רש"י על חולין ע״ב ב:ד׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין ע״ב ע״ב:ג׳ רש"י על חולין ע״ב ע״ב:ה׳ »

1 חולין פתח ↗

לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, תֹּאמַר בִּטְרֵפָה שֶׁהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר?

2 הכתב והקבלה פתח ↗

לכל השרץ השורץ על הארץ. יזהיר בזה מלאכול מיני שרצים דקים הנולדים בזרעים ובפירות מעת שיצאו וישרצו בארץ והוא הדין לכל זמן שנעשו בפרי בעודו מחובר לקרקע אפילו שלא יצאו ושרצו על הארץ נקרא שרץ מכיון שנעשו בפרי בהיותו מחובר. עי' בס' החנוך סי' קס"ג ובסה"מ להרמב"ם סי' קע"ח ואותן הרחשים הקטנים המתילדים בזרעים או בדבר התלוש מיני פירות ואורז וקמח אוסרים אותם מחשש שמא שרצו על הארץ או בדופני הכלי עי' יו"ד סי' פ"ד ולהיות שבמדינות הללו בימי החמה אין פרי ומחיה ומזון לחם וכדומה שאין בו רחש ואי אפשר כמעט לבדקן, לכן טוב גדול עשה בעמו הרב הגאון מ' יונתן בספרו כרו"פ סי' ק' להורות כי רוב גדולי הראשונים סוברים כי ברי' בטילה ביותר מאלף, ולפי"ז יש תקנה גדולה, דלרוב קטנות הברי' הזאת יש בקל כמה אלפים נגדו, וכדאי' הראשונים האלה להגן עלינו מיום חרון ומיום פקודה שלא נגאל נפשינו באכילת דברים האסורים. וכתב עוד שם בכרו"פ סק"ד, לרשב"א דק"ל כוותי', דתנאי הברי, דלא בטלה הוא שאסור מתחלת ברייתו, יצא לנו דין גדול, שהתולעים הקטנים המתהוים בעפושי פירות שקורין מילבען, דהא כל זמן שלא פירשו מותרים ואינם קרוים שרץ על הארץ אפי' יעמדו ימים רבים, א"כ אין כאן איסור בתחלת ברייתם, וכשנוצרים מותרים דלא אסרה תורה רק כשירחשו ואין זה מתחלת ברייתם. וסיים ח"ו להקל בזה בשום צד ואל תטוש תורת אמך, רק עכ"פ יש התנצלום, כי א"א למיקם בהו ומי האיש אשר יאמר חף אני מפשע זה בארצות אלה, וכתבתי זאת כתריס בפני פורענות, אבל ח"ו לסמוך ע"ז להקל כל דהו מבפי האמור בשו"ע ופוסקים, יעו"ש בדבריו. והרב בחוות דעת שם יקלקל עלינו תקנה זו, ואמר אי אפשר לומר כך כדמוכח בהא דאכל נמלה לוקה ד' פוטיתא לוקה ה', ומיירי בהנך תולעים שאינם נאסרים רק אחר שפירשו כמ"ש הרמב"ם בסה"מ מצוה קע"ט, והטעם דא"צ כזית בהנך הוא גם כן משום ברי' כדמוכח במכות אלמא דזה חשוב ג"כ ברי'. ועוד דא"כ נבלה ג"כ להוי ברי' דהא אסורה מתחלת ברייתה משום עשה דאינו זבוח. ועוד טרפה מן הבטן מאי איכא למימר, אלא ודאי דכוונת המחבר כמ"ש בתה"א רק שקיצר בלשון, וז"ל התה"א ד' ק"ד, דוקא שאסורה מחמת עצמה כגון נמלה או גיד שאסורין מצד עצמן מתחלת ברייתן אבל ברי' המותרת רק שקיבלה איסור מחמת דבר אחר כגון שור הנסקל ונבלה וטרפה אין זו ברי' וכו' מדהתחיל באסורה מחמת עצמה לבד וגם מדלא סיים אבל דבר שלא נאסר מתחלת בריית' רק סיים אבל דבר שקיבל איסור מצד אחר וכו' משמע דהעיקר תלוי באם אסורה מחמת עצמה רק כשהזכיר גבי איסור מחמת עצמה מתחלת ברייתה דסתמ' דמילתא דבר שאסור מחמת עצמו הוא אסור מתחלת בריית' אבל העיקר תלוי באם אסור מחמת עצמו, ונבלה וטרפה מבטן מקרי דבר אחר גרם לה ליאסר דמחמת עצמה דבר היתר הוא דבכלל בקר וצאן הוא כמ"ש רש"י חולין ע"ב ב' ועוד דגם זה מקרי מתחלת ברייתה כמ"ש הרשב"א בחידושיו לחולין דף ק"כ דחלב וגיד מקרי אסורים מתחלת ברייתן דאף שאין נוהגין בשליל משום דאחר ששמן חלב וגיד לא היה להן היתר וקודם לכן לאו שמן חלב וגיד, ע"ש. ה"נ קודם שפירשו לא מקרי שרץ הארץ כלל וכיון שאחר ששמן שרץ הארץ לא היה להן היתר מקרי אסורים מתחלת ברייתן. כנ"ל פשוט, ומהא דאכל נמלה היה ראייה שאין עליה תלונה, עכ"ד. ולדעתי אין דברים אלו מקלקלים עלינו תקנת הכרו"פ בזה. כי מדבריו יראה שחשד את בעל הכרו"פ לטעות בדבר שתינוקות שב"ר יודעין אותו, וחשב דתולעים הקטנים האלה מילבען אינם חשובים ברי' ומותרים, לכן השיג עליו מהך דאכל נמלה, ואין כן דעת הכרו"פ כי מצאנוהו שיחמיר בהם יותר משאר פוסקים, החמיר בסי' פ"ד שצריכים לבדוק אחר מילבען בקמח וראָזינען יבשים דלא כט"ז המקיל בזה מטעם ס"ס, וכן בנעשה פלאדען מראָזינען ואחר כך נמצא בבית המוכר מילבען אסר דלא כט"ז המתיר. וכן קמח המונח בכלי כשפירשו בדופני הכלי בפנים חולק שם על הפר"ח המתיר דסוף כל סוף שרץ הוא, וסיים שם אם התולעים האלה נכרים בקמח מותר למכרם לנכרי דקחזו להו ישראל ויפרוש מהם מליקח, ובדלא קחזו להו כבר כתבתי בסי' ק' דיש לומר דלא מקרי ברי' ובטלי, ע"כ. וכן כאן בסי' ק' הביא הכרו"פ דעת הש"ך דביצת אפרוח אינו אסור מתחלת בריית', והש"ך כתב ג"כ סתם דביצת אפרוח לא הויה ברי', ובודאי לא יעלה על הדעת לומר דכוונת הש"ך דלא הוי בריה והוא מותר, רק לענין בטול הוא דלא מקרי בריה, ובפירוש אמר כאן הכרו"פ דלענין דא"צ שיעור למלקות לא נ"מ במה שאסר מתחלת ברייתו או לא דעכ"פ עכשיו ברי' הוא וחל הלאו עליו וכו' אבל לענין דלא בטל שהוא מדרבנן וחז"ל קבעוהו משום חשיבות בזה שפיר י"ל כיון דלא אסור מתחלה הוי כבא לו ממקום אחר, ע"כ. ואחרי שאין דבר הכרו"פ סובבים רק לענין בטולם בתערובת לא לתולע עצמו, א"כ אין כאן שום תלונה עליו מאכל נמלה המדבר מן התולע עצמו, והוכחת הח"ד מלשון רשב"א בתה"א שהעיקר תלוי באסורה מחמתי עצמה לא באסורה מתחלת ברייתה, אינה הונחה גמורה, דהרואה בסוף דברי הרשב"א שם בתה"א שכתב, נמצא שאין קרוי ברי' אלא בריית נשמה ושאסורה מתחלת ברייתה. וכן לשון הרשב"א בחידושיו לחולין צ"ט ב', אין קרוי ברי' אלא דבר שאיסורו מתחלת ברייתו, וכן לשון הריטב"א בחי' למכות י"ז ברי' דלא בטלה היא שיש בעצמו רוח חיים ושהוא אסור מתחלת ברייתו, וכן לשון איסור והיתר הארוך לרבנו יונה שער כ"ה כלל ב' נמצא שאין קרוי ברי' עד שיהא בריית נשמה וינוצר באיסורו, וכן לשון רש"י חולין ק"ב ב' ד"ה טמאה נבלה ליכא לחיובי משום ברי' דכשנבראת לא היה עליה שם נבלה, הנה על לשונות אלה יש לכרו"פ סמיכה גדולה להשען עליהם. וטענת הח"ד דשרץ נקרא אסור מתחלת ברייתו דומי' דחלב, נ"ל דאין לדמות מילתא דשכיחא ואיתי' קמן ממילתא דלא שכיחא וליתיה קמן, וזה כשציותה התורה לא תאכל חלב, הוא על חלב הנמצא בעולם לפנינו דהיינו אחר שיצא מרחם אמו והוא דבר ישנו בעולם המציאות, ואף שיש חלב המותר כגון חלב השליל, כיון דמין חלב זה הוא מציאות רחוקה אינו נכנס בכלל אזהרת דלא תאכל חלב, שבדבר ההווה ורגיל ידבר הכתוב ולא מדבר שאינו הווה ורגיל, לכן על חלב שאסרה תורה שפיר נופל עליו לומר שלא היה לו שעת הכושר, אף דבשעה שהיה חלב זה בשליל שברחם אמו היה מותר, מכל מקום יצדק עליו לומר שלא היה לו שעת הכושר, כיון שאין המדובר רק ממה שהוא לפנינו במציאות, שעת היותו במעמד הנעלם מעינינו לא נחשב לכלום, כי אין לנו עסק עמו בעוד היותו במעמד הנעלם, והעסק דמשכחת לנו בו בעודו בהעדר המציאותי היא אפשרית רחוקה מאד, לכן יצדק עליו מאמר התלמוד חולין ק"כ שלא הי' לו שעת הכושר. עי' שם בדברי רשב"א, ובדברי הח"ד לא הועתקו דבריו כהויתן ממש. אבל תולעים המתילדים בפירות ישנם לפנינו בעולם המציאות בין בשעת התירם בין בשעת איסורם, ואין שום הבדל באפשרות אכילתם בין קודם שירחשו בין אחר שירחשו, רק התורה אסרתם עלינו אחר הרחשם והתירתם לנו קודם לכן, היתכן לומר גם עליהם שלא היה להם שעת הכושר, הכי מפני שאנו מחשבין בחלב את העדר מציאותו היותו העדר, נחשוב גם בתולע את ישיות מציאותו להעדר, זה לא יקבלנו השכל. וטענת הח"ד מנבלה וטרפה מן הבטן דאף שנוצרו באיסור מ"מ לא הוי ברי', זו אינה טענה, דהא חסר בהו תנאי אחד שצריך להיותו ברי', והוא שאם יחלק אין שמו עליו, כצפור טמא דבעודו שלם נקרא צפור וכשנחתך ממנו אינו קרוי אלא חתיכה של עוף טמא, וכן גיד כשנחתך נקרא חתיכת גיד, לאפוקי חלב, כשהוא שלם נקרא חלב וגם חתיכה ממנו נקרא חלב, וזה לא נקרא ברי', כמ"ש הרשב"א שם בתה"א ובחידושיו. והריטב"א שם במכות, וכן נבלה כתבו תוס' מכות י"ז לא הוי בריה דאף כשנחתכה קורין אותה נבלה, אבל גיד אובד שמו על ידי שנחתך, הכי נמי טרפה מן הבטן ונבלה, אילו יחלק שמו עליו ויקרא טרפה נבלה, לכן לא הוי בריה. עיין בשער התערובות לפרי מגדים חלק ג' פרק ב', יצא לנו דתיקון גדול יש בדברי הכרו"פ לנפשותינו להגן עלינו ביום הדין, זיכה את הרבים וזכות הרבים תלוי בו. ומכל מקום הזהיר מאד מלנטות מדברי השולחן ערוך, כי לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה:

4 שלא היתה לה שעת הכושר - ליטהר מטומאתה ע"י שחיטה:

5 תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכושר - וכיון דחל עלה תורת שחיטה תו לא פקעה מיניה והויא בכלל שאר צאן ובקר:

« רש"י על חולין ע״ב ע״ב:ג׳ רש"י על חולין ע״ב ע״ב:ה׳ »