רש"י על חולין מ״ז ב:ד׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין מ״ז ע״ב:ג׳ רש"י על חולין מ״ז ע״ב:ו׳ »

1 חולין פתח ↗

יְרוּקָּה – כְּשֵׁרָה, מִדְּרַבִּי נָתָן. אֲדוּמָּה – כְּשֵׁרָה, מִדְּרַבִּי נָתָן. דְּתַנְיָא: רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לִכְרַכֵּי הַיָּם, בָּאתָה אִשָּׁה אַחַת לְפָנַי שֶׁמָּלָה בְּנָהּ רִאשׁוֹן וָמֵת, שֵׁנִי וָמֵת, שְׁלִישִׁי – הֱבִיאַתּוּ לְפָנַי. רְאִיתִיו שֶׁהָיָה אָדוֹם, אָמַרְתִּי לָהּ: בִּתִּי, הַמְתִּינִי לוֹ עַד שֶׁיִּבָּלַע בּוֹ דָּמוֹ. הִמְתִּינָה לוֹ וּמָלָה אוֹתוֹ וְחָיָה, וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ נָתָן הַבַּבְלִי עַל שְׁמִי.

2 חולין פתח ↗

3 חולין פתח ↗

4 דור רביעי פתח ↗

רש״י ד״ה המתינו לו. דאין לך דבר שעומד בפני פקנ״פ חוץ וכו׳ עכ״ל. שמעתי מקשין, תפ״ל דאפילו היה מחויב למסור נפש גם על שאר מצוות, אבל לא נפש חברו ואיך יביא את התינוק לידי סכנה בשביל המצוה שלו, ואין זה כלום כי המצוה על הבן אלא דהוא לאו בר הכי הוא עתה לכן מצוה על האב או על הבי״ד ולכשיגדל באמת מוטל עליו המצוה, כן הוכחתי ממה שפסק הרמב״ם בהל׳ מילה פ״ב ה״ו, הא דרבא פסחים צ״ב ע״א דאמר ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת, הרי דקרי לי׳ מילה בזמנה עשה שיש בה כרת ודלא כרש״י בסוגי׳ שם דמפרש דאערב פסח קאי עיי״ש דא״כ הוו״ל לרמב״ם להביא האי דין בהל׳ פסח, וע״כ דס״ל דלעולם המצוה על הבן והוה עשה דכרת גם מלה בזמנו אלא בתורת זכיה מלין אותו האב או בי״ד ובמ״א הארכתי בזה, אבל אי קשי׳ הא קשי׳ דהרי על עשה בלא״ה לא היינו מחויבים להסתכן הילד אפילו בלא דרשה דוחי בהם ולא שימות בהם דרק לעבור בקום ועשה בעינן לתת כל ממונו כדי שלא לעבור אבל על מ״ע שהוא בשוא״ת, אפילו ממון הרבה אינו מחויב לפזר, ומכש״כ שאינו רשאי להסתכן בנפשו, ולמה לי׳ לרש״י להא דאין לך דבר וכו׳. ואולי במצות מילה שאני דבלא״ה דרשו עליה הקרא דעליך הרגנו כל היום, וצ״ע ודו״ק.

5 שם משמואל פתח ↗

ויש לומר דענין תרומת הדשן רומז לביטולו של אדם שהוא בעיני עצמו עפר ואפר מחמת גודל שברת הלב ותשובה מעומקא דליבא, ובע"ת משכין לי' בחילא יתיר ע"כ נתקבלה התרומה דרך נס, אך מאין נמשכה ההכנעה ושבירת הלב כ"כ, יש לומר דהוא מצד הקרבן שהוא לריח ניחוח ומרצה וכמים פנים אל פנים גורם נמי באדם הרצון להדבק כנ"ל מה שאין הפרט ראוי לכך אלא מצד הכלל עד שגורם לו הכנעה עוד יותר, וזהו תכלית הקרבן וכמ"ש זבחי אלקים רוח נשברה, וע"כ הסדר ראשון שבעליות הוא הדם דם הוא הנפש שהוא הרצון כמ"ש רש"י חולין וכמו שהגדנו כמה פעמים, ובזה ממשיך אליו הרצון מלמעלה, וכמ"ש הכוזרי שמרגיש בעצמו רוח חדש, ומ"מ אין בקבלתו עדיין שום דבר יוצא מהיקש הטבע, שני לו הוא אברים ופדרים, ובזה פתוך בי' חלק שלמעלה מהטבע הוא אש של מעלה, וזה נמשך מפאת הרצון שנמשך מלמעלה ע"י שהדם הורצה וזה גורם באדם הכנעה שהי' רואה א"ע שהוא הי' צריך לשרוף על המזבח והקרבן הוא תמורתו כמ"ש הרמב"ן ריש ויקרא, ועי"ז מתנחם ומאחד כל חושיו וכחותיו ורמ"ח אברים שבו לעבודת ה', וכאשר גם הם היו לריח ניחוח נמשך רצון עוד יותר עד שנעשה כעפר ואפר בעיני עצמו והוא בטל בתכלית הביטול, וזה נתקבל דרך נס לגמרי ומשכין לי' בחילא יתיר, ואחד הוא בין בקרבנות היחיד בין בקרבנות הציבור תוכן אחד להם, וע"כ אמר זאת תורת העולה על תרומת הדשן שזהו תכלית העלי', וע"כ במדרש מביא בכאן הכתוב זבחי אלקים רוח נשברה, ובפשיטות אינו מובן מה שייך ענין זה לכאן, וכנראה הי' מקומו ביותר בפרשת ויקרא המדבר מסמיכה על ראש הקרבן ומשחיטת הזבח, ולדברינו אתי שפיר:

1 ירוקה - כמין עשבים כדלקמן:

2 אדומה - שנקוטרוד"א:

3 כשרה - דהדרא בריא מדרבי נתן:

4 המתיני לו - דאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים:

5 שיבלע בו דמו - שיהא דמו נבלע בבשרו שהיה דמו הולך בין עור לבשר והוי כמי שאין לו דם והדם הוא הנפש ומתוך שאין בו חיות הוא מת במכה קלה:

5 חולין פתח ↗

« רש"י על חולין מ״ז ע״ב:ג׳ רש"י על חולין מ״ז ע״ב:ו׳ »