רש"י על חולין צ״ב ב:א׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין צ״ב ע״א:כ״א רש"י על חולין צ״ב ע״ב:ב׳ »

1 חולין פתח ↗

שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתוּבָּה לִזְכָרִים, וְאַחַת שֶׁאֵין שׁוֹקְלִין בְּשַׂר הַמֵּת בְּמָקוֹלִין, וְאַחַת שֶׁמְּכַבְּדִין אֶת הַתּוֹרָה.

2 דור רביעי פתח ↗

והנה לפי פרש״י ז״ל דלר״ע קרא דשחוטי חוץ רק בקדשים כתיב, הרי דוזבחת לר״ע הוה ציווי על הזביחה, וממילא כאשר צויתיך הפירוש כמו בקדשים, דעד עתה היתה הזביחה רק מצוה בקדשים, כי גם קדשים אם היה נוחר אותם, ניהו דנפסלו אבל נטהרו מידי נבלה, והיתה השחיטה ענין עבודה דוקא בקדשים עיין לב ארי׳ בסוגי׳ זו ד״ה ומידי דברי, דכ׳ דבמדבר היתה השחיטה עבודה ופסולה בזר ולכן אמרה תורה, עתה אני מצוך גם על שחיטת חולין, כמו שצויתיך עד עתה בקדשים, וממילא דליכא ציווי, רק על בקר וצאן שדבר בהם הכתוב, ואפילו נרבה צבי ואיל מכח היקש, אבל עוף א״א לרבות כלל דא״כ בקר וצאן דהוה פרט מה קממעט, וכמש״כ לעיל. אבל אם נאמר דגם לר״ע היתה שחיטת חולין בבקר וצאן אסורה במדבר מקרא דשחוטי חוץ וא״כ קרא דכי ירחק וכו׳ וזבחת מבקרך ומצאנך, אתא להתיר הזביחה בבקר וצאן בחוץ, מה שנאסר עד עתה, ולא אתא קרא לצוות כלל, אלא מכללא נשמע דכיון דנתן טעם להיתר זביחה משום ריחוק מקום, ממילא נשמע דנאסר להם הנחירה, וא״כ מסתבר דכל נחירה נאסר להם דמאי שנא בקר וצאן מחיה ועוף דמה דכתיב בקר וצאן, לא על איסור נחירה קאי אלא על היתר זביחה, כי איסור נחירה רק ממילא משתמע, ולא עליו כיוון במה דאמר וזבחת מבקרך ומצאנך, ולכן כאשר צויתיך אי קאי אוזבחת אין לו פירוש, כי על היתר זביחה לא בעי להראות מקום לקדשים, דלפי דעת הרמב״ם והרמב״ן ז״ל דגם לר״ע אתא וזבחת להתיר הזביחה בבקר וצאן, ולא לצוות על הזביחה, מה זה דמראה מקום לקדשים, והרמב״ן בנמוקיו הוצרך משום זאת לחלק בין שחט לזבח, כדי שנוכל לאמר כאשר צויתיך בקדשים על אופן הזביחה. ופלא תראה שכתב שם וז״ל: ועתה כשבא להתיר בשר חולין אמר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך בהיוחם קרבנוח וכו׳, לומר שיתירם חולין בכל מקום ובלבד שיהי׳ זבוחין כאשר צוה מתחלה בהיותם כולן קרבנות עכ״ל. האי בלבד וכו׳ אינו מדוקדק כלל דהרי מהיתר הזביחה קמדבר ולא מהיתר אכילה שהיה מותר גם עד עתה גם בלא זביחה, כי נחירה אשתרי להו וגם בזביחה לא נאסר הבשר, כי גם בקדשים בחוץ אין איסור על הבשר רק משום דלא נזרק הדם, ומי יתיר איסור קדשים, עיין קידושין נ״ז ע״ב ברש״י שם או כמש״כ התוס׳ שם מדרשה דשלי בשלך, אבל החולין דלית בי׳ הני טעמי, אף דחייב כרת על הזביחה, אבל הבשר היה כשר וגם משום כל מלתא דאמר רחמנא וכו׳ ליכא, עיין בזה בסוגי׳ דהשוחט בשבת מש״כ שם, וא״כ האי בלבד שכתב הרמב״ן הוא דוחק גדול בקרא, אפילו לפי דעתו דפעל ושחט יותר מורה על חתיכת סימנים מפעל וזבח, ומתפרש דאני מתיר לך הזביחה כמו בקדשים גם בחוץ, ונשמע איסור נחירה מכללא, אבל ציווי מפורשת על זביחת חולין ליכא. ולא עוד אלא דפירוש זה בלא״ה קשה להעמידו דלכתוב רחמנא ושחטת, ולא בעי כאשר צויתיך וכמש״כ לעיל. ובפרט כי אם לשון זביחה אינו ממעט נחירה, איך כתבה התורה ״וזבחת״ על היתר שחיטה ואיסור נחירה והוא ראי׳ שאין עליה תשובה. ולכן פירושו של הרמב״ן, שכתב עליו שהוא הפשוט והנכון לדעתי העניה לא פשוט ולא נכון הוא אלא הפשוט והנכון הוא כמו שפירשו רבי בברייתא דכאשר צויתיך הוא מאמר בפני עצמו וכאילו היה כתיב כאשר צויתיך לזבוח ונשמט תיבת לזבוח משום דלעיל מני׳ כתיב וזבחת וקאי נמי אשלמטה אכאשר צויתיך, ולא קאי על וזבחת דרישא דקרא דהוא היתר ולא ציווי, אלא כאשר צויתיך לזבוח על פה, על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה, כי בהאי כאשר צויתיך מדבר על כלל הזביחה בכל בע״ח, ולא בבקר וצאן בלבד דבקר וצאן דאדכר בהאי קרא, אהיתר זביחה קאי, והאי היתר לא בעי רק בקר וצאן שהיה נאסר בהם הזביחה בחוץ, דחיה ועוף לא היו באיסור זה, כמש״כ למעלה, דאף תורים וב״י, אף דאית בהו איסור שחיטה בחוץ, היינו דוקא בקדשים ולא בחולין, וכיון דעתה בהאי כאשר צויתיך נאסר להם הנחירה מה לי בהמה מה לי חיה ועוף, ולא הזכיר רבי ה׳ דברים הפוסלים בשחיטה משום דהם כבר היו, שייכים בקדשים, ולא הוצריך עליהם הלכה חדשה, וגם נכללים המה בכלל לשון הקרא דושחט וזבח כאשר נבאר לקמן, אבל שיעור השחיטה לא נתבאר לא מבעי בעוף דליתא בקדשים בשחיטה, אלא אף בבהמה לא הי׳ צריך ב׳ סימנים לעכב, כאשר אבאר. ולכן מביא הש״ס האי דרבי להאי תנא דפליג אר״א הקפר, וס״ל יש שחיטה לעוף מה״ת, אף דסובר כר״ע דנחירה הותר להם במדבר, וזה מוכרח מדלא מפרש דהאי כאשר צויתיך קאי אקדשים, דלרי״ש ע״כ הכי פירושו ואתא למעט כיסוי דם מבקר וצאן, כמו שביארנו למעלה, אבל לר״ע אע״ג דוזבחת להתיר הזביחה אתא, מ״מ האי כאשר צויתיך מאמר בפ״ע הוא וכאלו הוה כתיב כאשר צויתיך לזבוח, וקאי על כל בע״ח לאסור הנחירה שהי׳ מכשרת עד עתה, ולצוות על השחיטה ועל האי כאשר צויתיך אמר ר״ע לא בא הכתוב אלא לאסור להם הנחירה לשיטת הרמב״ם, ולא על וזבחת דבעי להתיר הזביחה בחוץ.

3 הערות ומקורות על תפארת ישראל פתח ↗

ובפשטות כוונת תוספות במה שכתבו שבני נח נצטוו על הנחירה שבני נח אסורים לאכול בשר בעל חי מת, אלא ימיתהו קודם. ועיין רש"י חולין צב: ד"ה במקולין שאין שוקלין בשר בהמה שמתה מעצמה.

1 שאין כותבין כתובה לזכרים - דאע"פ שחשודין למשכב זכור ומייחדין להם זכר לתשמישן אין נוהגין קלות ראש במצוה זו כל כך שיכתבו להם כתובה:

2 בשר המת - של אדם:

3 במקולין - באיטליז שאין אוכלין אותו בפרהסיא כל כך. ואני שמעתי בשר המת בשר בהמה שמתה מעצמה:

3 כלי חמדה על התורה פתח ↗

והנלפענ"ד בישוב קושי' זו דהנה התוס' ריש קידושין הקשו דלמה לי קרא בנזיקין ישיב לרבות שוה כסף ככסף הא נוכל ללמוד מע"ע עיי"ש מה שתירצו ולכאורה קשה לי על קושיתם דהנה הסברא דשוה כסף ככסף הוא רק מצד דמצי למיזבן לי' ולעשות ממנו כסף כמו"ש הראשונים ז"ל וא"כ שפיר צריך קרא בנזיקין דמצי לסלקו בשוה כסף לפי"מ דמבואר בסוגיין דאפי' בנו"ט מצי לסלקו והנה לא מיבעי' לפי"ד התוס' חולין דף צ"א ד"ה כמ"ד דב"נ נצטוו על הנחירה בסימנים ובהמה שמתה מאילי' אסורה להם וכ"כ העשה מאמרות במאמר חיקור דין שהוא מפסיקתא ועיין בחולין דף צ"ב ע"ב ברש"י ד"ה במקולין א"כ אם מסלקו א"י למוכרו לשום אדם דלישראל אסור מצד סחורה דאצל הקונה ל"ה נזדמן ולעכו"ם אסור למוכרו מצד לפנ"ע וא"כ בכה"ג דאינו יכול למוכרו לשום אדם ל"ש לומר שוה כסף ככסף ושפיר צריך קרא דישיב לרבות דיכול לסלקו בנו"ט ואפי' א"נ דמתה מאילי' מותר לב"נ מ"מ כיון דיכול לסלקו גם בבני מעיים של נבילות דאסורין לב"נ משום אמה"ח ובזה ל"ש שוה כסף ככסף כיון דלא מצי למיזדבן ולעשות ממנו כסף ושפיר צריך קרא דיכול לסלקו וישתמש בו להנאתו ולאכילת כלבים וזו קושי' גדולה לכן נלפענ"ד דקושי' חדא מתורצת בחבירתה דבאמת זה היתה כוונת ר"כ בקושייתו כיון דאמר מר ישיב לרבות שוה כסף ככסף וקשה למה לי קרא הא כבר ידעינן דשוה כסף ככסף וע"כ צ"ל דהכא גלי רחמנא דאפי' נו"ט דלא מצי למיזבן לאחר ול"ש בי' שוה כסף ככסף מ"מ יכול לסלקו בזה וא"כ למה לי קרא דוהמת יהי' לו וא"כ ממילא ל"ק קושית הגאון מו"ה בעריש ז"ל דהכא שאני כיון דגלי קרא דישיב ע"כ דיכול לסלקו אפי' בנו"ט דאל"כ קרא למ"ל כקושית התוס' קידושין הנ"ל וז"נ דרך פילפול בס"ד:

« רש"י על חולין צ״ב ע״א:כ״א רש"י על חולין צ״ב ע״ב:ב׳ »