רש"י על חולין ס״ז א:י״א

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין ס״ז ע״א:י׳ רש"י על חולין ס״ז ע״א:י״ג »

1 חולין פתח ↗

אָמַר רַב הוּנָא: לָא לִשְׁפֵּי אִינָשׁ שִׁיכְרָא בְּצִבְיָיתָא בְּאוּרְתָּא, דִּילְמָא פָּרֵישׁ לְעֵיל מִצִּבְיָיתָא וַהֲדַר נָפֵיל לְכָסָא, וְהָוֵי וְקָא עוֹבַר מִשּׁוּם ״שֶׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ״.

2 חולין פתח ↗

3 חולין פתח ↗

4 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

לפיכך כל מיני כו'. עיין בה"ה, ועיין בתוס' פסחים ד' קט"ו ע"ב ועיין בהך דשבת ד' צ' ע"א דיש חשש סכנה באיזה מינים ע"ש. אך בתוספתא דתרומות לפי גירסא דידן בפ"ז הוה זה מחלוקת דר"י ורבנן אם צריך לסנן ע"ש, ועיין רש"י חולין ד' ס"ז ע"א ד"ה באורתא דדייק וכתב כשיראנה ומשמע דבלא זה ליכא חשש והטעם משום דכיון דאין לו הנאה מהם רק גזיה"כ דחייב עליהם כמבואר בע"ז ד' ס"ח ע"ב וד' כ"ו ע"ב וב"מ ד' ס"א ע"ב וא"כ י"ל דשייך בזה גדר מתעסק דפטור דכאן לא שייך נהנה עיין שבועות ד' י"ט ופסחים ד' ל"ג וכ"מ אך אם יראנה ויסבור שהוא היתר יהיה זה תליא בהך דאביי ורבא בשבת ד' ע"ג ובהך דר"נ ב"י ור"ה בריה דרב יהושע בפסחים ד' ל"ג ע"ש:

5 תורת נתנאל פתח ↗

אם שאלתו על התולעים שרוחשים ורצים על השיבולת חוצה, הנה תולעים אלו נופלים עם המוץ בשעת הטחינה. ואם שאלתו שניחוש שמא תולעים אלו כמו כן בין הקליפה לפרי, והעד לזה שנמצאו דבוקים קצתם בבקועים ובצירייהו, כבר הורה זקן רב הרבנים מוהר"ם מרוטנבורג שהביא הגהות מימוני פרק שני דמאכלות אסורות אות ד', וז"ל, התולעים שהם בקלח הירקות ודחוקים מבפנים שאין חלל במקומן שיוכלו לרחוש ולילך כאשר הם שם, אין בהם משום שרץ השורץ על הארץ, וכן פירש רש"י בפרק אלו טרפות, וכן הורתי על מבשלי קליות חטים ואומרים שמצויין בהם תולעים בין הקליפות לחטה והתרתי מטעם זה, עכ"ל. ומי מלאו לבו לחלוק עליו, עד שגדול ממנו בחכמה ובמנין. עם היות שהרמב"ם והרשב"א והר"ן וה"ה והרמב"ן סוברים אעפ"י שאין מקום לרחוש מ"מ אסור משום שרץ השורץ על הארץ, מ"מ אנן בני אשכנזים גרירן אחר חכמי אשכנזים ה"ה הר"מ והרא"ש, ועיין בחולין דף מ"ד מו ע"ב בתוס' ד"ה היינו בסוף הדיבור שכתבו כדברי, ע"ש. אם נלך בדרך הזה לפסוק כהרמב"ם, ע"כ בכל ארבע ש"ע מחולקים הבית יוסף ורמ"א, שהרב ב"י פוסק כנר מערבי, ורמ"א פוסק כדעת הרא"ש ותוס', אף בכמה מקומות שמקיל, ומי יעמוד לחלוק עליו ונאמר לפסוק כפסק הרמב"ם. והגאון מהר"ם היה איתן מושבו במדינות הללו והרביץ תורה שם כבר פשט הוראתו להתיר הגריני קערנר במדינות הללו, ועדיין מחזיקים בתורתו ובהוראתו, כמו הדין בריינשי פאנצין.

11 לשפי - לשון השופה יין לחמרא ב"מ דף ס. לשון מוריק מכלי אל כלי:

12 שיכרא - של תמרים הוא ומצויין בהן תולעים:

13 בצבייתא - ציבי שמסננין אותו דרך עצים וקשים דקים:

14 באורתא - שאם תפול תולעת על הקשים לא יראנה ומשם תפול לכלי ולמחר כשיראנה יהא סבר שלא יצתה מן השכר לקשים ותולעת המים מותרת כדאמרן:

15 וקעבר משום שרץ השורץ על הארץ - דכיון דרחשה והלכה קצת על הקשין נעשית שרץ הארץ:

1 בבא מציעא פתח ↗

וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר, חֲדָשִׁים בִּישָׁנִים. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ: בְּיַיִן הִתִּירוּ לְעָרֵב קָשֶׁה בְּרַךְ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַשְׁבִּיחוֹ. אֵין מְעָרְבִין שִׁמְרֵי יַיִן בְּיַיִן, אֲבָל נוֹתֵן לוֹ אֶת שְׁמָרָיו. מִי שֶׁנִּתְעָרֵב מַיִם בְּיֵינוֹ, לֹא יִמְכְּרֶנּוּ בַּחֲנוּת, אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעוֹ. וְלֹא לַתַּגָּר, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדִיעוֹ, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לְרַמּוֹת בּוֹ. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהָטִיל מַיִם בַּיַּיִן – יָטִילוּ. הַתַּגָּר נוֹטֵל מֵחָמֵשׁ גֳּרָנוֹת וְנוֹתֵן לְתוֹךְ מְגוּרָה אַחַת, מֵחָמֵשׁ גִּתּוֹת וְנוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיטוֹם אֶחָד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא מִתְכַּוֵּין לְעָרֵב. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין צָרִיךְ לוֹמַר חֲדָשׁוֹת מֵאַרְבַּע וִישָׁנוֹת מִשָּׁלֹשׁ דְּאֵין מְעָרְבִין, אֶלָּא אֲפִילּוּ חֲדָשׁוֹת מִשָּׁלֹשׁ וִישָׁנוֹת מֵאַרְבַּע – אֵין מְעָרְבִין, מִפְּנֵי שֶׁאָדָם רוֹצֶה לְיַשְּׁנָן. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ: בַּיַּיִן הִתִּירוּ לְעָרֵב קָשֶׁה בְּרַךְ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַשְׁבִּיחוֹ וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עֲדָא אָמְרָה, כֹּל ״בֶּאֱמֶת אָמְרוּ״ – הֲלָכָה הִיא. אָמַר רַב נַחְמָן: וּבֵין הַגִּיתּוֹת שָׁנוּ. וְהָאִידָּנָא דְּקָא מְעָרְבִי שֶׁלֹּא בֵּין הַגִּיתּוֹת? אָמַר רַב פָּפָּא: דְּיָדְעִי וְקָא מָחֲלִי. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אָמַר: הָא מַנִּי? רַבִּי אַחָא הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אַחָא מַתִּיר בְּדָבָר הַנִּטְעָם. וְאֵין מְעָרְבִין שִׁמְרֵי יַיִן בְּיַיִן, אֲבָל נוֹתֵן לוֹ אֶת שְׁמָרָיו וְכוּ׳. וְהָא אָמְרַתְּ רֵישָׁא אֵין מְעָרְבִין כְּלָל! וְכִי תֵּימָא מַאי ״נוֹתֵן לוֹ אֶת שְׁמָרָיו״? דְּקָא מוֹדַע לֵיהּ, הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: לֹא יִמְכְּרֶנּוּ בַּחֲנוּת אֶלָּא אִם כֵּן מוֹדִיעוֹ, וְלֹא לַתַּגָּר אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹדִיעוֹ, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא אַף עַל גַּב דְּלָא מוֹדַע לֵיהּ! אָמַר רַב יְהוּדָה: הָכִי קָאָמַר, אֵין מְעָרְבִין שְׁמָרִים שֶׁל אֶמֶשׁ בְּשֶׁל יוֹם, וְלֹא שֶׁל יוֹם בְּשֶׁל אֶמֶשׁ. אֲבָל נוֹתֵן לוֹ אֶת שְׁמָרָיו. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַשּׁוֹפֶה יַיִן לַחֲבֵירוֹ – הֲרֵי זֶה לֹא יְעָרֵב שֶׁל אֶמֶשׁ בְּשֶׁל יוֹם, וְלֹא שֶׁל יוֹם בְּשֶׁל אֶמֶשׁ. אֲבָל מְעָרֵב שֶׁל אֶמֶשׁ בְּשֶׁל אֶמֶשׁ, וְשֶׁל יוֹם בְּשֶׁל יוֹם. מִי שֶׁנִּתְעָרֵב מַיִם בְּיֵינוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא יִמְכְּרֶנּוּ בַּחֲנוּת, אֶלָּא אִם כֵּן מוֹדִיעוֹ וְכוּ׳. רָבָא אַיְיתוֹ לֵיהּ חַמְרָא מֵחָנוּתָא, מַזְגֵיהּ, טַעְמֵיהּ, לָא הֲוָה בְּסִים, שַׁדְּרֵיהּ לְחָנוּתָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא אֲנַן תְּנַן, וְלֹא לַתַּגָּר, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדִיעוֹ! אֲמַר לֵיהּ: מִזְגָּא דִּידִי מִידָּע יְדִיעַ. וְכִי תֵּימָא דְּטָפֵי וּמְחַיְּילֵיהּ וּמְזַבֵּין לֵיהּ – אִם כֵּן, אֵין לַדָּבָר סוֹף. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַטִּיל מַיִם בַּיַּיִן, יָטִילוּ וְכוּ׳. תָּנָא: לְמֶחֱצָה, לִשְׁלִישׁ, וְלִרְבִיעַ. אָמַר רַב: וּבֵין הַגִּיתּוֹת שָׁנוּ. מַתְנִי׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יְחַלֵּק הַחֶנְוָנִי קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין לַתִּינוֹקוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַרְגִּילָן לָבֹא אֶצְלוֹ. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. וְלֹא יִפְחוֹת אֶת הַשַּׁעַר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זָכוּר לַטּוֹב. לֹא יָבוֹר אֶת הַגְּרִיסִין, דִּבְרֵי אַבָּא שָׁאוּל. וַחֲכָמִים מַתִּירִין, וּמוֹדִים שֶׁלֹּא יָבוֹר מֵעַל פִּי מְגוּרָה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּגוֹנֵב אֶת הָעַיִן. אֵין מְפַרְכְּסִין לֹא אֶת הָאָדָם, וְלֹא אֶת הַבְּהֵמָה, וְלֹא אֶת הַכֵּלִים. גְּמָ׳ מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? דַּאֲמַר לֵיהּ: אֲנָא מְפַלֵּיגְנָא אַמְגּוֹזֵי, וְאַתְּ פַּלֵּיג שִׁיסְקֵי. וְלֹא יִפְחוֹת אֶת הַשַּׁעַר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זָכוּר לַטּוֹב וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן?

4 ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה פתח ↗

ירקות כו' ג' כו' כמ"ש בפ' הבע"י ס"ד ב' וכמ"ש הרשב"א והנ"י שם דמספקא כמאן הלכתא ולפיכך בנישואין דסכנתא אזלינן לחומרא אבל ווסתות דרבנן לקולא וכן שור המועד מעמידין הממון בחזקתו והמע"ה ומלקיות משום דעבר על כריתות אזלינן לחומרא ויבערו הרשעים מישראל וה"ה כאן כיון דבדרבנן אזלינן לקולא: ליקוט ירקות כו' אבלכו'. בתוספתא פ"ז דתרומות יבחושין שביין וחומץ אסורין רי"א מסננין את היין ואת החומץ עיין בהגהת רבינו שם וכן עיקר וש"מ שבלא סינון אסורין וכמ"ש בס"ג קדרה כו' ושלא כדברי או"ה ועמ"ש בסי' ק"א ס"ו בהג"ה וצ"ע על רש"י בספ"ג דחולין ס"ז א' ד"ה באורתא כו' ולמחר כשיראנה כו' ל"ל ראייתו אדרבה שמא לא יראנה וי"ל דברי רש"י משום דאי לא"ה הוי סד"ר דמסתמא יש יותר מששים נגדן. ובבינת אדם פי' משום ס"ס ע"ש ע"כ:

5 חולין פתח ↗

« רש"י על חולין ס״ז ע״א:י׳ רש"י על חולין ס״ז ע״א:י״ג »