכו פניהם כלפי הר גריזים וברכו, לא היתה הברכה כלפי הר גריזים, שאין בברכה ממש, ולא שייך בה גבול:

1 משכיל לדוד פתח ↗

ונתת וכו׳ כתרגומו וכו׳. דק״ל שהרי עם כל ישראל מדב׳ ואם הם נותנים הברכה מי הם המקבלים חילק ובילק א״ו בלוים משתעי שהם המברכים וממילא צריך לפרש על הר גריזים כלפי הר גריזים שהרי הלוים לא היו עומדים על ההרים. והמפרשים פירשו משום דלא שייך נתינה בברכה שאין בה ממשות וקשיא לי דבהך פרשתא גופא לעיל כתיב ראה אנכי נותן וכו׳ ברכה וקללה:

1 רמב"ן על דברים פתח ↗

2 רש"י על דברים פתח ↗

לברך את העם. כִּדְאִיתָא בְמַסֶּכֶת סוֹטָה דף ל"ב: שִׁשָּׁה שְׁבָטִים עָלוּ לְרֹאשׁ הַר גְּרִיזִים וְשִׁשָּׁה לְרֹאשׁ הַר עֵיבָל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהָאָרוֹן לְמַטָּה בָּאֶמְצַע, הָפְכוּ לְוִיִּים פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַר גְּרִיזִים וּפָתְחוּ בַבְּרָכָה, "בָּרוּךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה וְגוֹ'", וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ עוֹנִין אָמֵן. חָזְרוּ וְהָפְכוּ פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַר עֵיבָל וּפָתְחוּ בַקְּלָלָה וְאוֹמְרִים "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וְגוֹ'", וְכֵן כֻּלָּם עַד "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים":

2 מזרחי פתח ↗

על הר גריזים כלפי הר גריזים. לא על ההר ממש שהרי הלויים שהם המברכים בין שני ההרים היו ולא על ההרים ופי' אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים שמעון לוי וגומר אינו רוצה לומר שהם יהיו המברכים אלא שהם יעמדו על הברכה כשיהפכו הלוי' פניהם כלפי הר גריזים לברך את העם והעד על זה ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ראובן גד ואשר וגומר שיעמדו על הר עיבל כשהלוים יהפכו פניהם כלפי הר עיבל לקלל את העם:

2 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

390 בכדי לבאר עיקריות זו נקדים את דברי רש"י דברים יא, כט שביאר שבהר גריזים "פתחו בברכה, 'ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו'. כל הארורים שבפרשה דברים כז, טו אמרו תחלה בלשון 'ברוך', ואחר כך הפכו פניהם כלפי הר עיבל, ופתחו בקללה". וכתב שם הגו"א אות לד: "וקשיא, למה נכתבו הקללות בפרשת כי תבא דברים כז, טו-כו, ולא נכתבו הברכות. ונראה שעיקר המצוה היו הקללות, כדי שיהיו ישראל מקבלים את התורה באלה ובשבועה רש"י דברים כז, כו, אלא שפותחין לעולם בזכות תחלה סנהדרין לג., הקדים הכתוב הברכה. ולעולם עיקר המצוה הקללות, כדי שיקבלו התורה". סתם הגו"א ולא פירש מדוע עיקר המצות הוא הקללות, ולא הברכות. אמנם נקודה זו מבוארת היטב בפחד יצחק, פסח, מאמר סו, אות ד, וז"ל: "יכולים אנו לצייר לעצמנו אדם, הסר מרע לכל ענפיו, ועושה טוב לכל סעיפיו, וכל העבודה הזו נעשית היא מתוך מצב הנפש של אדם מתנדב לעבודה. מרגיש הוא אדם זה יפה יפה את יקרותה של עבודה זו, אבל אינו מרגיש את שעבודו לעבודה זו... משל לאדם הפורע חובו מתוך תנועת הנפש של נותן מתנה. וזו היא מהותה של אותה פריקת עול, שכל עצמה אינה אלא חוסר עבודה". ומשם עבר לבאר את הענין של קבלת עול, וז"ל: "העבודה שבלב דקבלת עול מצות איננה סתם החלטה של קיום מצות. כי החלטת קיום מצות אפשר לה להיות החלטה של נדבת הלב, בעוד שקבלת עול מצות עיקר ענינה הוא השתעבדות הנפש לקיום מצות, השתעבדות דוקא. קבלת עול מצות אינה מתקיימת רק ע"י ההרגשה ביקרת קיום המצות גרידא, אלא שהיא דורשת דוקא את ההרגשה באסון העדר הקיום. הנאה גדולה היא לו לאדם להעניק מתנות, אבל העדר הנאה זו איננה אסון. אולם כשאדם איננו יכול לצאת ידי חובת 'עבד לוה לאיש מלוה' משלי כב, ז, הרי עולמו חשך בעדו... וזהו המהלך של קבלת עול מצות, שכולל הוא בתוכו גם את צד ה'הן' וגם את צד ה'לאו'. כי על כן האדם המקבל ע"ע עול מצות, צריך הוא לפרש לעצמו את האסון של ביטולן". וזהו כונת הגו"א שעיקר המצות הוא בקללות. וכן חזר וכתב הגו"א דברים פכ"ז אות ז. ואף כאן נבאר, שכל קבלת עול היא "עיקר העבודה", כי רק בכך יש השתעבדות לעבודה, והפקעה גמורה מהרגשת התנדבות לעבודה.

« רש"י על דברים י״א:כ״ח רש"י על דברים י״א:ל׳ »