רש"י על חולין פ״ג ב:ג׳-פ״ט ב:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור חולין פ״ג ב:ג׳-פ״ט ב:ב׳
3 מַתְנִי׳ כִּסּוּי הַדָּם נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בְּחוּלִּין אֲבָל לֹא בְּמוּקְדָּשִׁין, וְנוֹהֵג בַּחַיָּה וּבָעוֹף, בִּמְזוּמָּן וּבְשֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן, וְנוֹהֵג בְּכוֹי מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק.
4 וְאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְאִם שְׁחָטוֹ – אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ.
5 גְּמָ׳ מוּקְדָּשִׁין מַאי טַעְמָא לָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּרַבִּי זֵירָא, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עָפָר לְמַטָּה וְעָפָר לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר״ – ״עָפָר״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״בְּעָפָר״, מְלַמֵּד שֶׁהַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עָפָר לְמַטָּה וְעָפָר לְמַעְלָה.
6 וְהָכָא לָא אֶפְשָׁר, הֵיכִי לֶיעְבֵּיד? לִיתֵּיב וְלִיבַטְּלֵיהּ – קָמוֹסֵיף אַבִּנְיָן, וּכְתִיב: ״הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה׳ עָלַי הִשְׂכִּיל״.
7 לָא לִיבַטְּלֵיהּ – קָא הָוֵי חֲצִיצָה.
8 נְהִי דִּלְמַטָּה לָא אֶפְשָׁר, לְמַעְלָה אֶפְשָׁר, לֶיעְבֵּיד כִּסּוּי!
9 מִי לָא תַּנְיָא, רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן יוֹסֵף אוֹמֵר: שָׁחַט חַיָּה וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט בְּהֵמָה – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת, בְּהֵמָה וְאַחַר כָּךְ חַיָּה – חַיָּיב לְכַסּוֹת.
10 כִּדְרַבִּי זֵירָא, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל הָרָאוּי לְבִילָּה – אֵין בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִילָּה – בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ.
11 וְלִיגְרְרֵיהּ וְלִיכַסְּיֵהּ? מִי לָא תְּנַן: דָּם הַנִּיתָּז וְשֶׁעַל הַסַּכִּין חַיָּיב לְכַסּוֹת? אַלְמָא דְּגָרֵיר וּמְכַסֵּי לֵיהּ, הָכָא נָמֵי נִגְרוֹר וּנְכַסֵּי לֵיהּ!
12 אִי בְּקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ – הָכִי נָמֵי, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת.
13 וְלִיפְרְקִינְהוּ וְלִיכַסִּינְהוּ? בָּעֵינַן הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה.
14 וּכְמַאן? אִי כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: הַכֹּל הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה – הָאָמַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה!
15 אִי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה – הָאָמַר: לֹא הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה?
16 אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי הִיא, וְנָסֵיב לַהּ אַלִּיבָּא דְתַנָּאֵי; בִּשְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה – סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּהַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה – סָבַר לַהּ כְּרַבִּי מֵאִיר.
17 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כּוּלַּהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, וְשָׁאנֵי הָכָא דְּאָמַר קְרָא ״וְשָׁפַךְ וְכִסָּה״, מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא שְׁפִיכָה וְכִסּוּי, יָצָא זֶה שֶׁמְחוּסָּר שְׁפִיכָה פְּדִיָּיה וְכִסּוּי.
18 וְהַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, אֲפִילּוּ תֵּימָא קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא שְׁפִיכָה וְכִסּוּי – יָצָא זֶה, שֶׁמְחוּסָּר שְׁפִיכָה, גְּרִירָה, וְכִסּוּי.
19 מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: אָמַר קְרָא ״חַיָּה אוֹ עוֹף״, מָה חַיָּה אֵינָהּ קֹדֶשׁ, אַף עוֹף אֵינוֹ קֹדֶשׁ.
20 אִי מָה חַיָּה שֶׁאֵין בְּמִינוֹ קֹדֶשׁ, אַף עוֹף שֶׁאֵין בְּמִינוֹ קֹדֶשׁ, אוֹצִיא תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה, שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָן קֹדֶשׁ!
21 לָא, כְּחַיָּה – מָה חַיָּה לֹא חִלַּקְתָּ בָּהּ, אַף עוֹף לֹא תַּחְלוֹק בּוֹ.
22 אֲמַר לֵיהּ יַעֲקֹב מִינָאָה לְרָבָא: קַיְימָא לַן חַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה לְסִימָנִין, אֵימָא נָמֵי בְּהֵמָה בִּכְלַל חַיָּה לְכִסּוּי.
23 אֲמַר לֵיהּ: עָלֶיךָ אָמַר קְרָא ״עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם״, מָה מַיִם לָא בָּעֵי כִּסּוּי, אַף הַאי נָמֵי לָא בָּעֵי כִּסּוּי.
24 אֶלָּא מֵעַתָּה, יַטְבִּילוּ בּוֹ? אָמַר קְרָא: ״אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר״, הָנֵי אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא.
25 וְאֵימָא: הָנֵי מִילֵּי לְמַעוֹטֵי שְׁאָר מַשְׁקִין, דְּלָא אִיקְּרוֹ מַיִם, אֲבָל דָּם דְּאִיקְּרִי מַיִם – הָכִי נָמֵי?
26 תְּרֵי מִיעוּטֵי כְּתִיבִי: ״מַעְיָן מַיִם״ ״וּבוֹר מַיִם״.
27 אֵימָא: אִידֵּי וְאִידֵּי לְמַעוֹטֵי שְׁאָר מַשְׁקִין, חַד לְמַעוֹטֵי זוֹחֲלִין, וְחַד לְמַעוֹטֵי מְכוּנָּסִין!
28 תְּלָתָא מִיעוּטֵי כְּתִיבִי: ״מַעְיָן מַיִם״, ״וּבוֹר מַיִם״, ״מִקְוֵה מַיִם״.
29 תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲשֶׁר יָצוּד״, אֵין לִי אֶלָּא אֲשֶׁר יָצוּד, נִצּוֹדִין וְעוֹמְדִין מֵאֲלֵיהֶן מִנַּיִן, כְּגוֹן אֲוָוזִין וְתַרְנְגוֹלִים?
30 תַּלְמוּד לוֹמַר ״צֵיד״, מִכׇּל מָקוֹם. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר יָצוּד״? לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר אֶלָּא בַּהַזְמָנָה הַזֹּאת.
31 תָּנוּ רַבָּנַן: ״כִּי יַרְחִיב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ״ – לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר אֶלָּא לְתֵאָבוֹן.
32 יָכוֹל יִקַּח אָדָם מִן הַשּׁוּק וְיֹאכַל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ״. יָכוֹל יִזְבַּח כׇּל בְּקָרוֹ וְיֹאכַל, כָּל צֹאנוֹ וְיֹאכַל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִבְּקָרְךָ״ – וְלֹא כׇּל בְּקָרְךָ, ״מִצֹּאנְךָ״ – וְלֹא כׇּל צֹאנְךָ.
33 מִכָּאן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָנֶה – יִקַּח לְפָסוֹ לִיטְרָא יָרָק, עֲשָׂרָה מָנֶה – יִקַּח לְפָסוֹ לִיטְרָא דָּגִים, חֲמִשִּׁים מָנֶה – יִקַּח לְפָסוֹ לִיטְרָא בָּשָׂר, מֵאָה מָנֶה – יִשְׁפְּתוּ לוֹ קְדֵרָה בְּכׇל יוֹם. וְאִינָךְ אֵימַת? מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.
34 אָמַר רַב: צְרִיכִין אָנוּ לָחוֹשׁ לְדִבְרֵי זָקֵן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַבָּא מִמִּשְׁפַּחַת בְּרִיאִים הֲוָה, אֲבָל כְּגוֹן אָנוּ, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פְּרוּטָה בְּתוֹךְ כִּיסוֹ – יְרִיצֶנָּה לַחֶנְוָונִי. אָמַר רַב נַחְמָן: כְּגוֹן אָנוּ לוֹוִין וְאוֹכְלִין.
35 ״כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ״ – מִגֵּז כְּבָשִׂים יְהֵא מַלְבּוּשֶׁךָ, ״וּמְחִיר שָׂדֶה עַתּוּדִים״ – לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם שָׂדֶה וְיִקַּח עַתּוּדִים, וְאַל יִמְכּוֹר אָדָם עַתּוּדִים וְיִקַּח שָׂדֶה. ״וְדֵי חֲלֵב עִזִּים״ – דַּיּוֹ לְאָדָם שֶׁיִּתְפַּרְנֵס מֵחֲלֵב גְּדָיִים וּטְלָאִים שֶׁבְּתוֹךְ בֵּיתוֹ.
36 ״לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ״ – לַחְמְךָ קוֹדֶם לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ. ״וְחַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ״ – אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: תֵּן חַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ, מִיכָּן לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ בָּשָׂר וְיַיִן.
37 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
38 הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְעַשֵּׁר יַעֲסוֹק בִּבְהֵמָה דַּקָּה. אָמַר רַב חִסְדָּא, מַאי דִּכְתִיב: ״וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנְךָ״ – שֶׁמְּעַשְּׁרוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן.
39 וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּסָא דְּחָרָשִׁין, וְלָא כָּסָא דְּפוֹשְׁרִין. וְהָנֵי מִילֵּי בִּכְלִי מַתָּכוֹת, אֲבָל בִּכְלִי חֶרֶשׂ לֵית לַן בַּהּ. וּבִכְלֵי מַתָּכוֹת נָמֵי לָא אֲמַרַן, אֶלָּא דְּלָא שָׁדֵי בְּהוּ צִיבַיָּא, אֲבָל שָׁדֵי בְּהוּ צִיבַיָּא לֵית לַן בַּהּ. וְכִי לָא שָׁדֵי בְּהוּ צִיבַיָּא נָמֵי לָא אֲמַרַן, אֶלָּא דְּלָא צִיץ, אֲבָל צִיץ לֵית לַן בַּהּ.
40 וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִי שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו מָעוֹת וְרוֹצֶה לְאַבְּדָן – יִלְבַּשׁ כְּלֵי פִשְׁתָּן, וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי זְכוּכִית, וְיִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים וְאַל יֵשֵׁב עִמָּהֶן. יִלְבּוֹשׁ כְּלֵי פִשְׁתָּן – בְּכִיתָּנָא רוֹמִיתָא. וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי זְכוּכִית – בְּזוּגִּיתָא חִיוָּרְתָּא. וְיִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים וְאַל יָשַׁב עִמָּהֶן – בְּתוֹרֵי דִּנְפִישׁ פְּסֵידַיְיהוּ.
41 דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, זִימְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, וְזִימְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַסִּי: מַאי דִּכְתִיב ״טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט״? לְעוֹלָם יֹאכַל אָדָם וְיִשְׁתֶּה פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וְיִלְבַּשׁ וְיִתְכַּסֶּה בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וִיכַבֵּד אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, שֶׁהֵן תְּלוּיִין בּוֹ וְהוּא תָּלוּי בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.
42 דָּרֵשׁ רַב עֵינָא אַפִּתְחָא דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא: הַשּׁוֹחֵט לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת חַיָּיב לְכַסּוֹת. אֲמַר לְהוּ רַבָּה: אֶשְׁתּוֹמָא קָאָמַר, לִישְׁמְטוּהּ לְאָמוֹרֵיהּ מִינֵּיהּ, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כּוֹי אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְאִם שְׁחָטוֹ אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ.
43 מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה מִילָה שֶׁוַּדָּאָהּ דּוֹחֶה שַׁבָּת, אֵין סְפֵיקָהּ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב, כִּסּוּי שֶׁאֵין וַדָּאוֹ דּוֹחֶה שַׁבָּת, אֵין דִּין שֶׁאֵין סְפֵקוֹ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב?
44 אָמַר לוֹ: תְּקִיעַת שׁוֹפָר בִּגְבוּלִים תּוֹכִיחַ, שֶׁאֵין וַדָּאָהּ דּוֹחֶה שַׁבָּת, וּסְפֵיקָהּ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב!
45 הֵשִׁיב רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרִיבִּי תְּשׁוּבָה: מָה לְמִילָה שֶׁכֵּן אֵינָהּ נוֹהֶגֶת בְּלֵילֵי יָמִים טוֹבִים, תֹּאמַר בְּכִסּוּי שֶׁנּוֹהֵג בְּלֵילֵי יָמִים טוֹבִים!
46 אָמַר רַבִּי אַבָּא: זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁאָמַר רַבִּי חִיָּיא ״אֵין לִי עֲלֵיהֶם תְּשׁוּבָה״, וְהֵשִׁיב רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרִיבִּי תְּשׁוּבָה.
47 קָתָנֵי מִיהַת, כִּסּוּי שֶׁאֵין וַדָּאוֹ דּוֹחֶה שַׁבָּת. מַאי וַדָּאוֹ דְּכִסּוּי דְּלָא דָּחֵי שַׁבָּת? לָאו הַשּׁוֹחֵט לְחוֹלֶה בְּשַׁבָּת?
48 וְדִלְמָא דְּעָבַר וְשָׁחַט?
49 דּוּמְיָא דְּמִילָה: מָה מִילָה בִּרְשׁוּת, אַף כִּסּוּי נָמֵי בִּרְשׁוּת.
50 אָמְרוּ לוֹ: תְּקִיעַת שׁוֹפָר בַּגְּבוּלִין תּוֹכִיחַ, שֶׁאֵין וַדָּאָהּ דּוֹחֶה שַׁבָּת, וּסְפֵיקָהּ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב.
51 מַאי סְפֵיקָהּ? אִילֵּימָא סָפֵק חוֹל סָפֵק יוֹם טוֹב – הַשְׁתָּא וַדַּאי יוֹם טוֹב דָּחֲיָא, סָפֵק יוֹם טוֹב סָפֵק חוֹל מִיבַּעְיָא?
52 אֶלָּא סְפֵק אִישׁ סְפֵק אִשָּׁה.
53 וְרַבִּי יוֹסֵי לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: אִשָּׁה וַדָּאִית נָמֵי תָּקְעָה. דְּתַנְיָא: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל סוֹמְכִין, וְלֹא בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל סוֹמְכוֹת.
54 רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: נָשִׁים סוֹמְכוֹת רְשׁוּת.
55 אָמַר רָבִינָא: וּלְמַאי דְּקָאָמְרִי רַבָּנַן נָמֵי אִית לֵיהּ פִּירְכָא, מָה לִתְקִיעַת שׁוֹפָר שֶׁכֵּן וַדָּאָהּ דּוֹחֶה שַׁבָּת בַּמִּקְדָּשׁ, תֹּאמַר בְּכִיסּוּי דְּלֵיתֵיהּ כְּלָל!
56 הֵשִׁיב רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרִיבִּי: מָה לְמִילָה שֶׁכֵּן אֵינָהּ נוֹהֶגֶת בְּלֵילֵי יָמִים טוֹבִים. בְּלֵילֵי יָמִים טוֹבִים הוּא דְּלָא נָהֲגָא, בִּשְׁאָר לֵילֵי נָהֲגָא?
57 אֶלָּא, מָה לְמִילָה – שֶׁכֵּן אֵינָהּ נוֹהֶגֶת בַּלֵּילוֹת כְּבַיָּמִים, תֹּאמַר בְּכִסּוּי – שֶׁנּוֹהֵג בַּלֵּילוֹת כְּבַיָּמִים! אָמַר רַבִּי אַבָּא: זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁאָמַר רַבִּי חִיָּיא אֵין עֲלֵיהֶן תְּשׁוּבָה, וְהֵשִׁיב רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי תְּשׁוּבָה.
58 מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצֵאת טְרֵיפָה, וְהַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְהַשּׁוֹחֵט חוּלִּין בִּפְנִים וְקָדָשִׁים בַּחוּץ, חַיָּה וָעוֹף הַנִּסְקָלִים – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים.
59 הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ, הַנּוֹחֵר וְהַמְעַקֵּר – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.
60 גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רָאָה רַבִּי דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי מֵאִיר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, וּשְׁנָאוֹ בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים, וּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּכִסּוּי הַדָּם, וּשְׁנָאוֹ בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים.
61 מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: גָּמַר שְׁחִיטָה שְׁחִיטָה מִשְּׁחוּטֵי חוּץ.
62 מָה הָתָם – שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, אַף הָכָא נָמֵי – שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה.
63 וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי מָנִי בַּר פַּטִּישׁ: גָּמַר מִ״טְּבוֹחַ טֶבַח וְהָכֵן״, מָה לְהַלָּן שְׁחִיטָה רְאוּיָה, אַף כָּאן שְׁחִיטָה רְאוּיָה.
64 וְרַבִּי מֵאִיר נָמֵי, לִיגְמַר מִ״טְּבוֹחַ״? דָּנִין שְׁחִיטָה מִשְּׁחִיטָה, וְאֵין דָּנִין שְׁחִיטָה מִטְּבִיחָה.
65 מָה נָפְקָא מִינַּהּ? הָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְשָׁב הַכֹּהֵן״ ״וּבָא הַכֹּהֵן״ – זוֹ הִיא שִׁיבָה זוֹ הִיא בִּיאָה.
66 הָנֵי מִילֵּי – הֵיכָא דְּלֵיכָּא דְּדָמֵי לֵיהּ, אֲבָל אִיכָּא דְּדָמֵי לֵיהּ – מִדְּדָמֵי לֵיהּ יָלְפִינַן.
67 וְרַבִּי שִׁמְעוֹן נָמֵי לִיגְמַר מִשְּׁחוּטֵי חוּץ? דָּנִין חוּלִּין מֵחוּלִּין, וְאֵין דָּנִין חוּלִּין מִקֳּדָשִׁים.
68 וְרַבִּי מֵאִיר: אַטּוּ אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ בְּקָדָשִׁים מִי לָא נָהֵיג? הַיְינוּ דְּקָאָמַר רַבִּי חִיָּיא: רָאָה רַבִּי דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי מֵאִיר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, וּשְׁנָאוֹ בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים.
69 מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר בְּכִסּוּי הַדָּם? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: גָּמַר שְׁפִיכָה שְׁפִיכָה מִשְּׁחוּטֵי חוּץ, מָה לְהַלָּן – שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, אַף כָּאן – שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה.
70 וְרַבִּי שִׁמְעוֹן: ״אֲשֶׁר יֵאָכֵל״ כְּתִיב, וְרַבִּי מֵאִיר: הָהוּא לְמַעוֹטֵי עוֹף טָמֵא הוּא דַּאֲתָא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן: עוֹף טָמֵא מַאי טַעְמָא – דְּלָאו בַּר אֲכִילָה הוּא, טְרֵפָה נָמֵי – לָאו בַּר אֲכִילָה הוּא.
71 וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא: רָאָה רַבִּי דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּכִסּוּי הַדָּם, וּשְׁנָאוֹ בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים.
72 אָמַר רַבִּי אַבָּא:
73 לֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי מֵאִיר שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה: מוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר שֶׁאֵין מַתִּירָתָהּ בַּאֲכִילָה; וְלֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁמְּטַהַרְתָּהּ מִידֵי נְבֵלָה.
74 אָמַר מָר: לֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי מֵאִיר שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, מוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר שֶׁאֵין מַתִּירָתָהּ בַּאֲכִילָה. פְּשִׁיטָא! טְרֵפָה בִּשְׁחִיטָה מִי מִישְׁתַּרְיָא?
75 לָא צְרִיכָא, לְשׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה וּמָצָא בָּהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל דְּאָמַר רַבִּי מֵאִיר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, תַּהֲנֵי לֵיהּ שְׁחִיטַת אִמּוֹ וְלָא לִיבְעֵי שְׁחִיטָה, קָמַשְׁמַע לַן.
76 וְתִסְבְּרָא? וְהָאָמַר רַבִּי מֵאִיר: בֶּן פְּקוּעָה טָעוּן שְׁחִיטָה!
77 לָא צְרִיכָא, דְּרַבִּי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי מֵאִיר וְסָבַר לַהּ כְּרַבָּנַן. סָבַר לַהּ כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, וְסָבַר לַהּ כְּרַבָּנַן, דְּאָמְרִי: שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ.
78 כֵּיוָן דַּאֲמוּר רַבָּנַן שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ, תַּהֲנֵי לֵיהּ שְׁחִיטַת אִמּוֹ וְלָא לִיבְעֵי שְׁחִיטָה, קָא מַשְׁמַע לַן.
79 וְלֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁמְּטַהַרְתָּהּ מִידֵי נְבֵלָה. פְּשִׁיטָא! דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה״, מִקְצָת בְּהֵמָה מְטַמְּאָה וּמִקְצָת בְּהֵמָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה, וְאֵי זוֹ זוֹ – טְרֵפָה שֶׁשְּׁחָטָהּ.
80 לָא צְרִיכָא, לְשׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה וְהִיא חוּלִּין בַּעֲזָרָה. דְּתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה, וְכֵן הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצֵאת טְרֵיפָה, זֶה וָזֶה חוּלִּין בַּעֲזָרָה – רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בַּהֲנָאָה, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.
81 סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מוּתָּר בַּהֲנָאָה, אַלְמָא לָאו שְׁחִיטָה הִיא כְּלָל, אֵימָא: מִידֵי נְבֵלָה נָמֵי לָא מְטַהֲרָה, קָא מַשְׁמַע לַן.
82 אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְסָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חוּלִּין בַּעֲזָרָה דְּאוֹרָיְיתָא הִיא? אֲמַר לֵיהּ: אִין, וְהָתְנַן רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה יִשָּׂרְפוּ בָּאֵשׁ, וְכֵן חַיָּה שֶׁנִּשְׁחֲטָה בָּעֲזָרָה. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּאוֹרָיְיתָא – הַיְינוּ דְּגָזְרִינַן חַיָּה אַטּוּ בְּהֵמָה.
83 אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן, בְּהֵמָה מַאי טַעְמָא? דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכַל קָדָשִׁים בַּחוּץ, הִיא גּוּפַהּ גְּזֵרָה, וַאֲנַן נֵיקוּם וְנִגְזוֹר גְּזֵירָה לִגְזֵירָה?
84 רַבִּי חִיָּיא נְפַל לֵיהּ יָאנִיבָא בְּכִיתָּנֵיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אֲמַר לֵיהּ: שְׁקוֹל עוֹפָא וּשְׁחוֹט עַל בּוּבִיתָא דְּמַיָּא, דְּמוֹרַח דְּמָא וְשָׁבֵיק לֵיהּ.
85 הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט וְצָרִיךְ לַדָּם – חַיָּיב לְכַסּוֹת. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? אוֹ נוֹחֲרוֹ, אוֹ עוֹקְרוֹ.
86 כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: ״צֵא טְרוֹף״ אֲמַר לֵיהּ, כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר: ״צֵא נְחוֹר״ אֲמַר לֵיהּ.
87 לְמַאן דְּאָמַר ״צֵא טְרוֹף״, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר ״צֵא נְחוֹר״?
88 וְכִי תֵּימָא, קָסָבַר אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה, וּנְחִירָתוֹ זוֹ הִיא שְׁחִיטָתוֹ, וְהָתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר: ״כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּצְטַוָּה מֹשֶׁה עַל הַוֶּשֶׁט וְעַל הַקָּנֶה, וְעַל רוֹב אֶחָד בָּעוֹף, וְעַל רוֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה.
89 לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא ״צֵא נְחוֹר״ דְּלָאו שְׁחִיטָה הִיא כְּלָל, אֲבָל ״צֵא טְרוֹף״ אֵימָא שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה וְלִיבְעֵי כִּסּוּי, קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא.
90 וּלְמַאן דְּאָמַר ״צֵא נְחוֹר״, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר ״צֵא טְרוֹף״? וְכִי תֵּימָא קָסָבַר שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, וְהָא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רָאָה רַבִּי דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּכִסּוּי הַדָּם, וּשְׁנָאוֹ בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים!
91 לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא ״צֵא טְרוֹף״, דִּשְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, אֲבָל ״צֵא נְחוֹר״ – אֵימָא: אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה, וּנְחִירָתוֹ זוֹ הִיא שְׁחִיטָתוֹ, וְלִיבְעֵי כִּסּוּי, קָא מַשְׁמַע לַן ״כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךְ״.
92 וּמִי נְפַל לֵיהּ יָאנִיבָא בְּכִיתָּנֵיהּ? וְהָאָמַר רָבִין בַּר אַבָּא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי אָבִין בַּר שְׁבָא: מִשֶּׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה פָּסְקוּ הַזִּיקִין וְהַזְּוָעוֹת וְהָרוּחוֹת וְהָרְעָמִים, וְלֹא הֶחְמִיץ יֵינָם, וְלֹא לָקָה פִּשְׁתָּנָם, וְנָתְנוּ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם בְּרַבִּי חִיָּיא וּבָנָיו.
93 כִּי מַהְנְיָא זְכוּתַיְיהוּ – אַעָלְמָא, אַדִּידְהוּ – לָא, כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּכׇל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִיזּוֹן בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי, וַחֲנִינָא בְּנִי דַּי לוֹ בְּקַב חָרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.
94 מַתְנִי׳ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ, וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָם – חַיָּיב לְכַסּוֹת. בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.
95 וְכֵן לְעִנְיַן אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן – אָסוּר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶם, בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן – רַבִּי מֵאִיר מַתִּיר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶן, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים, וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט – שֶׁאֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.
96 גְּמָ׳ וְרַבָּנַן, מַאי שְׁנָא רֵישָׁא דְּלָא פְּלִיגִי, וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא דִּפְלִיגִי?
97 רֵישָׁא, אִי אָמְרִינַן חַיָּיבִין לְכַסּוֹת, אָמְרִי: שְׁחִיטָה מְעַלַּיְיתָא הִיא, וְאָתֵי לְמֵיכַל מִשְּׁחִיטָתָן.
98 סֵיפָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּקָאָמְרִי רַבָּנַן אָסוּר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶם, אָמְרִי: שְׁחִיטָה מְעַלַּיְיתָא הִיא, וְאָתֵי לְמֵיכַל מִשְּׁחִיטָתָן!
99 סֵיפָא, אָמְרִי: בִּשְׂרָא דְּלָא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ. רֵישָׁא נָמֵי, אָמְרִי: לְנַקֵּר חֲצֵירוֹ הוּא צָרִיךְ!
100 שָׁחַט בְּאַשְׁפָּה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? בָּא לִימָּלֵךְ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
101 וְלִיטַעְמָיךְ, סֵיפָא נָמֵי, בָּא לִימָּלֵךְ – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
102 אֶלָּא, רַבָּנַן אַכּוּלַּהּ מִילְּתָא פְּלִיגִי, וְנָטְרִי לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר עַד דְּמַסֵּיק לַהּ לְמִילְּתָא, וַהֲדַר פְּלִיגִי עִילָּוֵיהּ.
103 בִּשְׁלָמָא רַבָּנַן לְחוּמְרָא, אֶלָּא רַבִּי מֵאִיר – מַאי טַעְמָא?
104 אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְחַיֵּיב הָיָה רַבִּי מֵאִיר עַל שְׁחִיטָתָן מִשּׁוּם נְבֵלָה. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי אַמֵּי: הוֹאִיל וְרוֹב מַעֲשֵׂיהֶן מְקוּלְקָלִים.
105 אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, וְאָמְרִי לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא: מַאי אִירְיָא רוֹב? אֲפִילּוּ מִיעוּט נָמֵי, דְּהָא רַבִּי מֵאִיר חָיֵישׁ לְמִיעוּטָא, סְמוֹךְ מִיעוּטָא לַחֲזָקָה, וְאִתְּרַע לֵיהּ רוּבָּא?
106 דִּתְנַן: תִּינוֹק שֶׁנִּמְצָא בְּצַד הָעִיסָּה וּבָצֵק בְּיָדוֹ, רַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין, מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל תִּינוֹק לְטַפֵּחַ. וְאָמְרִינַן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? קָסָבַר: רוֹב תִּינוֹקוֹת מְטַפְּחִין, וּמִיעוּט אֵין מְטַפְּחִין, וְעִיסָּה זוֹ בְּחֶזְקַת טׇהֳרָה עוֹמֶדֶת,
107 סְמוֹךְ מִיעוּטָא לַחֲזָקָה וְאִיתְּרַע לֵיהּ רוּבָּא.
108 אִם אָמְרוּ סְפֵק טוּמְאָה לְטַהֵר, יֹאמְרוּ סְפֵק אִיסּוּר לְהַתִּיר?
109 הוֹרָה רַבִּי כְּרַבִּי מֵאִיר, וְהוֹרָה רַבִּי כַּחֲכָמִים. הֵי מִינַּיְיהוּ דְּאַחֲרִיתָא?
110 תָּא שְׁמַע: דְּרַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא וְרַבִּי זֵירָא הֲווֹ קָיְימִי בְּשׁוּקָא דְּקֵיסָרִי, אַפִּתְחָא דְּבֵי מִדְרְשָׁא. נְפַק רַבִּי אַמֵּי אַשְׁכְּחִינְהוּ, אֲמַר לְהוּ: לָאו אָמֵינָא לְכוּ בְּעִידָּן בֵּי מִדְרְשָׁא לָא תְּקִימוּ אַבָּרַאי, דִּילְמָא אִיכָּא אִינָשׁ דְּמִיצְטַרְכָא לֵיהּ שְׁמַעְתָּא וְאָתֵי לְאִיטְּרוֹדֵי.
111 רַבִּי זֵירָא עָל, רַבִּי אַבָּא לָא עָל. יָתְבִי וְקָא מִיבַּעְיָא לְהוּ: הֵי מִינַּיְיהוּ אַחְרִיתָא? אֲמַר לְהוּ רַבִּי זֵירָא: לָא שְׁבַקְתּוּן לִי דֶּאֱישַׁיְּילֵיהּ לְסָבָא, דִּילְמָא שְׁמִיעַ לֵיהּ מֵאֲבוּהּ, וַאֲבוּהּ מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא כֹּל תְּלָתִין יוֹמִין קָא מַהְדַּר תַּלְמוּדֵיהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן.
112 מַאי הָוֵי עֲלַהּ? תָּא שְׁמַע, דְּשָׁלַח רַבִּי אֶלְעָזָר לַגּוֹלָה: הוֹרָה רַבִּי כְּרַבִּי מֵאִיר. וְהָא כְּרַבָּנַן נָמֵי אוֹרִי! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ הָא דְּאַחֲרִיתָא? שְׁמַע מִינַּהּ.
113 מַתְנִי׳ שָׁחַט מֵאָה חַיּוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד – כִּסּוּי אֶחָד לְכוּלָּן, מֵאָה עוֹפוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד – כִּסּוּי אֶחָד לְכוּלָּן, חַיָּה וָעוֹף בְּמָקוֹם אֶחָד – כִּסּוּי אֶחָד לְכוּלָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שָׁחַט חַיָּה – יְכַסֶּנָּה, וְאַחַר כָּךְ יִשְׁחוֹט אֶת הָעוֹף.
114 גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: חַיָּה – כֹּל מַשְׁמַע חַיָּה, בֵּין מְרוּבָּה וּבֵין מוּעֶטֶת; עוֹף – כֹּל מַשְׁמַע עוֹף, בֵּין מְרוּבֶּה וּבֵין מוּעָט; מִכָּאן אָמְרוּ: שָׁחַט מֵאָה חַיּוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד – כִּסּוּי אֶחָד לְכוּלָּן, מֵאָה עוֹפוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד – כִּסּוּי אֶחָד לְכוּלָּן, חַיָּה וָעוֹף בְּמָקוֹם אֶחָד – כִּסּוּי אֶחָד לְכוּלָּן.
115 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שָׁחַט חַיָּה – יְכַסֶּנָּה, וְאַחַר כָּךְ יִשְׁחוֹט אֶת הָעוֹף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חַיָּה אוֹ עוֹף״.
116 אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״כִּי נֶפֶשׁ כׇּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא״, מַאי קָא מְהַדְּרִי לֵיהּ? הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן: הַאי ״אוֹ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְחַלֵּק.
117 וְרַבִּי יְהוּדָה: לְחַלֵּק – מִ״דָּמוֹ״ נָפְקָא, וְרַבָּנַן: ״דָּמוֹ״ טוּבָא מַשְׁמַע, דִּכְתִיב: ״כִּי נֶפֶשׁ כׇּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא״.
118 אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מוֹדֶה הָיָה רַבִּי יְהוּדָה לְעִנְיַן בְּרָכָה, שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא בְּרָכָה אַחַת. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא, וְאָמְרִי לַהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: מַאי שְׁנָא מִתַּלְמִידֵי דְּרַב?
119 דְּרַב בְּרוֹנָא וְרַב חֲנַנְאֵל תַּלְמִידֵי דְּרַב הֲווֹ יָתְבִי בִּסְעוֹדְתָּא, קָאֵי עֲלַיְיהוּ רַב יֵיבָא סָבָא, אֲמַרוּ לֵיהּ: הַב לִיבָרֵיךְ. הֲדוּר אֲמַרוּ לֵיהּ: הַב לִישְׁתֵּי. אֲמַר לְהוּ רַב יֵיבָא סָבָא: הָכִי אָמַר רַב, כֵּיוָן דַּאֲמַר ״הַב לִיבָרֵיךְ״ אִיתְּסַר לֵיהּ לְמִשְׁתֵּי חַמְרָא. הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּאִיטַּפַּל לֵיהּ לְכִסּוּי אִיחַיַּיב לֵיהּ לִבְרָכָה.
120 הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם מִשְׁתֵּא וּבָרוֹכֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי לָא אֶפְשָׁר, הָכָא אֶפְשָׁר דְּשָׁחֵיט בַּחֲדָא וּמְכַסֵּי בַּחֲדָא.
121 מַתְנִי׳ שָׁחַט וְלֹא כִּסָּה, וְרָאָהוּ אַחֵר – חַיָּיב לְכַסּוֹת. כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. כִּסָּהוּ כִּסַּתּוּ הָרוּחַ – חַיָּיב לְכַסּוֹת.
122 גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְשָׁפַךְ וְכִסָּה״ – מִי שֶׁשָּׁפַךְ יְכַסֶּה. שָׁחַט וְלֹא כִּסָּה, וְרָאָהוּ אַחֵר, מִנַּיִן שֶׁחַיָּיב לְכַסּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ – אַזְהָרָה לְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
123 תַּנְיָא אִידַּךְ: ״וְשָׁפַךְ וְכִסָּה״, בַּמֶּה שֶׁשָּׁפַךְ – בּוֹ יְכַסֶּה, שֶׁלֹּא יְכַסֶּנּוּ בָּרֶגֶל, שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִצְוֹת בְּזוּיוֹת עָלָיו. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״וְשָׁפַךְ וְכִסָּה״, מִי שֶׁשָּׁפַךְ – הוּא יְכַסֶּנּוּ. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁחַט, וְקָדַם חֲבֵירוֹ וְכִסָּה, וְחִיְּיבוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לִיתֵּן לוֹ עֲשָׂרָה זְהוּבִים.
124 אִיבַּעְיָא לְהוּ: שְׂכַר מִצְוָה אוֹ שְׂכַר בְּרָכָה? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן. אִי אָמְרַתְּ שְׂכַר מִצְוָה – אַחַת הִיא, וְאִי אָמְרַתְּ שְׂכַר בְּרָכָה – הָוְיָין אַרְבָּעִים. מַאי?
125 תָּא שְׁמַע, דַּאֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לְרַבִּי: מִי שֶׁיָּצַר הָרִים לֹא בָּרָא רוּחַ, וּמִי שֶׁבָּרָא רוּחַ לֹא יָצַר הָרִים, דִּכְתִיב: ״כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ״. אֲמַר לֵיהּ: שׁוֹטֶה, שְׁפֵיל לְסֵיפֵיהּ דִּקְרָא – ״ה׳ צְבָאוֹת שְׁמוֹ״.
126 אֲמַר לֵיהּ: נְקוֹט לִי זִימְנָא תְּלָתָא יוֹמֵי וּמַהְדַּרְנָא לָךְ תְּיוּבְתָּא. יְתֵיב רַבִּי תְּלָת תַּעֲנִיָּתָא. כִּי הֲוָה קָא בָּעֵי מִיבְרָא, אֲמַרוּ לֵיהּ: מִינָא קָאֵי אַבָּבָא. אֲמַר: ״וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רוֹשׁ וְגוֹ׳״.
127 אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, מְבַשֵּׂר טוֹבוֹת אֲנִי לָךְ, לֹא מָצָא תְּשׁוּבָה אוֹיִבְךָ וְנָפַל מִן הַגָּג וָמֵת. אָמַר לוֹ: רְצוֹנְךָ שֶׁתִּסְעוֹד אֶצְלִי? אָמַר לוֹ: הֵן. לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ, אָמַר לוֹ: כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אַתָּה שׁוֹתֶה אוֹ אַרְבָּעִים זְהוּבִים אַתָּה נוֹטֵל? אָמַר לוֹ: כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אֲנִי שׁוֹתֶה. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה שָׁוֶה אַרְבָּעִים זְהוּבִים.
128 אָמַר רַבִּי יִצְחָק: עֲדַיִין יֶשְׁנָהּ לְאוֹתָהּ מִשְׁפָּחָה בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי, וְקוֹרְאִין אוֹתָהּ מִשְׁפַּחַת בַּר לוּיָאנוּס.
129 כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: מַאי שְׁנָא מֵהֲשָׁבַת אֲבֵדָה, דְּאָמַר מָר: ״הָשֵׁב״ – אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים.
130 אֲמַר לֵיהּ: הָתָם לָא כְּתִיב מִיעוּטָא, הָכָא כְּתִיב מִיעוּטָא ״וְכִסָּהוּ״.
131 כִּסָּהוּ הָרוּחַ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁחָזַר וְנִתְגַּלָּה, אֲבָל לֹא חָזַר וְנִתְגַּלָּה – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. וְכִי חָזַר וְנִתְגַּלָּה מַאי הָוֵי? הָא אִידְּחִי לֵיהּ! אָמַר רַב פָּפָּא: זֹאת אוֹמֶרֶת אֵין דִּיחוּי אֵצֶל מִצְוֹת.
132 וּמַאי שְׁנָא מֵהָא דְּתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט וְנִבְלַע דָּם בַּקַּרְקַע – חַיָּיב לְכַסּוֹת. הָתָם כְּשֶׁרִשּׁוּמוֹ נִיכָּר.
133 מַתְנִי׳ דָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם, אִם יֵשׁ בּוֹ מַרְאִית דָּם – חַיָּיב לְכַסּוֹת. נִתְעָרֵב בְּיַיִן – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא מַיִם. נִתְעָרֵב בְּדַם הַבְּהֵמָה
134 אוֹ בְּדַם הַחַיָּה – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הֵן מַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם.
135 דָּם הַנִּיתָּז וְשֶׁעַל הַסַּכִּין – חַיָּיב לְכַסּוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאֵין שָׁם דָּם אֶלָּא הוּא, אֲבָל יֵשׁ שָׁם דָּם שֶׁלֹּא הוּא – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.
136 גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: דָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם, אִם יֵשׁ בּוֹ מַרְאִית דָּם – כָּשֵׁר. נִתְעָרֵב בְּיַיִן – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא מַיִם. נִתְעָרֵב בְּדַם בְּהֵמָה אוֹ בְּדַם הַחַיָּה – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא מַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם.
137 אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנָּפְלוּ מַיִם לְתוֹךְ דָּם, אֲבָל נָפַל דָּם לְתוֹךְ מַיִם – רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן בָּטֵל.
138 אָמַר רַב פָּפָּא: וּלְעִנְיַן כִּסּוּי אֵינוֹ כֵּן, אֵין דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת.
139 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל מַרְאֵה אַדְּמוּמִית – מְכַפְּרִין, וּמַכְשִׁירִין, וְחַיָּיבִין בְּכִסּוּי. מַאי קָמַשְׁמַע לַן? מְכַפְּרִין – תְּנֵינָא, חַיָּיבִין בְּכִסּוּי – תְּנֵינָא!
140 מַכְשִׁירִין אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ. מַכְשִׁירִין נָמֵי, אִי דָּם – אַכְשׁוֹרֵי מַכְשַׁר, אִי מַיָּא – אַכְשׁוֹרֵי מַכְשְׁרִי! לָא צְרִיכָא, שֶׁתִּמְּדוֹ בְּמֵי גְשָׁמִים.
141 מֵי גְשָׁמִים נָמֵי, כֵּיוָן דְּשָׁקֵיל וְרָמֵי, אַחְשְׁבִינְהוּ. לָא צְרִיכָא, שֶׁנִּתְמְדוּ מֵאֲלֵיהֶן.
142 רַבִּי אַסִּי מִנְּהַרְבִּיל אוֹמֵר: בִּצְלַלְתָּא דִּדְמָא. רַבִּי יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי אָמַר: עָנוּשׁ כָּרֵת, וְהוּא דְּאִיכָּא כְּזַיִת. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: מְטַמְּאִים בְּאֹהֶל, וְהוּא דְּאִיכָּא רְבִיעִית.
143 תְּנַן הָתָם: כׇּל מַשְׁקֵה הַמֵּת טְהוֹרִין, חוּץ מִדָּמוֹ, וְכׇל מַרְאֵה אַדְּמוּמִית שֶׁבּוֹ מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל. וּמַשְׁקֵה הַמֵּת טְהוֹרִין? וּרְמִינְהוּ: מַשְׁקֶה טְבוּל יוֹם, מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִמֶּנּוּ כְּמַשְׁקִין שֶׁנּוֹגֵעַ בָּהֶן,
144 וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ אֵין מְטַמְּאִין, וּשְׁאָר כׇּל הַטְּמֵאִין, בֵּין קַלִּין בֵּין חֲמוּרִין – מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן כְּמַשְׁקֶה הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן, וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ תְּחִלָּה, חוּץ מִן הַמַּשְׁקֶה שֶׁהוּא אַב הַטּוּמְאָה.
145 מַאי קַלִּין וּמַאי חֲמוּרִין? מַאי לָאו: קַלִּין – שֶׁרֶץ וְזָב, וַחֲמוּרִין – מֵת? לָא, קַלִּין – שֶׁרֶץ, וַחֲמוּרִין – זָב.
146 מַאי שְׁנָא זָב, דִּגְזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן, וּמַאי שְׁנָא מֵת דְּלָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן? זָב דְּלָא בְּדִילִי אִינָשֵׁי מִינֵּיהּ – גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן, מֵת דִּבְדִילִי אִינָשֵׁי מִינֵּיהּ – לָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן.
147 דָּם הַנִּיתָּז וְשֶׁעַל הַסַּכִּין, תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְכִסָּהוּ״ – מְלַמֵּד שֶׁדַּם הַנִּיתָּז וְשֶׁעַל הַסַּכִּין חַיָּיב לְכַסּוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאֵין שָׁם דָּם אֶלָּא הוּא, אֲבָל יֵשׁ שָׁם דָּם שֶׁלֹּא הוּא – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.
148 תַּנְיָא אִידַּךְ: ״וְכִסָּהוּ״ – מְלַמֵּד שֶׁכׇּל דָּמוֹ חַיָּיב לְכַסּוֹת, מִכָּאן אָמְרוּ: דָּם הַנִּיתָּז וְשֶׁעַל אֲגַפַּיִים חַיָּיב לְכַסּוֹת. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא כִּסָּה דַּם הַנֶּפֶשׁ, אֲבָל כִּסָּה דַּם הַנֶּפֶשׁ – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.
149 בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבָּנַן סָבְרִי: ״דָּמוֹ״ – כׇּל דָּמוֹ, רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: ״דָּמוֹ״ – וַאֲפִילּוּ מִקְצָת דָּמוֹ, וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: ״דָּמוֹ״ – הַמְיוּחָד.
150 מַתְנִי׳ בַּמֶּה מְכַסִּין וּבַמֶּה אֵין מְכַסִּין? מְכַסִּין בְּזֶבֶל הַדַּק, וּבְחוֹל הַדַּק, בְּסִיד, וּבְחַרְסִית, וּבִלְבֵנָה וּבִמְגוּפָה שֶׁכְּתָשָׁן, אֲבָל אֵין מְכַסִּין לֹא בְּזֶבֶל הַגַּס, וְלֹא בְּחוֹל הַגַּס, וְלֹא בִּלְבֵנָה וּבִמְגוּפָה שֶׁלֹּא כְּתָשָׁן, וְלֹא יִכְפֶּה עָלָיו אֶת הַכְּלִי. כְּלָל אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: דָּבָר שֶׁמְּגַדֵּל בּוֹ צְמָחִים – מְכַסִּין בּוֹ, וְשֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל צְמָחִים – אֵין מְכַסִּין בּוֹ.
151 גְּמָ׳ הֵיכִי דָמֵי חוֹל הַדַּק? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֹּל שֶׁאֵין הַיּוֹצֵר צָרִיךְ לְכׇתְשׁוֹ. וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: אֲבָל אֵין מְכַסִּין לֹא בְּזֶבֶל הַגַּס וְלֹא בְּחוֹל הַגַּס. הֵיכִי דָּמֵי חוֹל הַגַּס? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֹּל שֶׁהַיּוֹצֵר צָרִיךְ לְכׇתְשׁוֹ.
152 מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּצְרִיךְ וְלָא צְרִיךְ, דְּמִיפְּרִיךְ אִיפְּרוֹכֵי.
153 תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְכִסָּהוּ״, יָכוֹל יְכַסֶּנּוּ בַּאֲבָנִים אוֹ יִכְפֶּה עָלָיו אֶת הַכְּלִי? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בֶּעָפָר״. וְאֵין לִי אֶלָּא עָפָר, מִנַּיִן לְרַבּוֹת זֶבֶל הַדַּק, וְחוֹל הַדַּק, וּשְׁחִיקַת אֲבָנִים, וּשְׁחִיקַת חַרְסִית, וּנְעוֹרֶת פִּשְׁתָּן דַּקָּה,
154 וּנְסוֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁין דַּקָּה, וְסִיד, וְחַרְסִית לְבָנָה וּמְגוּפָה שֶׁכְּתָשָׁן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִסָּהוּ״. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף זֶבֶל הַגַּס, וְחוֹל הַגַּס, וּשְׁחִיקַת כְּלֵי מַתָּכוֹת, וּלְבֵנָה וּמְגוּפָה שֶׁלֹּא כְּתָשָׁן, וְקֶמַח, וְסוּבִּין, וּמוּרְסָן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בֶּעָפָר״.
155 וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת אֵלּוּ וּלְהוֹצִיא אֶת אֵלּוּ? אַחַר שֶׁרִיבָּה הַכָּתוּב וּמִיעֵט, מְרַבֶּה אֲנִי אֶת אֵלּוּ שֶׁהֵן מִין עָפָר, וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת אֵלּוּ שֶׁאֵינָן מִין עָפָר.
156 אֵימָא: ״וְכִסָּהוּ״ – כָּלַל, ״עָפָר״ – פָּרַט, כְּלָל וּפְרָט – אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט, עָפָר – אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא!
157 אָמַר רַב מָרִי: מִשּׁוּם דְּהָוֵה כְּלָל הַצָּרִיךְ לִפְרָט, וְכׇל כְּלָל הַצָּרִיךְ לִפְרָט – אֵין דָּנִין אוֹתוֹ בִּכְלָל וּפְרָט.
158 דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא: אֵין מְכַסִּים אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁזּוֹרְעִין בּוֹ וּמַצְמִיחַ. אָמַר רָבָא: הַאי בּוּרְכָא!
159 אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: מַאי בּוּרְכָתֵיהּ? אֲנָא אַמְרִיתַהּ נִיהֲלֵיהּ, וּמֵהָא מַתְנִיתָא אַמְרִיתַהּ נִיהֲלֵיהּ: הָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר, וְאֵין לוֹ אֵפֶר לְכַסּוֹת – שׁוֹחֵק דִּינַר זָהָב וּמְכַסֶּה. הָיָה מְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה, וְאֵין לוֹ עָפָר לְכַסּוֹת – שׂוֹרֵף טַלִּיתוֹ וּמְכַסֶּה.
160 בִּשְׁלָמָא שׂוֹרֵף טַלִּיתוֹ וּמְכַסֶּה, אַשְׁכְּחַן אֵפֶר דְּאִיקְּרִי עָפָר, אֶלָּא דִּינַר זָהָב מְנָלַן? אָמַר רַבִּי זֵירָא: ״וְעַפְרוֹת זָהָב לוֹ״.
161 תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְכַסִּין אֶלָּא בְּעָפָר, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מָצִינוּ אֵפֶר שֶׁקָּרוּי עָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵיפַת״. וּבֵית שַׁמַּאי: עֲפַר שְׂרֵיפָה אִיקְּרִי, עָפָר סְתָמָא לָא אִיקְּרִי.
162 תָּנָא: הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן הַשְּׁחוֹר, וְהַכְּחוֹל, וְנִקְרַת פִּיסּוּלִין, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַזַּרְנִיךְ.
163 אָמַר רָבָא: בִּשְׂכַר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ ״וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר״, זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְוֹת: אֵפֶר פָּרָה, וַעֲפַר סוֹטָה.
164 וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי עֲפַר כִּסּוּי הַדָּם? הָתָם הֶכְשֵׁר מִצְוָה אִיכָּא, הֲנָאָה לֵיכָּא.
165 וְאָמַר רָבָא: בִּשְׂכַר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ
166 ״אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל״, זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְוֹת: לְחוּט שֶׁל תְּכֵלֶת, וּרְצוּעָה שֶׁל תְּפִילִּין.
167 בִּשְׁלָמָא רְצוּעָה שֶׁל תְּפִילִּין, כְּתִיב: ״וְרָאוּ כׇּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךָ״, וְתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִילִּין שֶׁבָּרֹאשׁ, אֶלָּא חוּט שֶׁל תְּכֵלֶת מַאי הִיא?
168 דְּתַנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מָה נִשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכׇּל הַצִּבְעוֹנִין? מִפְּנֵי שֶׁתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם, וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְאֶבֶן סַפִּיר, וְאֶבֶן סַפִּיר דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, דִּכְתִיב: ״וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא״.
169 אָמַר רַבִּי אַבָּא: קָשֶׁה גָּזֵל הַנֶּאֱכָל, שֶׁאֲפִילּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָן יְכוֹלִין לְהַחְזִירוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים״.
170 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בַּהַגָּדָה – עֲשֵׂה אׇזְנֶיךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת. ״לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכׇּל הָעַמִּים חָשַׁק ה׳ בָּכֶם וְגוֹ׳״ – אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: חוֹשְׁקַנִי בָּכֶם, שֶׁאֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַשְׁפִּיעַ לָכֶם גְּדוּלָּה – אַתֶּם מְמַעֲטִין עַצְמְכֶם לְפָנַי.
171 נָתַתִּי גְּדוּלָּה לְאַבְרָהָם – אָמַר לְפָנַי: ״וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר״, לְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן – אָמַר: ״וְנַחְנוּ מָה״, לְדָוִד – אָמַר: ״וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ״.
172 אֲבָל אוּמּוֹת הָעוֹלָם אֵינָן כֵּן, נָתַתִּי גְּדוּלָּה לְנִמְרוֹד – אָמַר: ״הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר״, לְפַרְעֹה – אָמַר: ״מִי ה׳״, לְסַנְחֵרִיב – אָמַר: ״מִי בְּכׇל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת וְגוֹ׳״, לִנְבוּכַדְנֶצַּר – אָמַר: ״אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב״, לְחִירָם מֶלֶךְ צוֹר – אָמַר: ״מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים״.
173 אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן: גָּדוֹל שֶׁנֶּאֱמַר בְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם, דְּאִילּוּ בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: ״וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר״, וְאִילּוּ בְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כְּתִיב: ״וְנַחְנוּ מָה״. וְאָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֶלָּא בִּשְׁבִיל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כְּתִיב הָכָא: ״וְנַחְנוּ מָה״, וּכְתִיב הָתָם: ״תּוֹלֶה אָרֶץ עַל בְּלִימָה״.
174 אָמַר רַבִּי אִילְעָא: אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֶלָּא בִּשְׁבִיל מִי שֶׁבּוֹלֵם אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תּוֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה״. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: מִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִתַּחַת זְרוֹעוֹת עוֹלָם״.
175 אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב ״הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם״? מָה אוּמָּנוּתוֹ שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה – יָשִׂים עַצְמוֹ כְּאִלֵּם. יָכוֹל אַף לְדִבְרֵי תוֹרָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן״. יָכוֹל יָגִיס דַּעְתּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם״.
176 אָמַר רַבִּי זְעֵירָא, וְאִיתֵּימָא רַבָּה בַּר יִרְמְיָה: מְכַסִּין בַּעֲפַר עִיר הַנִּדַּחַת. וְאַמַּאי? אִיסּוּרֵי הֲנָאָה הוּא!
177 אָמַר זְעֵירִי: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לַעֲפַר עֲפָרָהּ, דִּכְתִיב: ״וְאֶת כׇּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ״, מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא קְבִיצָה וּשְׂרֵפָה, יָצָא זֶה שֶׁמְחוּסָּר תְּלִישָׁה, קְבִיצָה וּשְׂרֵפָה.
178 וְרָבָא אָמַר: מִצְוֹת לָאו לֵיהָנוֹת נִיתְּנוּ.
179 יָתֵיב רָבִינָא וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא, אֵיתִיבֵיהּ רַב רְחוּמִי לְרָבִינָא: שׁוֹפָר שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה לֹא יִתְקַע בּוֹ. מַאי לָאו, אִם תָּקַע לֹא יָצָא? לָא, אִם תָּקַע יָצָא.
180 לוּלָב שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה לֹא יִטּוֹל. מַאי לָאו, אִם נָטַל לֹא יָצָא? לָא, אִם נָטַל יָצָא. וְהָתַנְיָא: תָּקַע לֹא יָצָא, נָטַל לֹא יָצָא!
181 אָמַר רַב אָשֵׁי: הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם
182 שִׁיעוּרָא בָּעֵינַן, וַעֲבוֹדָה זָרָה כַּתּוֹתֵי מְכַתַּת שִׁיעוּרַאּ. הָכָא, כֹּל מָה דִּמְכַתַּת מְעַלֵּי לְכִסּוּי.
183 הֲדַרַן עֲלָךְ כִּסּוּי הַדָּם.
פירוש רש"י על חולין פ״ג ב:ג׳-פ״ט ב:ב׳
3 מתני' כסוי הדם - משום דבעי למתני בחולין אבל לא במוקדשין נקט לכולהו:
4 במוקדשין - חטאת העוף ועולת העוף:
5 במזומן ובשאינו מזומן - משום דגבי שלוח הקן אצטריך למיתני לקמן חולין דף קלח: שאינו מזומן אבל לא במזומן. מזומן עוף הגדל בבית:
6 ונוהג בכוי - גרס:
7 ואין שוחטין אותו ביום טוב - משום דלמא בעי כסוי ומספקא לא מחללינן י"ט אם שחטו:
8 גמ' עפר למטה - עפר תיחוח ולא על קרקע קשה:
9 וכסהו עפר - משמע דלא בעי עפר אלא בכסוי. בעפר משמע כולו עטוף בעפר תיחוח:
10 והכא לא אפשר - לתת עפר למטה על המזבח:
11 וליבטליה - להניחו שם לעולם:
12 קמוסיף אבנין - להגביהו והרי כל אורך ורוחב ורום הבנין נמסר לדוד על פי נביאים:
13 דכתיב - בדברי הימים דקאמר ליה דוד לשלמה הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכת התבנית עלי השכיל אותי לימד:
14 קא הוי חציצה - בין דם למזבח ונמצא שלא נמצה דמו בקיר המזבח:
15 ופרכינן נהי דלמטה - קודם מליקה אי אפשר לתת עפר משום חציצה כדאמרת אבל למעלה לאחר שמלק יכסנו דלאו חציצה מאי איכא למימר:
16 פטור מלכסות - שהרי דם בהמה למעלה ומה יכסה:
17 חייב לכסות - ואע"ג דליכא עפר למטה בינו לדם הבהמה והכא נמי אע"ג שאין למטה יתן למעלה:
18 כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו - במס' מנחות דף קג: אמרינן אין מביאין בכלי אחד מנחה של ששים ואחד עשרונים ומפרשינן טעמא מפני שאמרה תורה הבא מנחה שיכולה ליבלל וששים נבללין בכלי אחד אבל ששים ואחד קים להו לרבנן דאין יכולין ליבלל והוינן בה וכי אין נבללין מאי הוי והתנן לא בלל כשר ותירץ רבי זירא ראוי לבילה מיהא בעינן ומי שהוא ראוי לבילה אין בילה מעכבת ואפילו לא בלל כשר אבל כשאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. והכא נמי ראוי היה ליתן עפר למטה בין דם הבהמה לדם החיה קודם ששחט החיה הילכך אף על פי שלא נתן אין הכסוי בטל אבל מוקדשין שאין ראוי ליתן עפר למטה מצות עפר למטה מעכבת בו:
19 וליגרריה - מעל המזבח לאחר הזאה ויתננו למטה ויכסנו:
20 דם הניתז - למרחוק חוץ לגומא ששוחט בה ודם שעל הסכין חייב לכסות וע"כ דם הסכין לא יכסנו אלא א"כ גוררו תחלה מעל הסכין ומכסי ליה:
21 בקדשי מזבח - כגון חטאת העוף:
22 הכי נמי - דחייב לכסות הואיל ושחיטה ראויה הן שנאכלות לכהנים ומתניתין בעופות שהקדישן לבדק הבית ושחטם דאסורים בהנאה ומשום דשחיטה שאינה ראויה פטר להו מכיסוי:
23 וליפרקינהו - ויהיו מותרים באכילה והדר ליכסייה לדם:
24 בעינן העמדה והערכה - אין פודין את הקדשים לאחר מיתה מפני שכתוב בהן ויקרא כז והעמיד את הבהמה לפני הכהן והרים והעריך אותה הכהן ולאחר מיתה אינה יכולה לעמוד:
25 וכמאן - מוקמת למתניתין דתרצת לה בהני תרי טעמי שחיטה שאינה ראויה לאו שחיטה היא ובעינן העמדה והערכה:
26 אי כר"מ דאמר - בפ"ב דתמורה דף לב: ע"ש:
27 הכל היו בכלל העמדה והערכה - אחד קדשי מזבח שנפל בהם מום ואחד קדשי בדק הבית:
28 האמר - במתני' לקמן חולין דף פה. השוחט ונמצאת טריפה חייב לכסות אלמא שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה:
29 ר"ש - סבירא ליה התם קדשי מזבח בכלל העמדה והערכה קדשי בדק הבית לא היו:
30 רבי היא - מתניתין רבי סתמה לפי דעתו ונסיב מילתיה כי הני תרי תנאי בחדא כמר שראה דבריו של זה בזו ושל זה בזו:
31 והשתא דאתית להכי - דדרשינן כה"ג:
32 אפילו תימא בקדשי מזבח - ודקאמרת ליגרריה וליכסייה אמר קרא כו':
33 מה חיה - סתמא אינה קדש שאינה ראויה להקריב:
34 אוציא תורים ובני יונה - מדין כסוי ואפילו הן של חולין:
35 הואיל ויש במינן קדש - אלא לא גרסי':
36 לא חלקת בה - דכולן חייבות בכסוי דהא אין בה קדושה:
37 אף עופות לא תחלוק בהם - לומר מין זה חייב ומין זה פטור ומיהו חולין בעינן כחיה:
38 לסימנין - שאין סימני חיה מפורשת אלא בבהמה כתיב דברים יד כל בהמה מפרסת פרסה וגו':
39 אימא נמי בהמה בכלל חיה לכסוי - דהא ילפינן בבהמה המקשה לעיל חולין דף ע: דאף בהמה בכלל חיה:
40 אלא מעתה יטבילו בו - כיון דמים אקרי:
41 אך מעין ובור - בפרשת שרצים כתיב דמשמע אך מעין ובור יטהר את מי שנטמא בשרצים:
42 אבל דם דאקרי מים ה"נ - דמטבילין:
43 זוחלין - שאר משקין שנתנן במקום מדרון והזחילן למקוה דאילו גבי מים קי"ל בתמורה בפ"ק דף יב: השאיבה מטהרת ברבייה והמשכה אם רבו מי גשמים עד כ"א סאין ממשיך לתוכן שאובין בזחילה י"ט סאין:
44 תלת מיעוטי - דמים אכולהו קאי:
45 מעין מים - ולא שאר משקין ואפילו זוחלים:
46 בור מים - ולא שאר משקין ואפילו מכונסין:
47 מקוה מים - ולא דם:
48 אלא בהזמנה הזאת - כאילו הוא צד שאינה מזומנת לו כלומר לא יאכל בשר תדיר שלא יעני:
49 מבקרך - אם יש לו בעדרו יקח ואם לאו לא יקנה בשוק:
50 כל בקרו - אם אין לו אלא שור אחד יזבחנו:
51 לפסו - לקדרתו. לשון אילפס:
52 משקל ליטרא ירק - אבל בשר לא יאכל: דגים היו בזול במקומם יותר מן הבשר:
53 ישפות - כשנותנין קדרה על הכירה קרי שפיתה:
54 ואינך אימת - אלו האחרים שאמרו ליטרא דגים וליטרא בשר אימת יאכלוה אם לא בכל יום:
55 לחוש - ולהסתפק במזונות קלים:
56 אבא ממשפחת בריאים - רבי יוחנן קרי לרב אבא:
57 כגון אנו - שאין אנו בריאים:
58 מי שאין לו אלא פרוטה יריצנה לחנוני - ולא יסגף עצמו בעינוי ויצטרך לבריות יותר:
59 אמר רב נחמן כגון אנו - רב נחמן אחר דורו של ר' יוחנן היה ותמיד העולם היה משתנה והולך ולא היה בריא כאותן שבימי רבי יוחנן ולפיכך הוא אומר כגון אנו דאפילו אין לנו הפרוטה עלינו ללוות ולאכול:
60 כבשים ללבושך - מקרא הוא בספר משלי. קנה לך צאן ויהא לך הגיזין ללבוש:
61 ויקח עתודים - צאן שיש לו מהם חלב לפרנסה וגיזין ללבוש:
62 דיו לאדם - הכי משמע די חלב עזים די לך בחלבם ולא תשחטם ותאכלם:
63 תן חיים לנערותיך - לבני ביתך למד דרכי חיים להסתפק במזונות קלים:
64 כסא דחרשין ולא כסא דפושרין - טוב לשתות כוס של מכשפות ולא לשתות כוס של מים פושרין שרעים הם לגוף:
65 ציביא - שרשי עשבים ותבלין:
66 ציץ - הרתיח:
67 מי שהניח לו אביו מעות - כלומר מי שלא טרח בממון וקל בעיניו לאבדו זהו איבודו:
68 ילבש כלי פשתן - שהן יקרים. ולפי דרכנו למדנו שהעושה אלה מאבד ממון ויזהר אדם מהם:
69 כיתנא רומיתא - יקר היה:
70 בתורי - ישכור פועלים וימסור להן שוורים שלו לחרוש והם יכחישו השוורים ויסקבום ביערות ובכרמים והמלאכה לא תעלה לכלום שאינן חוששין לכך:
71 טוב איש חונן - דלים ומלוה אותם וטוב המכלכל דבריו במשפט לפי היכולת הוא עומד על צרכיו ולא בכל תאות לבו:
72 פחות ממה שיש לו - פחות מכדי היכולת וילבש ויתכסה לפי היכולת שלא יתבייש ויכבד אשתו יותר מלפי היכולת:
73 לחולה - שיש בו סכנה:
74 חייב לכסות - דכיון דניתנה שבת לידחות אצל שחיטה זו נדחית לכל מצותה של שחיטה זו:
75 אישתומא קאמר - דבר תימה הוא אומר לשון לעיל חולין דף כא. אשתומם כשעה חדא אשטורדישו"ן:
76 לישמטו לאמוריה - יחתכו את לשונו שאמר בה. ל"א גרסינן אי דשמא קאמר אם בשמו הוא אומר לישמטו לאמוריה ישמטו את האמורא מלפניו לביישו:
77 שודאה דוחה שבת - דאתיא בקל וחומר מה צרעת שדוחה עבודה ועבודה דוחה שבת מילה דוחה אותה. כולה במסכת שבת דף קלב::
78 אין ספיקה דוחה יו"ט - כגון נולד בין השמשות דקי"ל בפ' רבי אליעזר שבת דף קלז. דנימול לתשעה וחל ספק שמיני ספק תשיעי שלו ביו"ט אינו נימול עד עשירי דתנן נולד בין השמשות נמול לתשעה כלומר לספק תשיעי בין השמשות של ערב שבת נמול לעשרה חל יו"ט להיות אחר אותה שבת שהוא עשירי נמול לאחד עשר משום דמילה שלא בזמנה לא דחיא דנפקא לן מהוא לבדו הוא ולא מכשיריו לבדו ולא מילה שלא בזמנה בסנהדרין:
79 כסוי שאין ודאו דוחה שבת - לקמיה מפרש:
80 בגבולין - דקיימא לן בראש השנה דף כט: בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה:
81 וספיקה דוחה י"ט - דתניא טומטום ואנדרוגינוס חייבים אף על פי שהוא ספק אשה ואינה חייבת:
82 בריבי - אדם גדול:
83 תשובה - על קל וחומר דרבי יוסי:
84 מילה אינה בלילה אלא ביום דיום כתיב בה ויקרא יב:
85 זה אחד מן הדברים - שהיה רבי חייא אומר שלא היה לו שום תשובה עליהם והא דרבי יוסי חדא מינייהו והא דאהדרו רבנן תקיעת שופר בגבולים תוכיח לא חשיב לה פירכא כדמפרש לקמיה:
86 ודלמא דעבר ושחט - לבריא דלא ניתנה שבת לידחות קאמר דלא יכסה אבל לחולה דניתנה שבת לידחות שרי:
87 דומיא דמילה - על כרחך בחולה קאמר דומיא דמילה דברשות ותיובתא היא לרב עינא:
88 ספק י"ט וספק חול - כגון שני ימים טובים של ראש השנה שהאחד ספק:
89 אלא ספק איש - ודוחה יום טוב גמור:
90 ור' יוסי - דלא חשיבא ליה הא פירכא משום דאזיל לטעמיה דאמר אפילו אשה ודאית תקעה ואע"ג דלא מיחייבא אבל בכסוי דאילו ידעינן דבהמה היא ביו"ט אסור לכסות כוי מספק לא מחללין עליה יו"ט:
91 סומכות רשות - ואע"ג דלא מיחייבא ולא אמרינן עבודה עובדת בקדשים. והכא נמי לא אמרינן מחללת יום טוב היא:
92 ולמאי דקאמרי רבנן נמי - דאשה אסורה לתקוע וטומטום דספק הוא דוחה אית ליה פירכא לתשובה שלהם:
93 מה לתקיעת שופר שכן ודאה דוחה שבת במקדש - לפיכך ספיקה דוחה יום טוב בגבולין:
94 תאמר בכסוי - שאין ודאו דוחה שבת כלל:
95 הא בשאר לילי נהגא - בתמיה:
96 מתני' חיה ועוף הנסקלין - כגון שנרבעו ונגמר דינן ושחטן:
97 וחכמים פוטרין - דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ואע"ג דבכסוי שפיכה כתיבא אפילו הכי אשר יאכל כתיב. וטעמיה דרבי מאיר מפרש בגמרא:
98 גמ' ראה רבי דבריו של רבי מאיר באותו ואת בנו - דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה לחייבו:
99 ושנאה בלשון חכמים - כדתנן בה לעיל חולין דף פא: רבי שמעון פוטר וחכמים מחייבין ובכסוי תנן ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין. ולקמיה מפרש ואזיל מאי שנא דראה אלו כאן ואלו כאן:
100 מה להלן שחיטה ראויה - כדכתיב בראשית מג כי אתי יאכלו:
101 ושב הכהן ובא הכהן - בנגעי בתים כתיב וילפינן מינה גזירה שוה בתורת כהנים נאמר ושב הכהן ונאמר ובא הכהן מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה כו' וכבר פירשתיה יפה בעירובין בכיצד מעברין דף נא.:
102 בשחוטי חוץ כתיב ויקרא יז דם שפך:
103 לא לכל אמר רבי מאיר - לא לכל הדברים אמר רבי מאיר שמה שחיטה כדמפרש דמודי ר"מ שאינה מתירתה באכילה ולקמן פריך פשיטא:
104 בן ט' חי - דלאו ירך אמו הוא כולי האי ולענין שחיטה משתרי בשחיטת האם:
105 סד"א - האי נמי נשתרי בשחיטת הטרפה:
106 קמ"ל - דאינה מתירתה ובעי למשחטיה ושחיטת עצמו מתירתו כדקי"ל לעיל חולין דף עד. דארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא בבן תשעה חי:
107 והא אמר ר"מ - בפרק בהמה המקשה לעיל חולין דף עד.:
108 בן פקועה - אפילו היא כשרה טעון שחיטה:
109 לא צריכא - הא דר' אבא אלא משום דרבי סבר לה כר' מאיר באותו ואת בנו כדאמר לעיל:
110 וסבר לה כרבנן - בבן פקועה דלא שמעינן ליה דפליג מהו דתימא כיון דבן ט' הוא ושחיטת עצמו מתירתו אפילו לרבי שמעון כדקי"ל בפרק בהמה המקשה שם ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא הילכך לאו ירך אמו הוא לאיתסורי משום טרפות דידה ואימא לרבי דסבר ליה כרבי מאיר תהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי למשחטיה דהא שחוטה היא קמ"ל:
111 את הטרפה - כגון נחתכו רגליה טרפות הניכר:
112 ונמצאת טרפה - בבני מעיין:
113 מתיר בהנאה - דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ולא קרינא בהו חולין שנשחטו בעזרה דזביחה כתיב בהו דברים יב כי ירחק וזבחת בריחוק מקום אתה זובח כו' קדושין דף נז::
114 וסבר ר' שמעון חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא - מוזבחת כדפרשינן דקבעי שחיטה ראויה דאי רבנן וטעמא דאסירי משום דמאן דחזי דנשחטו בפנים סבר קדשים נינהו וחזי דקאכלי להו בחוץ ואתי למשרי אכילת קדשים בחוץ מה לי ראויה ומה לי אינה ראויה הא אתי לאתהנויי מקדשים פסולים:
115 אין והתנן - בניחותא:
116 וכן חיה - אע"ג דכולי עלמא ידעי דלאו קדשים נינהו:
117 היינו דגזרינן חיה אטו בהמה - אטו סיפא נקט האי לישנא דהא ודאי מהיכא דאיתרבי בהמה בקדשים איתרבי חיה וה"ק אפילו לא כתיב בדין הוא דנגזור:
118 יאניבא - תולעת האוכלת פשתן. טיינ"א בלע"ז:
119 על בוביתא דמיא - מי המשרה שהפשתן שם:
120 דמורח דמא - יריח התולעת ויברח ששונא הוא לדם עוף:
121 והיכי עביד הכי - דלא מכסי ליה:
122 וצריך לדם - כגון זה:
123 חייב לכסות - ולא יעשה ממנו צרכיו:
124 כיצד הוא עושה - ויהא פטור מן הכסוי:
125 נוחרו - חונקו:
126 עוקרו - עוקר סימנים:
127 צא טרוף - עשהו תחלה טרפה ואח"כ שחוט דתיהוי שחיטה שאינה ראויה:
128 צא טרוף א"ל - רבי לר"ח:
129 זו היא שחיטתו - וצריך כסוי:
130 כאשר צויתיך - מכלל שנצטוה בעל פה הלכות שחיטה שהרי בתורה לא מצינו שצוהו:
131 לא מיבעיא קאמר - רב דימי מודה הוא בנחירה דלא בעי כסוי אלא הכי אמר רב דימי דבצא טרוף סגיא וכל שכן בצא נחור:
132 אימא זו היא שחיטתו - קא משמע לן צא נחור ורבי לטעמיה דאמר יש שחיטה לעוף מכאשר צויתיך:
133 ומי נפל יאניבא בכיתניה - דרבי חייא:
134 בני הגולה - לאו אנשי כנסת הגדולה קאמר אלא בהנך דורות אחרונים קאמר שהתחילו ללקות בני ארץ ישראל ביינם ופשתנם מפני שנתקלקלו דורות ומשעלו מבני בבל לכאן שהיו חסידים פסקו כאן הזועות:
135 ונתנו חכמים עיניהם ברבי חייא ובניו - שבזכותם באתה טובה זאת. רבי חייא ובניו מבבל עלו כדאמרי' בשילהי פ"ק דסוכה דף כ.:
136 זיקים וזועות ורעמים ורוחות - מפרש בברכות בהרואה ברכות דף נט. דכולן לקללה:
137 זועות - הארץ מזדעזעת:
138 רוחות - זעפא אשטרוביי"ל:
139 כדרב יהודה - דאמר זכותא דצדיקי לאחריני מהני ולא לדידהו בהאי עלמא:
140 חנינא בני - הוא רבי חנינא בן דוסא ובימיו היה קול זה יוצא:
141 די בקב חרובין - מתפרנס בצער ובצמצום:
142 מתני' ואחרים רואין אותן - דאמרן בריש מכילתין דף ב. דשחיטתן כשרה אותן אחרים חייבין לכסות כדתנן לקמן חולין דף פז. שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות:
143 פטור מלכסות - וטעמא מפרש בגמ' דר"מ חשיב ליה כנבלה גמורה:
144 וחכמים אוסרין - שמא יפה שחטו והויא לה שחיטה מעלייתא:
145 שאינו סופג - דהתראת ספק היא:
146 גמ' מאי שנא רישא דלא פליגי - וליחייבו לכסות מספק:
147 סיפא אמרי בשרא הוא דלא מבעיא ליה - הרואה שאין שוחטין בנו אחריו אין מבין שמשום אותו ואת בנו הוא אלא אומר אינו צריך לבשר:
148 רישא נמי - ליחייבוהו לרואה לכסות מספק ואפ"ה לא אתי למיכל מיניה דאמרי כסוי זה אינו אלא כדי לנקר חצרו:
149 הכי גרסי' שחט באשפה מאי איכא למימר - שחט באשפה הכל יודעים שהכסוי לאו לנקר הוא:
150 אם בא לימלך - לבית דין הרואה ששחטו והדם מגולה ואמר כלום אני חייב לכסות ואנו אומרים לו כסה אומר בלבו שהיא שחיטה ואתי למיכל:
151 סיפא נמי בא לימלך - מה אני לשחוט אחריהם את בנו ואנו אומרים לו אסור הוא סבור שהיא שחיטה:
152 אלא רבנן - לאו להכי חיישי וברישא נמי פליגי:
153 לחומרא - במלתא דספיקא אזלינן לחומרא:
154 מחייב - מלקות דסבירא ליה ודאי נבלה היא והאוכלה לוקה:
155 מאי איריא רוב אפילו מיעוט - מעשיהם מקולקלין ורובן מתוקנין הוה פשיטא לן דנבלה היא לר"מ דהא שמעינן ליה דחייש למיעוטא וסמוך מיעוטא לחזקה שבהמה זו בחזקת איסור אבר מן החי היתה עומדת ולא נודע לך שנשחטה:
156 ואיתרע ליה רובא - תקון מעשיהם:
157 דתנן - כי האי גוונא:
158 שדרכו של תינוק לטפח - ידיו באשפות ששרצים מצויים שם וטימא את העיסה שאנו רואין שנגע בה:
159 ואיתרע ליה רובא - אלמא אמרינן הכי וה"נ למה לי רוב:
160 ומשני אם אמרו ספק טומאה לטהר - ע"י חזקה ומיעוט:
161 יאמרו ספק איסור להתיר - הילכך אי לאו דרוב מעשיהם מקולקלין דאיכא רובא וחזקה לא היה מתיר לשחוט אחריהם דר"מ חייש למיעוטא ושמא יפה שחטו:
162 הי מינייהו דאחריתא - איזו מן ההוראות אחרונה דסמכינן עליה דנימא הדר ביה מקמייתא:
163 ואתי לאיטרודי - שמא לא תהא ברור השמועה לאותם שבפנים להשיב לשואל ואם הייתם שם הייתם אומרים אותה:
164 לא שבקתון דאישייליה - לא הייתי יודע שהיתה שאלה זו בפנים בעודי אצל רבי אבא והייתי שואלו:
165 ת"ש דשלח רבי אלעזר - הוו יודעים שהורה רבי כרבי מאיר והאחרת לא חש להודיעם:
166 מתני' שחט מאה חיות כו' - מפרש טעמייהו בברייתא בגמרא:
167 גמ' כל משמע חיה - הכל משמע:
168 בין מרובה - חיות הרבה:
169 בין מועטת - אחת:
170 חיה או עוף - הפסיק זה מזה להטעין כסוי לכל אחד ואחד:
171 מיבעי ליה לחלק - דאי לאו או הוה אמינא אין צריך כסוי אלא א"כ שחט שניהן:
172 לענין ברכה - על השחיטה אין צריך לברך לאחר כסוי:
173 קאים עלייהו - משמש בסעודה היה:
174 הב ליבריך - מזוג כוס לברכת המזון וחזרו ונמלכו ואמרו מזוג לשתות:
175 כיון דאמר הב ליבריך - גליא בדעתיה דגמרה סעודתא ואסור לשתות עד שיברך לפניו שאין מצטרפת לסעודה ראשונה:
176 כיון דאיטפל לכסוי - הפסקה היא מלשחוט וכי הדר שחיט איחייב ליה בברכה:
177 מישתא וברוכי בהדדי לא אפשר - הלכך כי אמר הב ליבריך נתנו דעתם לפסוק מלשתות אבל זה אע"פ שיודע שיכסה דם ראשון לא הסיח דעתו מן השחיטה וכל שעתא זמן שחיטה היא לו אפילו בשעת כיסוי אפשר דשחיט בחדא ידיה ומכסי בחדא ידיה:
178 גמ' ואומר לבני ישראל - בפרשת כסוי הוא:
179 במה ששפך - בידו:
180 שלא יכסנו ברגל גרסינן:
181 ליתן לו - מפני שהפסידו שכר ולקמן בעי שכר מצות מעשה או שכר הברכה:
182 ברכת המזון - ד' ברכות הן ואיכא ארבעים זהובים ואי בתר מצוה אזלת כו' חדא מצוה היא:
183 ה' צבאות שמו - אלמא חדא הוא דבראינהו:
184 נקוט לי זימנא - תן לי זמן:
185 כי הוה בעי רבי מיברך - כשהיה רבי רוצה לסעוד:
186 אמרו ליה - בני ביתיה ההוא צדוקי שקבעת לו זמן קאי אבבא:
187 אמר - רבי על עצמו מקרא הזה:
188 ויתנו בברותי רוש - בסעודתי נותנין מרה:
189 לבסוף אישתכח דלאו איהו הוא אלא צדוקי אחר הבא לבשרו על הראשון שעלה לגג ומת:
190 ארבעים זהובים - שכר ארבע ברכות שענה אחריהם אמן:
191 לאותה משפחה - של מבשר:
192 דאמר מר - באלו מציאות ב"מ דף לא. השב אפילו מאה פעמים משמע ותשיבם מפקינן לדרשא אחרינא. הכא נמי וכסה טובא משמע:
193 כתיב מיעוטא - אי הוה כתיב וכסה הוה משמע שיהא נכסה כל שעה ואפי' מאה זימנין אבל וכסהו מיעוטא הוא כסוי זה ותו לא:
194 פטור מלכסות - דהא מכוסה ועומד הוא:
195 הא אידחי ליה - מכסוי דהא כיסהו ונתגלה פטור מלכסות:
196 אין דיחוי - אין אמרינן דחוי אצל מצות וכי אמרינן דיחוי בפסול קרבן הוא דאמרינן:
197 חייב לכסות - אף על גב דלא חזר ונתגלה:
198 מתני' נתערב ביין - שהוא אדום ואין מראה הדם ניכר בו:
199 רואין אותו - יין כאילו הוא מים ואם היה מראית דם ניכר במים כשיעור הזה חייב לכסות:
200 נתערב בדם הבהמה - דלאו בר כסוי הוא ורובו דם בהמה:
201 או בדם החיה - בדם היקז של חיה:
202 רואין אותו - שאינו טעון כסוי:
203 כאילו הוא מים - ואם היה הדם הזה של שחיטת החיה והעוף ניכר בו חייב לכסות:
204 אין דם מבטל דם - ואפילו אין מראית דם ניכרת במים כמות דם בהמה זה אין דם החיה בטיל דקסבר מין במינו לא בטיל:
205 דם הניתז - חוץ לגומא:
206 גמ' תנן התם - בשחיטת קדשים:
207 כשר - לזריקה:
208 נתערב בדם הבהמה - של חולין:
209 או בדם החיה - ממש דסתמא חולין:
210 רואין אותו - לדם הפסול:
211 כאילו הוא מים - ואם היה דם הכשר ניכר בו כשר:
212 לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם - לפיכך כל טיפה וטיפה כשנפלה בטלה הלכך עד שלא תהא בו מראית דם כשרה:
213 אינו כן - שאפילו נפל דם לתוך מים חייב לכסות שאע"פ שבטל ונדחה ראשון ראשון אפ"ה כשהלך ורבה עד שנהפכה מראית המים לדם חזר דם הבטל וניעור וחשוב דם ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה שאין תורת דיחוי אצל מצות:
214 כל מראה אדמומית - כל זמן שיש בדם מראה אדמומית הוי דם לכפרה ולזריקה ולהכשיר את הזרעים ולקמיה פריך אי מים הוא נמי אכשורי מכשרי:
215 שתמדו - שערבו עם מי גשמים שאינם מכשירים אלא היכא דאחשבינהו לירד על הפירות והכא משום דם דהוי משקה אע"ג דלא אחשבה לירד על הפירות מכשיר דתנן מכשירין פ"א מ"א כל משקה שתחלתו לרצון שנחשב למאומה אע"פ שאין סופו לרצון מכשיר:
216 ופרכינן מי גשמים נמי כיון דשקיל - במנא:
217 ורמי - לתוך הדם אחשבינהו לכך:
218 בצללתא דדמא - באותן מים שהם מן הדם עצמן כשהוא נקרש יש סביבותיו צלול כמים ואם יש בו מראית דם מכשיר ואי לא לא:
219 ענוש כרת - האוכלו:
220 והוא דאיכא כזית - דם גמור:
221 ומטמא באהל - כל זמן שיש בו מראית דם אם של מת הוא:
222 והוא דאיכא רביעית - מן הדם גמור והוא שיעור לטומאת אהל דכתיב במדבר ו על נפש מת ובשיעור רביעית הנשמה תלויה:
223 משקה המת - כגון דמעת עינו וחלב אשה:
224 כל מראה אדמומית שבו מטמא - כלומר צללתא דדמא כל זמן שמראהו אדום טמא:
225 משקה טבול יום - אותן משקין היוצאים ממנו הרי הן כמשקין שהוא נוגע בהן:
226 ואלו ואלו אין מטמאין - דלא גזור בהו רבנן טומאה:
227 ואלו ואלו תחלה - שאפילו שני מטמא משקין להיות תחלה כדתנן לעיל חולין דף לד. כל הפוסל את התרומה דהיינו שני מטמא משקין ועושה אותן תחלה חוץ מן הטבול יום:
228 תחלה - ראשון לטמא שני והשני שלישי:
229 חוץ ממשקה שהוא אב הטומאה - כגון שלשה מעיינות הזב המנויין במס' נדה בפרק דם הנדה נדה דף נד: שהן אב הטומאה לטמא אדם וכלים זובו ורוקו ומימי רגליו ושכבת זרעו של כל אדם דילפינן מרוק דכתיב ויקרא ט״ו:ח׳ וכי ירוק הזב מה רוק שהוא מתעגל ומתאסף יחד ואחר כך יוצא אף כל שהוא מתעגל ויוצא ומשקין אחרים יוצאין ממנו שאינם אב הטומאה לפי שאינם מתעגלים ויוצאין כרוק ואלו הן דמעת עינו דם מגפתו וחלב האשה:
230 הכי גרסינן מאי לאו קלין שרץ וזב וחמורין מת - מת חמור הוא שהוא אבי אבות הטומאה:
231 שרץ - כגון מימי רגליו של שרץ הנמצאים בשלפוחית שלו:
232 לא קלין שרץ וחמורין זב - אבל משקה המת טהורים חוץ מדמו שהוא מטמא מן התורה כדכתיב במדבר ו על נפש מת:
233 מאי שנא זב דגזור רבנן - מיהא טומאה מתחלה במשקין שאינן אב הטומאה מעיינות ומאי שנא מת דלא גזור:
234 זב - לפי שהוא חי לא בדילי אינשי מיניה ועוד שאינו ניכר לכל:
235 אמר רבי יהודה כו' - לקמיה מפרש טעמיה:
236 אגפיים - כותלי בית השחיטה. ולשון אגפיים כמו אגפי המים גדותיה:
237 אבל כסה דם הנפש כו' - ושלש מחלוקות הן רבנן סברי כוליה בעי כסוי ולרבי יהודה אפילו דם הנפש לא בעי כסוי אלא מקצתו כדקתני דדם הניתז פטור מלכסות ואפילו הוא דם הנפש ובלבד שיהא שם דם אחר ולרבן שמעון בן גמליאל דם הנפש כוליה בעי כסוי:
238 רבנן סברי דמו כל דמו - משמע:
239 מתני' חרסית - שחיקת חרסים:
240 מגופה - שעל פי חבית:
241 גמ' איכא בינייהו דצריך ולא צריך - ללישנא קמא דאמר אין צריך קרי חול הדק ומותר האי נמי בכלל אין צריך הוא ותורת חול הדק עליו ומותר וללישנא בתרא דקרי חול הגס ואסור כל שצריך לכותשו האי נמי בכלל צריך לכותשו הוא וחול הגס שמו ואסור:
242 דמיפריך איפרוכי - ביד:
243 נעורת - ארישט"א שמנערין מן הפשתן:
244 נסורת - שמגררין נגרים במגירה פגומה וקוצצים בה עצים והיא משרת נסורת דקה כעפר:
245 ת"ל וכסהו - בפני עצמו נדרש מדלא כתיב ושפך דמו ובעפר יכסנו דהוי משמע עפר ולא דבר אחר דלא כתיב כסוי אלא לבתר עפר אבל השתא מדריש וכסהו באנפי נפשיה:
246 ושחיקת כלי מתכות - דלא איקרי עפר:
247 סובין - שהנפה קולטת:
248 מורסן - קליפה היוצאת כשכותשים במכתשת:
249 לאחר שריבה הכתוב ומיעט - שכתב לך שני מקראות אחד לרבות ואחד למעט אמרת מעתה יש לך לומר כל הנך דלעיל מין עפר נינהו מה עפר מיוחד שמגדל צמחין אף כל שמגדל צמחים וכל הנך קים להו לרבנן שמגדלין צמחין:
250 מידי אחרינא לא - ואע"ג דמגדל צמחין:
251 כלל הצריך לפרט - דלא סגי ליה לכלל בלאו פרטא דאי הוה כתיב וכסהו הוי משמע יכפה עליו את הכלי כדקתני רישא ואיצטריך עפר להורות שאין כסוי זה אלא בדבר המתערב ונבלע בו כגון עפר וכיוצא בו וכי דיינינן ליה בכלל ופרט היכא דכללא לא משתמע אלא בחד עניינא ומרבי מילי טובא והדר אתי פרט למעוטי כל מילי דכלל אבל הכא דמשתמע כללא בתרי ענייני ב' כסויין שאין דומים זה לזה כגון כסוי דבר שלם כגון כלי וכסוי דבר דק כגון עפר תו לא אתי פרטא אלא לפרושי כסוי קמא דלאו בדבר שלם הוא ולאו למעוטי לגמרי:
252 כלל הצריך לפרט - ללמוד כלל מן הפרט כדאמרי' מו"ק דף כא. רבים צריכין לו תלמיד וצריך לו רבו ב"מ דף לג. ודוגמתו שנינו בבכורות דף יט. מכלל הצריך לפרט כיצד קדש לי כל בכור יכול אפילו נקבה במשמע ת"ל זכר אי זכר יכול אפילו יצאה נקבה לפניו הוה ליה בכור לזכרים תלמוד לומר פטר רחם הרי פרט שהכלל צריך ללמוד הימנו:
253 אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח - למעוטי ארץ מליחה:
254 האי בורכא - אינו עיקר. לשון בור:
255 במדבר - ארץ ציה שאינה מצמחת:
256 דינר זהב - לקמיה יליף ועפרות זהב לו: שחיקה אין אבנים לא לא גרסינן:
257 אשכחן אפר דאיקרי עפר - מעפר שריפת החטאת:
258 השחור - פחמין כתושין:
259 נקרת פיסולין - עפר שמנקרין מן הרחיים:
260 הזרניך - אורפימנ"ט:
261 הנאה ליכא - במצוה זו דבלאו כסוי נמי הוה משתרי בשר אבל באפר פרה איכא הנאה שמטהרו מטומאתו דאי לאו אפר אין לו טהרה עולמית. עפר סוטה מטיל שלום בין איש לאשתו ונקתה ונזרעה זרע:
262 אם מחוט ועד שרוך - שלא רצה ליהנות מן הגזל:
263 שרוך - רצועה:
264 חוט של תכלת - לציצית:
265 רצועה של תפילין - לקשור:
266 בשלמא רצועה של תפילין - איכא הנאה דכתיב ויראו ממך:
267 אלו תפילין שבראש - אות הן לכל כי שם ה' נקרא עליך:
268 מאי היא - מאי הנאה איכא:
269 מה נשתנה תכלת - שהזקיקתה תורה לציצית:
270 שהתכלת דומה לים - שהחלזון מן הים הוא עולה אחת לשבעים שנה ומראית דמו דומה לים וים אנו רואין שדומה לרקיע ורקיע לספיר וספיר לכסא הכבוד דכתיב ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר והוא כעצם השמים אלמא שמים דומין לספיר וספיר הוא כסא הכבוד דכתיב כמראה אבן ספיר דמות כסא וכשהקב"ה מסתכל בכסא הכבוד שלו נזכר במצוה זו שהיא כנגד כל המצות:
271 הנאכל - הגוזל ואוכל קשה הוא לעשות תשובה:
272 כאפרכסת - טרמויי"א:
273 לא מרבכם - לפי שאין אתם מרבין עצמכם אלא ממעטין לפיכך חשק בכם כי אתם המעט ממעיטין עצמכם בענוה:
274 נמרוד - מלך בדור הפלגה היה ולכך נקרא שמו נמרוד שהמריד כל העולם במלכותו על הקב"ה:
275 מושב אלהים ישבתי - שבנה לו שבעה רקיעים של נחשת ועלה וישב עליהם:
276 תולה ארץ - על זכות אותן שנחשבו לבלימה:
277 שבולם עצמו - סוגר את פיו ודומה לו בבכורות דף מ: פיו בלום ורגליו מבולמות:
278 ומתחת - מי שנדרס תחת הכל הוא זרועות עולם:
279 האמנם אלם - אומנות יפה היא האילום אבל צדק דהיינו דברי תורה אותו תדברון:
280 מישרים - כמישור ארץ חלקה שנוחה לידרס:
281 בעפר עיר הנדחת - קס"ד אפר שריפתה:
282 והא איסורי הנאה נינהו - דכתיב לא ידבק וגו' ובעיר הנדחת כתיב:
283 עפר עפרה - עפר קרקעה:
284 ורבא אמר - אפילו בעפר עפרה נמי מותר שכסוי הדם מצוה ולא הנאה שהמצות שנתנו לישראל לא ליהנות נתנו להם לא לשם הנאה נתנו להם אלא גזירת מלך היא עליהם:
285 לא אם תקע יצא - דלאו הנאה היא ולכתחלה מיהא לא יתקע משום דמאיס:
286 שיעורא בעינן - בשופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן כדאמרינן בראש השנה דף כז: לולב מפרש במסכת סוכה דף לב: שיעור הדס וערבה שלשה טפחים ולולב ארבעה. ועבודת כוכבים כיון דלשרפה קיימא כל העומד לישרף כשרוף דמי הלכך שיעורא הוא דכתותי מכתת אבל הכא כמה דשריף ומיכתת מעלי לכסוי ומשום הנאה ליכא דמצות לאו ליהנות ניתנו: