רש"י על חולין ס״ג א:א׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין ס״ב ע״ב:ט׳ רש"י על חולין ס״ג ע״א:ב׳ »

1 חולין פתח ↗

בַּת מָזְגָא חַמְרָא – שַׁרְיָא, וְסִימָנָיךְ ״יָפֶה כֹּחַ הַבֵּן מִכֹּחַ הָאָב״.

2 שבועות פתח ↗

אֶחָד אוֹמֵר גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי מַרְדְּעוֹת וְאֶחָד אוֹמֵר שָׁלֹשׁ – עֵדוּתָן קַיֶּימֶת. אֶחָד אוֹמֵר שָׁלֹשׁ וְאֶחָד אוֹמֵר חָמֵשׁ – עֵדוּתָן בְּטֵלָה, וּמִצְטָרְפִין לְעֵדוּת אַחֶרֶת. מַאי, לָאו לְעֵדוּת מָמוֹן? אָמַר רָבָא: הוּא וְאַחֵר מִצְטָרְפִין לְעֵדוּת אַחֶרֶת שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ; דְּהָוֵי לְהוּ תְּרֵי וְחַד, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם. אָמַר לַחֶנְוָנִי ״תֵּן לִי בְּדִינָר פֵּירוֹת״ כּוּ׳. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁהַפֵּירוֹת צְבוּרִין וּמוּנָּחִין, וּשְׁנֵיהֶן עוֹרְרִין עֲלֵיהֶן; אֲבָל הִפְשִׁילָן בְּקוּפָּתוֹ לַאֲחוֹרָיו – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. אָמַר לַשּׁוּלְחָנִי ״תֵּן לִי״ כּוּ׳. וּצְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הָא קַמַּיְיתָא – בְּהָךְ קָא אָמְרִי רַבָּנַן, מִשּׁוּם דְּפֵירֵי עֲבִידִי דְּמַרְקְבִי, וְכֵיוָן דְּמַרְקְבִי לָא מְשַׁהוּ לֵיהּ; אֲבָל מָעוֹת דְּלָא מַרְקְבִי – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה. וְאִי אִיתְּמַר בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֲבָל בְּהָךְ אֵימָא מוֹדֶה לְהוּ לְרַבָּנַן; צְרִיכָא. כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ הַפּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּתָהּ וְכוּ׳, וְכֵן הַיְּתוֹמִין לֹא יִפָּרְעוּ. מִמַּאן? אִילֵימָא מִלֹּוֶה – אֲבוּהוֹן שָׁקֵיל בְּלָא שְׁבוּעָה, וְאִינְהוּ בִּשְׁבוּעָה?! הָכִי קָאָמַר: וְכֵן הַיְּתוֹמִים מִן הַיְּתוֹמִים, לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁמֵּת מַלְוֶה בְּחַיֵּי לֹוֶה; אֲבָל מֵת לֹוֶה בְּחַיֵּי מַלְוֶה – כְּבָר נִתְחַיֵּיב מַלְוֶה לִבְנֵי לֹוֶה שְׁבוּעָה, וְאֵין אָדָם מוֹרִישׁ שְׁבוּעָה לְבָנָיו. שַׁלְחוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁבוּעָה זוֹ – מָה טִיבָהּ? שְׁלַח לְהוּ: יוֹרְשִׁין נִשְׁבָּעִין שְׁבוּעַת יוֹרְשִׁין, וְנוֹטְלִין. שַׁלְחוּהָ בִּימֵי רַבִּי אַמֵּי, אָמַר: כּוּלֵּי הַאי שָׁלְחִי לַהּ וְאָזְלִי? אִי אַשְׁכְּחִינַן בַּהּ טַעְמָא, מִי לָא שָׁלְחִינַן לְהוּ?! אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַמֵּי: הוֹאִיל וַאֲתָא לְיָדָן, נֵימָא בַּהּ מִילְּתָא: עָמַד בַּדִּין וָמֵת – כְּבָר נִתְחַיֵּיב מַלְוֶה לִבְנֵי לֹוֶה שְׁבוּעָה, וְאֵין אָדָם מוֹרִישׁ שְׁבוּעָה לְבָנָיו. לֹא עָמַד בַּדִּין וָמֵת – יוֹרְשִׁין נִשְׁבָּעִין שְׁבוּעַת יוֹרְשִׁין, וְנוֹטְלִין. מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן: אַטּוּ בֵּי דִינָא קָא מְחַיְּיבִי לֵיהּ שְׁבוּעָה?! מֵעִידָּנָא דִּשְׁכֵיב לֹוֶה, אִיחַיַּיב לֵיהּ מַלְוֶה לִבְנֵי לֹוֶה שְׁבוּעָה! אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן: אִי אִיתַהּ לִדְרַב וְדִשְׁמוּאֵל, אִיתַהּ; אִי לֵיתַהּ, לֵיתַהּ. אַלְמָא מְסַפְּקָא לֵיהּ; וְהָאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי: עֲבַד רַב נַחְמָן עוֹבָדָא – יַחְלוֹקוּ! לִדְבָרָיו דְּרַבִּי מֵאִיר קָאָמַר, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ. מֵתִיב רַב אוֹשַׁעְיָא: מֵתָה – יוֹרְשֶׁיהָ מַזְכִּירִין אֶת כְּתוּבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – שֶׁנִּשְׁבְּעָה וּמֵתָה. תָּא שְׁמַע: נָשָׂא רִאשׁוֹנָה וָמֵתָה, נָשָׂא שְׁנִיָּה וּמֵת הוּא – שְׁנִיָּה וְיוֹרְשֶׁיהָ קוֹדְמִין לְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה! הָכָא נָמֵי, שֶׁנִּשְׁבְּעָה וּמֵתָה. תָּא שְׁמַע: אֲבָל יוֹרְשָׁיו מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ, וְאֶת יוֹרְשֶׁיהָ, וְאֶת הַבָּאִין בִּרְשׁוּתָהּ! אָמַר רַב שְׁמַעְיָה, לִצְדָדִין קָתָנֵי: אוֹתָהּ – בְּאַלְמָנָה, וְיוֹרְשֶׁיהָ – בִּגְרוּשָׁה. מֵתִיב רַב נָתָן בַּר הוֹשַׁעְיָא: יָפֶה כֹּחַ הַבֵּן מִכֹּחַ הָאָב –

1 בת מזגא חמרא - זה שמה:

2 יפה כח הבן - הלכה היא בפרק כל הנשבעין בשבועות דף מח.:

« רש"י על חולין ס״ב ע״ב:ט׳ רש"י על חולין ס״ג ע״א:ב׳ »