רש"י על חולין נ׳ א:ט״ז

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור חולין נ׳ א:ט״ז
16 אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מַקִּיפִין בַּקָּנֶה. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּאוֹתָהּ חוּלְיָא, אֲבָל מֵחוּלְיָא לְחוּלְיָא – לָא. וְהִלְכְתָא: אֲפִילּוּ מֵחוּלְיָא לְחוּלְיָא, וּמִבַּר חוּלְיָא לְבַר חוּלְיָא, אֲבָל לָא מֵחוּלְיָא לְבַר חוּלְיָא, וְלָא מִבַּר חוּלְיָא לְחוּלְיָא.
פירוש רש"י על חולין נ׳ א:ט״ז
16 מקיפין בקנה - אם נמצאת פסוקה לאחר זמן או קדורה כאיסר:
17 באותה חוליא - לענין קדורה כאיסר נקט לה. חוליא שלש טבעות דטבעת אחת אין עוגל כאיסר וקודרין עוד אחרת באותה חוליא עצמה ומקיפין:
18 בר חוליא - הוא קלישות הקנה מן הצדדין ומתחתיה שרצועות הבשר מחברת ראשי הטבעות ואף התנוך הולך ודק מעוביו מאמצעיתו ולצדדין לכאן ולכאן על פני כל הקנה:
19 מחוליא לבר חוליא - ממקום עוביה של זו למקום קלישותה של זו: