רש"י על חולין מ״ב א:ו׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין מ״ב ע״א:ה׳ רש"י על חולין מ״ב ע״א:ז׳ »

1 מהר"ם שיף פתח ↗

המסס ובית הכוסות שנקבו לחוץ. הרע"ב במשניות מ"ש בזה יש לישב בדוחק:

1 דור רביעי על חולין פתח ↗

2 חולין פתח ↗

גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: רֶמֶז לִטְרֵפָה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? מִנַּיִן?! ״וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״! אֶלָּא, רֶמֶז לִטְרֵפָה שֶׁאֵינָהּ חַיָּה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? דְּקָתָנֵי סֵיפָא: זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁאֵין כָּמוֹהָ חַיָּה – טְרֵפָה, מִכְּלָל דִּטְרֵפָה אֵינָהּ חַיָּה, מְנָא לַן?

1 גמ' ובשר בשדה טרפה - ואע"ג דילפינן מיניה בעלמא מכות דף יח. בשר קדשים שיצא חוץ ממחיצתו מ"מ טרפה משמע טרפה ממש:

2 אלא - מנין לטרפה שאין סופה לחיות. לפרושי מתניתין דקתני כל שאין כמוה חיה טרפה אלמא טרפה אינה חיה:

1 דור רביעי פתח ↗

רש״י ד״ה ובשר בשדה טרפה, ואע״ג דילפינן מני׳ בעלמא בשר קדשים שיצא חוץ למחיצתו, מ״מ טרפה משמע טרפה ממש, ובש״ס ווילנא בשטמ״ק מגיה ״מ״מ טרפה כמשמעו״ והוא נכון וכמש״כ רש״י ותוס׳ לקמן ק״ב ע״ב, דמחלקינן הכתוב לשנים ״ובשר בשדה״ וזה במה״ח וכן בשר קדשים שיצא ממחיצתו, ״טרפה״ כמשמעו, ומה שלא הביא רש״י דאתא קרא אבמה״ח וכאשר כן תרגום האונקלס, וכן הוא בירושלמי בסוגי׳ דחזקי׳ ור״א, משום דכל הני אליבא דר״י קאי דלומד במה״ח, מקרא דבשר בשדה טרפה, אבל כאן מרא דשמעתתא ר״ל הוא דיליף במה״ח מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר, לכן לא הקשה רש״י אלא מבשר קדשים שיצא חוץ למחיצתו, ובתירוצו דמ״מ טרפה כמשמעו, מיושב גם לר״י. אלא דהרמב״ם לכאור׳ נראה דחולק על פרש״י ותוס׳ לקמן ק״ב ע״ב, שכ׳ בפ״ד ה״י ממאכלות אסורות וז״ל ״וכן החותך במה״ח וכו׳ לוקה משום טרפה, שהרי בשר זה מבהמה שלא נשחטה ולא מתה, מה לי טרפה אותה חיה מה לי חתכה בסכין מה לי בכולה מה לי במקצתה, הרי הוא אומר ובשר בשדה טרפה ל״ת, כיון שנעשית בשר בשדה הרי הוא טרפה״ עכ״ל, הרמב״ם מתרץ בפירושו זה קושי׳ התוס׳ שם שהקשו למה לא ילקו על במה״ח ומן הטרפה שנים, כמו בנא ומבושל לגבי פסח, ונדחקו מאד אבל להרמב״ם מתורץ זאת היטב, דנא ומבושל שני שמות הוו אבל במה״ח היינו טרפה דמה לי טרפה כולה מה לי מקצתה וא״כ לכאור׳ קשה מנין לנו להכניס שניהם דילמא באמת רק טרפה מקצתה דלית בה שחיטה, אבל בנטרפה כולה דאית בה שחיטה מנ״ל, ועיין בח׳ ק״ז בעהחת״ס ז״ל שכתב דר״י דאית לי׳ בנדה טרפה חיה באמת ס״ל דטרפה ילפינן מקרא דבין החיה הנאכלת וכו׳, וזה הוא לאו, עיי״ש דלבסוף מ״מ מסיק דלר״י טרפה תרתי משמע, ודבריו דחוקים. אבל לפע״ד דגם לר״י מוכרחים לומר דטרפה דקרא על מכת אברים קאי, דשם בשר הוא לשון זכר, וטרפה לשון נקבה, ואי אבשר קאי הוול״ל ובשר בשדה טרוף, כמו דכתיב עלה זית טרף בפיה, אלא ודאי דהפירוש הוא, בשר מן הטרפה, וטרפה אבהמה קאי ולא אבשר, עיין בדברנו בריש פרקן בדיבור הראשון, ולכן אף דדרשינן הקרא גם אבמ״ח ע״כ מתיבת בשדה ילפינן, וכן תראה בסוף דברי הרמב״ם, דאע״ג דמפרש דבמה״ח היינו טרפה במקצתה, מ״מ כתב ״כיון שנעשית בשר בשדה״, הרי דאיצטרך האי תיבת בשדה כדי לרבות נמי במה״ח, ואע״ג דהאי בשדה אתא לומר שטרפה חית היער והוא הדרוסה, אבל מדכתיב ״בשדה״ בין בשר ובין טרפה, ולא כתיב ובשר טרפה בשדה שמעינן מני׳ תרתי וזה האמת. ודע דלכאור׳ לפי פירוש הקרא דבשר של טרפה, ע״כ בשחוטה מיירי הקרא כי בשר מקרי אחר שנשחטה וכאשר ביארתי זאת כמה פעמים למעלה בפרקים קמאי, והאי לכלב תשליכון אותו אבשר קאי דאותו נמי לשון זכר, ולא אטרפה שהיא הבהמה וא״כ דרשות הרמב״ם דיליף מני׳ דהקרא מיירי בנטתה למות עד שאינה ראוי׳ אלא לכלב, נפל בבירא, דהרי הפסוק מבשר הטרפה שלאחר שחיטה מיירי, אבל דע דהרמב״ם יליף זאת מדציוותה התורה להשליך בשר הראוי׳ לגר או לנכרי, לכלב, ולית ל׳ האי דרשת אגדה דנכבד הכלב מן הנכרי, המובאה ברש״י בסוגי, דחזקיה ור״א, אלא כמש״כ האבן עזרא דיש סכנה לאדם לאכול טרפה וזה ברור ואמת ודו״ק.

« רש"י על חולין מ״ב ע״א:ה׳ רש"י על חולין מ״ב ע״א:ז׳ »