רש"י על חולין פ״ו א:י״ח

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין פ״ו ע״א:י״ז רש"י על חולין פ״ו ע״ב:א׳ »

1 חולין פתח ↗

דִּתְנַן: תִּינוֹק שֶׁנִּמְצָא בְּצַד הָעִיסָּה וּבָצֵק בְּיָדוֹ, רַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין, מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל תִּינוֹק לְטַפֵּחַ. וְאָמְרִינַן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? קָסָבַר: רוֹב תִּינוֹקוֹת מְטַפְּחִין, וּמִיעוּט אֵין מְטַפְּחִין, וְעִיסָּה זוֹ בְּחֶזְקַת טׇהֳרָה עוֹמֶדֶת,

2 דור רביעי פתח ↗

רש״י ד״ה שדרכו של תינוק לטפח ידיו באשפות ששרצים מצויין שם, וטמא את העיסה שאנו רואים שנגע בה עכ״ל, והתוס׳ חולקים על פירושו ומפרשים דהתינוק ודאי טמא בלא״ה, מפני שנשים נדות מגפפות אותו, אלא דהטיפוח בעיסה ספק וע״ז קאי דאיכא למתלי דאדם נטל מן העיסה ונתן לתינוק. והנה יש לראות על פרש״י ז״ל לכאור׳ קשה מאד, לפי מש״כ הטו״ז יו״ד סימן א׳ סק״ו ויותר מבואר בריטב״א ז״ל, דכל טהרות שנעשו על גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דטמאות, אע״ג דהני טהרות היינו תרומה, כמש״כ רש״י ז״ל בגיטין, יש להם חזקת טהרה, ולמה לא נעמיד הטהרות על חזקת טהרה שלהן כמו שמעמידין הכלים על חזקתן דטמאים, וכתבו דהיינו טעמא משום דבשעת טבילת הכלים לא היו לפנינו הני טהרות, ולא נפקא להו מידי אי הכלים נשארו בטומאתן או לא, וממילא אמרינן דטמאים הם מחמת חזקתן, ולכן לעולם נגררו הטהרות אחר דין הכלים, משא״כ חזקת הכלים מהני שפיר על נידון המקוה, משום דעל זמן טבילתן אנו דנין, אם נסתלקה חזקה זו או לא, ואמרינן העמד כלים על חזקת טומאתן עיי״ש וא״כ הכא דהאי תינוק כבר הוחזק לן לטמא לפני נגיעתו בעיסה, חזקת העיסה מה בעי הכא הלא נגררת העיסה אחר התינוק. אבל לק״מ דדוקא שם במקוה שנמדד ונמצא חסר דמכח תרתי לריעות׳ אנו מחזיקין הכלים או האדם שטבל לודאי טמא, וכיון דלודאי טמא חשבינן להו, ממילא נגררו הטהרות אחרי הכלים והאדם, ולא יסתר מה שהחלטנו כבר לודאי טמא, משא״כ בהאי תינוק תלוי הדבר אי רוב כודאי יחשב או רק כספק, ובהא באמת פליגו ר״מ ורבנן דר״מ דחייש למעוטי, אפילו לא חייש רק מדרבנן וכמש״כ התוס׳ לעיל י״ב ע״א וכן לקמן בסוגי׳ זו, מ״מ טעמי׳ משום דס״ל דמה דאמרה תורה זיל בתר רובא בקושי התירה דרוב רק ספק עושה, אלא דנוטה יותר לצד הרוב מלצד המיעוט, וכיון דספקא הוה אלא דהתורה התירה האי ספק, אמר ר׳ מאיר דמדרבנן ראוי׳ לחוש למעוט, ושוב באיכא חזקה נגדו אפילו חזקה נולדה אח״כ, מ״מ אמרינן סמוך מעוטא לחזקה משום דגם עד עתה היה הדבר בספק ולא החלטנו לודאי, אבל רבנן סברו דרוב ודאי עושה וכיון דכודאי יחשב מה איכפת לן חזקה העומדת נגד האי ודאי. וע״ז מסיק הש״ס דניהו דלר״מ אמרינן סמוך מעוטא לחזקה אבל לא לעשות מן המעוט ודאי אלא דעושהו ספק השקול, ובטומאה הספק מותר דתינוק כדבר שאין בו דעת לשאול חשבינן אבל באיסור אסור הספק. ובהצעתינו נמצא יישוב נכון לקושית התוס׳ ע״ב בד״ה סמוך מעוט לחזקה, דהקשו מהא דעשרה יוחסין פ״ו ע״א דאר״י שם דלרבנן עשו תינוק כמי שיש בו דעת לשאול, וקשה הא לרבנן בלא״ה שפיר מטמאין משום דלא חיישו למעוטא, ורובא וחזקה רובא עדיף. ולפע״ד נראה ליישב עפ״י דברי השמקב״צ ב״מ דף ו׳ ע״ב שמתרץ שם קושית התוס׳ גבי קפץ אחד מן המנויין לתוכם למה פטורין, ונכבשנהו דנניידו ויהיו חייבין במעשר, מכח כל דפריש מרובא פריש, ותירץ הוא ז״ל דאפי׳ אי אמרינן כל דפריש מרובא פריש, עשירי ספק מקרי אלא דהתורה התירה ספק זה באיסורין דכתיב אחרי רבים להטות ונהפך האיסור להיות היתר ע״י ביטול ברוב, אבל הכא לא נפיק מכלל ספק עשירי עכ״ל, ודבריו הקדושים לא נתפרשו דמה ענין נהפך האיסור להיות היתר לכאן, כיון דמכח כל דפריש מרובא פריש אתינן עלה. ועוד יותר קשה דהרי דבר זה אי רוב כודאי או רק כספק והתורה התירו, הוא באמת פלוגתת ר״מ ורבנן כמבואר שם בקידושין, דלרבנן מיעוטא כמאן דליתא דמי, לכן לא סמכינן חזקה להדי מיעוט, אבל ר״מ ס״ל דרובא רק ספיקא שהתירו התורה בקושי וחייש ע״כ למיעוטי מדרבנן, וע״כ ס״ל סמוך מיעוטא לחזקה ועיי״ש בפרש״י ז״ל ותמצא כדברי, ואיך מתרץ השטמקב״צ קושי׳ התוס׳ אליבא דר״מ דלית הלכתא כוותי׳. אבל חדא קושי׳ מתורצת בחברתה, דהא דאמרי רבנן מיעוט כמאן דליתא לכאור׳ בעו הסבר גדול, דמהיכי תיתי נימא הכי, דאין ברוב מעלה על המיעוט אלא דזה רגיל יותר מזה, אבל לא שהמעוט כמאן דליתא מכל וכל, אלא דחכמים למדו דבר זה מביטול חד בתרי דשם אמרינן נהפך האיסור להיות היתר, הרי דהמעוט ברובא דאיתא קמן כמאן דליתא, ולכן מסתבר לאמר דגם ברובא דליתא קמן המיעוט כמאן דליתא, דהרי למשל ברוב בהמות כשרות אמרינן שפיר כל דפריש מרובא פריש בודאי משום דכל הבהמות שבעולם יחד כלם כשרים מכח ביטול חד בתרי. והנה כל זאת כשהמעוט הוא האיסור והרוב ההיתר, אבל בהיפך אם המיעוט ההיתר והרוב האיסור אז לא אמרינן נהפך ההיתר להיות איסור וכמו שכתב הר״ן ז״ל בנדרים דדרכו של איסור להתבטל ואין דרכו של היתר להתבטל, וההסבר הוא דלעולם האיסור המציאות וההיתר ההעדר, ולכן המציאות יכול להתבטל ע״י הרוב להיות נעדר וכמאן דליתא, אבל להיפך להתחשב ע״י ביטול ולעשות מהעדר מציאות מהיתר איסור זאת לא אמרינן, אמור מעתה דגם כל דפריש מרובא פריש אינו מכח ודאי אלא משום דספק כזה התירה תורה משום אחרי רבים להטות. וזה כונת השמקב״צ ז״ל דהאי קפץ לדיר הוא הפטור וההעדר, ואנו רוצים לעשות מציאות ע״י ביטול דהיינו החיוב במעשר וזה א״א, וא״כ לעולם ספיקא הוה דרק במקום ששייך נהפך, דהיינו באיסור שנתערב בהיתר שם אמרינן כל דפריש מרובא פריש מכח ודאי אבל בהיתר לתוך איסור כמו הכא דפטור קפץ לתוך רובא דחיוב לא שייך נהפך וממילא דגם כל דפריש מרובא פריש נמי אינו אלא מספיקא, אבל התורה אמרה עשירי ודאי ולא עשירי ספק, דהא במצוה איירינן ועיין בפתיחה כללית שדברנו מזה הרבה ודו״ק. ולפי האמור גם הכא בתינוק באשפה כפרש״י ז״ל הרי המעוט הטהורים שהם ההעדר, לעולם לא יתבטלו ברוב הטמאים שהם המציאות, וממילא גם כל דפריש מרובא פריש אפילו לחכמים דר״מ רק ספיקא הוה, והוה אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אי לאו דעשאוהו כדבר שיש בו דעת לשאול. אלא דהתוס׳ לשיטתם דסברו דרוב ומיעוט דהכא מטפוח בעיסה מיירי לא מצי לתרץ הכי ודו״ק.

18 דתנן - כי האי גוונא:

19 שדרכו של תינוק לטפח - ידיו באשפות ששרצים מצויים שם וטימא את העיסה שאנו רואין שנגע בה:

« רש"י על חולין פ״ו ע״א:י״ז רש"י על חולין פ״ו ע״ב:א׳ »