רש"י על חולין מ״א ב:ט׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין מ״א ע״ב:ח׳ רש"י על חולין מ״א ע״ב:י׳ »

1 חולין פתח ↗

שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד לְשׁוּם אֶחָד מִכׇּל אֵלּוּ, וְאֶחָד לְשׁוּם דָּבָר כָּשֵׁר – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם חַטָּאת, לְשֵׁם אָשָׁם וַדַּאי, לְשֵׁם בְּכוֹר, לְשֵׁם מַעֲשֵׂר, לְשֵׁם תְּמוּרָה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

2 סדר משנה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה פתח ↗

תמי' על רבינו פה מפסחים דף נ"ג. מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ וכו'. עכ"ל. עיין במגיד משנה. א ולכאורה אני בעניי עני מדעת תמה אני מאד על רבינו דבפסחים דף נ"ג אמרינן וז"ל, אמר רב יהודה אמר רב אסור לו לאדם שיאמר בשר זה לפסח מפני שנראה כמקדיש בהמתו ואוכל קדשים בחוץ אמר רב פפא דוקא בשר אבל חיטי וגירסת הרי"ף והרא"ש חיטי ושערי לא דמינטר לפיסחא קאמר וכו' עכ"ל הגמרא, ואם כן תימה בעיני על רבינו שלא העתיק כלל להך דינא דרב יהודה אמר רב ודרב פפא האמור, והנה כל הפוסקים הראשונים והאחרונים עיין בטור א"ח ובב"י ובש"ע בסימן תס"ט סעיף א' כולם פה אחד ושפה אחת פסקו להאי מימרא דרב פפא אלא שחלוקין בעיסתן בפירוש דברי רב יהודה אמר רב הללו, וביותר תמיהני על נושאי כלי רבינו כי מה זו שתיקה שלא העירו כלל ע"ז וצ"ע לכאורה. והנראה לענ"ד בס"ד בישוב תמיה זו, הוא דאני אומר דרבינו מפרש להך מימרא דרב יהודה אמר רב הנ"ל כפירושם של התוספות שם בד"ה מפני שנראה וכו' שהם פירשו להך מימרא דרב יהודה א"ר הנ"ל דזה הוא דוקא בגדי וטלה, והיינו טעמא דאסור משום דחיישינן שמא אקדשיה מחיים, וז"ל התוספות שם, לכך נראה דעי"ז שעכשיו אומר בשר זה לפסח, סברי אינשי דמחיים אקדשיה וכו' עכ"ל התוספות, ועיין באות שלאחר זה מה שאכתוב בס"ד ע"ד. קושיא על התוס' שם בד"ה מפני שנראה וכו'. ולכאורה קשה לענ"ד על פירוש התוספות הנ"ל מהא דאמרינן בחולין דף מ"א וז"ל לשם תמורה אמר ר' אליעזר לא שנו אלא שאין לו זבח בתוך ביתו אבל יש לו זבח בתוך ביתו אימא אמורא אמיר בה ופירש"י ומאן דחזי סבר השתא מימר לה בהך אמירה וכו' והא לא קאמר לשם תמורת זבחי, אמר ר' אבוהו באומר לשם תמורת זבחי, ופירש"י שם בד"ה לשם תמורת זבחי וכו' וז"ל ואשמעינן מתניתן, דהיכא דאין לו זבח כשרה לא חיישינן דלמא מאן דחזי סבר דאית ליה, מאי טעמא אי הוה ליה מידע הוי ידעי, עכ"ל רש"י וכ"כ התוספות שם בד"ה אימור נדר בצינעא וכו' וז"ל, ולעיל דלא חיישינן שמע יש לו זבח בתוך ביתו בצינעא דאית ליה קלא שרגיל להודיע שלא יבאו לידי מעילה, עכ"ל התוספות וכו' עכ"ל הגמרא עם פירש"י והתוס' יע"ש היטב. והמורם מזה דר' אליעזר ור' אבוהו תרווייהו סבירא להו דלא חיישינן שמא נדר לקרבן דאם כן קלא הוה ליה למילתא כדי שלא יבאו בני אדם לידי מעילה, דמיד שנודר אף שבדעתו לשחטו לאלתר מכל מקום הוא מפרסמו מיד שהקדיש בהמה זו כדי שלא יבאו בנ"א לידי מעילה, דגם מיד איכא למיחש שיבאו לידי מעילה וכדמוכח מהסוגיא דחולין האמורה, ואם כן קשה היאך אמר רב פה בפסחים דחיישינן שמא אקדשיה מחיים, והא לא חיישינן להכא דאם איתא דאקדשיה מחיים קלא הוה ליה למילתא כי היכי דלא ליתי בני אדם לידי איסור מעילה, ואי אפשר לומר דכוונת התוס' דפסחים הנ"ל הוא שהרואים יטעו בכך שאקדשיה מחיים, והמון עם לא יהיו מסקי אדעתייהו סברת הגמ' ורש"י והתוס' דמסכ' חולין הנ"ל דאם איתא דאקדשיה קלא הוי ליה למילתא דלאו כולי עלמא דיני גמירי, וכדמשמע לכאורה לישנא דהתוס' דפסחים הנ"ל, דדבר זה אי אפשר לאמרו דא"כ תקשה גם בסוגיא דחולין התם דהיה לנו ליאסר הבהמה בשוחט לשום תמורה אף שאין לו זבח בתוך ביתו משום מראית העין דלאו כ"ע דיני גמירי אלא ודאי צ"ל דהך סברא דקלא אית לי' אם אקדשי' כו"ע אסקי אדעתייהו, ושפיר קשיא על רב קושיתינו האמורה, וצ"ע לכאורה. ישוב להקושיא על התוס' הנ"ל. וצריכין לומר בס"ד לענ"ד דבאמת רב בסוגיא דפסחים הנ"ל פליג על ר' אלעזר ור' אבוהו בסוגיא דחולין הנ"ל, וסבירא ליה לרב דאף אם יש לו זבח בתוך ביתו לא חיישינן דאימא אמורי אמיר בה, דרב מוקי להמשנה דחולין התם דקתני לשום תמורה כפשוטה לא כדמוקי לה ר' אלעזר ור' אבוהו באומר לשום תמורת זבחי, אבל אי הוי אמר לשום תמורת זבחי אפילו באין לו זבח בביתו גם כן השחיטה פסולה אליבא דרב דחיישינן שמא אית ליה זבח בתוך ביתו ולית ליה קלא, ואע"פ דהך לשם תמורה הוא דומיא דלשם חטאת דקתני התם במשנה בהך בבא, והך לשם חטאת הא מוקי לה ר' אבוהו התם אליבא דר' יוחנן באומר לשם חטאת, וא"כ הוא הדין נמי לשום תמורה מיירי באומר לשם תמורתי, זה אינו קושיא דאפשר דרב פליג גם על מימרא דר"י התם במה דאמר וז"ל לא שאני אלא שאינו מחויב חטאת וכו', וממילא לא איצטרך רב לשנויי דר' אבוהו התם באומר לשם חטאת, וה"ה נמי דרב מוקי להך לשם תמורה דלא מיירי באומר לשום תמורתי, ודו"ק. ישוב להקושיא על רבינו ז"ל הנ"ל. ומעתה רבינו אהני ליה שיטתיה להאי סבא קדישא, דהא הוא ז"ל פסק לקמן בהלכות שחיטה פרק שני הלכה ח"י וי"ט כר"י ור' אלעזר ור' אבוהו בהך סוגיא דחולין הנ"ל וכמבואר בדברי מרן בכסף משנה שם, ומש"כ הלח"מ שם בד"ה שעיקר הנזירות נדר מן הנדרים וכו' דבריו תמוהים ולא היה לפניו אז ספר הכסף משנה, וא"כ שפיר עביד רבינו ז"ל דלא פסק להך מימרא דרב יהודה אמר רב בסוגיא דפסחים הנ"ל, דאדחיא לה מקמי ר' יוחנן ור' אלעזר ור' אבוהו האמורים, ודו"ק. קושיא בטור בשו"ע או"ח סי' תס"ט ס' א'. ואדרבא מכאן אני בעניי תמה אני לכאורה על הרא"ש שבפסחים בפרק רביעי סימן ו' העתיק להך מימרא דרב הנ"ל אסור לו לאדם שיאמר בשר זה לפסח וכו' ופירש שם כפירוש התוס' הנ"ל, דדוקא בגדי וטלה אסור דחיישינן שמא אקדשיה מחיים יע"ש בהרא"ש וכן הטור בסי' תס"ט הביא פירוש התוס' וגם מנהג בני אשכנז שמחמירין כשיטתו של רש"י ככל הדברים אשר דיבר הרא"ש וגם הטור בי"ד סימן ה' פסק להך מימרא דר' יוחנן ור"א ור' אבוהו במסכ' חולין הנ"ל, יע"ש בטור ובב"י שם בד"ה גרסינן בגמרא לשם תמורה וכו' ומסתמא גם דעת אביו הרא"ש כן שהרי הוא נמשך כמעט בכל פסקיו אחר אביו הרא"ש ולפחות היה מביא דעתו אם היה חולק כידוע, וגם דראוי לפסוק כר"י ור' אלעזר ור' אבוהו נגד רב ורב פפא, וא"כ לכאורה הם תרתי דסתרי אהדדי, וכן בש"ע א"ח בסי' תס"ט ס' א' פסק למימרא דרב וכפירושם של התוס' הנ"ל ועי' במג"א שם ס"ק ב', ובש"ע י"ד סי' ה' ס' א' פסק להך מימרא דר' יוחנן ור' אלעזר ור' אבוהו הנ"ל ועיין בש"ך שם ס"ק ג'. והנה הם לכאורה תרתי דסתרי אהדדי אי קיימא הא לא קיימא הא. בשלמא על התוספות לא קשיא ולא מידי קושיתינו האמורה, דאפשר לומר דהתוס' סבירא להו כרבינו דלא קיי"ל להלכה כמימרא דרב בפסחים הנ"ל, וכן על הרי"ף לא קשיא ולא מידי אע"פ שהוא בפסחים שם העתיק להך מימרא דרב הנ"ל, וגם מסתמא פוסק כהך מימרא דר' יוחנן ור' אלעזר ור' אבוהו במסכ' חולין הנ"ל וכאמור, דאפשר לומר דהרי"ף מפרש בהך מימרא דרב כפרש"י בפסחים שם, דלא אסרו רק מטעם דחיישינן שמא אקדשי' מחיים אלא מטעם דחיישינן שמא אקדשיה עכשיו לדמי פסח, וכן מטין הדברים מדלא חילק הרי"ף בפירוש בין גדי וטלה לבין שאר בהמות, אבל על הרא"ש והטור והש"ע שפיר קשיא לכאורה קושיתינו האמורה דהם אוחזים החבל בתרין ראשין וככל הדברים וככל החזיון הזה האמור בס"ד, וצ"ע. ישוב להקושיא על הטור ושו"ע הנ"ל. ואולם הנראה לענ"ד בס"ד בישוב זה הוא דהרא"ש והטור והש"ע סבירא להו דאף דאמרינן במסכ' חולין התם דלא חיישינן לאקדשי מחיים דכו"ע ידעי דשקורי קמשקר וכמש"כ רש"י שם בד"ה לשם בכור ולשם מעשר וכו' ובד"ה זימנא קביע ליה וכו' ובד"ה מידע ידיע דמשקר וכו' ושם ריש דף מ"ב בד"ה מהו דתימא אי איתא וכו' היינו דרוב בנ"א יודעים דשקורי קמשקר ושלא אקדשיה מחיים, אבל מיעוט בני אדם יש טועים וסוברים דאקדשיה מחיים, ונהי דיציב פתגם אינן אוסרין את הבהמה ששחט אפי' בדיעבד אבל מכל מקום סבירא להו דלכתחלה אסור לשחוט ולומר ששוחט לשם תמורה אע"פ שאין לו זבח בביתו דמיעוט בני אדם יטעו ויסברו שיש לו זבח בתוך ביתו, והסוגיא דחולין הנ"ל והפוסקים הנ"ל הא לא מיירי התם רק לענין דיעבד שאינו אסור בדיעבד, וא"כ ה"ה נמי הכא גבי בשר זה לפסח דאסור לכתחלה לומר כן שמיעוט בני אדם יטעו ויסברו דאקדשי' מחיים. והרי רב לא אמר אלא דאסור לומר בשר זה לפסח וכו'. והיינו לכתחלה, אבל לא אמר רב דבאומר כך שאסור אפי' בדיעבד, ובשאר בהמות שאינן גדי וטלה סבירא להו להרא"ש והטור והש"ע דאפי' לכתחלה ליכא איסור דכו"ע יודעים דלפסח אינו כשר אלא גדי וטלה דוקא, ולמיחש דאקדשי' לדמי פסח ס"ל דליכא אפי' מיעוט בנ"א שיטעו בכך כי שארי בהמות שאינו גדי וטלה הרי הם כחיטי ושערי שהם מותרים אפי' לכתחלה לומר עליהם זה לפסח, כי כל העם מקצה נפשם יודעת דלא אקדשינהו אפילו לדמי פסח, אלא דמינטר לפסח הוא דקאמר, דהיינו שהוא מעכבו ומשמרו לחג הפסח, והוא הדין נמי בבשר שאר בהמות דכו"ע ידעי דכוונתו הוא כך דמעכבו ומשמרו לחג הפסח, ודו"ק. ומתוך דבר הלכה האמור בס"ד כאן נמצא וכאן היה לענ"ד סיוע שיש בו ממש לדעת הטורי זהב והש"ך שהביא המג"א שם ס"ק ב' ועיין בטורי זהב שם ס"ק א' דסבירא להו דאף בגדי וטלה שחוט אם אמר בשר זה לפסח דאינו אסור בדיעבד יע"ש במג"א ובט"ז, והרי לפי מה שכתבנו בס"ד יש ראיה לדינם מהרא"ש והטור ומהש"ע שאינו אסור אף בגדי וטלה אלא רק לכתחלה, אבל לא שיהיה אוסר אפילו בדיעבד, ומדברי רבינו פה מוכח דאפילו לכתחלה נמי ליכא איסור מדלא הביא דין זה לפחות לענין לכתחלה, ודעת התוס' בפסחים הנ"ל אפשר דהוא ג"כ כדעת רבינו וכמש"כ בס"ד לעיל. ואחרי כי כן הנה יש לנו ששה עמודים גדולים עמודי שש לתלות בהם להתיר אפי' בגדי וטלה לפחות בדיעבד, דהיינו רבינו, והרא"ש, והטור, ומרן הב"י בשלחנו הטהור ומרן הרמ"א שלא הגיה עליו כלום זכל"ע, ודעת הרי"ף והתוס' הא אינו מפורש כלל וכלל בדבריהם לאסור אפי' בדיעבד, ואדרבא דעת התוס' אפשר דמתירין אפי' לכתחלה וכדלעיל ולפחות דהוא מותר לענין דיעבד לדעת התוס' דגם אינהו ס"ל כהרא"ש והטור ז"ל הדבר מוכרח מכח הכרח הקושיא הנ"ל, ואם לא בגדי וטלה אם אמר עליהם בעודם חיים זה לפסח הוא דאסור אפי' בדיעבד, וכדתנן בהך משנה דחולין הנ"ל דדלמא עכשיו אקדשיה לפסח ממש וראה זה עוד לקמן באות שלאחר זה מה שאכתוב בס"ד בדברי הבית חדש והמג"א במה שהם אוסרים אף בדיעבד פוק עיין ביה, ודו"ק. ב ומדי דברי ראיתי לעורר בדברי המג"א, שהבאתי לעיל אות הקודם, והוא שכתב שם וז"ל כתב הב"ח מדפריך הגמרא דפסחים שם שהבאתי באות הקודם מגדי מקולס, ומאי פריך דלמא גדי מקולס, אפי' בדיעבד אסור אלא שמע מיניה דאם אמר בשר זה לפסח אפי' בדיעבד אסור לאכלו וכו' והט"ז כתב דמותר בדיעבד וכ"כ הש"ך וצ"ע דהא הב"ח מביא ראיה מהגמ' שאין עליה תשובה, לכן נ"ל דבגדי וטלה יש להחמיר בדיעבד, ובשאר בשר אין להחמיר וכו' עכ"ל המג"א. ולדעתי דעת פעוטות אני אומר בס"ד לפי דרכם של הב"ח והמג"א הנ"ל דיש להם ראיה לפי פירוש התוספות התם שפירשו דרב לא אסר אלא בגדי וטלה, אבל בגדי וטלה אסור באכילה אפי' בדיעבד, ובשאר בשר אפי' לפי שיטתם של התוספות לפחות אסור לכתחלה, אך דבדיעבד אם אמר בשר זה לפסח הוא מותר באכילה. קושיא בסוגיא דפסחים הנ"ל ריש אות הקודם. וחילא דילי בס"ד, דהא לך לשון הגמרא בפסחים שם אמר רב יהודה אמר רב אסור לו לאדם שיאמר בשר זה לפסח הוא מפני שנראה כמקדיש בהמתו, ואוכל קדשים בחוץ. אמר רב פפא דוקא בשר אבל חיטי לא דמינטר לפיסחא קאמר. ובשר לא, מיתיבי אמר ר' יוסי תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסין בלילי פסחים, שלחו לי' אלמלא תודוס אתה גוזרנו עליך נידוי שאתה וכו' קרוב להאכיל את ישראל קדשים בחוץ, מקולס אין שאין מקולס לא, אמרי מקולס לא שנא אמר לא שנא לא אמר שאינו מקולס פירש אין לא פירש לא וכו' עכ"ל. וכל עובר עליה על הסוגיא האמורה ישתומם עליה דהיאך תליא הך קושיא ומיתיבי מהך ברייתא דגדי מקולס בהך מימרא דרב פפא במה דקאמר דבחיטי שריא למימר, והלא הך מיתיבי היה יכול לאותיב מיד על מימרא דרב דקאמר דבבשר אסור לומר זה לפסח ותקשה מהך ברייתא דגדי מקולס, אין שאין מקולס לא וכו'. וזאת שנית, הקשה הפנ"י שם ע"ב בד"ה בגמרא מקולס אין וכו' וז"ל הקשה הב"ח הקושיא הנ"ל וכו' ורוצה להוכיח מזה וכו' לרב אסור אפי' בדיעבד וכו' ולע"ד לא יתכן לומר כן, דאכתי הקושיא במקומה עומדת מנ"ל להמקשין לאקשוי בפשיטות כיון דלשון אסור דקאמר רב לא משמע אלא לענין לכתחלה מה שא"כ לענין דיעבד ודאי טעמא רבא איכא לחלק בין מקולס לבין שאינו מקולס דמקולס איכא חששא טפי, ובעיקר קושית הב"ח וכו' עכ"ל הפנ"י, ותירוצו על קושית הב"ח הוא דחוק כמו שיראה הרואה. ישוב להקושיות בגמרא הנ"ל לפי שיטת התוס' שם. והנראה לענ"ד בס"ד ליישב כל זה לפי דרכם של התוספות בפירוש מימרא דרב הנ"ל דלא מיירי אלא בגדי וטלה, הוא דהמקשין לא היה יכול להקשות ולאותיב מיד על מימרא דרב מהך ברייתא דגדי מקולס דהיה אפשר לשנויי כקושית הבית חדש הנ"ל דרב לא אסר באמירת בשר זה לפסח אלא רק לכתחלה אבל לא בדיעבד, אבל הך ברייתא דגדי מקולס מיירי לענין לאסרו אפי' בדיעבד. אבל השתא דקאמר רב פפא דוקא בשר אבל חיטי לא וכו' וקשיא עליה דרב פפא לפי פירושם של התוס' הנ"ל, דלמה נקט רב פפא בלשונו חיטי ולמה לא נקט רב פפא רבותא טפי דאפי' בבשר מותר דהיינו בשאר בהמות שאינם גדי וטלה והם קרבים גם כן למזבח לשאר קרבנות כמו שהם חטין למנחות, וכבר הרגיש בזה ג"כ הפנ"י שם ע"א בד"ה בתוספות בד"ה מפני שנראה וכו' ובמחילה מכבוד תורתו תירוצו שם בזה אינו מחוור. ולפיכך אני בעניי עני מדעת אומר אני בס"ד דרב פפא סובר דיש שלשה חלוקים בזה, והוא דבגדי וטלה אסור אפי' בדיעבד באכילה, אבל בשאר בשר בהמה הואיל והוא מין זבח אסור לפחות לכתחלה, אבל בדיעבד הא מיהא מותר, ובחיטי שאינו מין זביחה כלל לקדשים ולא דמי כלל לקדשים וכמש"כ רש"י שם בד"ה אבל וכו' ולפיכך הוא מותר לומר אפי' לכתחלה חיטי זו לפסח, והיינו טעמא לחלק בין גדי וטלה לבין שאר בהמות לענין דיעבד הוא משום דבגדי וטלה איכא למיחש דאקדשיה מחיים לקרבן פסח, ואין לו פדיון ונראה כאוכל קדשים בחוץ ולכך אסרו לאכלו אף בדיעבד, מה שא"כ בשאר בשר בהמות דאי אפשר למיחש דאקדשי' לקרבן פסח דהא הפסח אינו בא אלא מן הגדיים או מן הטלאים, אבל הא מיהא איכא למיחש דאקדשה לבהמה זו בעודנה בחיים או אחר שחיטתה לדמי פסח אבל גבי חיטי הואיל ולא דמי כלל לקדשים ליכא למיחש אפי' להך חששא דאקדשיה לדמי פסח וכמו שהדבר מוכרח לומר כן לפי שיטתו של רש"י, ואם כן נהי דיציבא מילתא דאינו עושה איסור באכילתו, שהרי מלבד שהוא אפשר לפדותו הואיל ולא אקדשיה אלא לדמי לא לגוף הקרבן, אף זו כל העם מקצה ידעו ויבינו שפדה את הבשר שהרי לפדיון הוא דאקדשי' שהרי לא אקדשיה אלא לדמי דהיינו לפדותו. ואע"פ כן עושה איסור בזה לכתחלה לומר על בשר שאר בהמות בשר זה לפסח, דהא לפחות יבינו העולם שאמר זה לדמי וא"כ ממה נפשך עושה איסור אף אם יפדנו. אם יקנה אחר כך בפדיון דמי הבשר הזה גדי או טלה ויקדישנו לפסח יעשה איסור שיאכל קדשים בחוץ, ואם לא יקנה אחר כך בדמי פדיון הבשר ההוא גדי וטלה לקר"פ אלא יניחנו להמעות ההוא מונח עד עת זו יפה ובא לציון גואל ובמהרה יבנה בית המקדש, אבל הא איכא למיחש דביני וביני יבא לידי תקלה וכדאמרינן בכריתות דף ט' וז"ל ת"ר גר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקנו אמר ר' שמעון כבר נמנה עליו רבן יוחנן ב"ז וביטלה מפני התקלה וכו' א"ר אדא בר אהבה הלכה כר"ש וכו' עכ"ל הגמרא אבל הא מיהא בשביל זה אין לאסור באכילה להך בשר בדיעבד דהרי הך בשר נפדה ויצא לחולין. דקדוק בלשון רב שם. ואדרבא מדויק בזה לישנא דרב התם דקאמר וז"ל אסור לו לאדם שיאמר בשר זה לפסח הוא מפני שנראה כמקדיש בהמתו ואוכל קדשים מבחוץ וכו' ויש לדייק קצת למה זה איכפל ואתי ואמר כמקדיש בהמתו ואוכל קדשים בחוץ דאף אם לא היה אומר אלא מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ מובן גם ממילא כן שהקדיש בהמתו, ובאמת בברייתא דגדי מקולס לא נזכר מזה של כמקדיש בהמתו. ישוב הדקדוק הנ"ל. אבל לפי האמור בס"ד ניחא דרב בא לאשמעינן לן דאפי' בדיעבד אסור בגדי וטלה, ובשאר בשר בהמות מותר לפחות בדיעבד, לזה אמר רב דהחשש הוא שיהיה נראה כאילו הקדישו בהיותו בהמה עדיין דהיינו בעודה חיה לא כשהיא שחוטה, שאז אינה נקראת בשם בהמה אלא בשם בשר הוא נקרא אז, והיינו דלא חיישינן שאקדשיה עתה כשהוא נקרא בשר לדמי לאסרו בשביל כך אפי' בדיעבד דבשביל החשש דאקדשיה לדמי אינו נאסר אפי' בדיעבד באכילה דאינו נראה אוכל קדשים בחוץ דבודאי פדאו, וכאמור לעיל אבל אנן חיישינן שאקדשיה בהיותו בהמה שהוא בהיותה בחיים ואקדשיה לגוף קרבן פסח, וממילא אין לו פדיון ונראה אוכל קדשים בחוץ ובשאר בשר בהמות שאינן גדי וטלה לא שייך לחלק בין אקדשיה כשהיא חיה ונקראת בהמה בין אקדשיה לבתר שחיטה שנקרא בשר, דאפי' אקדשה בחיים לא אקדשיה לגוף קר"פ אלא רק לדמי דהא הפסח אינו בא אלא מן הכבשים או מן העזים, ונהי דאיכא איסור בזה שיכול לבא לידי תקלה במעות הפדיון ההוא אבל בשביל כך אין חילוק בין אקדשיה מחיים לבין אקדשיה לאחר שחיטה שקולים הם, וגם בשביל כך אין הבשר נאסר באכילה בדיעבד. ומעתה הנה כי כן שפיר עביד רב פפא דנקט ואמר דוקא בשר אבל חיטי לא וכו' ולא נקט רבותא טפי דוקא בשר גדי וטלה אבל בשר שאר בהמות לא וכו' דבא לאשמעינן רבותא טפי דחטין אפי' לכתחלה אלו לפסח דאין חושדין אותו אפילו לענין דאקדשיה לדמי גבי חטין אלא הכל יודעים דמינטר לפסחא קאמר, אבל בשר שאר בהמות נהי דבדיעבד מותר וכנ"ל אבל הא מיהא לכתחלה אסור לומר בשר זה לפסח שיחשדוהו שיפדה אותו ויבא לידי תקלה במעות ההוא ליהנות ממנו וכאמור לעיל משמיה דגמ' דכריתות. והמורם מזה זאת התרומה, כי הנה מכח דברי רב פפא האמורים מוכח דלפחות בגדי וטלה אסור באכילה אפי' בדיעבד רק דדבר זה מוכח ג"כ מדברי רב פפא הנ"ל דבשאר בשר בהמות נהי דלכתחלה אסור לומר בשר זה לפסח הוא, אבל בדיעבד מותר באכילה ולזה שפיר מותיב הגמרא עליה דרב מהך ברייתא דגדי מקולס דאפי' גבי גדי נמי דוקא מקולס הוא דאסור אבל שאינו מקולס לפחות בדיעבד מותר באכילה וקשיא לרב דאוסר לפחות בגדי וטלה אפי' בדיעבד באכילה אף שאינו מקולס, וממילא אזדא להו בס"ד כל הקושיות והדקדוקים הנ"ל ויש מכאן לכאורה ראיה לדינו של המג"א הנ"ל במה שלחלק יצא בין גדי וטלה לבין בשר שאר בהמות לענין דיעבד דבבשר שאר בהמות מותר לפחות בדיעבד אבל בבשר גדי וטלה אפילו בדיעבד אסור, ודו"ק. ישוב לכל הנ"ל אות הקודם לפי שיטתו של רש"י שם. ג איברא כל זה האמור בס"ד באות הקודם הוא לפי שיטתם של התוס' שם דרב לא קאמר אלא בבשר גדי וטלה וכנ"ל באות הקודם. אבל לפי שיטתו של רש"י שם דפירש להך מימרא דרב מה דקאמר אסור לו לאדם שיאמר בשר זה לפסח הוא וכו', דמיירי אפי' בבשר שאר בהמות, הנה ליתא לכל הדברים הניתנים למעלה באות הקודם בס"ד, והן כל אלה הנה מקום אתי עמי ליישב בס"ד הדיוק בגמרא שדקדקנו שם על מה דאותיב הגמרא מהך ברייתא דגדי מקולס לבתר מימרא דרב פפא ולא מיד בתר מימרא דרב, וגם קושית הבית חדש והפנ"י דמאי אותיב הגמרא עליה דרב מהך ברייתא הנ"ל דלמא רב אינו אוסר אלא לכתחלה ובמקולס אסור אפי' בדיעבד וכנ"ל אות הקודם. ואמינא מילתא ואמינא בה טעמא דידי בס"ד, והוא דנראה לענ"ד דלא שייך למיסר באכילה אפי' בדיעבד אלא אם אמרינן דחיישינן דאקדשיה מחיים וגם דוקא בגדי וטלה וחיישינן שאקדשיה קדושת הגוף להיות הוא עצמו קרבן פסח, דאז אין לו פדיון, אבל לא כן באם אין כאן חשש רק שאקדשי' לדמי דאז יש לו פדיון בודאי מותר בדיעבד לפחות. דאז ליכא למיחש שיהי' נראה כאוכל קדשים בחוץ דהא יאמרו שבודאי פדאהו שהרי לפדותו הוא דאקדשי' וכמבואר באר היטב דבר זה לעיל אות הקודם. ורש"י ס"ל ג"כ דלא חיישינן כלל להך חששא דשמא אקדשי' מחיים, אם מטעם שאמרנו לעיל אות א' דאם איתא דאקדשי' קלא הוי לי' למילתא ונסתייענו לזה מסוגיא דחולין פוק עיין בי'. ואם מטעם דרש"י סובר דאילו אקדשי' מחיים לא הי' אומר עכשיו בשר זה לפסח אלא דבגדי מקולס לא שייך טעם זה לפי האמת דאסור אף בלא אמר ודו"ק. או מטעם אחר והיא נעלמה מאתנו, סוף סוף מבואר מדברי רש"י בסוגיא זו דהוא סובר דלא חיישינן דאקדשי' מחיים. והכריח רש"י סברתו זו, מדברי רב פפא ממה שאמר דוקא בשר אבל חיטי לא וכו' ואם הי' ר' פפא סובר דטעמי' דרב משום דחיישינן דאקדשי' מחיים להיות פסח הוא עצמה כסברת התוספות שם שהבאתי באות הקודם תקשה קושית הפנ"י הנ"ל אות הקודם דלמה נקט ר"פ ולמה לא נקט רבותא טפי אפילו בשר שאר בהמות ג"כ מותר אם אינן גדי וטלה, ומה שתירצנו דבשר שאר בהמות אסור מיהא לכתחלה תדרשנו משם ומצא טעמי ונמוקי, קשיא ליה לרש"י כיון דאיכא רבותא בתרוייהו, בבשר שאר בהמות דלפחות מותר בדיעבד, ובחיטי דמותר אפי' לכתחלה, הכי הוי ליה לרב פפא למימר דוקא בשר גדי וטלה אבל בשר שאר בהמות מותר בדיעבד, וחיטי מותר אפי' לכתחלה, ומדלא קאמר הכא שמע מיניה דרב פפא סובר דאפי' בגדי וטלה לא חיישינן דאקדשיה מחיים ומטעמים הנ"ל, רק דהחשש הוא דאקדשיה לדמי, ולענין חשש זה גדי וטלה ושאר בהמות שוים הם ומשפט אחד לכולם דלכתחלה הכל אסור ובדיעבד הכל מותר כיון דלא אקדשיה אלא לדמי הרי עומד לפדיון ובודאי פדאוהו וכדבר האמור לעיל. קושיא בדברי רב פפא שם. ולכאורה קשה לענ"ד על רב פפא דקאמר דוקא בשר אבל חיטי לא דמינטר וכו' דמאי קמשמע לן רב פפא דכבר מוכח כן מדברי רב עצמו, דאם נאמר דרב אוסר אף בחיטין דלאו מיני דקדשים הוא שאינו בר זביחה וכמו שאמרו בירושלמי דמכילתין מין שחיטה וכו' יע"ש מטעם דשמא אקדשיה לדמי, ממילא לדידיה אסור לומר זה לפסח על כל דבר דשמא אקדשיה לדמי דבכל מילי שייך למיחש כך אם כן למה נקט רב בלשונו אסור לומר בשר זה לפסח הוה לי' למימר רבותא טפי וסתם והוא אסור לומר דבר זה לפסח. ישוב להקושיא על ר' פפא הנ"ל. וצריכין לומר לענ"ד בס"ד דרב פפא נתיירא שנטעה לומר דמה דקאמר רב אסור לו לאדם לומר בשר זה לפסח היינו דוקא בגדי וטלה וכפירושם של התוס' שם דחיישינן שמא אקדשיה מחיים לפסח עצמו קדושת הגוף, אבל על שאר בשר בהמות דלא שייך הך חששא דאקדשיה מחיים גופו לקרבן פסח, באמת מותר לומר בשר זה לפסח, לזה קאמר ר"פ דוקא בשר אבל חיטי לא דמינטר וכו' להורות דטעמא דרב אינו משום דחיישינן דאקדשי' איהו עצמו מחיים אלא דהחשש הוא דאקדשי' לדמי פסח וא"כ אסור לומר בשר זה לפסח אפי' על בשר שאר בהמות דדוקא בחטים שאינו מין שחיטה כלל ולא דמי כלל לקדשים הוא דמותר לומר כן, אבל כל שהוא מין שחיטה אסור לומר כן דהיינו אף בשר שאר בהמות, אבל כל זה אינו אסור אלא לכתחלה אבל בדיעבד מותר באכילה אפי' בשר גדי וטלה כיון שלא אקדשיה הרי אקדשיה לפדיון ולכך הוא עומד וכנ"ל, ולפי ההוי אמינא של רב פפא שהיינו טועים לומר דמימרא דרב הוא רק בגדי וטלה לא בשאר בשר בהמות ומטעם דחיישינן דאקדשיה מחיים לעצמו להיות פסח באמת היינו טועים לומר דבשר גדי וטלה אפי' בדיעבד אסור ובשר שאר בהמות לכל היותר אינו אסור אלא רק לכתחלה לא דיעבד ואפשר דאפילו לכתחלה נמי מותר דלא חיישינן כלל להך חששא דשמא אקדשיה לדמי, ומזה יש ג"כ ראיה וסמוכים לדבר לשיטתו ופירושו של רש"י האמור לעיל דטעמא דרב הוא דחיישינן דאקדשיה לדמי לא דחיישינן דאקדשי' מחיים. ישוב קושית הב"ח הנ"ל אות הקודם. ואחרי כי כן לא היה הגמרא יכול לאותיב מהך ברייתא דגדי מקולס מיד על מימרא דרב קודם שנאמר מימרא דרב פפא דהיה המקשין יודע לתרץ כקושיתם של הבית חדש והפני יהושע הנ"ל ריש אות הקודם, דרב אינו אוסר בלי מקולס אלא רק לכתחלה אבל בגדי מקולס אסור אפי' דיעבד וכמבואר בס"ד באות הקודם, אבל לבתר מימרא דרב פפא פריך הגמ' שפיר מהך ברייתא דגדי מקולס, והוא דהגמרא אותיב תיובתא דיליה על רב פפא, דלמה ליה לאשמעינן דוקא בשר אבל חיטי לא דמינטר וכו' דכבר נודע זה ממימרא דרב ממה שאמר אסור לו לאדם לומר בשר זה לפסח וכו' וכקושיתנו האמורה לעיל ותירוצינו האמור לעיל מזה בס"ד והוא דהיינו טועים לומר דטעמא דרב הוא דחיישינן דאקדשיה מחיים הוא עצמו לקרבן פסח, דא"כ היה אסור אפי' בדיעבד וכאמור לעיל ותקשה עליה דרב מהך ברייתא דגדי מקולס מקולס אין שאינו מקולס לא, אלא ודאי צ"ל דטעמא דרב הוא דלא חיישינן אלא דאקדשיה לדמי וממילא מותר בדיעבד אם אינו מקולס אף שאומר בשר זה לפסח הוא, ואם הוא מקולס אסור באכילה אפילו בדיעבד ושפיר קשיא עליה דרב פפא למה הוצרך לאשמעינן ולומר דוקא בשר אבל חיטי לא דמינטר לפיסחא קאמר וכו' דהא כבר נודע בין החיים דבר זה ממילא מכח דברי רב וכקושיתנו האמורה לעיל, ודו"ק היטב. ישוב קושיא א' של התוס' שם ד"ה מפני שנראה וכו' על רש"י. ד וראה זה דלפי שיטתו של רש"י האמור באות הקודם לא קשה מה דקאמר רב מפני שנראה כמקדיש בהמתו ואוכל קדשים בחוץ וכו' וכנ"ל והלא אינו נראה כאוכל קדשים בחוץ דהא מה הבריות אומרים, הם יאמרו שפדאוהו, דהא עומד הוא לפדיון שהרי לא אקדשיה אלא לדמי וכאמור לעיל אות שני ואות הקודם. ועוד, מה שהקשו עליו התוספות שם בד"ה מפני שנראה וכו' וז"ל דקאמר נראה כאוכל קדשים בחוץ, והלא גם בפנים אין לעשות כן דאינו קדוש אלא לדמיו והוי לי, למימר שהוא קרוב למעילת קדשים וכו' עכ"ל התוספות הנה כל זה נראה לענ"ד בס"ד ליישב בחדא מחתא וכמו שאומר. והוא דבודאי לשיטתו של רש"י מותר לאכלו בדיעבד דאמרינן שבודאי פדאוהו להך בשר ויצא הבשר לחולין דהא כדי לפדותו אקדשיה וכאמור לעיל מזה דהא לא אקדשיה אלא לדמי אבל הא מיהא יאמרו העולם שבאותן הדמים שפדה את הבשר יקנה גדי או טלה ויקדישנו מחיים לפסח ויאכלנו, ויאמרו שמותר לאכול קדשים בחוץ, ולזה כוון רב באמרו מפני שנראה כמקדיש בהמתו ואוכל קדשים בחוץ שכבר דקדקנו לעיל אות הקודם הכפל שיש בדברי רב אבל לפי האמור בס"ד ניחא, דהיינו שיאמרו שהוא מקדיש עכשיו בהמתו לדמי, ואח"כ בדמי הפדיון ההוא יקנה גדי או טלה להיות הוא עצמו פסח ונמצא אוכל אח"כ קדשים בחוץ, ויאמרו העולם שמותר לאכול קדשים בחוץ, אבל לא רצה רב לומר שהוא קרוב למעילת קדשים שאוכל בשר שהוקדש לדמי פסח וכקושית התוס' הנ"ל דהא הבשר יצא לחולין על ידי הפדיה שיפדנו, ואין כאן איסור באכילת הבשר ההוא שאמר עליו בשר זה לפסח, ודו"ק. ישוב קושיא ב' של התוס' על רש"י. ואולם מה שהקשו התוספות שם עוד על רש"י ז"ל וז"ל, ועוד בגדי מקולס לר"ש נהי דליכא למיחש שמא הקדישו עכשיו שאין זה כדרך המתנדבים מ"מ ליתסר למיעבד הכי שלא יאמרו מחיים אקדשיה, דסופו מוכיח על תחלתו שעשאו מקולס, וע"כ טעמא משום הכי הוא דהא מוקמינן לא שנא אמר ולא שנא לא אמר וכו' עכ"ל התוספות. ברם לפי מה שכתבתי בס"ד לעיל אות ראשון אזדא להו קושיתם דלא חיישינן לאקדשיה מחיים דרש"י רצה לאוקמי לרב אליבא דהלכתא כר' יוחנן ור' אלעזר ור' אבוהו בחולין דף מ"א שהבאתי לעיל אות הנ"ל דאמרו אי אקדשיה מחיים קלא אית ליה יע"ש, ומה דלפי האמת גדי מקולס אסור אפילו לא אמר, היינו לפי שקלסו חיישינן דאקדשיה לפסח עתה בשעת קליסה אחר שחיטה והוא לא אקדשיה לדמי אלא לפסח גופא, רק דאינו ראוי לפסח עוד הואיל וכבר נשחט, אבל הא מיהא הוא קדוש קדושת דמים להביא בדמיו פסח או שלמים כמו מי שהקדיש נקבה לפסחו או זכר בן שני שנים שפסק רבינו לקמן בהל' קרבן פסח פרק רביעי הלכה ד' דירעה עד שיפול מום ויפול דמיו לפסח או שלמים יע"ש ובמשנה דפסחים דף צ"ז וה"ה הכא, והרי זה אין בדעתו לפדותו שהרי הוא מקלסו ואם בדעתו לפדותו למה הוא מקלסו שהרי הוא חולין גמור לאחר הפדיה אלא ודאי שאין בדעתו לפדותו אלא שבדעתו להניחו על הקדשו לפסח, והרי סוף סוף הוא קדוש לפחות לדמיו וכאמור וא"כ כשאוכל הגדי המקולס הזה הרי הוא קרוב לאכול קדשים בחוץ, דהיינו דאף דאנשי רומי באמת לא הקדישו אותו לא לפסח ולא לדמי, דמסתמא תודוס דגברא רבא הוי לימד דעת את העם שלא יקדישוהו אף לאחר שחיטה אלא שיעשו כן לזכרון פסח שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש קיים, אבל אחד הרואה ואחד השומע דבר זה יטעה ויאמר שמותר להקדיש לפסח ולאכול קדשים בחוץ והם הרואים ושומעים מעשה זה דאנשי רומי הם יקדישוהו מחיים לפסח ויאכלוהו בחוץ, דעון זה של אכילת קדשים בחוץ הוא יותר גדול מעון אכילת קדשים דאקדיש לדמי, לפיכך שלחו לו שיגרום אפי' עון גדול כזה שיאכלו קדשים בחוץ, ודו"ק היטב. והמורם מזה זאת התרומה מהאמור והיא העולה, דלפי שיטתו של רש"י אדרבא מוכח מהסוגיא דפסחים הנ"ל והיפוך דעת הבית חדש והמג"א הנ"ל ריש אות שני דבין בבשר שאר בהמות ובין בבשר גדי וטלה אחת דתם דלכתחלה הוא דאסור לומר בשר זה לפסח הוא ובדיעבד מותר באכילה. ולפי שיטתם של התוספות לפחות בבשר שאר בהמות הוא מותר אפילו לכתחלה, ובבשר גדי וטלה אף דמשמע לכאורה מדבריהם דאסור אפי' בדיעבד באכילה, וכהוכחתינו בס"ד לעיל אות שני, אבל הא תינח אליבא דרב התם, אמנם לפי הסוגיא דחולין דף מ"א כבר הוכחנו בס"ד לעיל סוף אות ראשון דאף התוספות מודים דאפילו בגדי וטלה לפחות בדיעבד מותר, ולפי מה שכתבתי שם ופה הקמנו עליו על ההיתר הזה בס"ד שבעה רועים, הלא המה רש"י, והתוס', ורבינו, והרא"ש, והטור, ומרן הב"י, ומרן הרמ"א, זכל"ע מלבד הש"ך והטורי זהב שהם מגדולי האחרונים ומתירין בדיעבד אף בגדי וטלה, וגם הרבה מהמפרשים שהחזיק בפירוש הסוגיא בשיטתו של רש"י וכל בני אשכנז כפי מה שהעיד עליהן בגודלן הרא"ש ועדותו נאמנה, ולפיכך המיקל אפילו בגדי וטלה להתיר בדיעבד לא הפסיד כי ההיתר הזה חצבה עמודיה שבעה גדולי הראשונים מלבד הרבה גדולי האחרונים, אבל אם אמר על הגדי וטלה בעודן בחיותן זה לפסח יהיה דאז אסור אפי' בדיעבד וכדלעיל סוף אות ראשון. דין מחודש אם אמר זה לפסח הוא ואח"כ נשאל עליו. אמנם אם זה שאמר על הגדי והטלה זה לפסח הוא נשאל על הקדישו לכאורה היה נראה דמותר דהא אנן קיימא לן דנשאלין על ההקדישות, רק דאנן לא תלינן שנשאל על הקדישו דאוקמינן ליה אחזקתיה דהשתא וכמש"כ התוס' בגיטין דף ל"ג בד"ה ואפקעינהו רבנן וכו' אבל אם נשאל עליו אין כאן הקדש עיין ברשב"ם בבבא בתרא דף ק"ך בד"ה שיש שאלה בהקדש וכו' ובטורי זהב י"ד בסי' שכ"ג ס"ק ב', אבל אפשר לומר בס"ד דקדשים לחומר איסורייהו לאכול בחוץ החמירו מדרבנן שאף אם נשאל על הקדש דמדאורייתא היה מותר לאכלו וכאמור, אבל החכמים החמירו שלא להתירו באכילה דאיכא דשמע בההקדש ולא שמע בהשאלה, ויאמרו שמותר לאכול קדשים בחוץ, ושוב מצאתי ראיתי לש"ב הגאון מהרי"א בפלתי סוף סימן ה', שעמד במקצת דברינו והנאני, ועוד איכא למיחש דיאמרו הבריות כיון שזה הקדישו מתחלה ש"מ דמותר לאכול קדשים בחוץ דאם לא כן לענין מה הקדישו, רק שאח"כ נתחרט ונשאל על הקדישו לאיזה סיבה מה, אבל לא נשאל מטעם שאסור לאכול קדשים בחוץ, לפיכך החמירו בו חכמים ואמרו שאם הקדישה להבהמה אף שנשאל עליה מכ"מ הבהמה ההיא היא אסורה באכילה למען דעת כל עמי הארץ כי אסור לאכול קדשים בחוץ וטעם זה נראה בעיני עיקר לדינא ונכון הוא בעצמותו לענ"ד בס"ד, ודו"ק היטב. ישוב קושית הב"ח הנ"ל ריש אות שני. ה את כל הדברים האלה הניתנים למעלה באותיות הקודמות כתבתי בס"ד הכל לפי דרכם של הבית חדש והמג"א שהבאתי לעיל, אבל בעיקר קושיתו של הב"ח וראייתו דאף בדיעבד אסור באכילה מהא דאותיב הגמרא עליה דרב מהך ברייתא דגדי מקולס מקולס אין שאינו מקולס לא וכו' אף כי המג"א קלסה והפליגה ואמר שהיא ראיה שאין עליה תשובה, אחרי העתרת המחילה מכבוד תורתם של הב"ח המג"א אני בעניי בס"ד אומר אני כי כאן נמצא וכאן היה תשובה נצחת. דהא רבינו פסק לעיל פרק ששי הלכה י"ד וז"ל במה ד"א במי שנדוהו וכו' על כ"ד דברים מנדין את האדם וכו' א' המבזה וכו' ה' המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים וכו' ט"ו המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ וכו' עכ"ל, וכתב שם מרן ז"ל בכ"מ בד"ה המזלזל בדבר א' וכו' וז"ל והקשה הר"ן בר"פ מקום שנהגו דבקצת דוכתי אמרינן וכו' דמשמתינן ליה ובמקצת דוכתין אמרינן דלקי וכו' לכך נ"ל דהמפקפק בדבר מד"ס חמיר טפי מעובר על דבר מדבריהם לפיכך אע"פ שהעובר אינו חייב אלא מכות מרדות, המפקפק או המזלזל חייב נידוי וההיא דרבינא וכו' נידהו אלא מפני שזלזל וכו' וזהו שדקדק רבינו וכ' המזלזל ולא כ' העובר וכו' עכ"ל מרן ז"ל, הרי שלך לפניך דלא בלבד שמנדין למי שגורם לרבים לאכול קדשים בחוץ וכנ"ל מנין ט"ו, אלא אף זו המפקפק והמזלזל אפי' באיסור היותר קל שבדברי סופרים כגון טלטול מוקצה ונטילת ידים ג"כ חייב נדוי. ומעתה לפי סברת המקשין דאותיב מהך ברייתא דגדי מקולס הרי הוא היה סובר דבפיהם היו אומרים גדי זה לפסח בשעת צלייתו וקילוסו דדוק' התרצין הוא דחידש הדין הזה דבמקולס אפי' לא אמר איכא איסור והרי הם שלחו לו ורצו להודיע לו שלולי שהוא תודוס היה חייב נדוי על מה שעשה, וא"כ שפיר פריך הגמרא דאף אם לא היה מקולס רק שזה לבד היו עושים שהיו אומרים בשר זה לפסח ג"כ היו יכולים לשלוח לו שהוא חייב נידוי דאף דבדיעבד מותר אבל הא מיהא עושה איסור מדברי סופרים במה שאומר בשר זה או גדי זה לפסח שהרי החכמים אסרו לומר כך וא"כ נהי דבאדם אחר אם עושה כן דרך מקרה פעם אחד או שתים אינו חייב עליו נדוי שהרי אינו עושה אותה על דרך הזלזול והפקפוק כי אם שעושה אותו אלא דרך העברה אבל תודוס שהנהיג כן כל בני עיר רומי, אין לך זלזול ופקפוק גדול מזה באיסור דברי סופרים שאסרו שלא לומר בשר זה או גדי זה לפסח הוא, וא"כ לולי שהיה תודוס אף אם לא היה מקולס רק באמירה לבד הגדי הזה לפסח הוא ג"כ היה חייב נידוי כדין המזלזל והמפקפק בדבר אחד מדברי סופרים ולמה זה הוצרכו לומר דוקא שהיה מקולס, אלא ודאי מוכח מהך ברייתא דלא כרב אלא דליכא איסור כלל באומר בשר זה לפסח הוא אלא אם כן הוא מקולס וקשיא עליה דרב דאמר דאיכא לפחות איסור באמירה לחוד אף שאינו מקולס והוצרך התרצין לשנויי דבמקולס אף אם לא אמר אסור ותודוס הנהיגם שלא לומר הגדי הזה לפסח הוא, אלא הנהיגם רק לקלסו בשתיקה, ושפיר הוצרכו לשלוח שלולי שהיה תודוס היה חייב נידוי בשביל הקילוס לחוד שמביא לידי אכילת קדשים בחוץ, אלא להיותו תודוס גברא רבא וחשוב מאד עיין בתוספת י"ט במסכ' עדיות פרק חמישי משנה ו' קרוב לסד"ה ח"ו שעקביא נתנדה וכו' מה שכתב חיפה עליו מפני כבוד התורה, והאל הגדול הגבור והנורא, יעמידינו בקרן אורה, ויזכינו לעשות הפסח ככתוב תוככי ירושלים המעוטרה. ודו"ק היטב.

1 אשם ודאי - אשם גזילות דהיינו נשבע לשקר לכפירת ממון אשם מעילות אשם שפחה חרופה. ועל שם שאשם תלוי בא על ספיקו קרי להו להני אשם ודאי:

2 לשם בכור לשם מעשר - מידע ידעי דשקר הוא דבכור ומעשר מידע ידעי מקמי הכי דאילו ההיא שעתא לאו בני אפרושי נינהו דנימא השתא קמקדיש להו:

« רש"י על חולין מ״א ע״ב:ח׳ רש"י על חולין מ״א ע״ב:י׳ »